הצדיק רבי יהודה ליב מגור, בעל "שפת אמת", היה אומר: ספר "דברים" הוא בבחינת "תפילין של יד", שכל הפרשיות בהן מרוכזות בבית אחד. לעומת זאת ארבעת הספרים הראשונים בתורה (בראשית, שמות, ויקרא, במדבר) הם בבחינת "תפילין של ראש", בהן ערוכות ארבע הפרשיות בארבעה בתים. ונקרא הספר החמישי בתורה "דברים", כוון שבתחילתו ובסופו מצויים הרבה דברי-תוכחה, שתכליתם לקרב ולקשור ליבותיהם של ישראל אל התורה – בדומה לתפילין של יד, שאנו מקיימים בהן "וקשרתם" כנגד הלב.

"אלה הדברים אשר דבר משה… " (א, א)

אומרים חכמי ישראל: "אלה" – ראשי תיבות של אבק לשון-הרע. בכך מרמז לנו הכתוב, שעל חטא לשון-הרע דיבר משה בהדגשה יתרה סמוך לפטירתו.

במסכת בבא בתרא (קס"ה, ע"א) שנינו: רובם של החוטאים – בגזל; מיעוטן – בעריות (בעברות על מוסר חיי המשפחה); וכולם – באבק לשון-הרע. ממאמר-חז"ל זה משמע, שחטא לשון-הרע שכיח בקרב המוני העם יותר משאר החטאים בתחום שבין אדם לחברו. משום כך התעכב משה רבנו על חטא זה במיוחד, כשבא להוכיח את בני ישראל לפני מותו.

"אלה הדברים אשר דבר משה… " (א, א)

על פסוק זה אומר הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצב ("סנגורם של ישראל"): "אלה הדברים" – דברי המוסר והתוכחות – לא אמר משה אלא בשעה שהשמיע דבריו "אל כל ישראל". אבל כאשר היה מכוון דבריו כלפי מעלה, באזני הקב"ה, לא הזכיר חלילה עוונותיהם של ישראל; אלא הרבה לספר בשבחם והיה מפליג בדברים על מידותיהם הטובות של בני עמו. וכן מצינו בזוהר הקדוש (חלק א, רנ"ד): גדעון בן יואש (השופט מבני מנשה – שופטים ו-ח) לא היה צדיק ולא בן צדיק. ומשום שאמר טובות על ישראל, אמר לו הקב"ה: "לך בכוחך זה, והושעת את ישראל!" (שופטים ו, י"ד). לעומת זאת ישעיהו הנביא,

שכינה את ישראל "עם טמא שפתים" (ישעיה ו, ה). נענש על כך קשות, כמובא במסכת יבמות (מ"ט, ע"ב). בעניין זה מספרים, שהצדיק רבי לוי יצחק נכנס פעם לבית-המדרש הגדול בברדיצב ומצא שם מגיד אורח, שעמד על הבימה ודרש באזני הקהל, כדרך מגידים, הוכיח האיש את קהל-השומעים בדברים קשים, ובייחוד התעכב על עברות שבין אדם למקום, שהמוני העם לוקים בהן מדעת ושלא מדעת.

בתום הדרשה אמר רבי לוי יצחק למגיד האורח: אחרי שהשמעת באזני הקהל הקדוש דברי מוסר והוכחת את אנשי ברדיצב על עוונותיהם כלפי אבינו שבשמים – הגיע הזמן לזעוק כלפי מעלה על הצער והייסורים, שסובלים אחינו בני ישראל בגלות הארוכה, עד שיתעוררו רחמיו של הבורא יתברך על עמו הנענה והנדכא..

"אלה הדברים אשר דבר משה… " (א, א)

פרשת "דברים" נקראת בכל שנה בשבת הסמוכה לתשעה באב, וכל כך למה? כי בפתח הפרשה הזאת מספר משה על חטא מרגלים, שהוציאו דיבת הארץ היעודה לישראל והמיטו בכך אסון כבד על דור יוצאי מצרים (שימותו במדבר ולא יבואו אל הארץ המובטחת) ארעה בליל תשעה באב. כך שנינו במסכת תענית (כ"ט, ע"א) על הפסוק "ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד, א): אותו לילה, ליל תשעה באב היה…

הצדיק רבי יהודה ליב מגור, בעל "שפת אמת", היה אומר: ספר "דברים" הוא בבחינת "תפילין של יד", שכל הפרשיות בהן מרוכזות בבית אחד. לעומת זאת ארבעת הספרים הראשונים בתורה (בראשית, שמות, ויקרא, במדבר) הם בבחינת "תפילין של ראש", בהן ערוכות ארבע הפרשיות בארבעה בתים. ונקרא הספר החמישי בתורה "דברים", כוון שבתחילתו ובסופו מצויים הרבה דברי-תוכחה, שתכליתם לקרב ולקשור ליבותיהם של ישראל אל התורה – בדומה לתפילין של יד, שאנו מקיימים בהן "וקשרתם" כנגד הלב.

ועוד אומרים חכמי ישראל: "אלה" – ראשי תיבות של אבק לשון-הרע. בכך מרמז לנו הכתוב, שעל חטא לשון-הרע דיבר משה בהדגשה יתרה סמוך לפטירתו. במסכת בבא בתרא (קס"ה, ע"א) שנינו: רובם של החוטאים – בגזל; מיעוטן – בעריות וכולם – באבק לשון-הרע. ממאמר-חז"ל זה משמע, שחטא לשון-הרע שכיח בקרב המוני העם יותר משאר החטאים בתחום שבין אדם לחברו. משום כך התעכב משה רבנו על חטא זה במיוחד, כשבא להוכיח את בני ישראל לפני מותו.

"ויהי בארבעים שנה, בעשתי-עשר חדש באחד לחדש, דבר משה אל בני ישראל… "(א, ג)

החכם רבי אליהו מזרחי (ראש רבני טורקיה בסוף המאה הט"ו ובראשית המאה הט"ז) מפרש את דברי רש"י "כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו" בדרך הבאה: כשאדם מגיע סמוך למיתתו ראוי לו להוכיח את הבריות; כי אותה שעה יכול להיות סמוך ובטוח, שהוא עצמו לא יכשל עוד בדבר-עברה. אבל קודם לכן ימנע אדם עצמו מן התוכחה "כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו – שלא יגיע למצב המביך, שלאחר השמעת התוכחה מפיו כלפי חבירו, יחזיר לו חבירו "מנה אחת אפיים" ויוכיחו על כך שהוא עצמו עובר עברות…

"ויהי בארבעים שנה, בעשתי-עשר חדש באחד לחדש, דבר משה אל בני ישראל… "(א, ג)

כותב כאן רש"י: הכתוב כאן מלמדנו, שמשה לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה; והוא למד זאת מיעקב אבינו, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה (בראשית מ"ט). ומפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו (שלא יצטרך להוכיחו שוב ושוב על אותה עברה), ושלא יהא חברו (המוכח על-ידו) רואהו ומתבייש ממנו, ושלא יהא בלבו עליו (שלא תהא טינה בלבו של המוכח כלפי המוכיח), ושלא יניחנו וילך (שהמוכח לא יתרחק מן המוכיח תוך כדי דבריו).

החכם רבי אליהו מזרחי (ראש רבני טורקיה בסוף המאה הט"ו ובראשית המאה הט"ז) מפרש את דברי רש"י "כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו" בדרך הבאה: כשאדם מגיע סמוך למיתתו ראוי לו להוכיח את הבריות; כי אותה שעה יכול להיות סמוך ובטוח, שהוא עצמו לא יכשל עוד בדבר-עברה. אבל קודם לכן ימנע אדם עצמו מן התוכחה "כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו – שלא יגיע למצב המביך, שלאחר השמעת התוכחה מפיו כלפי חבירו, יחזיר לו חבירו "מנה אחת אפיים" ויוכיחו על כך שהוא עצמו עובר עברות…

כמה מן המפרשים שואלים כאן: הרי נאמר בתורה (ויקרא י"ט, י"ז): "הוכח תוכיח את עמיתך"?

משיב על כך רבי יוסף שאול נתנזון, בעל "דברי שאול", בהסבר הבא: יש שני אופנים של תוכחה: א) המוכיח את חבירו על-ידי פרוט כל חטאיו ועוונותיו; ב) המוכיח את חבירו באופן כללי, שראוי לו להימנע מכל חטא ועוון. במקרה הראשון מתבייש האדם. בשעה שמפרטים באזניו את חטאיו; לעומת זאת במקרה השני אין החוטא בא לידי בושה, ולכן רשאים להוכיחו בדרך זו הרבה פעמים. הוא שנאמר במצוות תוכחה: "הוכח תוכיח את עמיתך" – אפילו עד מאה פעמים "ולא תישא עליו חטא" (ויקרא י"ט, י"ז ) – בתנאי שלא תפרט באזניו את חטאיו ולא תביאהו לידי בושה. וכוון שמשה רבנו פירט כאן עוונותיהם של ישראל, לא הוכיחם אלא סמוך למיתה, כפי שנהג בשעתו יעקב אבינו.

"אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי… ואת עוג מלך הבשן…"(א, ד)

שואלים חכמי ישראל: מדוע מציינת התורה את המועד המדויק, שבו השמיע משה את נאומי התוכחה שלו לבני עמו? כלום יש חשיבות לכך, שדברי משה מושמעים לאחר נצחונותיהם על שני המלכים שממזרח לירדן; ולא קודם לכן? אלא – אומרים חכמי ישראל – מציון פרט זה בפתח הפרשה אנו למדים שני דברים חשובים על הדרך שמנהיג בישראל צריך לילך בה: ראשית, על המנהיג המסור לעמו להקדים מעשים לדברים; כשם שמשה רבנו הקדים להכות את אויבי ישראל, לפני שהתפנה להשמיע לבני עמו דברי תוכחה ומוסר. ושנית, רועה נאמן אינו מייסר את צאן מרעיתו בשעה סכנה. בראש ובראשונה הוא דואג לבטחון הנפש והרכוש של נתיניו מצד אויבים מבחוץ; ולאחר שחלפה הסכנה לעצם קיומו של העם, נתונה דעתו לתיקון ליקויים ופגמים שבתוך המחנה…

"גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר: גם אתה לא תבא שם" (א, ל"ז)

לדברי רבי שלמה אפרים מלונציק, בעל "כלי יקר", רומז כאן משה לבני ישראל, שהגזרה שנגזרה עליו שלא להיכנס לארץ קשורה קשר הדוק לחטא המרגלים. שעל-ידי חטא זה נתעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה, ובתוך תקופה זו הגיע זמנה של מרים למות; ועל-ידי זה נסתלקה הבאר במיתתה וחסרו להם מים. ונתגלגל עניין מי מריבה (במדבר כ, א-י"ג). ואילו לא חטאו המרגלים, היו בני ישראל נכנסים לארץ מים עם מרים, ולא היה משה בא לכלל עונש זה.

"כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשה ידך…" (ב, ז)

יכול (הייתי חושב) אפילו יושב ובטל זוכה לברכת ה'! תלמוד לומר (צא ולמד מלשון הכתוב): "בכל מעשה ידך". אם עושה אדם (אם הוא עמל ויגע במלאכתו) – הריהו מתברך במעשה ידיו; ואם לאו – אינו מתברך.

כיצד הוכיח רבי זושא מאניפולי עוברי עברה בישראל?

רבי משולם זושא מאניפולי, אחיו הצעיר של רבי אלימלך מליזנסק, נודע כל ימיו כצדיק תמים, הנזהר בכבודו של כל אדם, וכאשר נתקל בעובר עברה וביקש להוכיחו על חטאיו כדי להחזירו למוטב, לא פנה במישרין לאותו חוטא ופושע בדברי מוסר אלא התייצב בקרבתו של האיש, שרצה לעורר בו הרהורי תשובה, והחל מוכיח את עצמו בדברים הבאים: זושא, זושא! היאך נואלת להיכנע ליצר-הרע ועשית כזאת וכזאת שלא כדת וכדין?! (כאן הזכיר רבי זושא את העברות, שנכשל בהן אותו אדם שבקרבתו עמד). אוי ואבוי לך, זושא! מה תענה בבית-דין של מעלה, כשתתן דין וחשבון על מעשיך בעולם הזה? חזור בך, זושא, כי שערי תשובה לא ננעלו כל זמן שהנשמה הטהורה לא ניטלה מגופך!

