זהו הצום העיקרי לזכר החורבן, והוא מציין את היום שבו חרבו ירושלים ושני בתי המקדש.

לפי המסורת יום זה היה מוּעד לפורענויות ליהודים מאז ומתמיד, ואירעו בו חמישה אסונות היסטוריים:

•  נגזר על דור המדבר כי לא יכנסו לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים
• חורבן שני בתי המקדש
• כיבוש העיר ביתר בידי הרומאים – אירוע שסימל את כישלונו של מרד בר כוכבא

הפוסט תשעה באב הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

צום שבעה עשר בתמוז פותח את שלושת השבועות של ימי 'בין המצרים' שבהם נוהגים מנהגי אבלות. ביום זה ארעו לעם ישראל חמישה פורעניות, אך הסיבה לצום היא מפני שביום זה הצליחו הרומאים להבקיע את חומות ירושלים וניהלו בתוכה מלחמה קשה במשך שלושה שבועות, עד שביום ט' באב העלו באש את בית המקדש (השני).

הרמב"ם מסביר את עניינו של הצום: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כו,מ): 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'…".

משמעות הצום היא, שלא די בתשובה וחשבון-נפש, אלא גם הגוף צריך להרגיש את העניין, ב"מיעוט חלבו ודמו" בגשמיות. על-כן, כל איש ואישה בריאים, מעל גיל מצוות, חייבים לצום בימים אלו מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.

חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז לפי המשנה (תענית ד', ו), ואלו הם:

א. "נשתברו הלוחות הראשונים" על ידי משה רבנו, לאחר שבני ישראל עשו את העגל;

ב. "בוטל התמיד" – הפסיקו להקריב את קרבן התמיד, בוקר וערב, בגלל חוסר כבשים בעיר הנצורה (לפי יוסף בן מתייהו – בגלל חוסר אנשים מתאימים לעבודת קרבנות);

ג. "הובקעה חומת העיר";

ד. "שרף אפוסטמוס את התורה". איננו יודעים מי הוא היה, מתי זה היה ואיפה זה קרה, ויש כאן השערות רבות. לפי אחת מהן הכוונה לאנטיוכוס אפיפנס החמישי, מימי החשמונאים, כמסופר בספר החשמונאים – א' (א', נו): "וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש", אלא שהשם אפיפנס השתבש לאפוסטמוס. לפי השערה אחרת קרה הדבר בתקופת שלטון הרומאים, לפני המרד הגדול.

ה. "והעמיד צלם בהיכל". גם על מאורע זה איננו יודעים דבר ברור. לפי ו' החיבור – "והעמיד" – מניחים שהכוונה לאותו אפוסטמוס, ורמוזה כאן, אולי, העמדת פסל ציאוס במקדש בימי אנטיוכוס. לפי השערה אחרת הכוונה כאן להעמדת פסל יופיטר בבית המקדש בימי הגזרות של אדריאנוס (ר' שער ל"ג בעומר), לאחר שגירש את היהודים מירושלים והדביק לה את השם "איליא קפיטולינה".

לפי התלמוד הירושלמי (תענית ד', ה) הכוונה כאן למנשה מלך יהודה, שמסופר עליו ששם פסל האשרה אשר עשה בבית המקדש (מלכים ב' כ"ה, יז).

גם בחורבן בית ראשון הובקעה העיר בתמוז, בתשיעי בו. אך מכיוון שאין להטריח את הציבור יותר מדי, אין קובעים שני ימי צום סמוכים זה לזה; לכך קבעוהו ביום י"ז בתמוז – לפי שחורבן בית שני חמור לנו יותר.

הפוסט י״ז בתמוז הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

בי"ג באדר – תענית אסתר, זכר לתענית שהתענו מרדכי ואסתר וכל ישראל באותו יום שלושה עשר, אשר שיברו אויבי היהודים לשלוט בהם ולהשמידם, ונהפוך הוא – אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. נקהלו היהודים בעריהם וגו' (אסתר ט). ומצינו, שכל שעה שנקהלו היהודים לעשות מלחמה באויבי ה' ובאויבי ישראל, היו עושים תענית ביום התקהלם ומבקשים מה' שיפיל אויביהם לפניהם במלחמה. ואף משה רבנו כשבא לעשות מלחמה בעמלק היה מתענה. והתענית – להראות שלא בכוח יגבר אנוש ולא בגבורת מלחמתם, אלא במה שנושאים עיניהם בתפילה לשמים, ומן השמים מרחמים עליהם ונותנים בהם כוח לנצח במלחמה. וכן ישראל שבאותו הדור, בשעה שנקהלו לשלוח יד במבקשי נפשם היו מתענים.

