היהודי הקדוש מפשיסחה היה אומר: כל אדם רגיל לטעון, כי איננו עמל ויגע אלא בשביל בניו, שיגדלו ויהיו יהודים טובים ובני תורה. כאשר הבנים הללו מתבגרים, שוב אינם נותנים דעתם על עצמם וטוענים אף הם, כי כל עמלם ויגיעם אינו אלא בשביל בניהם. אי לזאת, כבר הייתי תאב לראות את הבן הראוי לשמו… לפיכך אמר הכתוב: "אלא תולדות נח, נח" – נח לא הזניח את עצמו, כדי לפעול רק בשביל בניו, כי אם ראה גם את עצמו כבן ושקד על עליית עצמו. הוא הוא אשר היה הבן הראוי לשמו, אשר הבין כי גם עליו מוטלת החובה לעבוד את האלוקים. וזהו פירושם של הדברים: "תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים" – הצדיקים רואים במעשיהם הטובים כאילו הם בניהם… (בית יעקב מהה"צ ר' יעקב אהרן ז"ל מאלכסנדר). הגאון רבי יושה בר מבריסק ז"ל היה אומר: כל ימי הייתי שואף, שלא אזדקק לזכות של "ברא מזכה אבא"… (חיי מוסר).

אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (נח ו-ט)

שלוש פעמים 'נח' נזכר בפסוק הזה. ונראה לפרש בס"ד על פי מה שהזכרנו למעלה על הפסוק "ונח מצא חן בעיני ה'", שצריך האדם להיות נח לבריות ובזה ימצא חן בעיני ה', ובא הכתוב כאן ואומר "אלה תולדות נח נח", כפל תיבת 'נח', ללמדנו כי לא מספיק שיהיה האדם נח אחד, כלומר מתנהג בנחת רק עם הבריות, אלא עוד נח, שגם בעניני שמים צריך להיות נח, שצריך האדם לדקדק בכל מעשיו ולקיים את שני סוגי המצות גם שבין אדם למקום, וגם שבין אדם לחברו, בדקדוק ובהידור. אמנם לפעמים ישנה התנגשות בין זה לזה, ואם יהיה נח לבריות לא יהיה באותה שעה נח למקום, כגון שבאים חברים לבקרו ומשוחחים עמו ומפריעים לו ללמוד או לעשות מצווה מסויימת, ואם יעשה רצונם יהיה נח לבריות אבל לא יהיה נח למקום, כיצד יעשה? הלא יהא מוכרח לבטל נח אחד? לזה אמר "את האלהים התהלך נח", כלומר אם יקרה לך דבר כזה, עזוב את 'נח לבריות' ותתפוס 'נח למקום', לזה אמר ,את האלהים התהלך נח". (קול יהודה)

"איש צדיק תמים היה בדורותיו".

הגמרא מפרשת את המילה "תמים" – "תמים בדרכיו" (עבודה זרה ו:) ורש"י מפרש שם: "עניו ושפל רוח". יש להבין מה טעם מציין המושג "תמים" דוקא את מידת הענווה? ויש לומר, משום שאמרו חכמינו: "האי מאן דיהיר בעל מום הוא" (מגילה כ"ט), ואם הגאווה מהווה מום, הרי העניו ושפל הרוח הינו "תמים"… (מפי הרב מעיר חדש בוורשה זצ"ל). "תמים בדורותיו" – נח נשאר עניו ושפל רוח בעיני עצמו, אף על פי שהיה צדיק אחד בדור של רשעים, משום ש"את האלוקים התהלך נח" – בזוכרו תמיד בגדלות הבורא וממילא מעשיו לא היו נחשבים בעיניו; אם כי לגבי בני אדם היה צדיק, מכל מקום היה מעמיד תדיר את צדקותו ביחס לאלוקים, לפיכך נשאר תמים-עניו ושפל רוח בעיניו… (נועם מגדים).

"ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל… והיה לך ולהם לאכלה" (ו-כא)

המילים: "אשר יאכל" לכאורה מיותרים הם; וכן, היכן יכול היה נח לשים מלאי ענקי כזה של מזון, עבור כל האדם, הבהמה, החיה והעוף אשר בתבה, למשך שנה?

ברם, דרשו חכמינו בפסוק זה: "מכל האוכל אשר יאכל – אוכל שאתה יכול לאכלו בבת אחת ואיזהו זה כביצת תרנגולת" (יומא פ'); נמצאנו למדים שהמילה "יאכל" באה להורות על שיעור של כביצה, שאפשר לבלעו בבת אחת. פירוש הדבר, שציווה ה' יתברך על נח להכין רק כשיעור של ביצה לכל סעודה, כפי "אשר יאכל"; והוא נתן את הברכה בשיעור זה שיהא בו כדי שביעה. ולכך מסיים הפסוק: "והיה לך ולהם לאכלה" – הגם שלא תכניס עמך אלא כשיעור של "אשר יאכל", בכל זאת יהיה לכם שיעור זה לשובע. (בשם הגר"א מווילנא ז"ל). הרמב"ן אומר, כי על כן עד נח היו האנשים אסורים באכילת בעלי חיים ואילו לנח הותר הדבר – משום שהרי נח החיה אותה בתבה והיו לו אסירי תודה בעד קיומם, וממילא מותר היה להשתמש בהם לאכילה. זהו שמרמז הפסוק: "ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל" – על ידי זה שאתה לוקח אותם עכשיו לתבה, הם נעשים ראויים ומותרים לאכילה על ידך… (קדושת הלוי).

"ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (ז-ח)

עקם הכתוב שמונה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו (פסחים ג').

אבל הלא הרבה פעמים נאמר בתורה טמא, כגון: "וזה לכם טמא", "טמא יהיה לכם", וכיוצא בזה?

אלא כאן, תוך סיפור עניין שאינו נוגע להלכה, יש להיזהר שלא להוציא דבר מגונה; ואילו שם, כשיש צורך להורות להלכה שזה טמא, כי אז אין לכסות דבר, אלא יש לבטא ברורות וחריפות: "וזה לכם הטמא!"… (לפי ראשונים).

"בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים" (ח-ח)

האבות קרויים "הרים", כפי שאמרו חכמינו: "הרים – אלה האבות". כשהתורה מזכירה את האבות, פעמים אברהם מוזכר ראשון ופעמים יעקב, כפי שנאמר: וזכרתי את בריתי יעקב ואת בריתי יצחק ואת בריתי אברהם" (ויקרא כו-מב); ואילו יצחק לעולם אינו מוזכר ראשון, כיון שמידתו היא מידת "דין".

וזהו שמרמז הפסוק: "בעשירי" – ביום הכיפורים החל ביום העשירי לחודש, ו"באחד לחודש" – בראש השנה החל באחד לחודש – "נראו ראשי ההרים" – נראים לפני ה' יתברך רק ראשי האבות, אברהם ויעקב, שמידתם היא מידם החסד, ולא את מידת הדין של יצחק. (קול שמחה).

"והנה על זית טרף בפיה" (ח-יא)

אמרה יהו מזונותי מרורין כזית ובידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם. (רש"י).

קשה להבין, מדוע הודתה היונה לנח בדברים כאלה, לאחר שהחזיק אותה שנה תמימה בתבה ודאג לכל צרכיה? ברם, חוששת היתה היונה, שמא יאמר נח, כי לא מפני שיש עוד מים על הארץ חזרה אל התבה, אלא מפני שטוב לה כאן אצל נח הדואג למזונותיה ולצרכיה, בעוד שבאמת כבר אין מים על הארץ; לפיכך רמזה לו, כי אילו יכולה היתה להתפרנס בכוחות עצמה ואפילו בדוחק ובמרירות של זית, כי אז לא היתה חוזרת אליו… (משכנות יעקב).

"וישאר אך נח" (ז-כג)

כאן לא נאמר עוד "נח צדיק תמים", כי אם רק "נח"; שכן במדרש נחשב לו לנח לחטא, מה שלא עשה דבר לתיקונו של הדור, ואם אין אדם עושה מאומה לתיקונם של אחרים – אף הוא יורד ונופל מטה. משנשאר נח לבדו, נוכח לראות כי איננו אלא רק "נח"… (הרה"ג מהר"ם שפירא מלובלין ז"ל).

"בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים" (ח-ח)

האבות קריים "הרים", כפי שאמרו חכמינו: "הרים – אלה האבות". כשהתורה מזכירה את האבות, פעמים אברהם מוזכר ראשון ופעמים יעקב, כפי שנאמר: וזכרתי את בריתי יעקב ואת בריתי יצחק ואת בריתי אברהם" (ויקרא כו-מב); ואילו יצחק לעולם אינו מוזכר ראשון, כיון שמידתו היא מידת "דין".

וזהו שמרמז הפסוק: "בעשירי" – ביום הכיפורים החל ביום העשירי לחודש, ו"באחד לחודש" – בראש השנה החל באחד לחודש – "נראו ראשי ההרים" – נראים לפני ה' יתברך רק ראשי האבות, אברהם ויעקב, שמידתם היא מידם החסד, ולא את מידת הדין של יצחק. (קול שמחה).

ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן (יא-ג)

בספר "האיש על החומה" מסופר על פגישתו של רבי יוסף חיים זוננפלד עם נשיא צ'כסלובקיה פרופ' ת. מאסאריק, שהיה מחסידי אומות העולם, בעת ביקורו בירושלים בשנת תרפ"ז. לאחר קבלת פנים מפוארת שערך כולל "שומרי החומות" – שיוצאי צ'כסלובקיה נמנים עליו – ישבו הרב והאורח ושוחחו שעה ארוכה על נושאים שונים. וכך נאמר שם על אותה שיחה: "מורנו התעכב על ההתדרדרות המוסרית של העולם אחרי המלחמה ועל התופעה השלילית של טיפוח הרגשת "כוחי ועוצם ידי", שגברה עם ההפתחות הטכנולוגית. הרעיון המרכזי הוא בנה מסביב לסיפור התורה על "דור הפלגה", שעיקר חטאו היה בטחון עצמי מופרז, שתוצאותיו הישירות מוליכות למרידה במלכות שמים. הוא הסביר זאת לנשיא המלומד בהרחבת הפירוש על הפסוק: "ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים". לאחר פסוק זה מובא עיקר החטא "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל" ומתבקש הסבר על הפסוק הראשון, איך הוא מתקשר לחטאם של אנשי דור ההפלגה. מדוע חשוב לדעת באלו חומרים בנו את המגדל בלבנים או באבנים? אלא כאן מרומז תהליך התפתחות השקפת הכפירה של דור ההפלגה: הטיפו לטיפוח הכח העצמי של האדם ולצורך להתנתק מטובותיו של הקב"ה. אם ה' הכין לאדם אבנים, שהוא חומר בניה מן המוכן, עליהם להפגין כי הם יכולים ליצר בעצמם את חומרי הבניה שהם זקוקים להם. ולפיכך אמרו: "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן" – יש לנו אבנים משלנו ואין אנו זקוקים לאבניו של הקב"ה. השקפה זו, של טיפוח היכולת העצמי, שימשה רקע והכנה למרד הגדול בקב"ה, שהופגן ע"י בנית המגדל שראשו בשמים". (מורשת אבות)

מאורי הדורות בראי הפרשה

נוח נולד בשנת 1056 לבריאת העולם. בן 500 שנה הוליד את יפת, ואחר שנתיים בשנת 1058 הוליד את שם, שנאמר (יא/י) "אלה תולדות שם, שם בן מאת שנה וילוד את ארפכשד שנתים אחר המבול". ובשנת 1656 בא המבול לעולם ונח בן 600 שנה, שנאמר (ז/ו) "ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ". ובכ"ז במרחשון יבשה הארץ מהמבול, שנאמר (ח/יג-יד) "ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ… ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ".

"מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה… ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל… והיה לך ולהם לאכלה" (ו/כ- כא) – גיטין סב: אמר רב יהודה [הוא רב יהודה בר יחזקאל. מגדולי תלמידי רב. אמורא בבלי שפעל בדור ב'. שימש כראש ישיבת פומבדיתא והיה ראש הדור בבבל אחר פטירת רב הונא] אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר "ואכלת ושבעת". אם כן, כיצד מקדים הכתוב את האדם, שנאמר "לך ולהם לאכלה"? בתהל' כתיב (לו/ז): "אדם ובהמה תושיע ה'" – והמדרש אומר (ויק"ר כז): אדם בזכות בהמה תושיע ה'. היינו עולה, שמשום שהאדם נושע בזכות הבהמה, עליו להקדימה במאכל. ברם, בדור המבול, שבעלי החיים ניצולו בזכות האדם בזכות נוח, הקדים האדם לבהמה (פרפ' לתורה).

הפוסט פרשת נח הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

יעקב מרמז על מידת ה"אמת" – "תתן אמת ליעקב". במידת האמת אפשר לבלות את כל העיתים הקש/ות והמצרים (מלשון מיצר) הקשים ביותר… (חידושי הרי"מ ז"ל) למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד. (רש"י)

מקשים המפרשים מה שנאמר במדרש, כי כל זמן שאחד מן השבטים עוד היה חי, לא היה כל שעבוד? ברם, שיעבוד-הגוף אמנם לא היה, אבל שיעבוד רוחני כבר התחיל מעתה. נסתרה האמת הפנימית, עד שהלב והעינים לא היו רואים ומרגישים אלא רק את הצד החיצוני – והרי זהו עיקר הגלות… (שפת אמת)

דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. (רש"י).

מפני מה ביקש יעקב לגלות את הקץ? כי כאשר יודעים את קץ הגלות, אין הגלות קשה כל-כך. ברם, מן השמים רצו שהגלות תהיה קשה, מבלי ידיעת הקץ, ולפיכך נסתם ממנו… (הרבי ר' בונם ז"ל מפשיסחה)

"ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים" (מז-כט).

חסד שעושים אם המתים הוא חסד של אמת. (רש"י).

העלאתו של יעקב לקבורה בארץ ישראל אינה קרויה חסד של אמת, לפי שיוסף קיבל שכר על כך, שעצמותיו הועלו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאומרת הגמרא: "יוסף זכה לקבור את אביו, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה" (סוטה ט'). ברם, יעקב ביקש ממנו, שאפילו באופן זמני, לפי שעה, לא יקברנו במצרים, כי אם יעלהו מיד עם מותו לקבורה בארץ ישראל; וזהו שפיר חסד של אמת, שכן עצמותיו של יוסף נשארו לפי שעה במצרים, כדי שזכותו תעמוד לישראל בעת קריעת ים סוף – "הים ראה וינוס – מה ראה? ארונו של יוסף".

"ועשית עמדי חסד ואמת" – יהא זה חסד של אמת מה שתעשה עמדי: "אל נ א תקברני במצרים" – שאפילו רק לפי שעה לא תקברני במצריים… (מלא העומר).

כל טובה הנעשית לאדם בעולם הזה, אין יודעים אם אמנם טובה אמיתית היא זו. לפעמים סבור אדם שעשה טובה לחבירו, ולבסוף מתברר שזו היתה רעה, או שיצאה ממנה רעה. לעומת זה, החסד הנעשה למתים, זהו חסד אמיתי, לפי שבוודאי זקוקים הם לו… (אהל יעקב).

ראשי תיבות של "אמת" הם: ארון, מיטה, תכריכים – זהו החסד הנעשה למתים… (מדרש תלפיות).

וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם (מח ח-ט)

המדרשים שואלים וכי לא היה מכירן, והלא בכל יום יושבין ועוסקין בתורה לפניו ועכשיו הוא אומר "מי אלה"? והרי קודם לכן אומר יעקב אבינו "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (שם ה) ועכשיו שואל "מי אלה"? ומפרש רש"י ביקש לברכם ונסתלקה השכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה, "ויאמר מי אלה" מהיכן יצאו אלו שאינן ראויים לברכה? עונה לו יוסף "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" הראה לו שטר אירוסין ושטח כתובה ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקודש ע"כ.

לכאורה צריך להבין מה תשובתו של יוסף לטענתו של יעקב אביו שאין אפרים ומנשה ראויים לברכה בגלל שבעתיד יעבדו עבודה זרה. כיצד מה שמראה יוסף ליעקב אבינו שטר אירוסין ושטר כתובה, מספק את טענת יעקב ועל ידי כך נחה עליו רוח הקודש? והנה, תרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם את הכתוב "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" (בראשית מח ט) "בני הינון דיהב לי מימרא דה כדין כתבא דעליה נסיביתי אסנת ברת דינה ברתך" ע"כ. שיוסף לקח את אסנת בת דינה בת יעקב. אסנת היתה בת דינה בת שכם, וכשנולדה בת זו גירשה יעקב מביתו ותלה לה קמיע בצווארה שכתוב בו שהיא אסנת בת דינה בת יעקב, והושיבה במדבר בתוך סנה, וליכך קראוה "אסנת" ובא מלאך גבריאל והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע ויוסף ראה את הכתב הזה ונשאה ואת הכתב הצניעו. וזהו שאמר לאביו "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" הראה לו את הקמיע ההוא, ע"כ. אך גם לפי האמור לעיל צריך להבין, איך דבר זה סילק את הטענה שלעתיד לבוא יחטאו זרעם של אפרים ומנשה שבגלל כך הם לא היו לכתחילה ראויים לברכה?