דברים אלה וכיוצא בהם קרא רבי זושא בלב שבור ובעיניים דומעות; והיה חוזר עליהם כמה וכמה פעמים, עד שחש שהדברים נכנסו בלבו של החוטא שניצב על-ידו ועוררו אותו לשוב בתשובה שלמה…

מאורי הדורות בראי הפרשה

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" – ב"ב קסד/קסה: אמר רב עמרם [דור ב' לאמוראי בבל ותלמידו של רב] אמר רב [מגדולי האמוראים והיה ראש ישיבת סורא שבבבל. מרבותיו: רבינו הקדוש ור' חייא דודו. נפטר בשנת 4006 לבריאת העולם (246 למנינם)]: שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, הרהור עבירה ועיון תפלה ולשון הרע. לשון הרע סלקא דעתך? אלא אבק לשון הרע. אמר רב יהודה [מגדולי תלמידי רב ושמואל. היה ראש ישיבת פומבדיתא בבבל וירש אותו רבה בר נחמני] אמר רב: רוב [חוטאים] בגזל, ומיעוט בעריות, והכל בלשון הרע. בלשון הרע סלקא דעתך? אלא אבק לשון הרע. פרפראות לתורה: וסימן אל"ה – ר"ת: אבק לשון הרע. משום, שחטא אבק לשון הרע היה שכיח ביותר, החמיר מרע"ה בענין זה. החיד"א בס' "נחל קדומים" [מגדולי הדור. שמו המלא: ר' חיים יוסף דוד בר' יצחק זכריה אזולאי. צאצא למקובל ר' אברהם אזולאי בעל "חסד לאברהם". חי בשנים תפ"ד (1724) – תקס"ז (1807)]: קרא "אל"ה הדַבָּרִים" – אל"ה בגימ' 36 הם ל"ו צדיקים שבכל דור, עליהם מושתת העולם, כנאמר (שמ"א ב/ח) "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל". ספרי: "אלה הדברים אשר דבר משה" – וכי לא נתנבא משה אלא זה בלבד? והלא הוא כתב את כל התורה כולה, שנאמר (דבר' לא) "ויכתוב משה את כל התורה הזאת"? מה ת"ל אלה הדברים? מלמד שהיו דברי תוכחות. רש"י [גדול פרשני המקרא והתלמוד, מורה הוראה ומנהיג לעמו. נולד בשנת ד"א תשצ"ז (1037 למנינם) בצרפת. מרבותיו: ר' יעקב בר' יקר, ר' יצחק הלוי, ר' יצחק בן יהודה. נכדיו המפורסמים בני בנותיו, הם: הרשב"ם, ריב"ם ורבנו תם, שהמשיכו את דרכו. חתניו הם: ר' יהודה בר נתן [ריב"ן], רבינו אפרים ור' מאיר בר' שמואל [אבי הרבנים]. נפטר בן ס"ח שנים לערך (שנת 1105)]: לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל… "במדבר" – לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר? אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות יז/ג) "מי יתן מותנו" וגו'. "בערבה" – בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. "מול סוף" – על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף, שאמרו (שם יד/יא) "המבלי אין קברים במצרים" וכן בנסעם מתוך הים שנא' (תהלים קז/ו) "וימרו על ים בים סוף". "בין פארן ובין תפל ולבן" – א"ר יוחנן: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא/ה) "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" ועל מה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים. "וחצרות" – במחלוקתו של קרח. ד"א, אמר להם: היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע. "ודי זהב" – הוכיחן על העגל שעשו, בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר (הושע ב/י) "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל".

הפוסט פרשת דברים הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

בפרשה זו מדובר הרבה על התשובה וגמולה, ככתוב: "ושבת עד ה' אלקיך ושמע בקולו… ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך; ושב וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך ה' אלקיך שמה" (ל', ב'-ג'). ואף תחילת הפרשה מרמזת, שאנו עומדים ערב יום הדין: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם" (כ"ט, ט') פירשו חכמים בדרך הרמז: אתם עומדים היום בדין של מלכו של עולם.

דורשי רשומות מציינים, ש"אתם נצבים היום" בגימטרייא 694, כמניין המלים "לעמוד לסליחות". ואכן, במוצאי שבת הסמוך לראש השנה (או במוצאי שבת שלפניו) משכימים בני קהילות אשכנז באשמורת הבוקר לסליחות הראשונות, וכך מתקיים בכל דור ודור הכתוב: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם".

שבת פרשת "נצבים", הסמוכה לראש השנה, אינה "שבת-מברכים" – כשאר השבתות הסמוכות לראש-חודש, שבהן מברכים את החודש הבא בתפילה מיוחדת. וכל כך למה? כדי לבלבל את השטן, המבקש לקטרג על ישראל, שלא ידע מתי יחול ראש השנה.

ורמז לדבר בכתוב הבא, שנזכר בו ראש השנה: "תקעו בחודש (=בראש-חודש) שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד') – שיהא יום החג (=ראש השנה החל בראש-חודש מכוסה, ולא יפרסמוהו ברבים.

אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחנך מחוטב עציך עד שואב מימיך. (ניצבים כט-ט)

שבת ניצבים היא השבת האחרונה של השנה, על-פי רוב, ופרשת נצבים נקראת תמיד קודם יום הדין, ובתחילת הפרשה הכתוב מזכיר לנו שבעוד ימים ספורים אנו עומדים ביום הדין לפני ה', כולם בלי הבדלי מעמד, גיל, השקפה, עדה וכדומה, אלא כל איש ישראל. טבעי הדבר מאד, שגם מי שלא התעורר עד עכשיו יקום ויתנער וישוב בתשובה שלימה אל השם יתברך. משום שהתשובה כוחה גדול מאוד, מתי שיחזור להשם יתברך יקבלו באהבה וברצון, כי: "לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה". והתשובה היא אחת מתרי"ג מצוות. וכמו שנאמר: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו". והנביאים בכל הדורות זעקו על התשובה, וכמו שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלקיך". "שובו אלי ואשובה אליכם" וכו', וידועים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, שאף-על-פי שאתמול היה אותו אדם שנוי, מתועב ומשוקץ, הרי זה היום אהוב יקר ונחמד.

ראיתי משל נפלא על דבר זה: מעשה היה באדם אחד רצה לעבור באיזה גשר מסוכן, ומאוד פחד מחמת הסכנות האיומות המרחפות על ראשו. עמד לפני הגשר והתחיל לבכות: "רבונו של עולם, יודע אני שחיים ומות בידך, אנא תן לי הצלחה, ותשמור עלי שאעבור בשלום, ואם תעבירני בשלום אקום בכל בוקר למנין בנץ החמה, אקבע עתים לתורה, אניח תפילין, אשמור שבת" וכו'. ואחרי הכל שם מטבע לצדקה והתחיל ללכת בזהירות על הגשר. הפחד הלך והצטמצם. והנה באמצע הגשר התחיל להרהר בלבו: "הרי זה לא כל כך מסוכן ומפחיד, ומדוע לי לקבל בשביל זה קבלות כל כך גדולות? מספיק להניח תפילין גם בצהרים, אקבע עתים לתורה בשבת בלבד" וכו', והנה תוך כדי הוא מהרהר, הגשר התחיל להתנועע, והאדם הזה התחיל להטלטל מצד לצד, וכפסע בינו לבין המות. התחיל צועק אל השם יתברך: "ריבונו של עולם, אשמור הכל, אקים יותר, רק תציל אותי" והשם יתברך עזר לו והצילו מן המוות. מה גרם לו לבעוט? הוי אומר: המצב הטוב שנכנס אליו. ומה גרם לו לבכות ולהתחנן? האיתותים למות. כל אחד ואחד מאתנו צריך לזכור את הקדוש ברוך הוא בכל צעד ושעל. בכל מקום וזמן, ולא לשכוח חס וחלילה, שהכל מסובב מאתו יתברך, ובאופן כזה אדם זוכה להכיר את בורא עולם תמיד, ואינו מגיע לזמנים רעים בהם שולחים לו תזכורות חס וחלילה.

"אתם נצבים היו כלכם לפני ה' אלהיכם: ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושטריכם…" (כ"ט, ט')

למה נסמכה פרשת "אתם נצבים" לקללות (לתוכחה הקשה שבפרשת "כי תבוא": כ"ח, ט"ו-ס"ח)? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים (=תשעים ושמונה קללות) – חוץ ממ"ט שבתורת כוהנים (=מלבד ארבעים ותשע הקללות שבפרשת "בחוקותי": ויקרא כ"ו, י"ד-מ"ג) – הוריקו פניהם (=החווירו מרוב פחד) ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו (=בקללות מרובות אלו)?! התחיל משה לפייסם: "אתם נצבים היום…" – הרבה הכעסתם למקום (=לה'), ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קימים לפניו (=כולכם ניצבים לפני ה' בלא פגע). נשאלת השאלה: מדוע "הוריקו פניהם" של ישראל, כששמעו את הקללות שבפרשת "כי תבוא", ולא הגיבו כך על הקללות שבפרשת "בחוקותי"? מסביר זאת רבי גרשון אשכנזי בספרו "עבודת הגרשוני": הקללות בפרשת "בחוקותי" נאמרו בלשון-רבים; וכבר אמרו חז"ל בדברים רבה (ב', י"ד): "כל צרה שהיא של יחיד – צרה; וכל צרה שאינה של יחיד (אלא מופנית לרבים) – אינה צרה". משום כך לא התרשמו רבים בישראל מן התוכחה שבפרשת "בחוקותי"; כי אמרו בלבם: אין הדברים מופנים אלינו, אלא לאחרים! אולם לאחר השמעת התוכחה בפרשת "כי תבוא" בלשון-יחיד – חש כל אדם בישראל, שהדברים מופנים אישית אליו; ולכן "הוריקו פניהם" והביעו באזני משה את תחושת הפחד, שאפפה אותם מפני הבאות. על כך השיב משה, הרועה הנאמן, לישראל בדברי פיוס ועידוד: "אתם נצבים היום כלכם" וגו' – כיום הזה, שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר (=חוזר ומאיר לאחר החשכה), כך האיר לכם (ה') וכך עתיד להאיר לכם; והקללות והייסורים מקיימים אתכם ומציבים (=מחזקים) אתכם לפניו (רש"י, שם)

"לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו…למען הקים אתך הים לו לעם" (כ"ט, י"א-י"ב)

מעיר כאן רבי שלמה אפרים מלונצי'ץ, בעל "כלי יקר": בכל הפרשה הזאת מדבר משה לישראל בלשון רבים, ככתוב: "אתם נצבים היום כולכם" וגו' (כ"ט, ט') ; חוץ ממקום אחד, שבו מזכיר את הברית שה' כורת עם ישראל (כ"ט, י"א-י"ב) , שעובר לדבר בלשון-יחיד. בכך מבקש משה רבנו להורות לבני ישראל, שעליהם להתלכד לעם אחד ולחוש ערבות הדדית איש כלפי רעהו – כפי שמרגיש גופו של אדם שנפגע באחד מאיבריו. שבענייני החטא וענשו נקבע הכלל הגדול, שכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות ל"ט, ע"א; ועוד) ; וכאשר היחיד נכשל בחטא, אין הדבר נוגע רק לו לעצמו אלא לכלל כולו.

"והתברך בלבבו לאמר: שלום יהיה לי, כי בשררות לבי אלך" (כ"ט, י"ח)

על דברי הכתוב כאן מעיר רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל "כתב סופר": מצויים בתוכנו אנשים, נכנעים ליצר-הרע ועוברים עברות רבות. ובכל זאת הם מצדיקים עצמם בטענה, שהעיקר הוא לב טוב; כאילו מי שנחן בלב טוב – הותרה הרצועה לגביו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה, כלפי אנשים אלה קורה משה רבנו באזני כל קהל ישראל סמוך לפטירתו: "והתברך בלבבו" – מי שמתברך ומתפאר בלבו הטוב; "לאמור: שלום יהיה לי, כי בשררות לבי אלך" – וסבור בטעות שלא יארע לו דבר, אפילו מהלך כל הימים אחרי נטיות הלב ועובר עברות רבות, קוראת כלפיו התורה: "לא יאבה ה' סלוח לו" (כ"ט, י"ט) . שלפי תורת ישראל המקורית נידון כל אדם בראש ובראשונה על-פי מעשיו, והלב הטוב אינו אלא מכשיר ואמצעי להגיע על-ידו למצוות ולמעשים טובים.

אומר רבי יחזקאל מקוזמיר: מי שמתנער מקיום מצוות מעשיות בטענה המיתממת, ש"רחמנא לבא בעי" (לשון-רש"י בסנהדרין ק"ו, ע"ב) – שדי לו לה' הרחמן בלב טהור ונכון של האדם ובמחשבתו הטובה – אף הקדוש-ברוך-הוא ישלם לו שכור במחשבה בלבד, ולא במעשה – מידה כנגד מידה…

"והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך…" (ל', א')

תוהה כאן רבנו חיים בן עטר, בעל "אור החיים": למה הוצרך הכתוב לומר "כל הדברים האלה", ואינו מסתפק בנוסח "כי יבואו עליך הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך"? אלא – אומר בעל "אור החיים": במשנת ברכות (ט', ה') הורו לנו חכמים, שחייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה; ועל כך נאמר בגמרא (ס', ע"ב) , שגם את הפורענות צריכים לקבל בשמחה, כי "כל דעביד רחמנא – לטב עביד" (=כל מה שעושה ה' הרחמן – לטובה עושה). והנה מרומזת הוראה זו של חז"ל בלשון הכתוב שלפנינו: "והיה" – עליך לקבל בשמחה (שלפי חז"ל "והיה" היא לשון-שמחה בכל מקום) – "כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה" וגו' ולברך את הבורא על כל מה שגומל לך בחיים. כי "כל מה שעושה הקדוש-ברוך-הוא – הכול לטובה" (ברכות ס', ע"ב – ס"א, ע"א) .

"ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכך העמים…" (ל', ג')

נשאלת השאלה: אחרי שנאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך" – שיבת-גלויות כבר אמורה כאן; למה אפוא ממשיך הכתוב ואומר: "ושב וקבצך מכל העמים"? משיב על כך רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין) בהסבר הבא: התורה מבטיחה כאן שיבת-ציון וקבוץ גלויות בשני שלבים: בתחילה תהא שיבת הגלויות לציון על-פי רשיון המלכויות; ואחר-כך יוסיף ה' ידו שנית על נדחי ישראל ויקבץ אותם מארבע כנפות הארץ, ככתוב: "ושב וקבצך מכל העמים".