מטרת הצום על פי ה"משנה ברורה" היא "כדי לזכור שהשם יתברך רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ד' בכל לבבו כמו שעשה בימים ההם".

נשאלת השאלה, מדוע בחרה אסתר דווקא בצום? התשובה מצויה למעשה במונח "צום" עצמו – "צום" מלשון "צמצום" – מיעוט הצרכים הפיזיים שלנו, או במלים אחרות – הימנעות מאכילה. הצום מסייע בהפחתת הצרכים הגופניים שלנו, מה שמאפשר לנו ביתר קלות להתרכז בפן הרוחני שלנו. התרכזות ברוחניות, מובילה בהכרח ל"תשובה", אנו שבים וחוזרים אל מצב הטהרה השורשי והבסיסי שלנו. אסתר מבקשת לצום כי ברור לה, שמתוך החיפוש הרוחני העצמי, ישיגו בני עמה את הקשר הרוחני ההכרחי להצלחת משימתה. לא מדובר כאן בצום של עצבות. להיפך, זהו צום של התעלות וקבלת השראה.

הפוסט תענית אסתר הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

צום זה הוא אחד מארבעת הצומות הקשורים בחורבן בית המקדש הראשון, והוא מתקשר לתקופה שלאחר חורבנו.

צום זה נקרא גם בשם צום השביעי – "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים") זכריה ז' ה; ח' י"ט(.

בעשירי בטבת סמך מלך בבל על ירושלים, אז החל המצור על ירושלים; בשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר, הובקעה חומת ירושלים; בתשעה באב חרב בית-המקדש; ובא' בתשרי נהרג גדליה, שארית הפליטה שנשארה בארץ נתפזרה והחורבן היה שלם. שכן לאחר שהחריב מלך בבל את ירושלים ובית-המקדש, נשארו קומץ יהודים בארץ-ישראל, ביהודה, מלך בבל הפקיד את גדליה בן אחיקם עליהם ואליו החלו להתקבץ היהודים אשר ברחו והתפזרו בארצות השכנות. זה היה גרעין קטן, ששרד בארץ, וביום א' בתשרי בא ישמעאל בן נתניה והרג את גדליה בן אחיקם. אז נפוצו הנשארים והחורבן היה מוחלט.

ואמרו חכמים (ראש-השנה יח:), שיום זה נקבע כצום על הריגת גדליה, כמו שיום חורבן הבית נקבע כצום, "ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו". וכמובן מיתתו של הצדיק הזה, שהיה עמוד התווך של השרידים שנשארו בארץ. העובדה שיד יהודים היתה בדבר, להרוס את שארית הקיום היהודי בארץ, מעמיקה את גודל החורבן, וזה קרה דוקא בימים של תשובה, בעשרת ימי תשובה. הנביא זכריה ניבא, שלעתיד הימים האלה יהפכו לימי ששון ושמחה: "כה אמר ד' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח ; יט).

מותו של גדליה מסמל אם כן את סופה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. מאז כיבושה על ידי יהושע לא פסקו יהודים מלשבת בארץ ישראל. גם חורבן הבית איום ככל שיהיה לא מחה לחלוטין את ההתיישבות בארץ ואת התקוות לשיקום. אותן תקוות אשר לובו כאש בגחלת על ידי מינויו של גדליה למושל , כבו סופית עם מותו.

פעם נוספת מאבקי כוח וקנאה ומלחמת אחים בזעיר אנפין בין יהודים גרמו לאבדן היישוב היהודי בארץ ישראל. אלא שיש אפשרות לתקן, ודוקא ליום כזה ישנה הסגולה ליהפך ליום בנייה והתחדשות הוספת חיים וקדושה. יהי רצון שתהא השנה הזאת שנת גאולה וישועה, שאור האמונה ואור התורה יאיר על כל ישראל

הפוסט צום גדליה הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.