אלא, כשיעקב עמד לברך את אפרים ומנשה הוא ראה את העתיד (ראה כלי יקר כאן) שמבניהם יצאו מסיתים ומדיחים לעבודה זרה, לכן חשב שאין הם ראויים לברכה מכיון שמסתכלים גם על העתיד בא יוסף ומבקש רחמים מאת יעקב אביו ואומר לו שלא יסתכל על העתיד אלא על ההוה כיום הם כשרים ונעשו בכשרות על ידי שטר אירוסין ושטר כתובה ואין בהם פסול, ומכון שהיום הם צדיקים ראויים הם לברכה מיד נחה רוח הקודש על יעקב וברכם. ולא עוד. אלא שיוסף מראה ליעקב את אותו קמיע שאשתו היא אסנת בת דינה בת יעקב. על ידי מעשה זה מראה יוסף ליעקב שגם הוא דן את אסנת על פי ההווה ולא על פי העתיד שבזמן שנולדה גירשה מביתו (פד"א פרק לח) שלא יאמרו כל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב ע"כ. ולא דן את אסנת על פי העתיד שעתידה לשמור על צניעותה ולהינשא כדת וכדין ליוסף. אם כן מדוע לגבי אפרים ומנשה אתה דן אותם על פי העתיד ולא על פי ההווה? מיד נחה עליו רוח הקודש וברכם. וכמו שמצינו בגמרא (ראש השנה טז עב) אמר רבי יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר "כי שמע את קול הנער באשר הוא שם", ע"כ. וכן אמרו בבראשית רבה (נג, יד) אמר רבי סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו אמרו פניו ריבון העולמים! אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר? אמר להם עכשיו מה הוא? אמרו לו צדיק אמר להם הנני דן את האדם אלא בשעתו (אור חדש)

"וידגו לרב בקרב הארץ" (מח-טז).

אין מוצאים כלל בתורה, שאפרים ומנשה היו גדולים במספר יותר משאר השבטים, לא במנין שבמדבר ולא במנין שבערבות מואב?

אלא, ברכתו של יעקב היתה "בקרב הארץ" – שבארץ ישראל ידגו לרוב; ואמנם ברכה זו נתקיימה, שכן מייד עם כיבוש ארץ ישראל, עוד לפני חלוקת הארץ, כבר נאמר: "וידברו בני יוסף אל יהושע, מדוע נתת לי נחלה גורל אחד ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה"' (יהושע יז-יד) – בזמן מועט זה של "עד כה", שאנו נמצאים בארץ ישראל, כבר ברכנו הא-ל בעם רב. ויהושע השיב להם על כך: "אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם" (יהושע יז-טו) ואמרו חכמינו, שציוה עליהם לעקור יער עצים, כדי שלא תשלוט בהן עין הרע (בבא בתרא קמ"ח) – לפי שריבוי זה תוך זמן מועט היה לפלא עצום. ברם, זה בא עקב ברכתו של יעקב: "וידגו לרב בקרב הארץ"… (אדרת אליהו פ' ראה).

"בך יברך ישראל לאמר ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה" (מח-כ).

למה יתברכו בני ישראל דווקא באפרים ובמנשה ולא בשני שבטים אחרים?

ברם, יסודה של התורה כולה הוא, שלא יתגאה אדם על חבירו ולא יקנא בו. משראה יעקב אבינו, כי למרות ששיכל את ידיו והקדים את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור, בכל זאת לא נשלטה גאווה על אפרים ולא קנאה על מנשה, כי אם נשארו שניהם כמקודם – אמר, שיהיו כל בני ישראל כך, ללא גאווה וללא קנאה.

ובכן, מה שאומר הכתוב: "וישם את אפרים לפני מנשה" – פירוש הוא על הברכה: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". לפיכך יהיו ישראל מתברכים בהם, משום שעל אף אשר "וישם את אפרים לפני מנשה" לא השפיע על שניהם הדבר לרעה – מה שלדאבון הלב לא היה אצל שאר האחים – "ויקנאו בו אחיו"… (אגרא דכלה).

"אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (מח-כב)

בצלותי ובבעותי (תרגום). "צלותי" פירושו: "תפילה" ו"בעותי" – פירושו: "רצון" (מלשון: במה בעית טפי). פעמים רבות יש ומן השמים ממלאים את רצונו של הצדיק גם מבלי שהתפלל על כך, כפי שאמר הכתוב: "רצון יראיו יעשה" (תהלים קמח-יט). (דגל מחנה אפרים).

מה טעם נמשלה תפילה לקשת? כי כשם שבקשת כל מה שאדם מושך אליו יותר את המיתר – הרי החץ מרחיק יותר לעוף; כך גם התפילה, כל כמה שאדם מתרכז יותר בכוונת הלב – מרחיקה התפילה יותר לעלות ולבקוע שחקים… (הרבי מקוצק ז"ל).

צא וראה מה בין יעקב לעשו. עשו גם כשהוא מדבר על רוח ומוסר, על יושר וצדק, הרי פירושם של דברים: חרב וקשת. כאשר עשו בוכה לפני אביו יצחק ומבקש ברכה, אומר לו יצחק: "על חרבך תחיה". ואילו אצל יעקב היפוכו של דבר, אפילו כשהוא מדבר על "חרב וקשת", הרי פירושם של דברים: "צלותי ובעותי"… (אבני אזל).

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי (ויחי מח-כב)

וכי יעקב כבש את שכם, והלא שמעון ולוי נלחמו עליה? אלא פירש בתרגום אונקלוס שהכוונה היא "בצלותי ובעותי", כלומר שכל הנצחון של שמעון ולוי לא היה בזכות כלי מלחמתם, אלא בזכות התפילה של יעקב (ועיין בבא בתרא קכג).

אולם יש לדקדק מדוע התרגום כפל בלשונו בצלותי ובעותי, הלא "צלותי" פירוש "תפילה", ו"בעותי" – פירושו: "רצון" (מלשון במה בעית טפי) אם כן די היה לומר בצלותי? אלא שפעמים רבות מהשמים ממלאים את רצונו של הצדיק, גם מבלי שהתפלל על כך, כפי שאמר הכתוב: "רצון יראיו יעשה" זהו שרמז יעקב פעמים נעניתי על ידי תפילתי (בצלותי) ופעמים בעוד שרק רציתי (בעותי) לפני שהתפללתי נענתי .

אמר הרבי מקוצק זצ"ל שהתפילה נמשלה לקשת, כי כשם שבקשת ככל שאדם מושך אליו יותר את המיתר – הרי החץ מרחיק יותר לעוף, כך גם בתפילה כל כמה שאדם מתרכז יותר בכוונת הלב ומושך את התפילה כך מרחיקה התפילה יותר לעלות ולבקוע שחקים….

הדברים אמורים בפרט כלפי תפילת שמונה עשרה שאנו עומדים בעמידה ברגלים צמודות להדמות כמלאכים, כי תפילה זו היא ישירות אל הקדוש ברוך הוא ויש לה מעלה מיוחדת, שהרי ק"כ זקנים תקנוה שהם כנסת הגדולה ומהם נביאים. והשאלה נשאלת מה צריך אנשים ענקיים כאלה לתקן נוסח התפילה, לכאורה גם אם יתקבצו עשרה חכמים יוכלו לתקן תפילה שכזאת? ואכן התשובה היא שאנשי כנסת הגדולה כשתקנו את התפילה תקנו נוסח שיתאים לכל הדורות הבאים ודאגו שיתאים לכל אחד ואחד לפי המצב האישי שלו ולפי הבנתו, וגם לפי תיקון עולמות העליונים ושרשים הרוחנים. הרי שבודאי דרוש לזאת אנשים ענקיים ובעלי רוח הקודש להכין תפילה שכזו (נפש החיים ובליקוטי מאמרים פרק ט').

אם תספור את התיבות של תפילת העמידה תמצא בה שש מאות ושלוש עשרה, כנגד רמ"ח אברי האדם, ושס"ה גידים של האדם (נתיבות החיים).

"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (מט-א)

העצה היעוצה לכם נגד הצרות, אשר תבואנה עליכם באחרית הימים, היא: "האספו" – שתיאספו כולכם יחד, "ואגידה" – ותיאגדו לאגודה אחת (אותיות אהו"י מתחלפות לפעמים) – כי אז יהיה לכם האיחוד הזה לעוגן הצלה מכל רע… (ליקוטי רמ"ל).

"הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" (מט-ב).

"יעקב", זה היה שמו מלידה, ולכן נחשב כל יהודי, מבלי להתחשב בהתנהגותו, כבנו של יעקב, רק הודות למוצאו היהודי. ואילו השם "ישראל" ניתן לו ליעקב אחר כך, כאשר הגיע למדרגתו העליונה – "כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל" – לפיכך מבטא השם הזה, כשהוא נקרא על כלל היהודים, את מדרגתו הרוחנית העליונה של עם ישראל, בתור ממשיך דרכיו ושיטותיו של יעקב אבינו.

לפיכך אמר יעקב לבניו: "הקבצו ושמעו ב נ י י ע ק ב – קודם כל האספו בתור בניו של יעקב, כבני לאום אחד; ברם, אין די באיחוד פשוט זה מצד המוצא, אלא, "ושמעו אל י ש ר א ל אביכם" – תכליתו של כל קיבוץ יהודי תהיה לחזק את רוח ישרל המקורית, את רוח ישראל סבא. התוצאה של "הקבצו" צריכה להיות שבני יעקב ישמעו את קולו של "ישראל" סבא ולקרוא יחד אתו: "ה' אלוקינו ה' אחד"… (אבני אזל).

מאורי הדורות בראי הפרשה

"וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו לקבור את אביו אחרי קברו את אביו: ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו" (ברא' נ/יד-טו) – ממה התייראו אחי יוסף? אלא בעת שחזרו מקבורת אביהם, ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו, כדי לברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס 'ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה'. כיון שראו כן, אמרו: ודאי אחר שמת אבינו ישטמנו יוסף, שהיו סבורים שהלך להציץ בו לעורר איבתו עליהם. ועוד, עד שנפטר אביהם היה יושב איתם לסעוד ומכאן חדל מלשבת עמהם. וכוונת יוסף לשם שמים היתה. אמר: בהיות אבי חי, הוכרחתי מפאת כבודו ליסב עמהם, ומשום היותי מלך ישבתי בראש, ואיני ראוי לשבת בראשם והם ישבו למטה ממני. והם כסבורים היו שמחמת טינה בליבו חדל לסעוד עימם. לפיכך שלחו אליו את דן ונפתלי בני בלהה, שהיו חביבין עליו ביותר ואמרו לו: "אביך צוה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ויבך יוסף בדברם אליו" (שם נ/טז-יז) – ולא נמצא שכך ציוה יעקב, שהרי ודאי לא חשד ביוסף שירע לאחיו אחר מותו. אלא אמרו דברים בדויים, בשביל להטיל שלום ביניהם. ועוד אמרו: "עבדי אלהי אביך" – אע"פ שיעקב אבינו מת, אלוהיו חי וקיים ואנו עבדיו. כששמע יוסף שחשדוהו "ויבך יוסף בדברם אליו" (תנח' ויגש יז, ב"ר ק, רש"י, ימ"ל). ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם" (שם נ/כא) – ונאמר קודם "וכלכלתי אותך שם כי עוד חמש שנים רעב" (ברא' מה/יא), מה כלכול האמור להלן בשני רעבון הכתוב מדבר, אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר. רבי שמעון בן יוחי אומר: אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים לאחר מיתתם. א"ר אלעזר בר' שמעון: רואה אני את דברי ר' יוסי מדברי אבא, שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו צדיקים מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם (ספרי עקב לח).

מב"י

הפוסט פרשת ויחי הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

על פסוק זה שבפתח הפרשה שנינו במדרש רבה: אמר רב סימון: בנימוסין (=בספר החוקים) שלנו כתוב: "אם אין לו – ונמכר בגנבתו" (שמות כ"ב, ב). מדרש תמוה זה נתפרש על-ידי רבי יעקב קראנץ ("המגיד מדובנא") בדרך הבאה: יהודה מבקש בכל כוחו להניא את השליט המצרי מלהחזיק בבנימין אחיו כעבד. משום כך הוא מביא לפניו חוק קדום בדיני גניבה, שגנב הנתפס בחטא ואין לו ממה לשלם – נמכר לעבד, ובעבודתו פורע את חובו לבעלים. ולכאורה, יש מקום לתמוה על חוק זה: כלום ירצה אדם להחזיק בביתו עבד, שהוא גנב ויכול לפגוע שוב ברכושו? אלא ההנחה היא, שהאדם מטבעו ישר והגון, ונאלץ לשלוח יד בגניבה רק מחמת מחסור ומצוקה. ומעתה, שאינו עתיד לסבול מחסור בבית מעבידו, שוב לא ישלח ידו בגניבה. כל זאת – אומר יהודה – נכון לגבי גנב רגיל, שנכשל בחטא מחמת עניו ודלותו. אבל בנימין אחי הוא "בן-טובים", שלא חסר לו דבר בבית אביו. ואם בכל זאת שלח ידו ברכוש הזולת – סימן שהוא מטבעו גנב; וקיים חשש סביר, שהלה יחזור לסורו בהזדמנות הראשונה. כלום יסתכן מישהו להחזיק בביתו אדם כזה, העלול בכל יום לשלוח ידו בכליו ובכל רכושו?!

• שואל כאן האדמו"ר רבי אברהם מסוכאצוב: מדוע מתנגד עתה יהודה כל כך להשאיר את בנימין במצרים? הרי הוא עצמו הציע לא מכבר ליוסף: "הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" (מ"ד, ט"ז)! אלא – אומר האדמו"ר מסוכאצוב – בתחילה סבור היה יהודה, שאותה שעה שבה נמצא הגביע באמתחת בנימין מתחיל שעבוד מצרים, שנגזר בשעתו על בני ישראל, ולכן קיבל עליו באהבה וברצון גזירה זו. אבל כשהודיע השליט המצרי בפסקנות: "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם!" (מ"ד, י"ז) – הסיק מכך יהודה שאין כאן התחלת השעבוד של בני ישראל, אלא מזימה שפלה המופנית רק נגד בנימין. משום כך התקומם יהודה בכל כוחו נגד גזירה זו, והשמיע את דבריו התקיפים והמרשימים באזני השליט המצרי, כדי להניא אותו מגזירתו כלפי אחיו הצעיר.

• אמר לו יהודה ליוסף: בנוהג שבעולם, מי שלוקח (שקונה) עבד ומצא אותו גנב – מחזירו למוכר; וזה שנמצא גנב, אתה מבקש לקחתו לעבד?! אם לשמשך (לשרתך) אתה מבקשו, אני יודע לשמש יותר ממנו; ואם למלחמה אתה מבקשו, אני יודע להילחם יותר ממנו. אמר לו יוסף: למה אתה מרבה דברים? מסתכל אני, שיש גדולים ממך עומדים כאן ואינם מדברים. ואין ראובן גדול ממך; ואין שמעון ולוי גדולים ממך ואינם מדברים?! ואתה – למה תרבה דברים? אמר לו יהודה: מכל אלו אין אחד מהם חושש בו (=דואג מהחזקת בנימין במצרים) אלא אני, שנאמר: "אנוכי אערבנו" (מ"ג, ט).

"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני…"

שואל כאן האדמו"ר רבי אברהם מסוכאצוב: מדוע מתנגד עתה יהודה כל כך להשאיר את בנימין במצרים? הרי הוא עצמו הציע לא מכבר ליוסף: "הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" (מ"ד, ט"ז)! אלא – אומר האדמו"ר מסוכאצוב – בתחילה סבור היה יהודה, שאותה שעה שבה נמצא הגביע באמתחת בנימין מתחיל שעבוד מצרים, שנגזר בשעתו על בני ישראל, ולכן קיבל עליו באהבה וברצון גזירה זו. אבל כשהודיע השליט המצרי בפסקנות: "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם!" (מ"ד, י"ז) – הסיק מכך יהודה שאין כאן התחלת השעבוד של בני ישראל, אלא מזימה שפלה המופנית רק נגד בנימין. משום כך התקומם יהודה בכל כוחו נגד גזירה זו, והשמיע את דבריו התקיפים והמרשימים באזני השליט המצרי, כדי להניא אותו מגזירתו כלפי אחיו הצעיר.

אמר לו יהודה ליוסף: בנוהג שבעולם, מי שלוקח (שקונה) עבד ומצא אותו גנב – מחזירו למוכר; וזה שנמצא גנב, אתה מבקש לקחתו לעבד?! אם לשמשך (לשרתך) אתה מבקשו, אני יודע לשמש יותר ממנו; ואם למלחמה אתה מבקשו, אני יודע להילחם יותר ממנו. אמר לו יוסף: למה אתה מרבה דברים? מסתכל אני, שיש גדולים ממך עומדים כאן ואינם מדברים. ואין ראובן גדול ממך; ואין שמעון ולוי גדולים ממך ואינם מדברים?! ואתה – למה תרבה דברים? אמר לו יהודה: מכל אלו אין אחד מהם חושש בו (=דואג מהחזקת בנימין במצרים) אלא אני, שנאמר: "אנוכי אערבנו" (מ"ג, ט).

"כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו אתי"

כשהיה מגיע הצדיק רבי מאירל מפרישמילן לדברי הסיום של יהודה ליוסף, היה נאנח ואומר: "כי איך אעלה אל אבי" – איך יכול אדם מישראל לעלות על אביו שבשמים לאחר שנות חיים בעולם הזה; "והנער איננו אתי" – אם הדור הצעיר לא הלך אתי בקבלת עול תורה ומצוות. כי בזאת נבחן כל דור בישראל: בהצלחתו למסור כראוי את מורשת האבות לדור הבנים.

"והיה כראותו כי אין הנער, ומת"

על הנמקה זו שבפי יהודה, שואל הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק: מדוע מבקש כאן יהודה מיוסף, שיחוס על אביו הזקן של בנימין, העלול למות מרוב צער על הרחקת בנו האהוב ממנו; ואינו מזכיר כלל את עשרת הבנים של בנימין, הנמקים מצער על אביהם שרחק מהם?

אלא – משיב הרבי מקוצק – לא הרי צער הבנים על אביהם, כצער אב על בניו. וכבר אמרו הקדמונים: "אב אחד יכול לפרנס עשרה בנים, ועשרה בנים אינם יכולים לפרנס אב אחד" (נופת צופים); וכן אמרו חז"ל: "אהבת אב על הבנים, ואהבת הבנים על בניהם" (סוטה מ"ט, ע"א).

האדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה הסביר עניין זה בדרך הבאה: לא בכדי רבה מסירותו של אב לבנו יותר מן המסירות שמגלה הבן כלפי האב. כוון שתכונת האהבה והמסירות מאב לבן היא מורשה מבטן ומלידה, ואדם הראשון הוא שהוריש תחילה תכונה טבעית זו לילדיו. לעומת זאת לא ידע אדם הראשון מסירות בן לאב, שהרי לא נולד לאב ואם טבעיים. משום כך לא הוטבעה תכונה זו בקרב בניו של אדם הראשון…

"ולא יכול יוסף להתאפק ויתן קולו בבכי"

המדרש אומר, כשם שלא פיס יוסף את אחיו אלא בבכי כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא בבכי שנאמר: 'בבכי יבואו ובתחנונים אובילם',. אמרו רבותינו ז"ל: 'בבכי יבואו', ע"י תשובה, ותחלת התשובה היא התפילה שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה"'. אין דברים אלא תורה ותפילה, אם-כן התפילה היא אחד הדברים העומדים ברומו של עולם ויש בתפילה כח לבטל כמה וכמה גזירות. והנה מתעוררת כאן השאלה: האם חסר בישראל תפילות? האם חסר בישראל בכיות? האם חסר בישראל צדיקים וקדושים המקיימים "והגית בו יומם ולילה"? ואם כן מדוע עד עתה אנו בגלות ועדיין אין אנו נגאלים? לשאלה זו השיב רבנו יעקב המגיד מדובנא תשובה פשוטה, והיא:שעלינו לדעת שהתפילה נקראת עבודת ה', וכולנו עובדים את ה', אבל כל אחד כפי יכולתו הפרטית, שלא תבוא צרה בעולם, בית-דין גוזרים יום תענית ותפילה, והנה כולם מתאספים בבית הכנסת ובוכים ומתפללים, קוראים תהילים וסליחות ותוקעים בשופרות, וכל מי שרואה אותם רואה איך שהם דומים למלאכי ה' צבאות, ובכייתם בוקעת את הרקיע. אבל כל אחד שם ידו על מקום שכואב לו, למשל אחד סובל מהפרנסה אזי בשעת התפילה הוא מבקש עבור פרנסתו, וכן מי שיש לו חולה או דבר אחר גם זה בוכה ומבקש על עצמו, והקב"ה שומע תפילתם ועונה להם כפי בקשתם, אבל לא זה שמבקש הקב"ה מאתנו, אלא יש תפילה מיוחדת הנקראת: 'לשם יחוד קודשה בריך-הוא, ולאקמא שכינתא מעפרא', בלי שום הנאה עצמית כלל, והיה אם היינו כולנו מכוונים על זה אזי בוודאי שהיינו נגאלים.

"אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אתי מצרימה"

שואל כאן הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק: כלום דרך פיוס היא, להזכיר לאחים בשעה גדולה זו של התוודעות את העוול שעשו לו אחיו במכירתו למצרים?

אלא – אומר רבי מנדלי – יוסף הצדיק משמיע כאן דברי ריצוי ופיוס באזני אחיו: אל נא תחששו, שירידתי למצרים בימי נעורי גרמה לי לקלקול המידות; ואל יעלה בדעתכם, שנפתיתי חלילה ללכת בדרכיהם המושחתות של המצרים. "אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אותי מצרימה" – הנני אותו יוסף הנער, שהיכרתם בשעה שמכרתם אותי ליורדים מצרימה. לא נשתניתי מאז ועד היום הזה במידות ובארחות-החיים והמוסר, שקניתי בבית אבא. וכוון שבכך הדבר – אל תיעצבו בשל מעשה המכירה, כי לא גרמתם לי כל רע בכך…

"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה, כי למחיה שלחני אלהים לפניכם"

לדברי האר"י הקדוש, אומר כאן יוסף לאחים: "אל תיעצבו!" – הרחיקו מלבכם כל שמץ של עצבות, וממילא לא יחר הדבר בעיניכם. שאם תתרחקו מתחושת העצב והצער, תשיגו כראוי את כוונת ה' בכך שמכרתם אותי למצרים, שהרי "למחיה שלחני אלוקים לפניכם". כידוע, אחד מיסודות החסידות היא עבודת ה' בשמחה וחתירה מתמדת לדחיקת העצבות, הפוקדת את האדם בחיי יום יום. לפי תורת הבעש"ט, מטשטשת העצבות את הכרת האדם בבורא העולם, וכך אינו מסוגל להשיג ולהבין את הסיבות והתוצאות של הנהגת ה' בעולם. הצדיק רבי אהרן הגדול מקרלין היה אומר: השמחה כשלעצמה אינה מצווה – ואף-על-פי-כן בכוחה להביא לכלל קיום כל המצוות שבתורה. מאידך, העצבות אינה עבירה – אולם זו עלולה להביא לידי כל העבירות שבעולם…

מאורי הדורות בראי הפרשה

"וישבו לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו ויתמהו האנשים איש אל רעהו" (ברא' מג/לג) – תמהו האחים, כיצד יודע האיש לסדרם סביב השולחן, לפי גילם ולפי אמותיהם [כזכור עשרה הראשונים נולדו בתוך חמש שנים, ואי אפשר להבחין מי הגדול ומי הקטן] . א"ר נחמן בר יצחק: באותה שעה שבאו לסעוד, היה יוסף מבקש להסב ליד בנימין ולא היה יודע כיצד לעשות. נטל את הגביע והקיש בו, ואמר להם: הייתי סבור שיהודה הוא הבכור שהוא מדבר תחילה, אני רואה שראובן הוא הבכור ויהודה הוא דברן, ישב ראובן בראש המסובים. שוב נטל את הגביע והקיש בו, ואמר: שמעון עלה והסב ליד ראובן שאתה שני לו וכן ללוי וכן ליהודה וכן כל בני לאה דרך לידתם. שוב נטל את הגביע והקיש בו ואמר להם: אני רואה בגביע שכולכם אתם בני אב אחד, אבל אביכם נשים הרבה היה לו. התחיל קורא לדן ולנפתלי [בני בלהה] ואמר להם: עלו הסיבו, עד שהסבו כולם כסדר לידתם. נשתייר בנימין. אמר: רואה אני לזה, שהיה לו אח ופירש ממנו ואין לו אם, ואף אני היה לי אח ופירש ממני ואין לי אם, יבוא וישב לידי (תנח' ויגש ד). ובעת הארוחה, קיבל בנימין חמש מנות: את המנה שלו, ויוסף נתן לו את מנתו וכך עשתה אסנת אשתו ושני בניו (רש"י), וכך עשה כיון שביקש לראות אם עדין מידת הקנאה קיימת באחיו (ספורנו). "וישתו וישכרו עמו" (ברא' מג/לד) – א"ר לוי: כל כ"ב שנה שלא ראה אותם לא טעם טעם יין, ואף הם לא טעמו טעם יין עד שראו אותו. הוא שנאמר "וישתו וישכרו עמו", עמו שתו. חוץ ממנו לא שתו (ב"ר צב).

מב"י

הפוסט פרשת ויגש הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

"ויהי מקץ" – כאשר מגיע קצו של אדם עליו ליתן דין-וחשבון בעולם העליון, אזי "שנתיים ימים" – שנים הרבה נחשבות לימים מספר, כי מובאים בחשבון רק הימים שבהם עשה ופעל משהו בתורה, בתפילה וביהדות, וממילא "ופרעה" – מתגלה (מלשון "פרעה אהרן"), כי "חולם" – שכל החיים עלי אדמות לא היו אלא חלום… (הה"ק מהר"א מיקאליאב זצ"ל)

אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו – זה יוסף, ולא פנה אל רהבים – שבשביל שאמר לשר-המשקים "זכרתני והזכרתני" נתוספו לו שתי שנים. (מדרש רבה).

לכאורה הרי המדרש סותר את עצמו, שבתחילה הוא קורא ליוסף "גבר אשר שם ד' מבטחו", ואחר-כך הוא אומר, כי יוסף נענש על שום ששם מבטחו בשר-המשקים? אלא, באמת מה חטא הוא זה, שהשתדל יוסף אצל שר-המשקים להשיג ממנו טובה, הלא חייב אדם לעשות כל אשר בידו כשהוא נתון בצרה, ואין זו כלל סתירה לבטחון? אך מכאן הראיה, שיוסף היה כל-כך מופלג במידת הבטחון, עד שלעולם לא רצה בשום השתדלות בשר-ודם, כי אם שם כל מבטחו בהשם-יתברך. לפיכך הוא עצמו ראה את הדבר לחטא, מה שהשתדל אצל בשר-ודם, וקיבל עונש על עצמו. ואם-כן, הרי עצם הדבר "שבשביל שאמר לשר-המשקים זכרתני והזכרתני, נתוספו לו שתי שנים" – שהשתדלות כזו המותרת לכל אדם, נחשבה לחטא לגביו – מוכיח בראיה ברורה, שיוסף היה ה"גבר אשר שם ד' מבטחו" – שמדרגת הבטחון שלו היתה כל-כך גבוהה, עד שכל השתדלות קלה אצל בשר-ודם נחשבה לו לחטא ונענש על כך…(בית הלוי ועוד)

לפיכך נאמר למעלה (בסוף פרשת ויצא): "ולא זכר שר-המשקים את יוסף וישכחהו". שהרי לכאורה יש כאן כפילות בלשון, אם "ולא זכר" הרי מסתבר כי "וישכחהו"? אלא, יוסף הצדיק נמלך בדעתו, שעשה מעשה רע בפנותו אל בשר-ודם בהשתדלות, והתפלל לפני השם-יתברך שישכח שר-המשקים את הענין, למען לא יפיק כל תועלת מהשתדלותו.

וזהו פשוטו של פסוק: "ולא זכר שר-המשקים את יוסף" – לפיכך לא זכר שר-המשקים את יוסף – משום "וישכחהו" – לפי שיוסף פעל להשכיח ממנו את הענין… (הה"ק מהר"ם מאמשינוב זצ"ל)

"ויריצהו מן הבור ויגלח" (מא – יב)

מפני כבוד המלכות. (רש"י)

ואילולא כבוד-המלכות, כלום אינו צריך אדם לגזוז שערותיו, אחרי ישיבה כה ממושכת בבית-הסוהר?

ברם, הלא אמרו חכמינו: "בראש-השנה יצא יוסף מבית-האסורים" (ראש השנה י') – ואם-כן כיצד התגלח יוסף ביום טוב? על כך משיב רש"י: "מפני כבוד המלכות" – שפי שפוסק הש"ך (יו"ד סימן קצ"ח), שלצורך מצוה מותר… (תורת משה)

"בראש-השנה יצא יוסף מבית האסורים" – בכל אדם מישראל מצויה נקודה פנימית של צדקות ויושר, שלעולם אינה נפגמת. כנגד נקודה זו אמרו חכמינו: "צדיק גמור אינו בולע" (מגילה ו') – אין היצר-הרע יכול לבלוע את הנקודה הזאת. כל ימות השנה נתונה אותה נקודה פנימית – הקרויה "יוסף הצדיק" – בבית-האסורים, בין כוחות הגשמיים ותאוות הגוף; ואילו שמגיע ראש-השנה, כאשר היהודי משליך מעליו את כל תאוות הגוף הוא מקבל עול-מלכות-שמים – אזי יוצאת נקודה זו מבית-האסורים ומתגלית… (ספרים)

"וידבר פרעה אל יוסף בחלמי הנני עמד על שפת היאר " (מא – יז)

הדא הוא דכתיב: עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע. (מדרש)

הלא באמת חלם פרעה "והנה עמד על היאר", ומדוע אמר "על שפת היאר"? ברם, בכוונה תחילה שינה במקצת, כדי לנסות את יוסף, אם ידע להבחין בשינוי זה. ויוסף, שידע גם הוא את החלום, אכן אמר מיד לפרעה, שלא היה זה "על שפת היאר", כי אם "על היאר". דבר זה עורר אצל פרעה התפעלות יתירה והוא אמר: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו" – שיש בו רוח-קודש, לדעת לא רק את פתרון החלום, כי אם גם את החלום גופו לכל פרטיו ודקדוקיו. לפיכך מביא המדרש את הפסוק: "עדות ביהוסף שמו" – זה העיד לפני פרעה על יוסף, שהוא איש-אלוקים, שכן "שפת לא ידעתי אשמע" – ששמע פרעה מיוסף את המילים: "שפת – לא ידעתי" – זה שאתה אומר "על שפת היאר" לא ידעתי מהו, מאחר שבכלל לא היתה "שפת" בחלום… (מרגניתא דרבי מאיר).

"וישתחוו לו… ויכרם ויתנכר אליהם" (מב – ו, ז)

דרך העולם הוא אדם המנוצח על ידי חברו, הרי הוא מצטער על כך צער גדול. ובכן, אילו היו האחים יודעים בשעה שהשתחוו ארצה, כי יוסף הוא זה, אשר כה לעגו לו בעת שסיפר להם את חלומו, שעתידים הם להשתחוות לו – הרי היו אז מלאי צער ודכאון, כיאות למנוצחים. לפיכך התנכר להם יוסף כעת, כדי למנוע מהם את הצער הזה.

התורה מספרת בזה שבחו של יוסף הצדיק. שכן אדם אחר הרי היה שמח לנצל הזדמנות כזו לשם נקמה, למען ירגיש השונא היטב את מפלתו וכניעתו; ואילו יוסף עשה את ההיפך מזה. דוקא בשעה אשר "וישתחוו לו", העלים מהם את הזהות האמיתית, "ויתנכר להם", אף כי "ויכירם" – כדי למנוע מהם את הצער והחרפה של המנוצחים… (קדושת הלוי)

"אבל אשמים אנחנו על אחינו… בהתחננו אלינו ולא שמענו" (מב – כא)

אף-על-פי שלא עשינו עוולה במכרנו אותו, מכיון שעל-פי דין עשינו זאת, הרי מכל-מקום כשהתחנן אלינו היינו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין ולרחם עליו… (ספורני ומלבי"ם) אפשר לומר, כי זוהי הכוונה בדברי חכמינו: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה" (בבא מציעא ל') – שהרי מובא בספרים, כי חורבן בית שני נגרם בגלל חטא מכירת יוסף (ראה ספורני לז-כח), ובמעשה מכירת יוסף הלא היה החטא בזה, שלא נהגו ביוסף לפנים משורת הדין ולא ריחמו עליו… (אבני אזל) משראו האחים את גודל יראת-השמים של יוסף, שאף כי נשבע "חי פרעה", וכל הנשבע בחיי המלך ואינו מקיים הריהו חייב מיתה, ובכל-זאת הוא מעמיד חייו בסכנה ומשחררם מבית-הסוהר, בזמן שהם זרים לו לגמרי – רק אז התחילו להשיג את חטאם, שהם לא ריחמו אפילו על אחיהם, עצמם-ובשרם, והתיחסו כלפיו בכל חומר הדין.לפיכך אמרו: "על כן באה אלינו הצרה הזאת" – בא עלינו העונש מידה כנגד מידה. אנו לא רצינו לרחם על אח – הרי אנו זקוקים עכשיו לרחמיו של גוי נכרי… (שפתי כהן)

הפוסט פרשת מקץ הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

נשאלת השאלה: מה מלמדנו הכתוב, המדגיש בסוף פסוק זה, שיעקב ישב "בארץ כנען"? כלום לא ידענו מכבר, שארץ מגורי אביו יצחק היתה ארץ כנען? אלא – אומרים חכמי ישראל – בציון המלים "בארץ כנען" בא הכתוב להורות לנו, שאין דבר העומד בפני מצוות ישיבת ארץ ישראל. ובל יאמר אדם: טובה ישיבתי בגולה, במקום תורה, מלעלות לארץ שיש בה תופעות של "כנעניות" והתרחקות ממסורת אבות. ועל כך כבר אמרו חז"ל בסוף מסכת כתובות (ק"י, ע"ב): "לעולם (תמיד) ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עובדי-כוכבים; ואל ידור בחוצה-לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כפי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה-לארץ דומה כפי שיש לו אלוה. בפסוק שלפנינו מציין אפוא הכתוב, שיעקב בא לשבת "בארץ כנען" – שהיתה מלאה עובדי-כוכבים – משום שהיתה זו "ארץ מגורי אביו", היעודה לזרעו אחריו. וכבר גילה יעקב את דעתו על חשיבות הישיבה בארץ, כשנשא תפילה לה בשעה שנאלץ לנטוש לזמן-מה את גבולות ארץ אבותיו: "ושבתי בשלום אל בית אבי – והיה ה לי לאלהים" (כ"ח, "א). בכך יש משום קביעה לדורות, שרק בארץ האבות אפשר לעבוד את ה' בשלמות ולהיות תמים עם ה'.

"אלה תלדות יעקב יוסף…" (ל"ז, ב)

הצדיק רבי מנחם מנדיל מרימנוב השמיע פעם באזני חסידיו: כל אדם מישראל נקרא בשם "יעקב", ועל כל אחד ואחד אומרת התורה: "אלה תולדות יעקב"; ומה הן ה"תולדות"? "יוסף" – שלא יעמוד במקום אחד, אלא יוסיף בהתמדה תורה ומצוות ומעשים טובים, וילך מחיל אל חיל בעבודת ה. כי עמידה במקום אחד היא נסיגה; ובמקום שאין עלייה והתמקדות, שם יש ירידה…

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן-זקונים הוא לו"

תרגום אונקלוס מפרש "בן זקונים": "בר חכים" (בן חכם); ולפי זה מלמדנו כאן הכתוב, שיעקב מסר ליוסף את כל התורה שלמד בבית-המדרש של שם ועבר (השווה רש"י).