ומל ד' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך (ניצבים ל-ו)

בפרשת עקב (י-טז) נאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם" – היינו, שעל האדם עצמו מוטל לעשות זאת, ואילו כאן נאמר שהשם יתברך יעשה זאת? ברם, ההתחלה אמנם מוטלת על האדם, שצריך הוא להסיר את ה"ערלה" האוטמת את לבו, למען יהא ראוי לקלוט בקרבו את דבר-השם, ולכן נאמר שם: "ערלת לבבכם" אולם שהלב גופו ישתנה לחלוטין ויהפך מרע לטוב, דבר זה אינו נתון בידי האדם כי אם זקוק הוא לעזרת השם יתברך, ולכן נאמר כאן: "ומל ד' את לבבך" ולא "את ערלת לבבך"… (אהל תורה בשם הרבי מקוצק זצ"ל ) הלא התורה מדברת כאן לכל אדם מישראל שבכל דור ודור, אם-כן למה צריך הכתוב לומר: "ואת לבב זרעך", והרי "לבבך" מוסב ממילא גם על הבנים? ברם, כשאדם חוזר בתשובה הריהו זוכה לידי כך, שגם בניו ילכו בדרך הטוב ולא תהא להם ערלת לב. אם "ומל ד' אלהיך את לבבך" הרי ממילא "ואת לבב זרעך"… (שפת אמת לוקט ממעינה של תורה)

אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' ומשם יקחך (ניצבים ל-ד)

בעצם צריך היה הכתוב לומר: "בקצה הארץ", וכי אפשר לאדם להיות נידח השמימה?

ברם, ידועה היא המלצתו של הבעש"ט ז"ל על ישראל, שאפילו בעשותם לפעמים מעשי עוול ואונאה בעניני עסק ומסחר, הרי סוף כל סוף יש להם בכך גם כוונה כשרה כלשהי, שכן רוצים הם להרוויח יותר ממון על מנת לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור הבנים, לענג את השבת וכדומה. זוהי איפוא הכוונה שבפסוק: "אם יהיה נדחך בקצה השמים" – אם בנידחך, היינו בחטאיך, יש בסוף קצה המחשבה איזו כוונה לשם שמים אזי "משם יקבצך ה' אלקיך" – מניצוץ יחיד ופעוט זה שבעבירה ישיב השם יתברך אליו. מחשבה קטנה ונסתרת זו של לשם שמים, מצילה את האדם לבל ישקע בתהום החטא אלא יתעורר סוף סוף לתשובה…(מעינה של תורה).

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל (וילך לא-א)

הלך משה אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, כדי שלא יפחדו. וחיזק את ליבם שיהושע ימשיך אחריו וינהיג את העם, כנאמר להלן (בפסוק ז') "ואתה תנחילנה אותם" (אבן עזרא).

ויש מפרשים שהלך משה לבית מדרשו להוכיח את עם ישראל קודם מותו (פירוש יונתן בן עוזיאל). מדוע הוצרך משה לילך לבית המדרש בכדי להוכיח את עם ישראל, כלום לא יכל להוכיחם במקום אחר, והלא בפרשת ויקהל (שמות ל"ה, א) כשהוצרך משה לדבר עם כל עם ישראל לא כתוב שמשה הקהיל את עם ישראל בבית המדרש?

אלא מכאן רואים את גדלות משה רבינו ע"ה, שמכיון שביקש להוכיח את עם ישראל, הלך קודם לבית המדרש כדי לעיין שוב בכל ענייני התוכחה כיצד להוכיחם בכדי שלא לפגוע בנפש יהודי, כי לזה צריך סיעתא דשמיא מיוחדת, לכן הלך לבית המדרש אשר השכינה שורה שם (מפי השמועה).

כמה שהדברים נוקבים ומופנים אלינו בימים הללו לפני יום כפור הבא עלינו לטובה. כעת הזמן להוכיח את אחינו עם ישראל שעוד אחד יזכה לשוב בתשובה בעוד אנו בימי הרחמים והסליחות, שיש רחמים גדולים בעולם. אך חשוב הוא לדעת כיצד להוכיח כל איש לפי דרגתו ומצבו, ובנועם דברים.

וכפי שבפרשה הבאה פרשת "האזינו" מוצאים אנו את תוכחותיו של משה רבינו לעם ישראל, כך בכל דור ודור חייב האדם להוכיח את עצמו ולהתעורר מחדש כל אחד ואחד לפי מצבו האישי, בפרט בימים הללו, כלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג הל' ד'), עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, כפל את לשונו, כי יש הבדל בין נרדמים לישנים. (לבוש יוסף)

וילך משה וידבר את הדברים האלה וכו' (וילך לא-א)

ידוע שפרשה זו חלה על פי רוב בין כסה לעשור, שהם ימי התשובה, ורמזה בזה התורה לעורר לבבות בני ישראל בימים נוראים אלו שהם מחד גיסא ימים של דין ומשפט להקב"ה עם עם בחירו, ומאידך גיסא הם ימי רחמים וסליחות והקב"ה קרוב לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, וזהו שרמז הנביא (ישעיה נ"ה) דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, שבזמנים הללו בקלות האדם יכול לחזור בתשובה, מה שדרוש טרחה גדולה במשך השנה, וזהו שרמז כאן משה רבנו כי לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפני הקב"ה בתפילה ובתחנון על כללות עם ישראל, אלא הכל תלוי בהם, וזהו כי ה' עובר לפניך, פירושו שה' מעביר ומוחל על עונותיהם של ישראל כאשר האדם מעביר על מידותיו, וכמו שדרשו למי נושא עון, למי שעובר על פשע שכל המדות בטלו חוץ ממדה כנגד מידה שלא בטלה, ולכן ראוי הוא לסליחה ומחילה כאשר יעביר על פשעיו. (וידבר יוסף).

מאורי הדורות בראי הפרשה

"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" – אור החיים [ר' חיים בר' משה אבן עטר, נולד בשנת תנ"ו (1696 למנינם) ונפטר בשנת ת"ק (1740)]: למה הוצרך לפרט ראשיכם וגו' טפכם וגו', ולא הספיק לומר בדרך כלל "כולכם"? ונראה כי כוונת משה בברית זה היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חבירו לבל יעבור פי ה', ויהיו נתפסים זה בעד זה…ומעתה באנו להבין מאמר "אתם נצבים" שהכוונה היא על דרך אומרו (רות ב/ו) "הנצב על הקוצרים", לשון מינוי, ואומרו "כולכם" פירוש על כולם יש עול זה, כל אחד לפי מה שהוא, על דרך אומרם ז"ל במסכת שבת נד: כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו… זוהר שמות: אמר ר"ש: ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל – ה' מדרגות לימין. טפכם, נשיכם, וגרך, חוטב עציך, שואב מימיך – ה' מדרגות לשמאל. כנגד ה' דברות בלוח ימין וה' דברות כנגד לוח שמאלי. "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום" – שמ"ר: "ואת אשר איננו פה עמנו היום" – 'עמנו עומד היום', אין כתיב כאן אלא "עמנו היום", אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהם ממש [גוף] שלא נאמרה בהם עמידה, שאע"פ שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו. רבינו שמשון מאוסטרופולי [נהרג על קידוש ש"ש בשנת ת"ח (1648 למנינם), ע"י הגייסות הקוזקים של חמלינצקי הצורר] : "את אשר ישנו פה… ואת אשר איננו פה" – לגבי שניהם סופי תיבות תור"ה.

הפוסט פרשת ניצבים וילך הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

משל למה הדבר דומה, לבן שאביו דורש ממנו כי ירצה ללמוד תורה, שאם לא כן ילקהו עד שיאמר רוצה אני, הרי ברור איפוא שמוטב לו לרצות לאלתר כדי לחשוך מעצמו את המלקות. כך אומר גם משה רבנו: "והיה עקב" – הלא בסופו של דבר "תשמעון" – שתהיו מוכרחים לשמוע, כי הרי יכפו אתכם לכך, שאם-כן הלא מוטב כי תשמעו לאלתר. לפני כל צעד שאומר אדם לעשות, עליו לשמוע תחילה היטב ולהתבונן אם בצעד זה יעשה את רצון השם-יתברך, ואם לאו – אל יעשהו. וזהו פירושו של הכתוב: "והיה עקב" – והיה בכל צעד שתאמרו לעשות – "תשמעון" – תשמעו תחילה היטב אם הוא יהיה לרצון השם-יתברך אם חס-וחלילה לא. חכמינו אמרו: "אין והיה אלא לשון שמחה". וכך הוא איפוא פירושו של הכתוב: "והיה" – שמחה גדולה תהיה ברקיע, אם "עקב" – כאשר בסוף ימי הגלות, בעקבתא דמשיחא, יבואו על האדם מישראל נסיונות וקשים מרים, ובכל-זאת "תשמעון" – תוסיפו גם אז לשמוע בקול השם-יתברך ולשמור את תורתו, כי אז ישמח שמחה גדולה.

"את המשפטים האלה" (ז, י"ב)

מה טעם הזכיר כאן הכתוב רק "משפטים"? לפי שבני-ישראל במדבר היו "דור דעה", אשר במשך ארבעים שנה עמדו בנסיונות קשים עד מאוד, ומצוות התורה נעשו חלק מן ה"אני" שלהם, כך שאפילו החוקים היו להם למשפטים. כלל לא היו מסוגלים להבין אחרת ונפשם הגדולה השיגה גם את החוקים כמו משפטים.

"ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה" (ז, י"ד)

מצינו במדרש, שלפיכך היתה רבקה עקרה, כדי שלא יאמרו אומות-העולם כי ברכתם אשר ברכוה: "אחותנו את היי לאלפי רבבה", היא אשר השפיעה עליה ללדת בנים. אומר איפוא כאן הכתוב: "ברוך תהיה מכל העמים" – אף כי כל העמים יברכוך, בכל זאת לא יהא בכך משום מניעה לפריונך ורבייתך, ו"לא יהיה בך עקר ועקרה" – שלא יושם לב לזה שיאמרו כי הדבר הוא בזכות ברכתם.

"כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם" (ז, י"ז-י"ח)

ב"חובת הלבבות" מסופר על חסיד אחד שאמר, כי בוש ונכלם הוא להתיירא מפני מי בעולם, פרט להשם-יתברך. אם אדם מחבב את רעהו, חולק לו כבוד או מודה לו בעד טובה שעשה עמו, אין זה פוגם כלל באהבת השם או בכבוד השם. מה שאין כן לגבי יראה, שאם מתיירא אדם מפני בשר-ודם, הרי זה סימן מובהק שיראת-השם שבו אינה שלמה ותמימה. אם אדם מתיירא באמת מפני השם-יתברך, שוב לא יוכל להתיירא מפני יצור שלו. לפיכך אמרה תורה: "לא תערוץ מפניהם" – מפני העמים – "כי ה…גדול ונורא" – רק הוא נורא, ואם תערוץ ותירא מהם יהיה זה פגם במוראך מפני השם-יתברך.

"לא תוכל כלתם מהר פן תרבה עליך חית השדה" (ז, כ"ב)

והלא יכול היה השם-יתברך לעשות כך, שלא תוכלנה החיות להזיק? ברם, זה שאנו רואים פעמים רבות כי מתפללים אנו ואין אנו נענים, ולפעמים גם צדיקים אינם נענים לאלתר, ברי זה בכדי שלא תבטל הבחירה החפשית שניתנה לאדם; שכן אם כל תפילה ותפילה של צדיק תיענה לאלתר, יהפכו הכל לצדיקים ולא תהיה עוד בחירה.

והנה, חכמינו אמרו: "בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש-ברוך-הוא: רבונו של עולם, מה לילוד-אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא, אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרונ ובן-אדם כי תפקדנו…אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה: החזיר להן תשובה…אמר לפניו: רבונו-של-עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה: אנכי ה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, בין עמים אתם שרויים שעובדים עבודה-זרה? שוב מה כתיב בה: זכור את יום השבת לקדשו – כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה: לא תשא – משא ומתן יש ביניכם?…כבד את אביך ואת אמך – אב ואם יש לכם?…לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב – קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש-ברוך-הוא". הרי נמצינו למדים מכאן, שאלמלא היתה בחירה לאדם היו המלאכים מנצחים בטענתם, שאין לתת את התורה לבשר-ודם ילוד-אשה.

זהו שאומר הכתוב: "לא תוכל כלותם מהר" – לא תוכל לכלות את העמים ללא כל קשיים, שאם כן הרי תתבטל הבחירה לכשיראה העולם כי הכל מתנהל שלא כדרך הטבע, ואם לא תהא בחירה הרי ממילא "תרבה עליך חיית השדה" – החיות-הקודש, שרפים ואופנים שברקיע, ירבו ויתגברו עליך בטענתם כי אין לתת את התורה לבשר-ודם, כיון ששוב לא יהא מקום לתירוץ שיש יצר-הרע לאדם.

"למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך…ויענך וירעבך ויאכלך את המן" (ח, ב-ג)

שנינו במשנה: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל" (אבות פ"ו, מ"ד). כידוע אפשר היה לחוש במן את טעמם של המאכלים המובחרים ביותר בעולם. זה היה איפוא הנסיון – לראות אם יסתפקו לטעום במן רק את טעמה של פת-במלח, כדי שיוכלו לזכות בתורה. היינו: "לדעת את אשר בלבבך" – מה תבא כוונתך שעה שתאכל את המן, אם תתן דעתך על מטעמים ומעדנים, או על פת-במלח בלבד. מכאן שמדליקין נרות בשבת (ילקוט). אף-על-פי שהמן היה מחונן בכל הטעמים שבעולם, בכל-זאת התאוננו בני-ישראל ואמרו: "ועתה נפשנו יבישה אין כל בלתי אל המן עינינו" (במדבר י"א, ו) – ואמרו על כך חכמינו, לפי שלא ראו אלא את המן בלבד ולכן לא ידעו שובע, כשם שסומא אוכל ואינו שבע. הרי למדים אנו מכאן שלצורך עונג-שבת יש להדליק נרות בשעה סעודת- השבת, למען אפשר היה לראות את המאכלים ולאכול לשובע. ובכן, מזה שאמרה תורה על המן: "ויענך וירעיבך", מכיון שלא ראו את אשר אכלו – יש להביא ראיה שמדליקין נרות בשבת, כדי שהאכילה לא תהא בגדר עינוי אלא עונג-שבת.

"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (ח, ג)

בעצם קשה להבין, היאך יכולה הנשמה, שכל עצמה אינה אלא רוחניות, להיות ניזונה ממאכל חומרי?

ברם, מכיון שכל עצם נברא אינו מתקיים אלא בכוח דיבורו של השם-יתברך בשעת הבריאה ("בדבר ה שמים נעשו", "בעשרה מאמרות נברא העולם") – הרי אותו כוח של הדיבור האלוהי הטמון בתוך המאכל, הוא המזון לנשמה. שעה שאדם-מישראל נוטל פרי ואומר: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם", מתעוררים הכוחות הרוחניים הפנימיים שטמונים בתוך הפרי מכוח הדיבור האלוהי בשעת הבריאה, והם מהווים מזון רוחני עבור הנשמה. זהו שאומר הכתוב: "אל על הלחם לבדו יחיה האדם" – לא על הלחם החיצוני הגשמי חי האדם – "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" – כי אם בזכות הדיבור שיצא מפי השם-יתברך בשעת הבריאה, הנותן כוח קיום ללחם, שכן כוח רוחני זה הוא הוא המזון לנשמה.

"ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם" (ח, ט)

מה רבותא היא זו, שלאחרי כל הברכות לא יהיה שם עוני ומחסור? ברם, דרכו של עולם שהעני אוכל פת בלבד ואילו עשיר מלפת את הפת במאכל כלשהו כדי להוסיף טעימות לפת. לפיכך אמרה תורה, כי לחמה של ארץ-ישראל יהא כה משובח וטעים, עד שאפילו העשיר יאכלנו בלי מאכל-לווי.

"ארץ אשר אבניה ברזל…ואכלת ושבעת וברכת" (ח, ט-י)

הלא הברזל אינו ניתן לאכילה ואם-כן יאה היה לומר "ואכלת ושבעת" לפני-כן, אחרי הפסוק: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש", ולא כאן אחרי: "אבניה ברזל"? ברם, את הפסוק "ארץ חטה ושעורה" דרשו חכמינו על השעורים שבתורה מרומזים כולם בפסוק זה (ברכות מ"א).

והנה מצינו בגמרא: "אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים, נשתכחו בימי אבלו של משה – אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז בפלפולו" (תמורה ט"ז). כן דרשו חכמינו על הפסוק: "אשר אבניה ברזל" – "אל תקרי אבניה אלא בוניה, אלו תלמידי-חכמים שעוסקים בבנינו של עולם ומחדדים זה את זה כברזל" (תענית ד).

וכן ידוע מה שאמרו חכמינו, שלפיכך השם-יתברך נושא פניו לישראל, על שום שהם מדקדקים על עצמם לברך אפילו על שיעור כזית או כביצה, אף שאין חיוב לברך אלא על אכילה כדי שביעה, ככתוב: "ואכלת ושבעת וברכת". זהו איפוא המשכם של הפסוקים. בראשונה נאמר הפסוק: "ארץ חטה ושעורה", שבו מרומזים השעורים שבתורה. ברם, שעורים אלו הלא נשתכחו בימי אבלו של משה ואם כן לא היו ישראל יודעים להחמיר על עצמם ולברך אפילו על כזית וכביצה, ואז ממילא לא היתה נשיאת-פנים לישראל – לפיכך מוסיפה התורה מיד: "ארץ אשר אבניה ברזל" – שבארץ ישראל מצויים תלמידי-חכמים מופלגים שמחדדים זה את זה כברזל ובפלפולם החזירו את כל אשר נשתכח וחזרו וחדשו את השעורים – הרי ממילא יתכן "ואכלת ושבעת וברכת" – אפילו על כזית או על כביצה.

"השמר לך פן תשכח את ה אלהיך"(ח, י"א)

הרבי ר בונם מפשיסחה ז"ל נכנס פעם אצל הרבי מלובלין ז"ל ומצאו שהוא מודאג ביותר. משראהו הרבי מלובלין התאונן לפניו, שזה עתה עבר על לאו מפורש שבתורה: "השמר לך פן תשכח את ה אלהיך" – הוא הסיח לרגע את דעתו מהשם-יתברך. נענה הרבי ר בונם ואמר: "הדין הוא לגבי שיכחה כי עומר בן סאתיים אינו בגדר שיכחה, לפי שמחמת גודל חשיבותו הריהו שכוח ולבסוף זכור – שחזקה על בעל-הבית שייזכר בו מיד. הוא הדין גם במר. היסח-הדעת של רגע אחד אינו בגדר שכחה, שכן חזקה עליו שמיד ישוב וייזכר והיינו לבסוף זכור, ואין לו איפוא כל סיבה לדאגה". "יישר כוח! החייתני!" – קרא הרבי מלובלין ז"ל.

"המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש" (ח,ט"ו)

מצינו בירושלמי: "חברבר זה (מין נחש) כשהוא נושך לאדם, אם האדם קדם למים – החברבר מת, ואם החברבר קדם למים – האדם מת. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק את תפילתו. והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו…אמר רב יצחק בר אלעזר: ברא לו הקדוש-ברוך-הוא מעין תחת כפות רגליו". לפיכך אמרה תורה: "המוליכך במדבר…נחש שרף ועקרב" – השם-יתברך הוליכך במקום שורץ רמשים ארסיים, "וצמאון אשר אין מים" – וגם מים לא היה שם, אף-על-פי-כן ניצלת ממות. שכן "המוציא לך מים מצור החלמיש" – בדרך נס פתח לך השם-יתברך מעינות מי מתוך הסלע וכך ניתנה לך האפשרות להקדים אל המים לפני הנחש ולהינצל מהכשתו.

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה" [י/י] – פרפראות לתורה: באחד משיעורי התורה, ניגש תלמיד בוגר בשנים אל העלם הגאון יוסף רוזין ושאלו בתרעומת: מדוע אינך לומד בעמידה, כיתר הבחורים? השיב לו: מיום שעמדתי על דעתי, איני עושה דבר, אלא לפי מה שהורו לנו חכמים. במס' מגילה כא, נאמר: כתוב אחד אומר (עקב ט/ט) "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה" וכתוב אחד אומר "ואנכי עמדתי בהר" – אמר רב: עומד ולומד יושב ושונה. מכאן אתה למד, המשיך ר' יוסף את דבריו, שלימוד דבר חדש ראוי שייעשה בעמידה ושינון הדברים בישיבה…הואיל וב"ה השלמתי כל הש"ס והפוסקים, הריני עכשיו רק משנן את תלמודי ואיני לומד דבר חדש. כששמע התלמיד את דברי יוסף, השיב בעקימת שפתים: לעולם יש בפיך מאמר חז"ל כתנא דמסייע. התחייך יוסף וענה: אם לא נוחים לך דברי הגמרא, הנה נאמר בתורה "ושננתם לבניך ודברתם בם בשבתך…".

רבי יוסף רוזין בר' פישל רוזין נולד בשנת תרי"ח (1858 למנינם) בעיר רוגאצ'וב בבלארוס וע"ש עירו כונה "הרוגוצ'ובר" או "הגאון הרוגוצ'ובי". בעודו ינוקא, גילה כשרונות אדירים ואביו הביאו לפני רבו האדמו"ר "צמח צדק", שיברכו בלמדנות גדולה. בהגיעו לגיל בר המצוה, החל ללמוד עם ר' חיים מבריסק אצל אביו הגאון ר' יוסף דוב בר סולובייצ'יק ["בית הלוי"]. בהיותו בן 30 שנים, והוא כבר גאון נודע, נתמנה ע"י האדמו"ר מליובאוויטש ר' שלום דובער שניאורסון לרב חסידי חב"ד בדווינסק שברוסיה הלבנה. כותב עליו הרב שלמה זווין: "הרוגאצ'ובי היה "חד בדרא" לא במליצה ולא בשגרה. לא נמצא שני לו בדורנו, וגם בדורות הרבה לפניו ולאחריו, בחינת ידיעה בקיאותית מופלאה של כל התורה כולה, לכלליה ולפרטיה ולפרטי פרטיה לחדרי חדריה ולעמקי סתריה". חיבר פירוש על הרמב"ם [ב' כרכים], פירוש עה"ת [ג' כרכים] ושו"ת ולכולם קרא בשם "צפנת פענח". נפטר בשנת תרצ"ו (1936 למנינם).

הפוסט פרשת עקב הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

הפרשה הקודמת מסתיימת במילים: "ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" – ודבר זה הלא נגרם בעטיים של ישראל, כפי שאמר משה: "ויתעבר ה' בי למענכם" (דברים ג-כו), ואם כן הרי לא היו ראויים לכך שיברכם – על כן בא הכתוב מיד ומספר, כי משה רבנו המנהיג הנאמן והמסור לא שם לבו לכך, אלא ברך את בני ישראל – "וזאת הברכה אשר ברך משה". לפיכך נקרא משה דוקא כאן "איש האלוקים", משום שעל ידי כך התדבק במידתו של השם יתברך עצמו, שהוא עובר על פשע… (צרור המור).

מימינו אש דת למו (לג-ב)

משכיל אחד שאל פעם את הגאון בעל "תורת יקותיאל" ז"ל: "היכן מצינו רמז לתלמוד בתורה שבכתב"?

השיב לו: "דת למו" – אלה אותיות "תלמוד". מיד עם נתינתה של התורה בימינו של הקב"ה ניתן לישראל גם התלמוד… (מקור ברוך).

וזאת ליהודה (לג-ז)

מי גרם לראובן שיודה, יהודה. (רש"י).

מקשים המפרשים, והלא ראובן חזר בתשובה לפני שנתרחש מעשה תמר, שהרי עוד במכירת יוסף, על הכתוב: "וישב ראובן אל הבור" אמר רש"י: "עסוק היה בשקו ובתעניתו"?

ברם, פשוטם של הדברים כך הוא, שבתחילה היה ראובן סבור כי עיקרה של התשובה הוא סיגופים ותעניות, ואף אמנם "עסוק היה בשקו ותעניתו"; אולם מיהודה למד כי עיקר התשובה הוא "הודאה" – הכנעה פנימית ושברון עומק הלב, שהם חשובים בהרבה מסיגופים ותעניות, כפי שמצינו בגמרא: "לא שק ותענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים" (תענית ט"ז)…. (אדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל).

ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן (לג-כ)

"גד" היינו לשון מזל (רש"י על הפסוק "בא גד"). אימתי מתברך אדם במזל טוב, אם הוא "מרחיב גד" –שהוא נותן הרבה צדקה ("גד" ראשי-תבות של גמול-דלים – שבת ק"ד), וכן "כלביא שכן" – שהוא זוכר תמיד ב"כלביא" שהוא ראשי-תבות של : "כי לא במותו יקח אחריו"… (תורת משה)

סיפור לשבת

תושבי הרובע היהודי שבעיר טבריה, היו מופתעים במידת-מה מהפמליה שהופיעה פתאום בעיר, בין יום-הכיפורים לחג-הסוכות. ימיו של היישוב היהודי המתחדש בטבריה לא היו מרובים. רק כעשרים וחמש שנים קודם לכן שבו כמה עשרות משפחות יהודיות, כולן ספרדיות, בעידודו של המושל המוסלמי דהר אל-עמר, והקימו מחדש את היישוב היהודי בעיר-קודש זו. היהודים התגוררו בכמה חצרות סמוכות, וכך יצרו רובע שכולו יהודי.

קבוצת היהודים החדשה שבאה לטבריה, הייתה של חסידים אשכנזים, שעלו זה עתה לארץ. הבדלי העדות לא מנעו מיהודי טבריה לנהוג בבני הקבוצה האורחת הכנסת- אורחים חמה ולבבית, כיד המסורת הטובה עליהם.

עד מהרה נוכחו היהודים המקומיים כי האורחים הם אנשי-מעלה. בראשם ניצב הצדיק רבי נחמן מהורדנקה. גדולתו של רבי נחמן ניכרה גם בחזותו המרשימה, ועם בואו זכה מיד ליחס של כבוד והערצה. תושבי המקום סייעו לאורחיהם לשכור משכניהם המוסלמים דירות סמוכות לרובע היהודי, וכך נתרחבו תחומי הרובע.

באותה שנה, בהגיע תפילת המוסף של שמחת-תורה, נתכבד רבי נחמן לגשת אל התיבה בתפילת הגשם, שהייתה שמורה למכובד שבחבורה. ואמנם, תפילתו של רבי נחמן הרקיעה שחקים. בקול גדול קרא את "זכור אב נמשך אחריך כמים", והציבור כולו נסחף אחריו. אולם כשהגיע למילים "בעבורו אל תמנע מים", פרץ רבי נחמן בבכי רם, שהלך ונתעצם. בהזכירו את הבקשות "לברכה ולא לקללה", "לחיים ולא למוות", "לשובע ולא לרזון" – זעק בסערת-נפש עזה. ויהי הדבר לפלא בעיני כול.

מרחשוון וכסלו עברו-חלפו, ועדיין לא היה זכר לטיפה אחת של גשם. הבצורת החלה להדאיג את התושבים. אולם אז התרגשה על הקהילה צרה גדולה מהבצורת.