מעיר על כך רבנו יעקב בן אשר, "בעל הטורים": אותיות "זקנים" מרמזות לחמישה מששת סדרי המשנה: ז – זרעים; ק – קדשים; נ – נשים; י – "ישועות" (כינוי לסדר נזיקין – שבת ל"א, ע"א); מ – מועד (וכאשר כותבים "זקונים" בכתיב מלא, מרמזת הו"ו על השישי בסדרי המשנה, סדר "טהרות"). נמצאנו אפוא למדים בדרך הרמז, שיעקב למד עם יוסף בנו כל התורה כולה…

"ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (ל"ז, ב)

נתגלגלו הדברים ובני ישראל נשתעבדו למצרים. ואילו יהודה, שקרא באזני אחיו: "מה בצע כי נהרוג את אחינו?" (ל"ז, כ"ח) – אף-על-פי שחטא אחרי-כן בתמר כלתו – נתגלגל הדבר ויצא מחטאו מלך המשיח. מכאן נמצאנו למדים, שגילויי שנאה – אפילו הם אמיתיים ומוצדקים – מביאים פורענות לעולם; ואילו גילויי אהבה ורחמים סופם להביא גאולה לעולם…

מה אמר לו יוסף? רבותינו אומרים: אמר לאביו: אחי נוהגים בבני בלהה וזלפה מנהג עבדם וקורין אותם עבדים, ואני נוהג בהם מנהג אחווה, שנאמר: "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה" (ל"ז, ה). אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: חייך (לשון שבועה), בו בדבר תלקה, שנאמר: "לעבד נמכר יוסף" (תהילים ק"ה, י"ז). רבי יהודה אומר: אמר לו יוסף לאביו: אחי אוכלים אבר מן החי. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: אפילו בשעת קלקלה (השחתה ומעשה חטא; הכוונה למכירת יוסף) לא יעשו אלא בשחיטה, שנאמר: "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכותונת בדם" (ל"ז, ל"א). רבי יוסי אומר: יוסף היה אומר לאביו, שהיו אחיו נותנים עיניהם בבנות הארץ. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: חייך, בו בדבר אתה תלקה; הרי אדונתך (גברתך, אשת פוטיפר) נותנת עיניה בך, שנאמר: "ותישא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף" (ל"ט, ז).

"וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם" (ל"ז, ד)

על פסוק זה העיר פעם רבי יהונתן אייבשיץ: עיקר הצרה כאן היתה, ש"לא יכלו דברו לשלום". שאילו נדברו האחים עם יוסף, היו מוצאים דרך לשיכוך השנאה. והוסיף רבי יהונתן: זוהי בעצם הגדולה בכל מחלוקת הפורצת בקרב אנשים, שאין איש נדבר עם רעהו ואין צד אחד מוכן לשמוע ולהבין את דברי יריבו. שכן במקרים רבים אילו נדברו האנשים זה עם זה, היו נוכחים לדעת שכל המחלוקת ביניהם תלויה על בלימה ויסודותיה הבל וריק…

אמר רבי אחא בר זעירא: מתוך גנותם של שבטים אתה יודע שבחם. להלן – בפרשת אמנון ואבשלום – נאמר: "ולא דיבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב" (שמואל ב, י"ג, כ"ב); מה שבלב – בלבו (אבשלום הסתיר בלבו את שנאתו לאמנון). ברם (אבל) כאן (באחי יוסף) נאמר: "ולא יכלו דברו לשלום"; מה שבלב – בפה.

ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה (לט -כב)

הצדיק ר משה ליב מסאסוב ז"ל קודם שנתפרסם היה שוקד על התורה בכל יום עד שעות בלילה ואחר כך קם והולך אל בית מועד הבחורים הפריצים, במקום שהם מרקדים ואוכלים ושותים ומשחקים וכדומה והיה לובש גם הוא בגדים אחרים, כאחד מהם ובא בתוכם ורוקד ומזמר בקולו הערב וממתן עד עלות השחר, ואז היה שב לביתו ולובש בגדיו הראשונים ועומד להתפלל כך עשה כמה פעמים ועל ידי כך הצילם והרחיקם ממעשי תועבה.

לאחר כמה שנים כשנתפרסם לצדיק גדול, ונאספו אליו אנשים למאות בכל שבת, בא לשם גם אחד מן הבחורים הפריצים אשר רקדו ביחד עמו בימי נעורי כשראה את הרבי ר' משה לייב ז"ל הכירו, וחשב בליבו כמה יודע הוא לרמות את העולם שהרי זכור אני כי שיחק ורקד עמי יחד והוא איש כמוני. אחר כך כששמע את תורתו וחכמתו וראה את גודל קדושתו אמר בלי ספק גם אז היתה כוונתו להצילנו מחטאים ומיד קם והשתחווה לפניו ויאמר אלף תודות לאדוני, אשר הצילני אז מהרבה וחטאים.

ואמר גדול אחד, שבמעשה זה של הרב ר' משה ליב ז"ל נבין מה שכתוב בתורה על יוסף "ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירים…ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו וג' הפירוש הוא בבית הסוהר היו כמה אנשים פחותים ועשו כל התועבות שם ועל כן עשה יוסף הצדיק כמו הרבי ר' משה לייב ז"ל ונתחבר להם ושיחק ביחד עמהם למען הרחיקם מן העבירות כל הרואה היה דן שגם יוסף הוא כמותם, אבל שר בית הסוהר הבין כי הוא עושה זאת לשם שמים באשר ראה שהוא משכיל בכל דרכיו. וזהו שאמר הכתוב "ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה",שגם הוא יוסף, עשה כמעשיהם ואף על פי כן "אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו", ותרגם אונקלוס "ליחת חזי כל סרחן בדיה", "באשר ה' אתו" שמתכוון לשם שמים והא ראיה "ואשר הוא עושה ה' מצליח". מכאן נילמד מוסר כדי להחזיר בתשובה יהודים רחוקים צריכים לרדת לעם חנוך את הנער על פי דרכו גם שיגדל לא יסור ממנה אך כדי לרדת לעם ולעלות בחזרה צריך להיות אדם חזק ביראה כמו יוסף הצדיק ושעליו נאמר עז פנים לגהנם כלומר בעוז והתלהבות רץ להחזיר בתשובה במקומות הטמאים והמשוקצים מבחינת גהנם.

ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (וישב מ-כג)

מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק היות אסור עוד שתי שנים (רש"י)

אל משה חיים רוטנברג אחיו העשיר של בעל "חידושי הרי"ם מגור, הגיע חסיד עני ובידו מכתב מהאדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק. במכתב בקש האדמו"ר מרבי משה חיים לתרום לצרכי הוצאותיו של העני המתעד להשיא את בתו למזל טוב. העניק לו רבי משה חיים רובל אחד ופטרו לשלום. נדהם העני ואמר "כלום יתכן הדבר? הן הוצאות הדרך עלו יותר מרובל!" אך רבי משה חיים לא הוסיף אף פרוטה אחת. יצא העני מביתו בפחי נפש, ובלב שבור ונדכא התכון לשוב לביתו.עודני בדרך והנה אץ בעקבותיו שליחו של רבי משה חיים "המתן! המתן!" קרא השליח והעניק לעני סרכום נכבד סכום שיספיק לכל הוצאות החתונה. התפלא העני על המעשה והחליט לשוב על עקבותיו, אל ביתו של רבי משה חיים ולברר את הענין. "מדוע נהג כך בתחילה" שאל את רבי משה חיים, "ומדוע שינה לבסוף את דעתו?"

השיב רבי משה חיים "כשראיתיך בא אלי ובידך מכתבו של האדמו"ר הבנתי כי אתה סמוך ובטוח כי הכסף כבר בכיסך כה בטחת בי שהעניק לך כסף עד כי שכחת שיש בורא עולם ורק בו צריך לבטוח! משום כך דחיתיך לשעה קלה קויתי כי על ידי כך תזכור מיהו אדון עולם ובמי עליך לבטוח ואז ורק אז הענקתי לך מכספי" (מעשיהם של צדיקים)

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני" – אחיך רועים בשכם מקום סכנה להם, ולפיכך "ואשלחך", אני ממנה אותך שליח מצוה, שהרי שלוחי מצוה אינם ניזוקים. ואע"פ שיוסף יודע שאחיו שונאים אותו נזדרז לעשות מצוות אביו (רשב"ם, אוה"ח, רש"י). כשנמכר יוסף, כל אימת שהיה יעקב נזכר בתשובת יוסף: "הנני", היו מעיו מתחתכים. יודע היה שאחיו שונאים אותו והוא אומר לי הנני (ב"ר פד). "ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר וישלחהו מעמק חברון ויבוא שכמה" – ויעקב עושה את יוסף שליח מצוה גם בחזרתו, שאומר לו "והשיבני דבר". אבל יוסף הלך דותיינה ולא הלך לשכם לשם שלחו אביו, ולפיכך לא עמדה לו זכות של שלוחי מצוה ונתגלגלו הדברים כפי שנתגלגלו. ויעקב ליווה אותו עד עמק חברון והיו עסוקים בדרכם בפרשת עגלה ערופה ומשם שלחו (אוה"ח, חזקוני, תנח' ויגש יא). "וימצאהו איש והנה תועה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש: ויאמר את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רועים: ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן" (ברא' לז/טו-יז) – א"ר ינאי: ג' מלאכים נזדווגו לו: ,וימצאהו איש", "וישאלהו האיש", "ויאמר האיש" (ב"ר פד). ולדעת רש"י: המלאך גבריאל. שהרי אם סתם איש, כיצד ידע שיוסף תועה? שמא זו היתה הדרך שיוסף רגיל לטייל בה. ומצאו "תועה בשדה", תועה בדעתו בהליכתו לאחיו. כי פניו לשלום ואין שלום לאחיו עמו. והנה כביכול אין "האיש" משיבו לענין על שאלתו "הגידה נא לי איפה הם רועים", אלא "ויאמר האיש נסעו מזה". נסעו מן האחוה וממידותיו של הקב"ה. או מז"ה מי"ב שבטים [ז"ה בגימטריא י"ב], די להם בי"א שבטים (ראה כל"י, ב"ר פד ודזמ"ת). אולם יוסף לא הבין הרמזים בדברי המלאך, או ששם נפשו בכפו למלא מצוות אביו "וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן". "ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו: ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא: ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו" (ברא' לז/יח-כ) – היו מחשבים תחבולות היאך יסבבו לו מיתה, בלא שיצטרכו להמיתו הם עצמם בידיהם. ומזה דרשו רז"ל שאמרו (ב"ר פד): נשסה בו את הכלבים [כפי שנאמר בפסחים קיח, למשל: כל המספר לשון הרע, ראוי להשליכו לכלבים], אך לא עלתה בידם וניצל מהכלבים. כשראו שניצל מהכלבים, אמרו להרגו בידים והוא שכתוב "ועתה לכו ונהרגהו" (רבב"א) [ר"ת: דזמ"ת – דעת זקנים מבעלי תוספות / כל"י – כלי יקר / רבב"א – רבינו בחיי בר אשר]

מב"י

הפוסט פרשת וישב הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

הצדיק רבי מאיר'ל מפרימישלן אמר פעם באזני חסידיו: שנינו בפרקי אבות (ד', י"א): "העושה מצווה אחת – קונה לו פרקליט אחד" (מלאך, המליץ טוב בעדו). יעקב אבינו שלח אפוא על עשיו מלאכים שנבראו מהמצוות שעשה, שימליצו טוב בעדו בפני עשיו ואנשיו. הוא שאומרים חכמי המדרש: "וישלח יעקב מלאכים – מלאכים ממש". כי הנוטריקון (=ראשי-התיבות) של "ממש" הוא: מלאכי ממצוות שעשה.

אמר להם יעקב למלאכים: אמרו לו לעשיו: לא נטלתי מאבי כלום, אלא בשכרי קניתי כל הללו (=כל רכושי). אם לשלום אתה מותקן (=מוכן) – אני כנגדך (=אני מוכן לשלום); ואם למלחמה – אני כנגדך (למלחמה).

"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" (ל"ב, ד')

על פסוק זה שבפתח הפרשה מעיר רש"י על-פי המדרש: "מלאכים ממש" שלח יעקב אל עשיו אחיו. שואלים על כך חכמי ישראל: על יסוד מה הסיקו הקדמונים, שיעקב שלח לאחיו הרשע מלאכי-מעלה; שמא המלה "מלאכים" שבכתוב משמעה שליחים בני-אנוש? אלא – אומרים חכמי ישראל – אין להעלות על הדעת, שצדיק תמים כיעקב אבינו ישלח בני-תמותה בשליחות מסוכנת כל כך, שאין לחזות מראש את תוצאותיה. יעקב הנתון אותה שעה במצוקה נפשית ובחששות כבדים, לקראת הפגישה עם אחיו העוין אותו זה עשרים שנה, לא יהין לשלוח אחרים למקום סכנה, שהוא עצמו חושש מפניו. אין לך אלא להסיק, שיעקב שלח אל עשיו מלאכי-מרום, שאין כל סכנה צפויה להם מפגיעתו הרעה של אחיו הרשע.

הצדיק רבי מאיר'ל מפרימישלן אמר פעם באזני חסידיו: שנינו בפרקי אבות (ד', י"א): "העושה מצווה אחת – קונה לו פרקליט אחד" (מלאך, המליץ טוב בעדו). יעקב אבינו שלח אפוא על עשיו מלאכים שנבראו מהמצוות שעשה, שימליצו טוב בעדו בפני עשיו ואנשיו. הוא שאומרים חכמי המדרש: "וישלח יעקב מלאכים – מלאכים ממש". כי הנוטריקון (=ראשי-התיבות) של "ממש" הוא: מלאכי מצוות שעשה.

"ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה" (ל"ב, ו')

שואל על כך רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל "כתב סופר": מדוע סבור יעקב, שאם יספר לעשיו על גודל רכושו – שיש לו מקנה רב, ועבדים ושפחות – ימצא בשל כך חן בעיני אחיו הרשע, החורש נגדו מזימות-נקם ומבקש להתנכל לו עם שובו לארץ? אלא – אומר ה"כתב סופר": מאז ומתמיד מאשימים עמי-הארץ את תלמידי-החכמים, השוקדים ימים ולילות על תלמודם, במידת העצלות. לדבריהם, אוהבים לומדי התורה לחיות חיים קלים, בלא עמל ויגיעה, ולהיות סמוכים על שולחן הזולת. משום כך מדגיש יעקב בהודעתו לעשיו: עליך לדעת, שלא ישבתי בטל בשנות שהייתי בחרן, אלא עבדתי קשה כל הימים והשקעתי עמל רב ומאמצים מפרכים, עד שהגעתי לנכסים הרבים שברשותי…

לכאורה תמוה הדבר, שיעקב משגר לעשיו פרטים אלה על הרכוש הרב שצבר בשנים שבהן נעדר מן הארץ. כלום עשויה הידיעה, שיעקב הוא בעל מקנה רב של צאן ובקר, עבדים ושפחות, לשכך חמתו של עשיו כלפיו? לדברי רש"י, ביקש בכך יעקב להרגיע את עשיו ולעקור מלבו את שארית השנאה, שהוא רוחש כלפיו זה עשרים שנה על זכייתו בברכות יצחק אביהם. משום כך מודיעו יעקב באמצעות המלאכים: "ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה"; והרי אבא ברכני: "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ" (כ"ז, כ"ח); והרכוש הרב שצברתי בחוץ-לארץ אינו "לא מן השמים ולא מן הארץ". לדברי בעל "אמרי חן", מתכוון כאן יעקב להרגיע את עשיו כלפי חששותיו בעתיד. שכן עשיו היה "איש שדה" ועסק בעבודת אדמה, בדומה ליצחק אביו. ובשוב יעקב לארץ, עלול עשיו לחשוש שיעקב מתעתד ליטול חלק מאדמותיו ולהתנחל עליהן. משום כך שולח יעקב להודיעו: "ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה" – עיסוקי הוא בעיקר ברעיית מקנה, ואין לו לעשיו לחשוש שאני חוזר לארץ כדי להתחרות עימו ולהצר את צעדיו…

"ויירא יעקב מאד ויצר לו, ויחץ את העם…" (ל"ב ח')

חכמי ישראל תוהים על כפל-הלשון בפסוק שלפנינו: "ויירא…ויצר לו". רש"י מפרש פעמים אלה על-פי המדרש: "ויירא" – שמא ייהרג: "ויצר לו" – אם יהרוג הוא את אחרים. הנצי"ב (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין), בפירושו "העמק דבר", קושר את שני הפעלים שבכתוב זה לזה: "ויירא יעקב מאוד" – נפל פחד בלבבו: "ויצר לו" – היה צר לו על זה שנפל פחד בלבבו.

פירוש מעניין לפסוק שלפנינו מובא משמם של כמה מגדולי החסידות: "ויצר לו ויחץ את העם" – צר היה לו ליעקב אבינו, שנאלץ לעשות חציצה ופילוג בקרב אנשיו. כי ידע יעקב, שכל עוד מלוכדים בני ישראל ועשויים חטיבה אחת – אין יד עשיו מסוגלת לשלוט בהם. ואילו עתה, משנחלקו בניו לשני מחנות, יש מקום לחשוש מפני הבאות..

"אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה" (ל"ב, ט')

מעיר על כך רש"י, על-פי המדרש: יעקב התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה.

הוסיף כאן האדמו"ר רבי יהודה ליב מגור, בעל "שפת אמת": שלושה הדברים האלה שנקט בהם יעקב אבינו כלפי עשיו, מרומזים בפרשת "שמע", המנחה כל יהודי כיצד להגיע למדרגה גבוהה בעבודת ה': "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים ו', ה'). "בכל לבבך" – זה עבודה שבלב, הלא היא התפילה; "ובכל נפשך" – זו מלחמת האדם נגד היצר הרע. "ובכל מאודך" – זה הדורון (צדקה וגמילות-חסדים).