התרחבותה ומהתבססותה של הקהילה היהודית לא נשאו חן בעיני תושבי טבריה המוסלמים. לא-אחת ניסו להוציא את דיבתם רעה באוזני המושל. אולם המושל, שהיה מתון וסבלן, לא אבה לקבל את דברי הדיבה והוסיף לרחוש יחס חם לבני הקהילה היהודית.

עתה סיפקה הבצורת נשק לשונאי-ישראל. כמה מיועצי המושל דאגו לטפטף באוזניו, כי היהודים הם האשמים בבצורת הקשה. בעיקר הירבו להשמיץ את התושבים האשכנזים שזה מקרוב באו. "התנהגותם של אלה מוזרה ביותר, ובמעשיהם כישפו את השמים", אמרו. כראיה ציינו את העובדה שכבר שנים רבות לא הייתה בצורת כזאת, והנה, אך הגיעו אלה והרי התוצאה…

הפעם נתקבלו הדברים באוזני המושל. אף שלא קיבלם כאמת מוחלטת, החליט בכל-זאת להטיל על היהודים את האחריות לבצורת הקשה. אחת מהשתיים, אמר בליבו: אם אשמים הם, יישאו בעונש; ואם נקיים הם מעוון, אדרבה, יישאו תפילה לאלוקיהם אשר יחוש להצלתם.

אמר ועשה. הוא שלח לקרוא לראש הקהילה הספרדית, יהודי ושמו אבו-יוסוף, ובקול מאיים תבע ממנו להפסיק את הבצורת ולהוריד גשם על-פני האדמה. לא הועילו כל ההסברים והתחינות. המושל קצב שלושה ימים להבאת הגשם. ולא, כך אמר, יסולקו בשלב ראשון מהעיר כל המתיישבים האשכנזים החדשים, ובשלב השני יישקל סילוקם המוחלט של כל היהודים מטבריה!

הדברים הגיעו לאוזני רבי נחמן מהורדנקה, שמיהר להרגיע את הקהילה המקומית ולנסוך בה תקווה ואמונה. עוד באותו יום כינס את תלמידיו והודיע להם, כי למחרת עם שחר יעלו להתפלל על קברו של רבי עקיבא.

ואכן, כחוני המעגל בשעתו, חג רבי נחמן עוגה על הארץ וסידר את תלמידיו בתוכה כשהוא במרכז. הם פתחו בתפילות לפי הסדר שהורה להם. כל אותה שעה היכה בהם שרב כבד, והשמים נראו צחים מכל פיסת ענן.

שעות ארוכות עמדו רבי נחמן ותלמידיו על עומדם והעתירו בתפילה, אולם כל סימן מבשר טובה לא נראה באופק. כשהחלה השמש לערוב, הפסיק רבי נחמן את סדר התפילה הכללית. בקול רווי תחנונים שפך את תחינתו לפני קונו: "ריבונו-של-עולם, רחם על בניך ופתח לנו שערי שמים. הודע לכול כי יש לך אהובים בעולמך". כשסיים לומר מילים אלה, פנה לאחוריו ובפסיעות זריזות החל לצעוד במורד ההר.

התלמידים, שהיו שקועים במחשבותיהם, לא הבחינו בשינויים שחלו בשיפולי הרקיע. אט-אט החלו עננים מתקשרים ורוחות החלו מנשבות בחוזקה. כשהגיעו לתחתית ההר, כבר היו השמים מכוסים עננים אפורים.

בהגיעם לעיר המתין להם קהל רב, ובראשם המושל המוסלמי. חיש-מהר עברה השמועה, כי רבי נחמן ותלמידיו, אותם תושבים אשכנזים שהואשמו בגרימת הבצורת, הם שחוללו את הנס, והכול יצאו לקבל את פניהם.

כשנכנסו רבי נחמן ותלמידיו אל תוך העיר, כבר נפתחו ארובות השמים והגשם ניתך ארצה. תחילה ירדו טיפות מעטות, אך עד מהרה ירד גשם סוחף. ברגשי הכנעה ירד המושל מעל סוסו והשתחווה אפיים לפני רבי נחמן. הוא אף הפציר בו לעלות על סוסו ולרכוב עליו עד ביתו. שנים רבות הוסיף דבר המעשה הזה לקדש את שם ה' בקרב כל יושבי הסביבה.

אחר כבוד הובלתי אל הבימה. התבקשתי להכריז חגיגית על רצוני לעזוב את היהדות ולהיות נוצרי. לא השבתי מיד. התבוננתי בחבריי היהודים. אחר הרמתי את עיני והבטתי בקיר שלפני, עליו הוצגו חרבות ושאר כלי-מלחמה.

כהרף עין הורדתי מהקיר קרדום קטן, הנחתי על השולחן את אצבעות ידי, ועוד טרם הספיק מי מהנוכחים להגיב, הנפתי את הקרדום וקיצצתי במכה אחת את קצות שלוש מאצבעותי. "זו תשובתי לשלושת הימים שהקצבתם לי", קראתי בלהט ונפלתי מתעלף.

המאזינים לטשו עיניהם אל כף-ידו, אל אצבעותיו הקטועות. 'הקאנטוניסט' לא המשיך עוד לספר. אף לא הבחין במבטי ההערצה שננעצו בו. הוא כבר שב אל בימת הריקודים, וקולו הרם מתנגן וממלא את חלל החדר: "שישו ושימחו בשימחת תורה".

הפוסט פרשת וזאת הברכה הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

מעלת המשפט שלמה המלך ע"ה אמר במשלי: דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג). שכל נתיבות התורה היינו יסודותיה ועיקריה שלו. ושלום קיום העולם, וכשם שהשלום קיום העולם, כך המשפט הוא קיום העולם שאלמלא המשפט היו הבריות גוזלין וחומסים והורגים זה את זה ולא היה העולם מתקיים ועל ידי המשפט הוא מתקיים כמו שאמרו חז"ל על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת והשלום. שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ח) שהשופטים מעמדים השלום שכל העולם תלוי בו. ולכן נצטוינו למנות בית דין בכל שער ושער. ומעשה היה ברבי חנינא בן אליעזר, שהיה לו אילן נטוע בתוך שדהו ונופיו נוטים לשדה אחר היינו אמרי האילן וענפיו נטו לשדה אחר. בא אדם אחד וטען על חברו שענפי אילנו נוטים לשדהו ובא לחייב אותו לקצוץ האילן. אמר רבי חנינא לאיש הזה לך עכשיו ובוא אלי למחרת אמר לו האיש והרי כל הדינים שבאים לפניך אתה פוסק להם את הדין מיד שאין אתה משהה את הדין ולי אתה אומר לבוא למחר מה עשה רבי חנינא, מיד שלח פועליו וקצץ את האילן שלו שהיו ענפיו נוטים לשדה חברו. למחר כשבא האיש לפניו לדין, אמר לו לבעל דינו צריך אתה לקצוץ אותו אמר לו בעל דינו לרבי חנינא ולמה אילן שלך ענפיו נוטים לשדה אחר, אמר לו ר' חנינא צא לשדה וראה את האילן שלי, מה שעשיתי לאילן שלי עשה לאילן שלך מיד הלך ועשה כן. וגם השוטרים בכלל השופטים הם שהרי בלי שוטרים אין ערך לדין השופטים. שהרי קודם שהתחילו את הדין היה הנתבע חושב שהדין עמו אבל עכשיו שנתגלה שהדין אינו עמו, והוא יסרב להחזיר הממון לבעליו הרי יהיה זה גזל בידו. וזהו שאומר הכתוב ושפטו את העם משפט צדק. ושפטו מוסב גם על השוטרים כי בזה שם עושים הדין של השופטים הם עצמם נחשבים כשופטים. ועוד שאילולי השוטרים עלולין הדינים להתיירא מפני בעלי דין קשים והמשפט עלול לצאת מוטעה. אבל אם יהיו גם שוטרים ישפטו הדינים את העם משפט צדק.

"כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (ט"ז, י"ט)

בעת שישב בעל "אוהב-ישראל" זצ"ל, מאפטא, על כסא הרבנות בקולבסוב, באו פעם לפניו שני בעלי-דין לדין תורה. יתר הדיינים לקחו שוחד והיו נוטים לצד אחד, אולם הרב מאפטא גילה כלפיהם התנגדות נמרצת והוכיח להם כי אין ההלכה כמותם. יעצו הדיינים לבעל-הדין כי ישחד גם את הרב. אך כיצד עושים זאת, והלא בשום-פנים לא יסכים הרב לקבל שוחד? יעצו לו איפוא לשלשל בחשאי סכום-כסף ניכר לכיס בגדו של הרב. בעל-הדין עשה כעצתם ואיש לא ידע דבר על כך. למחר, כאשר ישב הרב להמשיך בדין-תורה, הרגיש כי דעתו החלה להסס בדבר וכי קם בו רצון להסכים עם דעת הדיינים. מיד דחה את ישיבת בית-הדין וכל אותו היום בכה והתחנן לפני רבונו-של-עולם, כי יאיר את עיניו לראות את האמת. כך עברו ימים מספר עד אשר גילה הרב את הכסף בכיס בגדו ומיד הבין כי בעל-הדין הוא אשר שם את הכסף בכיסו כדי לשחדו. כל-כך גדול הוא כוחו של שוחד, שאפילו אם הדיין אינו יודע מאומה על כך, בכל-זאת זה משפיע על שכלו לסלף את דעתו.

זהו פירושו של הפסוק: "ויסלף דברי צדיקים" – אמר הרב מאפטא זצ"ל – אפילו אם הדיין מוסיף להיות צדיק גם לאחרי קבלת השוחד, שכן ראה ולא ידע מאומה על כך, בכל-זאת יש בכוחו של השוחד לסלף את בינתו ואת דבריו. מכאן יש ללמוד קל-וחומר: אם נגיעה יש בה כדי לעוור את העינים, הרי מכל-שכן "מידה טובה מרובה ממידת פורעניות" – שאם אדם מסלק מעל עצמו את כל הנגיעות והפניות וטורח לרדוף אחרי הצדק, עיניו נפקחות ומוארות להשיג ולהבין את האמת (שפת אמת) .

למען תחיה וירשת את הארץ (שופטים טז-כ)

כדאי הוא מנוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן אל אדמתן. שנינו במשנה: "חרב בא לעולם על עוות הדין, גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה" (אבות פ"ה מ"ט) כן אמרו חכמינו: "כל המעמיד דין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה". (סנהדרין ז'). הרי פירושו של דבר הוא, שעל ידי מינוי דיינים בלתי כשרים חרב באה לעולם, לפי שהם מעוותים את הדין, וגם גלות באה לעולם, לפי שזה נחשב כעבודה זרה ("נוטע אשירה"). ואילו על ידי מינוי דיינים כשרים מונעים חרב מן העולם וזה גורם "להחיות את ישראל", וכן מונעים גלות "להושיבן על אדמתן"… (מעינה של תורה).

"לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך" (ט"ז, כ"א)

אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר-הבית (רש"י).

המקום הקדוש צריך להיות נאה בעיניך בזכות קדושתו ולא בזכת קישוטים חיצוניים כגון עצים נאים ובנינים מפוארים. אם מבקש אתה לפאר את הקדושה בקישוטים חיצוניים, הרי משמע שאתה מזלזל ביופיה המקורי של הקדושה. לפיכך אמרו חכמינו: "כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה אצל המזבח" (סנהדרין ז') – אם ממנים דיין שאינו הגון מצד התנהגותו בדברים שבקדושה, אלא שיש בו מעלות חיצוניות כגון השכלה גבוהה וכשרון-נאום – הרי זה באמת "כאילו נוטע אשירה אצל המזבח", שבמקום היופי המקורי והפנימי של תורה ויראת-שמים מבכרים את היופי החיצוני המקושט. (אבני אזל) .

על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, לא יומת על פי עד אחד (שופטים יז-י)

מצינו במדרש: "שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה, אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקדוש-ברוך-הוא, אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו". יוצא איפוא כי "על פי שנים עדים" – על-פי שתי דעותיהן של החכמה והנבואה, או אפילו "שלושה עדים" – גם לי הדעה השלישית של התורה – "יומת המת" – אין לו לחוטא תקנה אלא עליו למות שכן אפילו לפי דעת התורה שעליו להביא קרבן, מה יעשה בזמן שאין בית-המקדש קיים ואי-אפשר להביא קרבן, או כאשר אין בידו משגת להביא קרבן? ברם, "לא יומת על-פי עד אחד" לפי דעתו של ה"אחד", הוא הקדוש-ברוך-הוא, לא יומת החוטא, שכן עצה קלה יעוצה לו כי יעשה תשובה ויתכפר לו… (הרה"ק ר' אברהם ממיקאלייב ז"ל לוקט ממעינה של תורה)

על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, לא יומת על פי עד אחד (שופטים יז-י)

מצינו במדרש: "שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה, אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקדוש-ברוך-הוא, אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו". יוצא איפוא כי "על פי שנים עדים" – על-פי שתי דעותיהן של החכמה והנבואה, או אפילו "שלושה עדים" – גם לי הדעה השלישית של התורה – "יומת המת" – אין לו לחוטא תקנה אלא עליו למות שכן אפילו לפי דעת התורה שעליו להביא קרבן, מה יעשה בזמן שאין בית-המקדש קיים ואי-אפשר להביא קרבן, או כאשר אין בידו משגת להביא קרבן? ברם, "לא יומת על-פי עד אחד" לפי דעתו של ה"אחד", הוא הקדוש-ברוך-הוא, לא יומת החוטא, שכן עצה קלה יעוצה לו כי יעשה תשובה ויתכפר לו… (מעינה של תורה)

תמים תהיה עם ה' אלוהך (שופטים יח-יג)

"תמים תהיה" בגמטריא תשרי (910) והיינו: ראה לשוב בתשובה בימי אלול כדי שתהיה תם ושלם בחודש תשרי בימי הדין הבאים עלינו לטובה, ואמרו כי הצדיק הוא תם, והרשע הופך סדר האותיות ונהיה מת. והענין הוא כי הלא האות ת' בסוף האותיות והאות מ' באמצען, הצדיק חושב על העתיד, מקדים הת' ועל פיו פועל בהווה ונשמר מטעויות, ואילו הרשע מקדים לחשוב על ההווה ונופל ברשעו (רבינו אפרים זצ"ל). כמו כן כשהתפילה יוצאת מאדם תמים, הקדוש ברוך הוא מסדר את המילים שלו לטובה, למרות שהתמים הופך את משמעות המילה, כמו שמסופר על הבעל שם טוב זצ"ל, שראוהו תלמדיו בערב ראש השנה שצוחק. התפלאו מה לרבם לצחוק בשעה כזו מתוחה? אמר להם, דעו שנגזרה גזירה על נשות ישראל המעוברות שהשנה יפילו נפלים, וככל שהתאמצתי לבטל את הגזירה לא הצלחתי. וכעת נתבטלה הגזירה בגלל תפילתו של אדם צדיק תמים שבמקום לומר מברך השנים אמר מברך הנשים, ובכך נתברכו כל המעוברות שבעם ישראל שילדו בנים בני קיימא.

יתר על כן אף אם תצא חלילה קללה מהתמים בחושבו שזו ברכה, הרי יתברכו גם ממנו. וכמו שסיפר רבנו יוסף חיים מבבל זצ"ל על אדם תם עם הארץ שלא ידע להתפלל, ואפילו פירוש מילים של הפסוקים ושל תורה לא ידע. וה' יתברך חננו בעושר וברבוי בנים ובנות. בבית הכנסת שבו היה מתפלל היה חזן קורא את הקרבנות בנעימה וכשמגיע לפסוק, "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן", היה אומרו בנעימה מיוחדת יותר מכל התפילה. וזה העם הארץ שאינו יודע פירוש המלים חשב שכנראה תיבות האלו הם ברכות גדולות ובהם החזן מברך את הקהל, ולכן מגביה קולו בכדי להשמיע לציבור. במשך הזמן קלט את חמשה תיבות האלו בעל פה וכשהיו בניו נגשים לקבל ממנו ברכה בערב שבת היה מברך אותם ואומר: "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן".פעם התארח בביתו תלמיד חכם וכששמע אותו שמברך את בניו, "אלו ואלו נשרפין בבית הדשן", אמר לו: מה אתה עושה?! אתה מקלל את בניך ולא מברכם?! אותו עם הארץ נדהם, והצטער צער גדול. בלילה באו לתלמיד החכם הזה בחלום מן השמים בכעס, ואמרו לו: דע לך שכשהעם הארץ הזה היה אומר את המלים הללו בתמימות בחשבו שזה ברכה, הקדוש ברוך הוא היה לוקח את המילים ובחסדו מסדר אותם לברכה. כשקם אותו תלמיד חכם משנתו נצטער עד למאוד.

ועל כיוצא בזה דרשו, "ודגלו עלי אהבה" ודילוגו עלי אהבה, שאף על פי שהוא מדלג אותיות או תיבות, ובזה משתנה משמעות הדברים, או תתהפך מטוב לרע, עם כל זה הם אהבה שיהיו נשלמים ונתקנים בסדר הנכון (עוד יוסף חי פרשת מטות עה"פ לא יחל דברו).

אולם יש לציין שכל זה למי שתמים ואינו יודע מימינו ומשמאלו, אבל מי שיודע לקרוא ואינו מדקדק בתפילתו עונשו כפול ממי שאינו מתפלל כלל, כי אם כבר הוא מתפלל סימן שהוא הגיע להכרה שהוא מחוייב בתפילה ומדוע הוא מזלזל בכך? וכמו שאמרו חז"ל כל המזלזל בנטילת ידיים נעקר מן העולם ומדובר באחד שכבר נוטל אלא שהוא מזלזל בכך, ודאי שעונשו חמור יותר ממי שאינו נוטל כלל. (לבוש יוסף)

מאורי הדורות בראי הפרשה

"שופטים ושוטרים תתן לך" – והרי המשפט לה'? ולמה כתוב "לך" – תנחומא: "תתן לך", מלמד, שנקראו הדיינין על שם משה. זה אחד משלשה דברים שמסר משה נפשו עליהן, ונקרא על שמו. [א] נתן נפשו על התורה, שנאמר "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה" (שמ' לד/כח), ונקראת על שמו, שנאמר "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג/כב). [ב] נתן נפשו על ישראל, שנאמר "ועתה אם תשא חטאתם" וגו' (שמות לב/לב). ונקראו על שמו, שנאמר "לך רד כי שחת עמך" (שם לב/ז). [ג] נתן נפשו על הדינין, שנאמר "ויך את המצרי…ויצא ביום השני…ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט" וגו' (שם ב/יב- יד), לפיכך נקראו על שמו, שנאמר "וירא ראשית לו…' צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים לג/כא).

"לא תטע לך אשרה… אצל מזבח ה' אלהיך" (דברים טז/כא) – סנהדרין ז': אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה בישראל שנאמר בסמוך לו: "לא תטע לך אשרה". אמר רב אשי: ואם העמיד תלמיד חכם, כאלו נטעה אצל מזבח שנאמר "אצל מזבח ה' אלהיך" [ע"כ] עוד פירשו: שהדיין יהא כמזבח שבתוכו אדמה – שיהא בבחינת "ואנכי עפר ואפר", אבל מבחוץ המזבח מצופה 'נחושת' – לפי שעליו להיראות נחוש ללא חת ושאינו מתיירא מבעלי הדין.

"והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן… ומת האיש ההוא" (דברים יז/יב) – אמרו במס' ברכות ד: כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. שאל נוצרי את רבינו יהונתן אייבשיץ: כיצד העובר על דברי חכמים חייב מיתה, בעוד שהעושה הרבה עבירות מהתורה אינו חייב מיתה? השיב רבינו: משל למלך שיש שומרים מסביב לארמונו. בא אחד להיכנס למלך והשומרים אינם מתירים לו. אם יתעקש ולא ישמע לדבריהם יהרגוהו. אבל אם יעשה דבר כנגד המלך, יעמידו המלך למשפט ולא יהרגהו מיד. אם כן, חכמינו הם השומרים על ארמון התורה והעובר על דבריהם קשה יותר מזה העובר על מצוות התורה גופא.

הפוסט פרשת שופטים הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

הצדיק רבי יעקב יוסף מפולנאה, מתלמידי הבעל-שם-טוב, פירש את פנייתו של משה בפתח שירת "האזינו" בדרך הבאה: "האזינו השמים" – היינו תלמידי-חכמים, השקועים יומם ולילה בענייני שמים;

"ותשמע הארץ" – הכוונה להמוני העם, הנתונים בשנות חייהם בעולם הזה בעיקר בעניינים ארציים.

וקודמת הפנייה לתלמידי-החכמים לפנייתו לשאר בני העם; שאם תלמידי-החכמים – המנהיגים והמדריכים הרוחניים – יאזינו לדבריו, ממילא ישפיע הדבר על שאר בני העם, וגם הם ישמעו ויקבלו את הדברים המושמעים באזניהם.

פירוש נוסף משה אמר: "האזינו השמים…ותשמע הארץ"; וישעיהו (הנביא) אמר: "שמעו שמים והאזיני ארץ" (א', ב') – כדי לתת האזנה ושמיעה לשמים, והאזנה ושמיעה לארץ. ומה ראה ישעיהו לומר: "שמעו שמים והאזיני ארץ" (בשינוי סדר הפעלים משירת "האזינו" של משה)? אמר רבי עקיבא: כוון

שאמר משה את התורה – בשמים היה, והיה מדבר עם השמים כאדם שמדבר עם חבירו, אמר: "האזינו השמים" (שפונים בלשון "האזנה" למי שקרוב); וראה את הארץ רחוקה ממנו, אמר: "ותשמע הארץ" (שפונים בלשון "שמיעה" גם לרחוק). אבל ישעיהו, שהיה בארץ וראה שמים רחוקים ממנו, התחיל לומר: "שמעו שמים"; ואחר-כך אמר: "והאזיני ארץ", שהיתה קרובה אליו.

"הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט; אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא" (ל"ב, ד')

בפסוק זה מורה משה רבנו לישראל, שיקבלו באהבה כל מה שבא עליהם מאת הבורא. שכל דבריו ערוכים בצדק ובמשפט. וכן שנינו במסכת ברכות (ט', ה'): "בכל מידה ומידה שהוא (=ה') מודד לך, הווה מודד לו במאוד מאוד"; ומובא שם בגמרא (ס', ע"ב) משמו של רבי עקיבא: לעולם (=תמיד) יהא אדם רגיל לומר: "כל דעבד רחמנא – לטב עבד" (=כל מה שעושה ה' – לטובה עושה).

ועוד מסביר הגאון רבי ישראל מאיר מראדין, בעל "חפץ חיים", היה אומר: אחד מיסודות האמונה בה' הוא להכיר ולהודות "כי כל דרכיו משפט". ואף-על-פי שפעמים הרבה אנו תוהים על עלילות הבורא לכלל ולפרט ואיננו מבינים את דרכיו והנהגתו בעולם, עלינו להאמין בלא שמץ של פקפוק, שיש צדק ומשפט בכל מעשיו, בעניין זה אנו משולים לילד חולה, שהוריו משקים אותו סמי-רפואה מרים כלענה. אותה שעה חושב בוודאי הילד, שהרופא וההורים מתנהגים כלפיו בקשיחות לב ואינם רוחשים לו אהבה. אך האמת היא, שההורים מבקשים להיטיב לבנם החולה; וכדי לרפאותו הם נאלצים לכפות עליו דברים, הגורמים לו סבל נפשי וגופני…

מעיר על כך רבי אהרן לווין מריישא: מאז ומעולם התחבטו רבים בשאלה של "צדיק ורע לו – רשע וטוב לו" בעולם הזה. אך התשובה הנכונה לשאלה זו היא, שאין בכוחנו לשפוט אם דבר מסוים הוא טוב או רע, משום שאנו רואים רק את התחלתו ואיננו רואים את כולו. וכך ייתכן, שדבר הנראה בעינינו טוב בתחילתו – יתגלגל בסופו של דבר לסיום רע; ודבר הנראה בשלב התחלתי רע ומדאיג – יגיע אחר-כך לגמר טוב. לכן קורא כאן משה לבני עמו: "הצור תמים פעלו" – כשרואים את פעלו השלם של הבורא, נוכחים לדעת "כי כל דרכיו משפט"…

"שחת לו לא, בניו, מומם, דור עקש ופתלתל" (ל"ב, ה')

העיר על כך רבי ישראל מאיר מראדין, בעל "חפץ חיים": אם אדם נוהג שלא כדין ומזלזל במצווה מן המצוות – ואפילו מורה התר לעצמו לבטל מנהג שנשתרש ישראל – עליו לדעת שהוא שיחת לא רק לו לעצמו, אלא גם "בניו מומם": הוא פוגם ומשחית גם את בניו אחריו. שאם האב מוותר על קיום מצווה "קלה" – הוא פותח בכך פתח לבניו לזלזל גם במצווה "חמורה", וכתוצאה מכך יגדל חלילה בישראל "דור עקש ופתלתול".

ועוד אף-על-פי שהם (=בני ישראל) מלאים מומים (=פגמים, כתוצאה מחטאים ועוונות), קרויים "בנים" (=בנים לה', ככתוב: "בנים אתם לה' אלהיכם" – י"ד, א'); דברי רבי מאיר, וכן היה רבי מאיר אומר: אם כשהם מלאים מומים, קרויים "בנים"; כשאין בהם מומים – על אחת כמה וכמה! כיוצא בו: "זרע מרעים, בנים משחיתים" (ישעיה א', ד'). אם כשמשחיתים, קרויים "בנים"; אילו לא היו משחיתים – על אחת כמה וכמה!

"אסתירה פני מהם, אראה מה אחריתם" (ל"ב, כ')

הצדיק רבי שמואל מסוכצ'וב, בעל "שם משמואל", הסביר פסוק זה על-ידי משל: למה הדבר דומה? לאב שכעס על בנו הקטן, בשל מעשיו הנלוזים, והחליט להסתיר עצמו מפניו. וכוון שהאב ידע, שילדו הרך אינו מסוגל להתהלך בלא עזרתו, לא הסיר עיניו ממנו במקום המחבוא; וכאשר הילד היה נופל וקם מדי פעם בהליכתו הכושלת – נמנע האב מלצאת מן המחבוא ולהתגלות לפניו. אולם בשעה שהילד נראה מתקרב אל התהום, והסכנה ריחפה על חייו – מיהר האב לחוש לעזרת בנו; שאפילו כשהוא חוטא, בנו הוא. כיוצא בכך – אומר רבי שמואל – נוהג הקדוש-ברוך-הוא בישראל, עם סגולתו. גם בשעה שהוא נוהג בהם "הסתרת פנים" בגלל מעשיהם הרעים ודרכיהם הנלוזות – אין הוא זונח אותם ומתעלם מגורלם; אלא עוקב בלא הפסק אחר הנעשה עימהם, וכאשר הסכנה מרחפת עליהם – הוא חש לעזרתם ומצילם מכל רע.