"הצילני נא מיד אחי, מיד עשו" (ל"ב, י"ב)

חכמי ישראל עומדים על כפל-הלשון בפסוק זה: "מיד אחי, מיד עשיו". רש"י מפרש: "מיד אחי – שאינו נוהג עמי כאח, אלא כעשיו הרשע". ויש המוצאים כאן רמז לשתי השיטות, שבהן נוקטים שונאי ישראל במלחמתם ביהודים: א) רדיפות גלויות, עד כדי נסיונות של רצח והשמדה; ב) העמדת פני ידידים ואוהבים, תוך כדי חתירה מבפנים. משום כך מבקש יעקב ערב הפגישה הגורלית עם אחיו העוין בקשה כפולה מאת ה': א) "הצילני נא מיד אחי" – הצל אותי משונאים, המעמידים בערמתם פני אח ואוהב, אולם חותרים נגדי בסתר; ב) "הצילני נא מיד עשיו" – הצל אותי משונאים, המניפים בגלוי דגל שנאת ישראל. בעניין זה אמר פעם רבי יוסף דוב סולובייצ'יק מבריסק: לא רק "מיד עשיו" – משונאים גלויים, המטילים אימה ופחד על ישראל – ירא יעקב, אלא גם "מיד אחי": מהושטת יד אח ומהתקרבות יתרה של עשיו ותורתו אל בית יעקב. במקרה הראשון – גופו של יעקב בסכנה; במקרה השני – נשמתו של יעקב בסכנה…

"ויבא יעקב שלם…" (ל"ג, י"ח)

הגאון רבי משה סופר מפרשבורג, בעל "חתם סופר", מפרש את המלה "שלם" על-פי נוטריקון (ראשי-תיבות). שם, לשון, מלבוש. לפי זה מציין הכתוב כאן בדרך הרמז, שחרף ניתוקו הממושך מבית-אבותיו ושהייתו בנכר בקרב עובדי אלילים, שמר יעקב בקפדנות על הדברים המייחדים את משפחתו משאר גויי הארץ.

מן הראוי לציין, שהחת"ם סופר פעם כל ימיו לצמצום השפעת הסביבה הנכרית על חיי היהודים באירופה, ובצוואתו הורה לשמור בלא פשרות על הייחוד של ישראל בשלושת התחומים הנ"ל, המשמשים תריס בפני טמיעה והתבוללות, האורבות לפתחם של יהודי התפוצות.

"ויקן את חלקת השדה…" (ל"ג, י"ט)

לימדתך התורה דרך-ארץ (=התנהגות נאותה ורצויה): כשיהיה אדם בא (=כשעולה אדם לארץ) מחוצה-לארץ מפורנס (=עשיר), צריך לקנות מקום (=אחוזה, נחלה) בארץ ישראל.

"אם תהיו כמנו להמל…והיינו לעם אחד" (ל"ד, ט"ו-ט"ז) –

נשאלת השאלה: מדוע הערימו בני יעקב על אנשי שכם והשיאו להם את העצה שיימולו ויהיו כמותם? כלום לא היה לאל ידם של בני יעקב הגיבורים להכות את אנשי שכם בלא שיהיו נימולים?

השיב על כך רבי יהונתן אייבשיץ מפראג בדרך החידוד: אילו פגעו בני יעקב באנשי שכם שאינם נימולים, היה קם בעולם רעש גדול וגויים רבים היו רוגנים ורוטנים על העזת בני ישראל להשתמש באלימות כלפי עם אחר. לא כן הדבר, כשנימולו אנשי שכם ונודעו על-ידי כך כיהודים. במצב זה היו בני יעקב בטוחים, שגויי העולם לא יפצו פה ולא ינקפו אצבע על מעשיהם בשכם, כי על פגיעה ביהודים אין הגויים מגיבים…

"אם תהיו כמנו להמל…והיינו לעם אחד" (ל"ד, ט"ו-ט"ז) –

נשאלת השאלה: מדוע הערימו בני יעקב על אנשי שכם והשיאו להם את העצה שיימולו ויהיו כמותם? כלום לא היה לאל ידם של בני יעקב הגיבורים להכות את אנשי שכם בלא שיהיו נימולים?

השיב על כך רבי יהונתן אייבשיץ מפראג בדרך החידוד: אילו פגעו בני יעקב באנשי שכם שאינם נימולים, היה קם בעולם רעש גדול וגויים רבים היו רוגנים ורוטנים על העזת בני ישראל להשתמש באלימות כלפי עם אחר. לא כן הדבר, כשנימולו אנשי שכם ונודעו על-ידי כך כיהודים. במצב זה היו בני יעקב בטוחים, שגויי העולם לא יפצו פה ולא ינקפו אצבע על מעשיהם בשכם, כי על פגיעה ביהודים אין הגויים מגיבים…

מאורי הדורות בראי הפרשה

"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום: ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה" (לב/ד-ה) – ר' שמואל בר נחמן אמר [דור ב' לאמוראי א"י]: משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים, עבר אחד לידו, העירו משנתו ואמר לו: עורה, שיש רעה במקום הזה. התעורר הארכי ליסטים ושדד אותו. אמר: ניעור הרע. אמר לו: ישן הייתי ואם לא הייתי מעירני, לא הייתי יכול לעשות לך ולא כלום. כך אמר הקב"ה ליעקב: מה לך לשלוח מלאכים לעשו ולומר לו: "כה אמר עבדך יעקב" (ב"ר עה). "עם לבן גרתי" – יעקב רומז לעשו ב' דברים: [א] גר אנכי – לא נעשיתי שר וחשוב, כפי שברכני אבי "הֱוֵה גביר לאחיך" (כז/כט), א"כ אל תשטמני על הברכות, שהרי לא נתקיימו בי. [ב] "גרתי" – בגימטריא תרי"ג. אף בביתו של לבן שמרתי תרי"ג מצוות, וע"כ לא תוכל להרע לי (ראה רש"י). כששמע יעקב כי עשיו יוצא לקראתו למלחמה וארבע מאות איש גבורי חיל איתו "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (לב/ח). "ויירא יעקב" – התיירא יעקב שמא ייהרג. אע"פ שהקב"ה כבר הבטיחו (כח/טו): "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך…", אמר יעקב בליבו, אולי מאז חטאתי ויגרום לי החטא ליהרג (ראה רש"י, ברכות ד'). "ויצר לו" – שיהרוג אחרים (רש"י). ויש מפרשים: "ויירא יעקב" – היה מתיירא מעשיו שזכה לכבד אב ואם כ' שנים, שלא היה יעקב עם הוריו מאז שיצא מבית מדרשו של עבר ועד עכשיו, ויעמוד הדבר לזכותו [ולא חשש מאותן י"ד שנים שהיה בבית מדרשו של עבר, לפי שתלמוד תורה קודם לכיבוד אב ואם]. "ויצר מאד" – שחשב שאביו יצחק מת, שהרי נאמר (כז/מא) "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (דעת זקנים מבעלי תוס'). והתקין יעקב עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה. לדורון – שנאמר (לב/כב) "ותעבור המנחה על פניו", לתפילה – שנאמר (לב/י) "אלהי אבי אברהם…", למלחמה – שנאמר (לב/ט) "והיה המחנה הנשאר לפליטה" (רש"י). אמר ר' יונתן [דור א' לאמוראי א"י]: כל הרוצה לרצות מלך או שלטון ואינו יודע טכסיסים, יניח פרשה זו לפניו וילמד הימנה טכסיסי פיוסים ורצויים (לקח טב וישלח).

מב"י

הפוסט פרשת וישלח הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

הגאון רבי יוסף דוב סולובייציק מבריסק, בעל "בית הלוי", מסביר את כפל-הלשון בתחילת הפרשה בדרך הבאה: כשאדם עובר ממקום למקום, הוא עושה זאת מאחת הסיבות הבאות: א) הוא מחליט לעזוב את מקום-מגוריו, מנימוק זה או אחר; ב) הוא משתוקק להגיע למקום החדש. במקרה של הליכת יעקב לחרן נצטרפו שתי המטרות הבאות: לברוח מעשיו הזומם להרגו, ולהגיע לחרן כדי להקים לו משפחה הראויה לו. לגבי רבקה פעלה בעיקר המטרה הראשונה: להרחיק את בנה האהוב מפגיעת עשיו; ואילו יצחק חשב על המטרה השנייה, שיעקב בנו יישא לו אישה הראויה למשפחת אברהם. מטרה כפולה זו של יעקב מרומזת בכפל-הלשון בפתח פרשתנו: "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה".

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (כ"ח, י)

פרשה זו מתחילה במלים: "ויצא יעקב מבאר שבע" (כ"ח, י). ואילו בהפטרה לפרשתנו נאמר: "ויברח יעקב שדה-ארם" (הושע י"ב, י"ג).

שינוי-לשון זה שבין התורה להפטרה מוסבר בדרך הבאה: יעקב עזב את בית אביו משתי סיבות: א.מחמת מצוות כיבוד אב, לאחר שנצטווה על-ידו: "קום לך פדנה ארם…ויקח לך משם אישה…" . ב. מפחד עשיו אחיו, שאיים להרגו (כ"ז, מ"א).

הנביא הושע מוסר לנו את הנימוק האנושי-הטבעי, המובן לקורא ולשומע: יעקב ברח מאיומי אחיו הרשע, שהרי הכירו מקרוב וידע שהוא מסוגל לבצע את האיום שזמן כלפיו. אולם התורה באה להדגיש לנו, שיעקב התמים התגבר על תחושת-הפחד הטבעית שקיננה בו, נוכח דברי האיום של עשיו אחיו, כדי לקיים מצוות כיבוד אב בטהרתה ובשלמותה.

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"(כ"ח, י)

ידוע מה שאמרו המפרשים: באר שבע זה ארץ ישראל, חרנה זה חוץ לארץ. באר שבע זהו בתי כנסיות ובתי מדרשות שיש להם בחינת אויר של ארץ ישראל. אבל היוצא מהם מיד יוצא לחרון אפו של הקב"ה דהיינו וילך חרנה בגלות. אמרו חז"ל באותו יום שיצא יעקב מבאר שבע באותו יום הגיע לחרן, כמו שנאמר: "ויצא יעקב מבאר שבע" ומיד: "וילך חרנה". ואז בהיותו בחרן נזכר שעבר בהר המוריה ולא התעכב שם בתפילה על יציאתו אל הגלות וחפץ לחזור, אבל מיד שנתן לבו והתחיל לחזור, תיכף "ויפגע במקום וילן שם". כל זה מלמדנו עד כמה שהקב"ה אב רחמן מחכה ומצפה לתשובת השבים, בשעה שאדם נותן לבו לחזור בתשובה ממקום היותו, אפילו בחרן, דהיינו באויר של חוץ לארץ, חרון אפו של הקב"ה, מאותה שעה ממש הקב"ה חותר חתירה מתחת כסא כבודו לעשות רצונו ולהחזירו לבחינת אויר של ארץ ישראל, בלבד שיהיה רצונו חזק, לכך, כפי מדת רצונו של האדם למטה, כך מדת רצונו של הקב"ה למעלה, כמו שנאמר: שובו אלי ואשובה אליכם, פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם, ואין דבר העומד נגד הרצון.

"ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו" (כ"ח, י"א)

שואלים חכמי ישראל: הכיצד יתכן, שיעקב אבינו יצא לדרך רחוקה כל כך, בלא שנטל עימו כר להניח עליו את ראשו בלילות? יש המסבירים זאת על-פי המדרש הבא: כשיצא יעקב מבאר שבע, רדף אחריו אליפז בן עשיו להרגו במצוות אביו. אמר לו יעקב: טול (קח) כל מה שיש בידי, ועל-ידי זה תקיים מצוות אביך, שהעני חשוב כמת. נתרצה לו אליפז ונטל כל אשר היה ליעקב. למקרה מצער זה מרמז יעקב בתפילתו, ערב הפגישה עם עשיו: "כי במקלי עברתי את הירדן" (ל"ב, י"א) – בשעה שעברתי את הירדן מזרחה, לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה, אלא מקלי לבדו (רש"י, שם). חכמים אחרונים מסבירים את העובדה, שיעקב יצא לחרן בידיים ריקות, על-פי המשנה הבאה בסוף מסכת כתובות (י"ג, י"א): "הכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין". לפי הסבר זה, אמר יעקב אבינו בצאתו מבית אביו: עלי נגזר לרדת לזמן-מה מארץ הקודש לחוץ-לארץ; ואילו המיטלטלין שזכו להיות בקדושת הארץ, אין לי רשות להורידם מקדושתם ולהוציאם מאדמת הארץ…

על פסוק זה מעירים חכמי התוספות: "לפי פשוטו יש לפרש, שלקח אבן אחת מאבני המקום" (חולין צ"א, ע"ב); כי אמר יעקב חביבה עלי אבן קשה של ארץ ישראל מכרים וכסתות רכים של חוץ לארץ. על יסוד זה – מאיר הרמ"א (רבי משה איסרליש) – נוהגים חסידים ואנשי מעשה לשים אבן למראשותיהם בליל תשעה באב, כדוגמת ישראל סבא בשעה שנאלץ לצאת מגבולות הארץ. ויש הקושרים לכך מנהג קדום של אבותינו, שבשעה שנסעו לחוץ-לארץ היו נוטלים עימהם רסיס-אבן מאחד המקומות הקדושים שבארץ; והיתה זו סגולה בדוקה בעיניהם, שיזכו לשוב בשלום לארץ הקודש.

"ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו" (כ"ח, י"א)

חכמים אחרונים מסבירים את העובדה, שיעקב יצא לחרן בידיים ריקות, על-פי המשנה הבאה בסוף מסכת כתובות (י"ג, י"א): "הכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין". לפי הסבר זה, אמר יעקב אבינו בצאתו מבית אביו: עלי נגזר לרדת לזמן-מה מארץ הקודש לחוץ-לארץ; ואילו המיטלטלין שזכו להיות בקדושת הארץ, אין לי רשות להורידם מקדושתם ולהוציאם מאדמת הארץ…

על הכתוב "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" מעיר רש"י: עשאן כמין מרזב סביב לראשו…התחילו מריבות זו עם זו; זאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! וזאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! מיד עשאן הקדוש-ברוך-הוא אבן אחת; וזהו שנאמר: "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו" (כ"ח, י"ח). שואל האדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור: לאחר שכל האבנים נעשו אבן אחת, מדוע לא רבו ביניהן לאמר: "בצד זה יניח הצדיק ראשו? ומשיב האדמו"ר: לאחר שנוצרה אחדות בין האבנים המריבות, שוב לא היתה ביניהן קנאה ושנאה ותחרות…

"ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו" (כ"ח, י"א)

על כך שנינו במדרש רבה, פרשה ס"ח: רבי יהודה אמר: י"ב אבנים נטל. אמר יעקב: כך גזר הקדוש-ברוך-הוא, שהוא מעמיד י"ב שבטים. אברהם לא העמידם; יצחק לא העמידם. אם מתאחות (מתחברות) י"ב האבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כוון שנתאחו י"ב האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים. רבי נחמיה אמר: נטל ג אבנים. אמר: אברהם ייחד הקדוש-ברוך-הוא שמו עליו; יצחק ייחד הקדוש-ברוך-הוא שמו עליו. אם מתאחות שלוש האבנים זו לזו, יודע אני שהקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו עלי. על דברים אלה של רבי נחמיה מעירים חכמי ישראל: המדרש שלפנינו רומז למאמרו של שמעון הצדיק בפרקי אבות (א, ב): "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". לפי זה, נטל יעקב אבינו שלוש אבני-יסוד, שהעולם עומד עליהן: תורה, עבודה וגמילות חסדים. התחילה האבנים מריבות זו עם זו; וכל אחת טענה: אני הנני העיקר בעולם, ולכן "עלי יניח צדיק ראשו!". מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? צירף את כל שלוש האבנים לאחת ורמז בכך, שכולן צריכות להיות צמודות ומחוברות זו לזו, כי רק בצירוף שלשתן יכול האדם להגיע לשלמות נפשית בחיים

"ויפגע במקום וילן שם, כי בא השמש" (כ"ח, י"א)

שנינו במסכת ברכות (כ"ו, ע"ב): רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תיקונם (שלוש תפילות היום נקבעו על-ידי שלושת האבות, כמפורט להלן). אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה" (י"ט, כ"ז); ואין "עמידה" אלא תפילה, שנאמר: "ויעמד פינחס ויפלל" (תהילים ק"ו, ל). יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (כ"ד, ס"ג); ואין "שיחה" אלא תפילה, שנאמר: "תפילה לני כי יעטף (כשמתענה ומתעטף מצער), ולפני ה ישפך שיחו" (תהילים ק"ב, א). יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם"; ואין "פגיעה" אלא תפילה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט"ז).

החכם הספרדי רבי יצחק אבוהב, בעל "מנורת המאור", מעיר בעניין זה: צא וראה, שהאות השנייה בשמותיהם של שלושת האבות מרמזת על התפילה המיוחסת לכל אחד מהם:

האות השנייה בשם "אברהם" היא ב – רמז לתפילת בוקר;

האות השנייה בשם "יצחק" היא צ – רמז לתפילת צהריים (אחר הצהריים);

האות השנייה בשם "יעקב" היא ע – רמז לתפילת ערב

הוסיפו על כך חכמים אחרונים: בקריאה "שמע ישראל" (דברים ו, ד) מצוי רמז, שישראל צריכים להתפלל בכל יום שחרית, מנחה וערבית (ראשי-התיבות של שלוש התפילות מצטרפים למלה "שמע"; והנוטריקון של "שמע" במהופך הוא: עול מלכות שמים).

"ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו" (כ"ח, י"א)

מעיר רש"י: עשאן כמין מרזב סביב לראשו…התחילו מריבות זו עם זו; זאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! וזאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! מיד עשאן הקדוש-ברוך-הוא אבן אחת; וזהו שנאמר: "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו" (כ"ח, י"ח). שואל האדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור: לאחר שכל האבנים נעשו אבן אחת, מדוע לא רבו ביניהן לאמר: "בצד זה יניח הצדיק ראשו? ומשיב האדמו"ר: לאחר שנוצרה אחדות בין האבנים המריבות, שוב לא היתה ביניהן קנאה ושנאה ותחרות…

על פסוק זה מעירים חכמי התוספות: "לפי פשוטו יש לפרש, שלקח אבן אחת מאבני המקום" (חולין צ"א, ע"ב); כי אמר יעקב חביבה עלי אבן קשה של ארץ ישראל מכרים וכסתות רכים של חוץ לארץ. על יסוד זה – מאיר הרמ"א (רבי משה איסרליש) – נוהגים חסידים ואנשי מעשה לשים אבן למראשותיהם בליל תשעה באב, כדוגמת ישראל סבא בשעה שנאלץ לצאת מגבולות הארץ. ויש הקושרים לכך מנהג קדום של אבותינו, שבשעה שנסעו לחוץ-לארץ היו נוטלים עימהם רסיס-אבן מאחד המקומות הקדושים שבארץ; והיתה זו סגולה בדוקה בעיניהם, שיזכו לשוב בשלום לארץ הקודש.

"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה…עולים ויורדים בו" (ויצא כח-יב)

סולם בגימטריה – ממון.

כך הוא טבע הממון, אשר כדוגמת הסולם עולים ויורדים בו. יש שהממון גורר את האדם לעבר פחת, ויש שהוא מעלה אותו לגבהי מרומים. הכל תלוי כיצד משתמשים בו. לכן מומלץ להשתמש בממון למטרות צדקה וקדושה ורק אז נאמר: "שכל טוב לכל עושהם צידקתו עומדת לעד" כלומר שכרו בזכות הצדקה היא לעולמי עולמים ולחיי העולם הבא ואם אותו ממון הוא למטרות אחרות אזי ההנאה מימנו זה רק לחיי העולם הזה. הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א שסיפר בימי נעוריו היה מהלך בדרך אל הכותל המערבי ובקשה ממנו אשה זקנה בגיל שמונים שיתלוה עמה. סיפרה לו כמה גדולה מצות גמילות חסדים ובזה אפשר להציל נפשות, שהרי היה לה בן אחד כשהגיע לגיל שמונה שנים וכבר ידע מאה ועשרים דפי גמרא ונחלה בחולי של אגריפא שהיה שכיח אז, ומאחר ולא היה להם כסף בכדי לשלם לרופא לכן החליט בעלה למכור את ביתו ובכך יוכל לשלם לרופא, לאחר שמכרו את הדירה ובידם בסך שתי לירות, רץ בעלה לרופא לשלם לו שירפא את בנו, כעס הרופא ונתן לו שתי סטירות לחי, ואמר לו: "עכשיו אתה נזכר לבוא אצלי? כבר אין תקנה!" ובאמת הילד לא התגבר על מחלתו ונפטר. אמרה לו תתאר לעצמך אילו היה אז גמ"ח היו ממהרים מקודם ללכת לרופא, ואז הילד היה חי, ואם היה ממשיך לגדול מי יודע איזה גאון היה יוצא הילד הזה ע"כ. ואכן העושה גמ"ח בממונו ואפילו בסכום קטן סגולה היא לעושר, מידה כנגד מידה, כשם שהוא עוזר לזולת בממונו כך יהיה לו סיעתא דשמיא וממונו יתברך (לבוש יוסף)

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה'… ותעמוד מלדת" (כט/לה) – החוזה מלובלין [אדמו"ר נודע. שמו המלא: ר' יעקב יצחק בר' אברהם אליעזר הלוי הורוויץ. חי בשנים תק"ה (1745 למנינם) עד שנת תקע"ה (1815)]: במס' ברכות נד, נאמר: נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד – לאה הודתה על העבר בלבד ולא צעקה תיכף על העתיד, לפיכך עמדה מלדת. "ותרא רחל כי לא ילדה… ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (ל/א) – נדרים סד: תניא: ארבעה חשובים כמת: עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים. עני – דכתיב (שמות ד/יט) "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" [נאמר על דתן ואבירם שירדו מנכסיהם], מצורע – דכתיב (במדבר יב/יב) "אל נא תהי כמת… ויאכל חצי בשרו" [דברי אהרן למשה, כשנצטרעה מרים], וסומא – דכתיב (איכה ג/ו) "במחשכים הושיבני כְּמֵתֵי עולם", ומי שאין לו בנים – דכתיב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהי-ם אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (ל/ב) – שפתי חכמים בשם מהרש"ל: יש להקשות והלא כמה נביאים היו מתפללים על אחרים, כמו אלישע על האשה הצרפית, ואף יעקב היה לו להתפלל אף שהיה לו בנים. ועוד קשה למה "ויחר ליעקב", שהיה לו להשיב בנחת כי דברי חכמים בנחת נשמעים. אלא יש לומר שיעקב אמר לה שכבר התפלל עליה, והתפילה אינה מקובלת בעיני המקום. אז אמרה לו: א"כ רשע אתה. לכן חרה אפו בה שהחזיקה אותו לרשע, ואמר לה: איני דומה לאבא, כי אבא היה גם כן עקר והיה תפילתו נשמעת מחמת זכותו וזכות אמי רבקה. אבל אני איני עקר, כי ממך מנע ולא ממני, ואין כאן אלא זכות של אחד, לפיכך אין תפלתי נשמעת [מהרש"ל – ר' שלמה בר' יחיאל לוריא. מגדולי הדור ורבו של הרמ"א. חי בשנים ע"ר (1510 למנינם) עד של"ג (1573). / ר' יוסף משורר בר' שבתי בס – מחבר 'שפתי חכמים'. חי בשנים ת"א (1641 למנינם) – תע"ח (1718)].

מב"י

​

הפוסט פרשת ויצא הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

הפרשה הקודמת מסתיימת במילים: "על פני כל אחיו נפל" – וזה בא לרמז, כי כאשר יפול ישמעאל באחרית הימים,, תזרח אז שמשו של משיח בן דוד, שהוא מתולדות יצחק בן אברהם… (בעל הטורים).

"תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים" – אמרו חכמינו. זהוא איפוא פשוטו של פסוק: "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" – מכאן נבעו מעשיו הטובים של יצחק, מתוך "אברהם הוליד את יצחק" – מזה שהיה תמידזוכר מי אביו, שיש לו אב כאברהם… (הה"ק מהר"ם מאמשינוב ז"ל).

"ותלך לדרש את ה"' (כה – כב)

שיגיד לה מה תהא בסופה (רש"י).

רבקה נוכחה לראות, כי בן אחד עתיד להיות רשע, שכן הוא נמשך אל עבודה זרה, ולא עוד אלא- כפי שאמרו חכמינו – שביקש להרוג את אימו עוד בהיותו בבטנה; לפיכך: "ותלך לדרוש את ה"' – הלכה לשאול שאלה, אם מותר לה לראות את הבן הזה כרודף ולהשכים ולהורגו תחילה, וכך אמרה: "למה זה אנכי"? – למה זה אהיה אנכי נתונה בסכנה מפני הרודף הקטן הזה? שמא מוטב לקיים בו: "הבא להרגך – השכם להורגו"?

והשיבו לה:"שני גויים בבטנך", ואומר רש"י על זה: "גאים כתיב, אלה אנטונינוס ורבי", אם כן הרי גם עשו עתיד להוציא בנים טובים כמו אנטונינוס, ולכן אסור לך להורגו… (פני אריה זוטא).

"ויקראו שמו עשו" (כה-כה)

הכל קראו לו כן. (רש"י).

עשו הנהו סמל השקר, כפי שאמרו חכמינו במדרש: "הוא שוא שבראתי בעולמי", ולדאבון הלב נמשכים הרבה אנשים אחרי השקר; הכל נכרכים אחריו. ברם, יעקב הנהו סמל האמת – "תתן אמת ליעקב". לפיכך נאמר רק: "ויקרא שמו יעקב" בלשון יחיד, לפי שהאמת אין לה אלא מעט אוהדים הכרוכים אחריה. יחידים הם אלה הנמשכים אחרי יעקב. (דגל מחנה אפרים).

"ויהי עשו איש ידע ציד" (כה-כז)

לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא האיך מעשרין את המלח ואת התבן. (רש"י).

מה טעם שאל "האיך מעשרין", בעוד שהיה צריך לשאול "אם מעשרין" – אם בכלל צריך לעשר מלח ותבן? אלא, עשו גילה כאן צביעות מופלגת ושאל את אביו: אם מעשרין מן התבואה כשיעור של עשירית, הרי לאמיתו של דבר זה יותר מעשירית, שכן האדם השקיע בכך את החיטים אשר זרע; יוצא שבעשר הסאים שהוציא מושקעת סאה שזרע, ואם כן הרי זה אחד מתשעה ולא אחד מעשרה; מסתבר איפוא, כי מ"מלח" ו"תבן", שאינם טעונים זריעה מלכתחילה, יש להפריש מעשר יותר מעשירית…

זהו ששאל עשו: "האיך מעשרין את המלח ואת התבן" – כיצד מעשרין זאת, אם בשיעור של עשירית, או שצריך יותר מזה? ואכן, ממין "מדקדק במצוות" שכזה עשוי היה יצחק להתפעל באמת… (פרדס יוסף).

"ויעקב איש תם" (כה-כז)

מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. (רש"י).

אדם צריך להיות אדון ומושל על מידותיו, כדי שיוכל לנצלן במקום הראוי ובאופן הראוי. שכן לפעמים יש גם צורך להשתמש במידה רעה לשם שמים, כפי שאמרו חכמינו: "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, לבסוף נעשה אכזר במקום רחמני" (קהלת רבה פ"ז). אין די, איפוא, רק ברכישת המידה של רחמנות, אלא יש גם לשלוט על מידה זו ולנצלה כראוי. לפיכך, נקרא יעקב אבינו "איש תם" – לפי שהיה איש, מושל ואדון על התמימות, ידע כיצד לנצלה כראוי ואימתי לסלקה לצדדין ולקיים "עם עקש תתפתל" – "אחיו אני ברמאות"…

זוהי הכוונה בדברי רש"י: "מי שאינו חריף לרמות" – מי שאינו מסוגל ב כ ל ל לרמות הריהו "קרוי תם" – רק "תם" ולא "איש תם" – לפי שבאמת מסוגל היה יעקב להשתמש בחריפות ובערמומויות בשעת הצורך, ואף על פי כן היתה בו מידת התמימות. זהו פירושו של "איש תם" – איש ואדון על התמימות… (הרבי הקדוש מלובלין).

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהת יעקב" (כה-כח)

יצחק היה עולה תמימה, תמיד מובדל ומופרש מן העולם, ולא העלה כלל על דעתו כי אפשר להערים ולרמות. לפיכך כאשר שאל אותו עשו: "האיך מעשרין את המלח ואת התבן" – סבור היה, כי באמת ובלב תמים שואל זאת עשו ומשום כך רחש לו אהבה יתירה. אבל רבקה הרי נולדה במחיצתם של רמאים; אחיה היה לבן הארמי, וכבר הכירה היטב את טיב העולם, שאפשר לשאול שאלות כמדקדק במצוות ולהיות בעת ובעונה אחת עשו הרשע… לפיכך אהבה את יעקב, אשר בו הכירה את האמת לאמיתה… (בשם הה"ק מהר"נ מרפשיץ ז"ל).

אמרו חכמינו, כי לעתיד לבוא יפנה הקב"ה לכל אחד מן האבות ויאמר לו: "בניך חטאו". אברהם ויעקב יאמרו: אם חטאו, יבואו על עונשם – "ימחו על קדושת שמך". אבל יצחק יתחיל לחשב חשבונות ויוכיח, עד כמה פעוטים ואפסיים הם חטאים של בניו וימליץ טוב עליהם, (שבת פ"ט). נשאלת, איפוא, השאלה, מדוע דווקא יצחק, שהוא בבחינת פחד וגבורה, ימליץ על ישראל יותר מן האבות האחרים?

ברם, היה רבי מאיר'ל מפרמישלן אומר – טענה היתה בפיו של יצחק אבינו: אף אני היה לי בן חוטא, ובכל זאת, אף כי בשר ודם הנני, אהבתיו ומחלתי וסלחתי לו; הרי אתה, רבונו של עולם, שמוחל וסולח אתה, על אחת כמה וכמה שצריך אתה לאהוב את בניך ולסלוח להם, אף על פי שחטאו לך.

יוצא איפוא, שעל ידי אהבתו של יצחק לעשו, ניתנה טענה בפיו כדי ללמד זכות על ישראל. וזהו פשוטו של הפסוק: "ויאהב יצחק את עשו – כי ציד בפיו" – כדי שתהא לו אחר כך טענה מזומנת בפיו, להשיב לו לרבונו של עולם, כאשר יתאונן על חטאיהם של ישראל…

אהבתו של יצחק לעשו היתה רק "אהבה התלויה בדבר", משום "כי ציד בפיו", ואם כן הרי "בטל דבר – בטלה אהבה" – משמתבטלת סיבת האהבה מיד האהבה הופכת לנחלת העבר, ולפיכך נאמר "ויאהב" בלשון עבר, שכן אהב אותו רק בעבר, כאשר היה "ציד בפיו".

מאידך, רבקה אהבה את יעקב "אהבה שאינה תלויה בדבר" שאיננה בטלה לעולם, ולפיכך נאמר אצלה "ורבקה אוהבת" – בלשון הווה – שהיתה אוהבת אותו תמיד אהבה בלתי מוגבלת, שכן לא היתה תלויה בסיבות גשמיות כלשהן… (של"ה הקדוש).

"הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי" (כז-ב)

מה טעם נתיירא דוקא באותו יום מפני יום המיתה?

שכן אמר תרגום יונתן, כי ערב פסח היה אותו היום ולפיכך ציוה להביא שני גדיים, אחד לקרבן פסח ואחד לקרבן חגיגה. והנה, הגמרא אומרת, כי "בפסח נולד יצחק" (ראש השנה י'), והלא כלל הוא, כי "הקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום" (ראש השנה י"א) – הרי ידע יצחק שימות בפסח, אך לא ידע באיזה פסח ימות, ולפיכך אמר באותו יום של ערב פסח: "לא ידעתי יום מותי". (יסוד התורה).

"עלי קללתך בני אך שמע בקולי ולך קח לי" (כז-יג)

אמרה רבקה: יודעת אני את הקללות העתידות לבוא עליך והן מרומזות באותיות "עלי" – עשו, לבן, יוסף – ויותר מאלה לא תדע עוד כל צרה, לפיכך אין לך להתיירא עכשיו פן יאונה לך משהו.

לכן אמר יעקב אחר כך, כאשר ביקשו בניו לקחת אתם את בנימין למצרים: "ע ל י היו כולנה" (בראשית מב-לו) – כלומר, כל הצרות המרומזות ב"עלי", אשר ניבאה לי אמי מראש, כבר באו עלי, ואילו מבנימין אין כל צער מגיע לי, ולמה תבקשו ליטול ממני גם את בנימין?… (הגרא ז"ל מוילנא).

מדוע אמנם ציוותה עליו רבקה להסתכן ולהתחפש בפני יצחק? הלא צדקה שאלתו של יעקב: "אולי ימושני והבאתי עלי קללה?" ברם, רצתה רבקה לבטל על ידי זה את כל כוחותיו וזכויותיו של עשו. הלא זכותו של עשו היתה בקיום מצות כיבוד אב, אשר בגלל זה לא רצו מן השמים לגלות ליצחק שעשו הוא רשע, כדי שלא לגרום לו צער, וממילא לא היה יעקב יכול לקבל את הברכות; לפיכך יעצה עכשיו רבקה ליעקב, כי יקיים גם הוא מצוות כיבוד אב מתוך מסירות נפש, ובכך יחליש את כוחו של עשו. וכך אמרה לו רבקה: "עלי קללתך בני" – אפילו אם בגללי צפויות לך קללו חלילה, בכל זאת "שמע בקולי ולך קח לי" – עשה כפי שאמרתי לך מתוך מסירות נפש, ועל ידי כך תנצח את עשו ותוכל להיות ראוי לקבל את הברכות… (חידושי הר"ים ז"ל).

"ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל… ותלבש את יעקב בנה הקטן" (כז-טו)

לשם מה מציין כאן הכתוב, כי עשו היה "בנה הגדול" ויעקב היה "בנה הקטן"? ברם, היה זה נסיון מצד רבקה, לראות אם עצתה תצליח אם לא. היא נטלה את בגדיו של עשו, אשר מלבד גילו הרי גם במבנה גופו היה יותר גבוה ורחב מיעקב, וניסתה להלבישם על יעקב הקטן, לראות אם יהלמו אותו, ואמנם לבסוף כך היה: "ו ת ל ב ש את יעקב בנה הקטן" – הבגדים הלמו כאילו אלה בגדיו שלו ונתפרו לפי מידתו… (יסוד התורה).

"ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו" (כז-כב)

בזמן שהקול קול יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו שולטות בכם. (רש"י).

מקשים המפרשים, והלא לא נאמר בפסוק "וא י ן הידים ידי עשו", כי אם "והידים ידי עשו", כלומר שאפילו כש"הקול קול יעקב", גם אז "הידים ידי עשו"?

ברם, "הקל" נאמר חסר "ו", ופירושו – נעשה קל. כלומר, כאשר מורגשת הקלה וחולשה בקול יעקב, שהוא חסר, אזי שולטות בו" הידים ידי עשו". אולם, כאשר קול יעקב הוא מלא, ללא כל הקלה וחולשה – אין ידי עשו שולטות בו… (הגר"א ז"ל מוילנא).

מאורי הדורות בראי הפרשה

"אברהם הוליד את יצחק" (כה/יט) – תנחומא [מגדולי הדרשנים ובעלי האגדה. פעל בדור הששי והאחרון לאמוראי א"י]: בא וראה כח השלום. בשעה שנתטלטלה שרה מיד פרעה ליד אבימלך ונתעברה ביצחק, היו אומות העולם אומרים: הלבן מאה שנה יולד? אלא היא מעוברת מאבימלך או מפרעה. והיה חשד בלבו של אברהם על דברים אלה. מה עשה הקב"ה? אמר למלאך הממונה על יצירת הוולד: עשה כל אקונין שלו כדמות אביו, כדי שיעידו הכל שהוא בנו של אברהם. מנין? ממה שקראו "אלה תולדות יצחק בן אברהם". כשהוא אומר: "יצחק בן אברהם" – איני יודע שאברהם הוליד את יצחק? ומה ת"ל "אברהם הוליד את יצחק"? שכל הרואה את אברהם, היה אומר: בודאי שאברהם הוליד את יצחק. לפי שהיה קלסתר פניהם דומים זה לזה. לכך נאמר "אברהם הוליד את יצחק". ר' יצחק בן יהודה אברבנאל [פרשן נודע. בעל תואר 'דון' ושר אוצר במלכות פורטוגל וספרד. חי בשנים קצ"ט (1437 למנינם) עד רס"ח (1508)]: היו דומים זה לזה גם במאורעות שקרו בחייהם. אברהם נשא אשה ממשפחתו וכן יצחק בנו. אברהם ושרה היו עקרים שנים רבות, וכן יצחק ורבקה. לאברהם נולדו שני בנים, אחד צדיק ואחד רשע, וכן ליצחק שני בנים, אחד צדיק ואחד רשע. אברהם אמר על אשתו שאחותו היא וכן אמר יצחק. אברהם נתברך במקנה גדול וכן יצחק. מכאן שיכלו כולם להעיד: "אברהם הוליד את יצחק" (פרפ' לתורה). "ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמֻשך בני… ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו… הגישה לי ואוכלה … וירח את ריח בגדיו ויברכהו…" (כז/כא-כז) – ר' יהונתן בר' נתן נטע אייבשיץ [מגדולי דורו. חי בשנים ת"ן (1690 למנינם) עד תקכ"ד (1764)]: הקב"ה נתן לאדם חמישה חושים: הראיה, המישוש, השמיעה, הטעם, והריח. והנה יצחק אבינו שהכתוב מעיד עליו "ותכהין עיניו מראות", הפעיל ארבעת החושים: "ואמשך בני" – מישוש, "הקול קול יעקב" – השמיעה, "הגישה לי ואוכלה" – הטעם, "וירח את בגדיו" – הריח (פרפ' לתורה).

הפוסט פרשת תולדות הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

על דברי הפתיחה בפרשתנו: "ויהיו חיי שרה…" אומרים חכמינו ז"ל: נאמר במגילת קוהלת (א", ה"): "וזרח השמש, ובא (=ושוקעת) השמש" – וכי אין אנו יודעים, שזרח השמש ובא השמש? אלא עד שלא ישקיע הקדוש-ברוך-הוא שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו.

עד שלא השקיע שמשו של משה, הזריח שמשו של יהושע. עד שלא שקעה שמשו יהושע, זרחה שמשו של עתניאל בן קנז (ראשון לשופטים בישראל). עד שלא שקעה שמשו של עלי (בסוף תקופת השופטים), זרחה שמשו של שמואל. עד שלא השקיע הקדוש-ברוך-הוא שמשה של שרה, הזריח שמשה של רבקה. בתחילה נאמר: "הנה ילדה מלכה גם היא…ובתואל ילד את רבקה" (כ"ב, כ"-כ"ג), ואחר-כך נאמר: "ויהיו חיי שרה וגו" ותמת שרה בקרית ארבע, היא חברון" (כ"ג, א"-ב").

במדרש זה מוכיחים חז"ל בדוגמאות שונות, שהקדוש-ברוך-הוא משגיח על עמו ומקים לו בכל דור מנהיג חדש, קודם הסתלקותו של המנהיג הקיים. משום כך מספרת לנו התורה בסוף הפרשה הקודמת על הולדת רבקה, לפני סיפור מותה של שרה אימנו.

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"

מכל ארבע האימהות של בית ישראל (שרה, רבקה, רחל ולאה) מיוחדת שרה אימנו בכך, שהתורה מציינת את שנות חייה עלי-אדמות. חכמינו הקדמונים תהו על מיעוט שנות חיי שרה לעומת שנות חיי אברהם. כך שנינו בבראשית רבה; ראויה היתה שרה להגיע לשנותיו של אברהם (שחי מאה שבעים וחמש שנים – כ"ה, ז"); ועל-ידי שאמרה: "ישפט ה ביני וביניך" (ט"ז, ו"), נמנעו (=נגרעו) מחייה ארבעים ושמונה שנים. לדברי כמה מחכמי ישראל, הגיעו שנות חייה של שרה בדיוק לשנות חיי אברהם "העברי", לאחר הכרת אל עליון. שכן שנינו בפסיקתא רבתי, שאברהם היה בן מ"ח שנים כשהכיר את בוראו. והרי הורונו חז"ל במסכת יבמות (צ"ז, ע"ב): "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". ואם נחשב את שנותיו של אברהם מן היום שהכיר את הקדוש-ברוך-הוא, נמצא שאף הוא חי מאה עשרים ושבע שנים, כשנות חיי שרה…

על דברי הסיום של הפסוק הראשון בפרשה – "שני חיי שרה" – מעיר רש"י: "כולן שווין לטובה". מקשים המפרשים: כלום אפשר לומר על מאה ועשרים ושבע שנות חייה של שרה אימנו "כולן שווין לטובה"? והלא כמה וכמה שנות צער וסבל עברו על שרה בשנות חייה הארוכות עם אברהם! די להזכיר את הרעב בארץ, שהביאם לרדת למצרים, וכל התלאה שפקדה אותם במצרים ובארץ פלשתים. למעשה, כל עשרת הנסיונות, שנתנסה בהם אברהם אבינו, היו נסיונות מרים וקשים גם לשרה. הכיצד אפשר לומר על חיים אלה של שרה: "כולן שווין לטובה"? הסביר זאת הצדיק רבי זושא מאניפולי בדרך הבאה: שרה אימנו היתה צדקנית שלמה, וכך קיבלה כל צרותיה וייסוריה באהבה וברצון, ועל כל דבר היתה אומרת: "גם זו לטובה". מעולם לא הרהרה אימנו הצדקת אחרי מעשיו ונסיונותיו של הקדוש-ברוך-הוא ולא התרעמה על מנות הסבל והמצוקה שבאו עליה ועל בעלה בתקופות נדודיהם ממקום למקום, אלא נהגה כל הימים לפי הכלל שקבעו לנו חכמינו ז"ל: "מברכין על הרעה, כשם שמברכין על הטובה" (ברכות ט", ה"). בצדק מעיר אפוא רש"י: "כולן שווין לטובה", שבעיני שרה אימנו כל מה שבא עליה בחיים היה אך לטובה……

"ותמת שרה…ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה"

בפסוק זה מציינת התורה, שאברהם בלבד בא לספוד ולבכות את שרה במותה. נשאלת השאלה: היכן היו אותה שעה שאר באי-ביתה של שרה אימנו? מדוע אין הכתוב מזכיר את כל הבנים שהיניקה שרה, שגם הם ספדו לה וביכו את מותה? והיכן היו במעמד עצוב זה "כל הנפש אשר עשו – אברהם ושרה – בחרן"? ותמוה לא במעט, שאפילו הבן יצחק אינו מוזכר כמשתתף באבל הגדול על מות שרה, כי אם אברהם לבדו. דבר זה מאמת את מאמרם של חכמינו ז"ל במסכת סנהדרין (כ"ב, ע"ב): "אין איש מת אלא לאשתו, ואין אישה מתה אלא לבעלה". יותר מכל שאר בני המשפחה, חש האיש את גודל האסון במות אשתו; והאישה חשה יותר מבן-משפחה אחר מלוא הכאב והצער במות בעלה. ויפה ביטא רבי יוחנן את צער הפרידה, שבין איש לאשתו: "כל אדם שמתה אשתו ראשונה בחייו, כאילו חרב בית-המקדש בימיו"

"ויקם אברהם מעל פני מתו"

האדמו"ר רבי יחזקאל ראבינוביץ מראדומסק, בעל "כנסת יחזקאל", היה מפרש את הפסוק "ויקם אברהם מעל פני מתו" על-פי המאמר הבא של חז"ל במסכת שבת (קנ"ג, ע"א): "רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך! שאלו תלמידיו אל רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להם: וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר; ונמצא כל ימיו בתשובה. אמר האדמו"ר מראדומסק: האדם צריך בכל יום לדמות בנפשו, כי היום הזה הוא האחרון לימי חייו, שהניחוהו עוד בעולם הזה מן השמים, כדי לעושת תשובה לפני מיתתו. ועל כך אומר הכתוב: "ויקם אברהם" – כל הקימה (=שיעור הקומה), המעלות והמדרגות של אברהם אבינו, היו "מעל פני מתו" – מפני שיום המיתה היה חופף תמיד על פניו. ומספרים חסידי ראדומסק: כל ימיו של אותו צדיק היה נאה מקיים מה שהיה נאה דורש, ואף בשנות הנעורים שלו חש כאילו מרחף עליו צילו של יום המיתה. הוא נסתלק מן העולם בשבת פרשת "חיי שרה" (בשנת תרע"א), ובאותו ליל שבת שר בהתלהבות רבה את המזמור "אשת חיל מי ימצא", וחזר כמה פעמים על הפסוק "ותשחק ליום אחרון" (משלי ל"א, כ"ה) עד כלות הנפש ממש.

ולקחת אשה לבני ליצחק (חיי שרה כד-ד)

להלן, כאשר אליעזר חזר וסיפר את הדברים, אמר "ולקחת אשה לבני", מבלי הזכיר את המילה "ליצחק"? ברם, אפשר להסביר את הדבר בדרך משל גביר מופלג ביקש לשדך את בתו עם בנו של גאון גדול והוא הבטיח לשם כך נדוניה גדולה מאד. בא אליו ואמר לו "מבקש אתה ליתן כל כך הרבה כסף בשביל בנו של גאון. אני אתן לך חתן שהוא עצמו גאון". סירב הגביר ואמר "אין את נפשי לעשות את בתי לרבנית, כי איני רוצה שתסבול צער ולא תיהנה כראוי מחייה".

הוא הדבר גם כאן. אברהם אמר לו לאליעזר "לבני ליצחק: עליך לציין, כי יש לי בן שהוא עצמו צדיק גדול. אולםף כשבא אליעזר לשם והכיר את טיב האנשים, היה חושש להפליג בשבחו של יצחק, שהוא צדיק גדול, פן יסרבו להסכים לשידוך ליכך דיבר רק בשבחו של "המחותן" ולא הזכיר כלל את החתן עצמו…(בית הלוי)

ויבוא האיש הביתה ויפתח הגמלים (חיי שרה כד- לב)

ויבוא האיש הביתה: מדובר על אליעזר עבד אברהם "ויפתח התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם, שלא ירעו בדרך בשדות אחרים" מחשש גזל (רש"י)

מסופר על אשתו של החפץ חיים שקנתה בשותפות עם שכנה דג גדול. הן סיכמו ביניהן שהשכנה תכנס לביתה והן תחלקנה את הדג ביניהן. שעת הצהרים כבר הגיעה, אך השכנה טרם נכנסה. אשת החפץ חיים ניגשת תכופות לחלון, כי הגיעה העת לבשל. אך השכנה איחרה פעמיה לבוא. בראותה כי השעה מאוחרת חילקה אשת החפץ חיים את הדג לבדה. את החצי הגדול שמרה עבור שכנתה ואת הקטן נטלה לעצמה. הכניסה אותו לסיר ומיהרה לבשלו. החפץ חיים נטל את ידיו, בירך ובצע על הפת, אכל את ה"כזית" הראשון ואח"כ אמר את מזמור כ"ג בתהילים: "ה' רועי לא אחסר". בינתיים הגישה אשתו את הדג, שכבר התבשל, לשולחן, אך החפץ חיים לא שת לבו, והמשיך באכילת הלחם כאילו אין דבר אחר על השולחן.

בנו ר' לייב, חשש אולי לא הרגיש אביו שהניחו לפניו דג, וקירב את הצלחת אליו, אך החפץ חיים הסיט את הצלחת מלפניו והמשיך באכילת הלחם בלבד. הבין ר' לייב, כי לא דבר ריק הוא, נכנס למטבח וביקש מאמו שתספר את כל מאורעות הדג הידועים לה. סיפרה לו דברים כהוויתם, שהדג היה גדול מדי, והיא קנתה אותו בשותפות עם שכנה והשכנה עדיין לא הגיעה, ולכן חילקה את הדג ואת החצי הגדול הותירה לשכנה….

עתה הכל ברור ומובן, לחש לעצמו ר' לייב, הלא הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך חושן משפט הלכות שותפין סימן קע"ו סעיף י"ח: "אם לא קבעו זמן לשותפות או שקבעו ונשלם, ובא אחד לחלוק שלא מדעת חברו, חולק בפני שלשה, אפילו הם הדיוטות, ובלבד שיהיו נאמנים ויודעים בשומא, ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום". ודאי שדג שנעשה בו מעשה כזה, אבא אינו יכול לאכול. החלוקה אינה חלוקה, והדג הרי שייך בחלקו עדיין לשכנה. ובכל בעל "המשנה ברורה" יכשל כגזל? סיפור זה סופר ע"י רבי יחזקאל לוינשטיין בשנת תרצ"ט בהיותו מנהלה הרוחני של ישיבת מיר. ר' יחזקאל הוסיף שעל המשיח נאמר: "והריחו ביראת ה'" (ישעיה יא. ג) קיים חוש ריח רוחני מיוחד שעל פיו ניתן להבחין בעבירות או במצב רוחני. לאנשים שהתעלו מאד במדרגות הרוחניות קיימת תחושה להכיר פגמים רוחניים או חשש גזל וכדו' (מורשת אבות)

פרשת "חיי שרה" מסתיימת בפסוק הבא: "וישכנו (בני ישמעאל) מחוילה עד שור…על-פני כל אחיו נפל" (כ"ה, י"ח); ופרשת "תולדות" מתחילה בכתוב: "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (כ"ה, י"ט).

אומרים חכמי ישראל: יש קשר ענייני בין סוף פרשת "חיי שרה" לתחילת פרשת "תולדות", בחינת הא בהא תליא. בסדר זה של הפסוקים באה התורה לרמז לנו את החזון הבא: כשיקוים בישמעאל "על-פני כל אחיו נפל" – כשיפלו בני ישמעאל מגדולתם באחרית הימים – יצמח ויעלה משיח בן-דויד, גואל ישראל, שהוא מתולדות יצחק בן אברהם.

מאורי הדורות בראי הפרשה

"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדנִי" (כד/יד) – ויק"ר לז: שלשה שאלו שלא כהוגן והשיבם הקב"ה כהוגן. אחד שאל שלא כהוגן והשיבו המקום שלא כהוגן. ואלו הם: אליעזר עבד אברהם ושאול ויפתח וכלב. [א] אליעזר שאל שלא כהוגן, שנאמר "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך" – א"ל הקב"ה: אילו יצאה שפחה כנענית או זונה, היית אומר "אותה הוכחת לעבדך ליצחק"?! ועשה לו הקב"ה וזימן לו את רבקה. [ב] כלב שאל שלא כהוגן, שנאמר (יהושע טו) "ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה" – השיבו הקב"ה: אילו לכדה כנעני או ממזר או עבד, היית נותן לו בתך?! מה עשה הקב"ה זימן לו את אחיו ולכדה שנאמר (שם) "וילכדה עתניאל בן קנז". [ג] שאול שאל שלא כהוגן, שנאמר (שמ"א יז/כה) "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו" – אמר הקב"ה: אילו הרגו עמוני או ממזר או עבד, היית נותן לו את בתך?! זימן לו הקב"ה את דוד. [ד] יפתח שאל שלא כהוגן, שנאמר (שופ' יא/לא) "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה", אמר הקב"ה: אילו יצא גמל או חמור או כלב? היית מעלהו עולה?! השיבו הקב"ה שלא כהוגן וזימן לו את בתו.

מב"י

הפוסט פרשת חיי שרה הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

אברהם אבינו היה כל כך שפל בעיני עצמו, עד כי חשב שלכשעצמו איננו ראוי כלל להשראת השכינה, אלא בזכותו של ה"צדיק" ממרא (הוא נחשב צדיק בעיניו על שום שיעץ לו להימול בגלוי) נראה אליו ה' יתברך; אבל "והוא יושב פתח האהל" – הוא גופו עדיין יושב ליד פתח הקדושה ועוד לא התחיל להיכנס פנימה… (אוהב ישראל).

"והוא ישב פתח האהל כחם היום" (יח – א)

חכמינו אמרו, כי אברהם אבינו יושב ליד פתחו של גיהינום ואינו מניח להכנס לכל מי שנימול (עירובין י"ט ובראשית רבה פמ"ח). דבר זה מרמז כאן בפסוק: "והוא יושב פתח האהל" – הוא יושב תדיר על פתחו של האהל, בו באים הרשעים על ענשם, הקרוי "כחום היום", כדברי הנביא: "הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אותם היום בא" (מלאכי ג-יט). (ספרים).

"וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו" (יח – ב)

אחד בא לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות… ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט. (רש"י).

מקשים המפרשים, אם אין מלאך עושה שתי שליחויות, מדוע איפוא לא נשלח מלאך מיוחד כדי להציל את לוט? ברם, באמת ניצול לוט בזכותו של דוד המלך, שעתיד היה לצאת ממנו. והנה, מה שהיה דוד המלך מותר לבוא בקהל, על אף מוצאו המואבי, הרי זה על פי ההלכה: "לא יבוא עמוני ומואבי – עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". ומפרשים טעמינו טעמה של הלכה זו, שהרי נאמר בתורה: "לא יבוא עמוני ומואבי… על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" – ואין דבר זה שייך בנקבות, שכן "דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אישה לקדם", כי על האשה להיות צנועה, "כל כבודה בת מלך פנימה" – ואינה צריכה לקדם פני אנשים זרים בלחם ובמים, (יבמות ע"ו).