הוא שאומר כאן הכתוב: אפילו "אסתירה פני מהם" – לא אסיר לרגע עיני מהם, אלא "אראה מה אחריתם".

"וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר: עלה אל הר העברים הזה…ומת בהר אשר אתה עלה שמה…" (ל"ב, מ"ח-נ')

נשאלת השאלה: מדוע אין משה מנסה ביום מותו להעביר את גזרת הבורא כלפיו בתפילה – כשם שנהג לפני-כן (ג', כ"ג-כ"ה)? הרי חז"ל הורו לנו, שאפילו חרב חדשה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים (ברכות י', ע"א)!משיבים על כך חכמים: כששמע משה מפי ה': "ומת בהר אשר אתה עולה שמה", ראה בזה "מצוות עשה"; ומצוות הבורא יש לקבל באהבה ולקיימן בלא דיחוי.

ועוד בעניין זה מובא משמו של הגאון רבי אליהו מווילנא: גם במיתתו היה משה עובד את ה' וקיים מצוות עשה: "ומת בהר" וגו'. והוסיף לו הקדוש-ברוך-הוא גם מצוות לא תעשה: "ושמה לא תבוא" וגו' (ל"ב, נ"ב) כדי להרבות בשכרו…

הפוסט פרשת האזינו הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

עובדה זו הסביר המגיד רבי ישראל מקוזניץ בספרו "עבודת ישראל": לפי ההלכה, אסור ללמוד תורה בתשעה באב (חוץ ממדרשי "איכה", אגדות החורבן וכיוצא באלה); כי הלימוד גורם שמחה לאדם, ככתוב: "פקודי ה ישרים משמחי-לב" (תהילים י"ט, ט). ואין לשמוח ביום החורבן והאבל הלאומי. משום כך אנו קוראים פרשת "ואתחנן", המספרת על מתן תורה לישראל, מיד אחרי תשעה באב – שבו פסקנו מלימוד תורה – כדי להדגיש קבל עולם ומלואו, שאנו מתחילים שוב את לימוד התורה ומקבלים עלינו מחדש עול מלכות שמים ועול מצוות.

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (ג, כ"ג)

מעיר על כך רבי משה סופר, בעל "חת"ם סופר": שנינו במדרש רבה לפרשת "וזאת הברכה", שמשה רבנו התפלל באותו זמן 515 פעמים, כמניין "ואתחנן" (אותיות "ואתחנן" עולות לגימטרייא של 515). גם אותיות "תפלה" עולות למניין זה (515). וכשאנו מצרפים לכך אותיות שם הויה, העולות למניין כ"ו (26), אנו מגיעים לתקמ"א (541), שהוא בגימטרייא "ישראל", בכך יש רמז, שכאשר ישראל דבקים בקדוש-ברוך-הוא מתקבלת תפילתם, ככתוב בהמשך הפרשה: "ואתם הדבקים בה אלהיכם, חיים כולכם היום" (ד, ד). ועוד אומרים כאן חכמי ישראל: "ואתחנן" בגימטרייא "תפלה" וגם "שירה". בכך מצוי אפוא רמז, שראוי לנו להתפלל בשירה ובזמרה, בחינת "כל עצמותי תאמרנה" (תהילים ל"ה, י). ועוד אמר לפניו משה: רבונו של עולם! עצמותיו של יוסף נכנסות לארץ, ואני איני נכנס לארץ?! אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו, נקבר בארצו; ומי שלא הודה בארצו, אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו – שאמר לשר המשקים של פרעה: "כי גונוב גונבתי מארץ העברים" (בראשית מ, ט"ו) – קברוהו בשכם (יהושע כ"ד, ל"ב) . ואתה, שלא הודית בארצך (כשאמור בנות יתרו לאביהן: "איש מצרי הצילנו" וגו – שמות ב, י"ט), אין אתה נקבר בארצך.

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (ג, כ"ג)

פרשת "ואתחנן" נקראת כל שנה בשבת שלאחר תשעה באב ("שבת נחמו"). עובדה זו הסביר המגיד רבי ישראל מקוזניץ בספרו "עבודת ישראל": לפי ההלכה, אסור ללמוד תורה בתשעה באב (חוץ ממדרשי "איכה", אגדות החורבן וכיוצא באלה); כי הלימוד גורם שמחה לאדם, ככתוב: "פקודי ה ישרים משמחי-לב" (תהילים י"ט, ט). ואין לשמוח ביום החורבן והאבל הלאומי. משום כך אנו קוראים פרשת "ואתחנן", המספרת על מתן תורה לישראל, מיד אחרי תשעה באב – שבו פסקנו מלימוד תורה – כדי להדגיש קבל עולם ומלואו, שאנו מתחילים שוב את לימוד התורה ומקבלים עלינו מחדש עול מלכות שמים ועול מצוות.

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (ג, כ"ג)

אמר לפניו משה: רבונו של עולם! עצמותיו של יוסף נכנסות לארץ, ואני איני נכנס לארץ?!

אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו, נקבר בארצו; ומי שלא הודה בארצו, אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו – שאמר לשר המשקים של פרעה: "כי גונוב גונבתי מארץ העברים" (בראשית מ, ט"ו) – קברוהו בשכם (יהושע כ"ד, ל"ב) . ואתה, שלא הודית בארצך (כשאמור בנות יתרו לאביהן: "איש מצרי הצילנו" וגו – שמות ב, י"ט), אין אתה נקבר בארצך.

"ויאמר ה' אלי: רב-לך, אל-תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (ג, כ"ו)

אמר לו הקב"ה למשה: אם אתה נוטל הכול, אין אתה מניח ליהושע תלמידך כלום. גאלת את ישראל ממצרים, הנהגתם בים (במעבר ים-סוף) והורדת להם את המן ואת התורה, והנהגתם במדבר ארבעים שנה – ואתה מבקש (עוד) ליכנס לארץ? אין אתה מניח ליהושע כלום! אמר לו משה: ינכס יהושע ויחלק הארץ להם (לבני ישראל) ויהיה מנהיגם; ואני נכנס עימהם כפגן (כהדיוט). אמר לו הקב"ה: רב הוא לך?! (הייתכן כדבר הזה, שיהושע תלמידך יהא לך רב ומנהיג?!) יהא יהושע יושב ודורש ומנהיג את ישראל ומלמדם – ואתה יושב ורואה אותו?!

"ויתעבר ה' בי למענכם…" (ג, כ"ו)

לדברי רבי דויד מושקוביץ, בעל "גלילי זהב", אומר כאן משה לישראל: במי מריבה הכיתי את הסלע, ולא דיברתי אליו כמצוות ה (במדבר כ, ז-י"א), כל זאת עשיתי רק למענכם – שלא לעורר חלילה קטרוג עליכם. לאמור: הסלע הזה, שהוא אבן דוממת, בכל זאת כשמדברים אליו בשם ה – הוא מיד שומע ומקיים את הדברים שמצווים עליו; ואילו אתם, אף-על-פי שאני מדבר אליכם יום יום בשם ה – אינכם נשמעים לדבר האל. וכדי למנוע קטרוג זה כלפיכם, נטלתי עלי אחריות כבדה שלא לדבר אל הסלע, אלא להכותו; כדי להראות קבל עם ועדה, שבלי הכאה אין הסלע נותן מים…

"לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו…" (ד, ב)

רש"י מדגים את האיסור של "לא תוסיפו" על-פי המובא בספרי: כגון חמש פרשיות בתפילין (במקום ארבע). חמישה מינים בלולב, וחמש ציציות בארבע כנפות.

על כך יש מקום לשאול: האמנם יש פגם בדבר, אם במקום ארבע פרשיות בתפילין יוסיף מישהו פרשה חמישית, ובמקום ארבעה מינים שנוטלים בסוכות (אתרוג, לולב, הדסים וערבות) יטול אדם מין נוסף?

הסביר זאת רבי יהונתן אייבשיץ מפראג במשל מן החיים: נתאר לעצמנו, שרופא מומחה רשם לחולה סם-מרפא בכמות מסוימת, והחולה נטל מן התרופה על דעת עצמו כמויות גדולות פי כמה ממה שרשם לו הרופא. נקל לשער את התוצאות הקשות, שהחולה עלול להמיט על עצמו במעשהו הנחפז וחסר-האחריות.

בתחום של בריאות הגוף מבין אפוא כל בר-דעת, שסמי רפואה יש לקחת במידה מדויקת, כפי שקבע הרופא המומחה – לא פחות ולא יותר. כיוצא בכך – אומר רבי יהונתן אייבשיץ – עלינו לנהוג לגבי מצוות התורה, שהן בבחינת סם-מרפא לנפש האדם, אותן יש לקיים בכתבן וכמידתן – לא להוסיף עליהן דבר, ולא לגרוע מהן משהו – כי ריבון העולמים רשם אותן במתכונת הראויה ובמידה הנדרשת…

ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום (אתחנן ד-ד)

אם האדם רוצה להיות דבק בהקב"ה לבלתי יסור ימין ושמאל מאתו יתברך, עליו לחשוב שהוא חי רק היום ואין הוא יודע מה ילד יום המחרת, ואם האדם הוא במחשבה זו ודאי שיהיה דבק בהקב"ה, וזהו מה שאמרה המשנה באבות רבי אלעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך, ואמרו לו תלמידיו וכי יודע האדם מתי ימות שישוב יום קודם, אמר להם אדרבא, ישוב היו שמא ימות למחר, ונמצא שאם בכל יום חושב האדם על זאת הרי הוא דבק בה' יתברך ויחזור בתשובה בכל יום, כי יודע שאין לפניו אלא יום זה בלבד שהוא עומד בו, וכפי שרמז החכם מכל האדם בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, ולכן על זה רמז הכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, שאין לאדם לצור צרת מחר אלא היום בלבד לפניו ומשום כך יהיה דבק עם הקב"ה (וידבר יוסף).

"רק השמר לך ושמר נפשך מאוד…" (ד, ט)

ה"חוזה" מלובלין (רבי יעקב יצחק הורביץ) היה מפרש פסוק זה בדרך החסידות והמוסר: "רק השמר לך" – לענייני גופך תקדיש זמן מועט וכוחות מצומצמים; ורמז לדבר: "אכין ורקין מיעוטין" ("אך" ו"רק" במקרא באות למעט – ירושלמי ברכות י"ד, ב). לעומת זאת "ושמור נפשך מאוד" – כל הכוחות הגנוזים בך תשקיע בשמירת הנפש ובטיפוח ענייני הרוח, שבהם מותר האדם מן הבהמה…

רבי ישראל ליפקין מסלנט (אבי תנועת ה"מוסר" בליטא) היה אומר: ראיתי אנשים רבים, הדואגים דאגה יתרה לגוף שלהם ולנשמה של הזולת. כוון שכך הם מטיפים מוסר לאחרים, כשנדמה להם שאינם מהדרים במצוות; וכאשר פלוני נכשל בעברה קלה, הם עטים מיד להוכיחו בשבט מוסר ואינם מסתירים את שמחתם נוכח כשלונו של הזולת. ואני סבור, שחסיד אמיתי הוא מי שדואג תמיד לנשמה שלו ולגוף של הזולת, וכתוצאה מכך הוא בוחן את עצמו בקביעות בענייני יראת-שמים והידור מצוות, ובאותו זמן משתדל למלא מחסורם של עניי ישראל בכל שידו משגת…

"רק השמר לך ושמר נפשך מאוד…" (ד, ט)

רבי ישראל ליפקין מסלנט (אבי תנועת ה"מוסר" בליטא) היה אומר: ראיתי אנשים רבים, הדואגים דאגה יתרה לגוף שלהם ולנשמה של הזולת. כוון שכך הם מטיפים מוסר לאחרים, כשנדמה להם שאינם מהדרים במצוות; וכאשר פלוני נכשל בעברה קלה, הם עטים מיד להוכיחו בשבט מוסר ואינם מסתירים את שמחתם נוכח כשלונו של הזולת. ואני סבור, שחסיד אמיתי הוא מי שדואג תמיד לנשמה שלו ולגוף של הזולת, וכתוצאה מכך הוא בוחן את עצמו בקביעות בענייני יראת-שמים והידור מצוות, ובאותו זמן משתדל למלא מחסורם של עניי ישראל בכל שידו משגת…

"וידעת היום…כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת…" (ד, ל"ט)

פסוק זה מסיים את הקטע הראשון בתפילת "עלינו לשבח", הנאמרת על-ידינו בברכת "מלכיות" בראש השנה ובסיום התפילות בכל ימות השנה (רב האי גאון מייחס תפילה זו ליהושע בן-נון, שאמרה בעת כבוש יריחו – יהושע ו).

כמה מחכמי ישראל מוצאים במלים "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" הנחיה נאותה לדרך שכל אדם ראוי לילך בה בחיים: א) "בשמים ממעל" – כשמדובר בענייני "שמים", כהשגת תורה ויראת-שמים ועידון המידות. עליך להתבונן "ממעל" – כלפי אלה שעומדים בתחומים אלה מעליך, וכתוצאה מכך תשאף להידמות אליהם ולהתקדם ככל האפשר במעלות התורה והיראה. ב) "ועל הארץ מתחת" – בעניינים ארציים, כהשגת ממון ושאר צרכים גשמיים, עליך להסתכל באלה שמצויים "מתחת" – שיש להם פחות ממך ומצבם הגשמי קשה ממצבך. כתוצאה מכך תהיה שמח בהישגים הגשמיים שהגעת אליהם, ותפנה עיקר מרצך לעשות חיל בתורה ובמצוות ה…

כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך (ואתחנן ה-טז)

במצוות "כיבוד אב כלולה גם ההכרה בלבו של הבן שאביו הינו חשוב ונעלה. ככל שדמותו של האב חשובה יותר במחשבת הבן, כן גדולה מצוות כיבוד אב ואם שלו. נביא מעשה שקשור לענין זה.