והרי ידוע, שבשמים תובעים הלכה בהתאם לפסק בית דין של מטה יוצא איפוא, שבשעה ששאלו המלאכים את אברהם: "איה שרה אשתך" והוא השיב להם: "הנה באהל" – "צנועה היא" (להלן פס' ט' רש"י) – אזי נתחדשה ההלכה, ש"אין דרכה של אשה לקדם", וממילא גם ההלכה של "מואבי ולא מואבית". לפיכך, בשעה שנשלחו המלאכים, עדיין אי אפשר היה לשלוח מלאך מיוחד להציל את לוט, כיון שעדיין לא היה אז ברור אם ראוי להצילו אם לאו, מאחר שזכותו של דוד עוד לא היתה בטוחה כל עוד לא נתבררה ההלכה, אם יהא כשר לבוא לקהל לאחר אשר יצא מלוט. רק כאשר השיב אברהם.: "הנה באוהל" ונתבררה ההלכה, כי "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" – נתברר יחד עם זה, כי צריך להציל את לוט בזכותו של דוד, ורק אז נמסרהלמלאך השליחות להציל את לוט… (בשם החידושי הרי"מ ז"ל).

"ויאמר…. אל נא תעבר מעל עבדך" (יח-ג)

מכאן שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. (שבת קכ"ז).

נשאלת השאלה בפי העולם: מנין ידע אברהם עצמו את ההלכה, שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה, כי הניח את השכינה ורץ לקראת האורחים? ברם, אברהם למד הלכה זו מזה ש"הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו באורחים" (רש"י פסוק א') – הרי ראיה מכאן, שבשעה שיבואו אליו אורחים לא יהא עליו להתחשב בנוכחותה של השכינה אצלו, אלא יהא חייב לקבלם… (הה"ק משפיטיבקה ז"ל). גופו של אברהם אבינו היה כל כך מקודש, עד שהיו אבריו רצים מעצמם לעשות רצון הבורא. לפיכך, מרגיש אברהם, כי רגליו מתנשאות מאליהן ורצות לקראת האורחים, הבין מתוך זה, שזוהי ההלכה – "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה"… (הגה"ק מהר"ן אדלר ז"ל, וכן בשם הה"ק מהר"ם מפרמישלן ז"ל). מה נפקא מינא להלכה בשבילנו, זה שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה? ברם, מזה אנו למדים, כי אף על פי שלפעמים הכנסת אורחים כרוכה בביטול תורה, או בשמיעת מקצת לשון הרע – בכל זאת אין להתחשב בזה, אלא לקיים מצוות הכנסת אורחים, שגדולה היא מ"קבלת פני השכינה"… (בשם הבעש"ט ז"ל).

"בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב" (יח ז)

פירש רש"י: 'שלשה פרים היו, כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל'.

ויש להשתומם, על המראה הנגלה לנו כאן. וכי באמת כל כך גדול הוא חיוב הכנסת אורחים, שבשביל כל אורח צריך המארח לשחוט בן בקר שלם בכדי להאכילו לשון משובחת והלא על ידי זה שאר כל הבשר ילך לאבוד ובפרט בזמנם שלא היו מקררים ומקפיאים המסוגלים לשמור את האוכל זמן רב וממילא הדבר ברור שהכל היה מתעפש והולך לאבוד בזמן קצר ובפרט ביום חום גדול כזה שהניס את כל יושבי הארץ לבתיהם?

הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל באחד משיחותיו הגדיר את הדבר כך: כשם שמידת החום המצויה סביב השמש היא בלתי נסבל לבני אנוש ומ"מ מוכרח להיות חום השמש בעוצמה גדולה כזו, בכדי שימשך ממנה חום אף ליושבי תבל המרוחקים ממנה במדה הראויה להם ואילו היה חום השמש פחות מכך היו יושבי תבל מתקררים ונקפאים למות, כך אברהם אבינו שהוא מקור ושרש החסד של כל עם ישראל, הוא כשמש במידת החסד לעם ישראל, לכך היה נצרך בהכרח שגודל מידת הכנסת אורחים שבו תהיה גדולה כל כך מה שאי אפשר לאדם לעשות כן וזאת בכדי שאת הירושה הזאת שהינו מוריש לנו בניו בכל הדורות תיותר איזו שהיא מדרגה במידת הכנסת אורחים.

"והוא עומד עליהם תחת העץ" (יח-ח)

אחד מתנאי הכנסת אורחים הוא, שלא יגלה בעל הבית המארח עליונות כלפי אורחיו, כדי שירגישו האורחים את עצמם באווירה ביתית. כידוע קרוי הצדיק "הולך", מכיון שהוא הולך ומתעלה במדרגות מפעם לפעם. לעומתו המלאך קרוי "עומד", מכיון שעומד הוא תמיד במדרגה אחת. כפי שאמר הכתוב: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג-ז).

לפיכך, כשבאו עכשיו המלאכים אל אברהם, לא רצה להיות במדרגה (יותר) עליונה מן האורחים הללו, ולכן התלבש במדרגתם – "והוא עומד עליהם" – הוא הפך ל"עומד", "עליהם" – בשבילם… (קדושת הלוי).

"ויאמרו אליו איה שרה אשתך" (יח-ט)

כדי לשגר לה כוס של ברכה. (רש"י).

והלא רש"י עצמו אמר לעיל (בפסוק ח'), כי לא הובא להם לחם מאחר שנטמא, ואם כן הרי לא היו צריכים לברך ומנין, איפוא, כוס של ברכה?

ברם, תדיר היה לחם מוכן אצל אברהם בשביל אורחים, ובכל זאת נוהג היה כל אימת שנזדמנו לו אורחים, לאפות בשבילם לחם טרי. ובכן, אם גם נטמא עכשיו הלחם הטרי, הרי היה לו לחם מתמול-שלשום, וממילא צריכים היו לברך ומכאן כוס של ברכה…. (נפלאות חדשות).

"ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן, ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי". (יח-יב, יג).

מובא בספרים הקדושים, כי "שרה" מרמזת על הגוף ו"אברהם" על הנשמה. הגוף צוחק בקרבו ואומר: "אחרי בלותי" – היתכן שלאחר בלותי ורקבי בקבר – "היתה לי עדנה" – אשוב להיות רענן ומחודש ואקום בתחיית המתים? ועוד טענה בפיו של הגוף: "ואדוני זקן" – היצר הרע השולט עלי הלא הוא "מלך זקן", וחייב אני משום כך לכבדו ולשמוע בקולו, שכן נאמר בתורה: "והדרת פני זקן". משיב ה' יתברך על שתי השאלות ואומר: "האף אמנם אלד" – הלא עיניך הרואות כי מוליד אני בני אדם חדשים, והרי קל וחומר, אם יכול אני לברוא בני אדם שעוד לא היו מעולם, על אחת כמה וכמה שאוכל להקים לתחייה בני אדם שכבר היו. כפי שהשיבו חכמים לאותו צדוקי: "דלא הוי – הוי, דהוי-לא כל שכן" (סנהדרין צ"א). ממילא מתורצת שאלתך הראשונה; ובאשר לשאלתך השניה, שהיצר הרע זקן הוא, התירוץ הוא: "ואני זקנתי" – אני קשיש ממנו… הלא אני הוא "עתיק יומין חי וקיים", ועליך לשמוע קודם בקולי…. (אור פני משה, בשם הבעש"ט ז"ל).התלונה הופנתה אל אברהם, שכן אם שרה צוחקת – הרי זה חסרון באברהם. (האשמה תלויה בבעל), כאשר האישה אינה נוהגת כשורה האשמה תלויה בבעל… (אלשיך הקדוש).

"ותכחש שרה לאמר לא צחקתי" (יח-טו).

איך יתכן כזאת, שצדקנית כשרה תכחש?

ברם, באמת הלא התפלאה שרה וצחקה בגלל "ואדוני זקן", שאמרה: "אחרי בלותי היתה לי עדנה" – אמנם באמת כבר נוכחתי לראות, כי מצידי לא תהיה עוד מניעה לילד, אולם "ואדוני זקן" – אברהם כבר הזקין מכדי להעמיד בן. וכאשר אח"כ שינה ה' יתברך את דבריה, מפני דרכי שלום, שכאילו אמרה על עצמה: "ואני זקנתי" – הרי רשאית היתה להכחיש זאת, כיון שבאמת צחקה לא על זקנותה שלה, אלא על זקנותו של אברהם. אך בכל זאת היה בזה משום חטא, מאחר שאמרה סתם "לא צחקתי", באופן שאפשר לפרש זאת, כאילו לא צחקה כלל וכלל. מכאן יכולים אנו ללמוד, עד כמה חייבים אנשי מעלה להתרחק מן השקר; שאפילו כאשר הדברים עצמם אינם שקר, אלא שאפשר לפרשם באופן שאינו מתאים לגמרי אל האמת – הרי גם זה חטא הוא… (הכתב והקבלה).

מיד לאחר המעשה חזרה שרה בתשובה, עד שנמחה החטא כאילו לא היה, ולפיכך אמרה: "לא צחקתי". בכל זאת קוראת לזה התורה בשם הכחשה, מאחר שהתשובה היתה רק "תשובה מיראה", ככתוב: "כי יראה" – שלאחריה עוד נשאר רושם כלשהו מן החטא. אמר לה אברהם: "לא כי צחקת" – צריך לשוב "תשובה מאהבה", שהצחוק עצמו יתוקן ויהפוך לזכות – "תשובה מאהבה, זדונות נעשו כזכיות".

ואכן כך היה, שמאותו צחוק נעשה "יצחק"; ושרה עצמה אמרה אח"כ: "צחוק עשה לי אלוקים" – היא תיקנה את הצחוק, עד שנעשה לזכות… (שפת אמת). צחוקה של שרה היה "בקרבה" – בעומק המחשבה הפנימית, אשר היא עצמה לא ידעה אותה ולכן קראה: "לא צחקתי". אבל ה' יתברך, הבוחן כל חדרי לב ויודע גם את נצנוצי המחשבות הללו החולפות מתחת לסף ההכרה – כדרך שאמרו חכמינו: "מחשבה עד שלא נוצרה בלבו של אדם כבר היא גלויה לפניך" (בראשית רבה פרשה ט') – הריהו קורא לכך בשם הכחשה ואומר לה לשרה: "לא! כי צחקת!" – כי היתה זו מחשבה עמוקה, חבויה ובלתי בשלה, אשר את עצמך אינך יודעת עליה… (אדמו"ר מגור זצ"ל בשם אביו השפת אמת זצ"ל).

השפת אמת ז"ל הוסיף עוד לזה, לפי מאמר חכמינו: "מי שרב שחקו, מתמעטת יראתו" (הובא בארחות צדיקים שער שמחה) – על ידי מידה יתירה של צחוק מתמעטת אצל האדם יראת שמים שבו, כיון שבשעה שהוא טרוד בצחוקו, אין דעתו פנויה ליראת שמים. וזהו שאמרה שרה: "לא צחקתי – כי יראה" – אם היתה לה יראה באותה שעה, הרי ממילא לא היה מקום לצחוק, שכן שני ניגודים הם אלה, ואין זאת אלה שהיתה זו מחשבה עמוקה, חבויה…

"ואנכי עפר ואפר" (יח-כז)

עפר אין לו כל חשיבות מצד העבר, אבל מאידך עשוי הוא להוציא פירות וצמחים, אחרי חרישה וזריעה. ולעומת זה האפר אין לו כל חשיבות מצד העתיד, שאיננו עשוי להצמיח דבר, אבל מאידך יש לו חשיבות מצד העבר, שהרי היה תחילה חפץ כלי מועיל.

אברהם אבינו היה כל כך שפל בעיני עצמו, מבלי שום מעלה, כדוגמת העפר והאפר גם יחד – כעפר מצד העבר וכאפר מצד העתיד. לפיכך אמרו חכמינו, שבגלל זה זכה ל"עפר סוטה" ול"אפר פרה אדומה" – מידה כנגד מידה. כיון שהשפיל עצמו כ"עפר" שהוא חסר חשיבות מצד העבר – זכה במצווה של "עפר סוטה", העשוי לברר דווקא דבר מן העבר, אם האשה חטאה אם לאו. וכיון שהשפיל עצמו כ"אפר" שהוא חסר חשיבות מצד העתיד – זכה במצוה של "אפר פרה", העשוי לטהר את הטמא מהיום והלאה ומשפיע דווקא על עתידו… (בית הלוי מהגאון מהרי"ב מבריסק ז"ל).

"האחד בא לגור וישפט שפט" (יט-ט).

והלא הם עצמם מינוהו זה עתה לשופט (רש"י יט-א)? אלא, טוענים הם כי שופט מתמנה על ידי מדינה כלשהי, איננו זכאי לדון אלא רק לפי חוקי אותה מדינה ולא לחוקק מעצמו חוקים חדשים, והנה לבסוף "וישפוט שפוט" – הוא עושה על דעת עצמו משפטים שאינם מתאימים עם חוקי המדינה, ולזה לא קיבל מאתנו כל רשות… (כלי יקר). למה סירבו כל כך אנשי סדום להכניס אנשים זרים לארצם? משום שהיו חוששים, פן יתפסו אותם זרים את כל הכהונות הגבוהות במדינה ואת רסן השלטון, תוך דחיקת רגליהם של ילידי הארץ. וכך אמרו ללוט: כיצד יכול אתה לדרוש מאתנו, כי נכניס הנה אנשים זרים, בעוד רואה אתה כי "האחד בא לגור וישפוט שפוט" – הנה בא זר א ח ד והוא כבר נעשה לשופט, הרי אם יבואו זרים רבים יקחו מאתנו את כל השלטון… (אמרי שפר).

"גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ" (כא י)

נורא הדבר למתבונן, ישמעאל היה בנו של אברהם אבינו, אבל מחמת הפחד הגדול הנובע מהחשש שמא יגרום קלקול לבן השני יצחק, נוצר ההכרח הגמור לשלחו ולגרשו מעל פניו ולא היה הדבר פשוט כלל ועיקר, שהרי הכתוב אומר (בראשית כא): "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" ופירשו המפרשים: שחשש שמא על ידי כך שמשלחו מביתו יצא לגמרי לתרבות רעה ומפני זה היה חרד מאד אברהם אבינו, נמצא שעל אף החשש הכבד הזה, מכל מקום אין פתרון אחר שיוכל לקיים את שניהם בבית אברהם ולכך היה מוכרח לסלק את ישמעאל שכבר נמצא בו הנגע של הדעות והמידות הרעות, לבל יתקלקל יצחק הטהור והשלם בחברתו.

ועלינו ללמוד מכך, עד כמה גדול כח החברה של האדם לטוב ולמוטב, אם האדם נמצא בחברת חברים טובים גם הוא משתבח עמהם, אבל חלילה אם האדם נמצא בחברה מקולקלת, אף שהוא עדין שלם בדעותיו ובמעשיו, במוקדם או במאוחר יסטה מדרכו המתוקנת וילך חלילה בדרכים עקלקלות ואחד מעיקרי החנוך הוא הדאגה לחברתם של הבנים.

וידועים דברי הרמב"ם (דעות ו א): 'דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר (משלי יג): "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ"… וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות, או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר (איכה ג): "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם"'.

מאורי הדורות בראי הפרשה

"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום" – ב"מ פ"ו: מאי "כחום היום"? אמר רבי חמא בר' חנינא [דור ב' לאמוראי א"י]: אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה. מהיכן למדו שהיה זה יום שלישי למילה? ר' ישראל פרידמן בר' דוד משה מצ'ורטקוב [חי בשנים תרי"ד (1854 למנינם) – תרצ"ג (1933)]: אברהם אבינו שהיה דבק במידת גמילות חסדים והכנסת אורחים, היה מצטער הרבה שאינו יכול לעסוק במצוות אלו. ואמרו בגמרא ברכות ו': אמר רב אשי [דור ו' לאמוראי בבל ועורך התלמוד הבבלי]: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. משמע, שהקב"ה היה מחשב לאברהם אבינו, על כל יום שהיה מצטער על שאין ביכולתו לעשות המצווה, כאילו עשאה. ועל כל מצוה שאדם עושה קונה לו פרקליט (משנה אבות ד/יא). לכן משנאמר "וירא והנה שלשה אנשים" ובידוע שהם ג' מלאכים: מיכאל, רפאל וגבריאל, למדנו שזה היה ביום השלישי – פרקליט על כל יום שהיה אברהם מצטער.

"וירץ לקראתם מפתח האהל" – שבת קכז: אמר רב יהודה [מגדולי תלמידי רב] אמר רב [תנא הנזכר בברייתא ומגדולי האמוראים. פעל בדור א' בבבל. קיבל מר' חייא דודו ומרבינו הקדוש, והיה חבר לשמואל]: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. מה ראו חז"ל להעמיד הכנסת אורחים מעל הקבלת פני שכינה ולא בשווה לה? ר' ישראל טאוב ממודזיץ' בר' שמואל אליהו [חי בשנים תר"ט (1849 למנינם) – תר"ף (1920)]: אמרו חז"ל (סנהדרין מב): אילו לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש, דיים [פעם בחודש-ראה רש"י]. א"כ, אילו מצות הכנסת אורחים היתה רק שקולה להקבלת פני שכינה ולא יותר, היה האדם מסתפק במצות הכנסת אורחים, פעם אחת בחודש. לפיכך, מצות הכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני שכינה, שאדם מחוייב בה בכל שעה ושעה (פרפ' לתורה).

מב"י

הפוסט פרשת וירא הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.