בספר "עמוד אש" מסופר על המהרי"ל דיסקין: כאשר ר' יהושע לייב עבר דירה בירושלים, הוא שכר אדם שיוביל את הכתבים של דברי התורה לדירה החדשה. הכתבים הכילו שתי תיבות, ור' יהושע לייב אמר לאותו אדם שיחזיק את התיבות אחת למעלה ואחת למטה ושלא ישנה חלילה את הסדר. לכל אורך הדרך היה המהרי"ל אומר לאותו אדם שיזהר לא להפוך את סדר התיבות. הסבל היה סקרן לדעת מהי סיבת הדבר, ושאל: רבי, מה יקרה אם ישתנה סדר התיבות? הסביר לו המהרי"ל: בתיבה העליונה נמצאים כתבי תורתו של אבי, בתיבה התחתונה נמצאים הכתבים שלי, לא ראוי שאפילו שעה אחת יהיו כתבי אבי תחת הכתבים שלי. (מורשת אבות)

ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך (ואתחנן ו-ה)

בעת שיצאה הלויתו של רבי אברהם זצ"ל (בנו של ה"חפץ חיים" זצ"ל, אשר חלק מחידושי תורה שחידש בבחרותו מובאים על ידי ה"חפץ חיים" בספר "ליקוטי הלכות" בדרכה לבית העלמין, עמד ה"חפץ חיים" ופתח בהספד על בנו: בשנות השמד והגזירות ת"ח-ת"ט, בעה ה' את כל חרון אפו על עשרות קהילות, ואלפי יהודים נהרגו ונשחטו על קידוש שמו הגדול – התגוררה באחת העיירות אם עם בנה היחיד שהיה יקר לה יותר מבבת עינה. הבית שבו התגוררו האשה ובנה עמד בקצה העיירה, ובשעה שפרצו שונאי ישראל ימ"ש לעיירה התנפלו מיד על בית האלמנה ושחטו את בנה יחידה לעיניה. עמדה האשה באלם יגונה על יד גופתו של בנה וכפיה פרושות לשמים. יבש מקור דמעותיה, אולם שופכת היא מרי שיחה וקובלת לפניו יתברך: "רבון העולמים! בחזהו של כל אדם ואדם נטעת לב כדי שיאהב אותך. רק אני, שפחתך החוטאת, לא יכולתי לאהוב אותך בכל לבי, מחצית האהבה היתה לבני אשר ילדתי. אולם עתה, לאחר שנעשה רצונך ובני נלקח ממני, שוב אוכל לאהוב אותך בכל לבי!" כל ימי – כך סיים ה"חפץ חיים" הספדו – רציתי לאהוב את ה' בכל לבי. אולם הרי אין אני אלא בשר ודם ואב לילדים, ורחמי אב על בניו ואהבתו להם, טבע הוא באדם. עמדתי וחילקתי את האהבה לחלקים – חלק לילד זה וחלק לילד זה. ואת החלק הגדול חילקתי לה'. אולם עתה, משלקח הקב"ה ממני את אחד מילדי, הרי נשאר לי עוד חלק אחד של לבי לאהבתו יתברך". (לקח טוב)

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" – דב"ר ב': א"ר יוחנן [דור ב' לאמוראי א"י]: עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן: [א] שועה – שנאמר (שמות ב/כג) "ותעל שועתם אל האלהי-ם מן העבודה". [ב] צעקה – שנאמר (שם) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו…" [וכן: "ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה"]. [ג] נאקה – דכתיב (שם) "וישמע אלהי-ם את נאקתם". [ד] רינה – דכתיב (ירמיה ז/טז) "אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה". [ה] פגיעה – דכתיב (שם) "ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי כי אינני שומע אותך" [וכן: "ויפגע במקום וילן שם"]. [ו] קריאה – שנאמר (שמ"ב כב/ח) "בצר לי אקרא ה' ואל אלהי אקרא". [ז] עמידה – שנאמר "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" (ראה גם ב"ר ס"ח). [ח] ניפול – דכתיב "ואתנפל לפני ה'". [ט] פילול – דכתיב "ויעמוד פינחס ויפלל" [י] תחינה – דכתיב "ואתחנן אל ה'"…ומכולן לא נתפלל משה, אלא בלשון תחנונים. אמר רבי יוחנן: מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו, שהרי משה רבן של כל הנביאים, לא בא אלא בלשון תחנונים. רש"י: ואתחנן – אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם, לפי שאמר לו (שמות לג) "וחנותי את אשר אחון", אמר לו בלשון "ואתחנן". דב"ר יא: באותו הפרק התפלל משה תקט"ו פעמים, כמנין "ואתחנ"ן" [וכן "תפל"ה" בגימ' 515]. דב"ר ז: כיון שבא משה ליכנס לא"י התחיל אומר: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". אמר לו הקב"ה: משה כבר ביטלת את שלי וקיימתי את שלך. אני אמרתי: "הרף ממני ואשמידם" ואתה אמרת "סלח נא לעוון העם הזה", ונתקיים שלך, וגם עכשיו מבקש אתה לקיים את שלך ולבטל את שלי…אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשים?! אם "אעברה נא" אתה מבקש לקיים – בטל "סלח נא", ואם "סלח נא" אתה מבקש לקיים – בטל "אעברה נא". א"ר יהושע בן לוי [דור א' לאמוראי א"י]: כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו: רבש"ע, ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תנזק צפורנו של אחד מישראל.

הפוסט פרשת ואתחנן הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

ראה שלא תנהג בדרכי-בינים ובפשרו, כי אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה, שהם שני ניגודים קיצוניים ביותר. אם לא בדרך הברכה, הרי זו כבר מילא דרך הקללה, דרך-ביניים אין בנמצא כלל. פתח הכתוב בלשון יחיד: "ראה" ועבר מיד ללשון רבים: "לפניכם"? שכן ליתן נותנים להכל במידה שווה, אבל לראות רואה כל אחד באופן אחד. אדם כמות שהוא, כך רואה הוא. דרכו של עולם, כשרוצים לקרב לבו של ילד קטן ללימוד התורה, מראים לו אגורה ושוט ואומרים לו: "אם תלמד תקבל את האגורה, ואם לא תלמד תספוג מלקות בשוט". וכל זה משום שעדיין שכלו של הילד פעוט מכדי להבין, שעצם לימוד-התורה ברכה הוא, ועצם אי-לימוד התורה קללה הוא, אבל משהוא מתבגר וקנה דעת, שוב אין צורך להראות לו את האגורה ואת השוט, כי מבין הוא מעצמו שעליו לחפוץ בלימוד התורה, לפי שיגיעת התורה ברכה היא לאדם ואי-ידיעתה קללה היא לאדם. לפיכך אומר משה רבנו לבני-ישראל: ראו והיכלמו, עד היכן הגעתם בעולמכם, שעכשיו לאחרי ארבעים שנות עמל ונסיונות – "אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – עדיין צריך אני להציע לפניכם "אגורה" ו"שוט". "את הברכה אשר תשמעו" – הן כבר הגיעה העת שתבינו מעצמכם כי הברכה היא עצם העובדה שאתם שומעים, "והקללה אם לא תשמעון" – זה שאינכם שומעים היא היא הקללה. והנה לבסוף עדיין הנכם כילד מתחיל שיש לעורר את חשקו על-ידי ברכה ולאיים עליו בקללה.

"והקללה אם לא תשמעו וסרתם מן הדרך" (י"א, כ"ח)

אצל ברכה נאמר רק: "אשר תשמעו", ואילו אצל קללה נאמר נוסף על "לא תשמעו" גם "וסרתם מן הדרך"? לפי שמחשבה טובה הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה, הרי ממילא בשמיעה גרידא, עוד לפני העשיה, כבר באה הברכה. אבל מחשבה רעה הלא אינה מצטרפת למעשה, לכן אין הקללה באה מיד אחרי אי-השמיעה, אלא מן ההכרח שיהיה גם מעשה – "וסרתם מן הדרך".

"ונתת את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל" (י"א, כ"ט)

להקיש קללות לברכות, מה ברכות בקול רם אף קללות בקול רם (מדרש תנחומא).

דרכו של עולם, כשבאים לשבח אדם בעד מעשה טוב שעשה, משבחים אותו בקול רם בפני הציבור כולו. אבל אדם שעשה מעשה רע ויש להוכיחו על פניו, עושים זאת בצינעה לבל ישמע אדם, כי חוששים פן יבוא הלה לכלל כעס. ברם, רצונו של השם-יתברך הוא, שכשם שמשבחים לאדם בעד מעשיו הטובים בקול רם, כך יש להוכיחו בעד מעשיו הרעים גם-כן בקול רם, למען ישמעו הכל וייראו לבלי ללמוד ממעשיו הרעים, ולא להחניף לו ולטשטש את מעשהו בשתיקה.

"לשכנו תדרשו ובאת שמה" (י"ב, ח')

"תדרשו" – אם תדרשו ותשאפו להתקרב למשכן ה' – ודאי יעלה הדבר בידך – "ובאת שמה,. שכן "הבא לטהר מסייעין אותו". פתח בלשון רבים: "תדרשו" וסיים בלשון יחיד: "ובאת"? ברם, חכמינו אמרו: "ציון היא ודרש אין לה – מכלל דבעי דרישה" (ראש השנה ל'). מה טיבה של "דרישה" זו? – שצריך אדם לחקור ולדרוש אחרי הסיבות שגרמו לחורבן ולתקנן, כדי לאפשר את הבנין מחדש. והנה, הסיבה לחורבן הבית האחרון הלא היתה שנאת-החנם ששררה בין בני-ישראל, והתיקון לכך הוא: אהבה ואחדות. זהו איפוא שמרמז כאן הכתוב: "לשכנו תדרשו" – דרוש תדרשו לברר, למה המשכן איננו, כי אז יתברר לכם שהסיבה לכך היא, משום שהייתם "רבים" – מפולגים לפלגים רבים מחמת שנאת-חינם; לכן תתקנו זאת ותהיו כולכם כאיש אחד, כך שיהיה "ובאת שמה" בלשון יחיד. בכוח האחדות ייהפך מלשון רבים ללשון יחיד.

"כי ירחיב…ואמרת אכלה בשר…בכל אות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום…וזבחת מבקרך ומצאנך" (י"ב, כ'-כ"א)

אדם הראשון אסור היה עליו לאכול בשר, כי אם רק צמחים, ואילו לנח הותר לאכול בשר.

לכאורה מקום היה לחשוב, כי נח עלה בצדקותו על האדם הראשון, שכן הותר לו לאכול מה שנאסר על אדם הראשון אולם באמת אין הדבר כך, אלא אדם הראשון בתור יציר כפיו של הקדוש-ברוך-הוא היה במדרגה כה גבוהה עד שברצותו לאכול בשר היה טועם את טעמו של הבשר גם בירקות שהיה אוכל כדרך שהיו בני-ישראל טועמים במן את כל הטעמים שאיוותה נפשם – ממילא לא היה צורך להמית בעל-חי כדי לטעום טעם בשר. אבל נח אל היה בעל מדרגה כה גבוהה ולכן ברצותו לאכול בשר נאלץ היה להמית חילה בעל-חי. זהו שאמר הכתוב: "כי ירחיב ה' את גבולך" – כי תהיה מבחינה רוחנית גדול במידה מספקת, במדרגה של צדיק גמור, אזי "ואמרת אוכלה בשר" – יספיק אם רק תאמר שרצונך בבשר – "בכל אות נפשך תאכל בשר" – וכבר תשיג את מבוקשך ותאכל בשר, גם אם לא תשחט מאומה, לפי שתטעם את טעמו של הבשר בכל מאכל שתאכל; אבל אם "כי ירחק ממך המקום" – השם-יתברך, שהוא מקומו של עולם, ירחק ממך, לא תהיה במדרגה של צדיק גמור אזי לא יועיל לך הרצון בלבד, אלא "וזבחת מבקרך ומצאנך" – יהא עליך לטרוח ולשחוט בעל-חי כדי שיהיה לך בשר ממש.

"כי יקום בקרבך נביא" (י"ג, ב')

שלושת הפרשיות שבתורה המדברות בהסתת והדחת האדם לרעה, הן כנגד שלושת אופני ההדחה הקיימים בעולם. יש הדחה מצד אישיות מזוייפת. פלוני מוחזק בעיני הבריות למשורר, מדינאי, מרחיק-ראות, ובכוח אישיותו המעושה הוא מכניע אנשים תחת השפעתו והם מודחים על-ידו מדרך היהדות. כנגד מדיח כזה נאמרה הפרשה הראשונה של נביא-השקר, שעליו אמרה תורה: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא".

יש הדחה מצד קרובים וידידים, אחים, אחיות ושארי-בשר, שמשפיעים לפעמים על אדם להדיחו מדרך הישר. כנגד מדיח זה נאמרה הפרשה השנייה: "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או רעך אשר כנפשך" והתורה מצווה ואומרת: "לא תאבה לו ולא תשמע לו". ויש גם שאדם נסחף אחרי מצב-רוח המוני ונופל תחת השפעת הרחוב, האופנה, דעת הקהל. כיון שהכל אומרים כך ועושים כך, הריהו אומר ועשה גם הוא כך. כנגד הדחה כזו נאמרה הפרשה השלישית של עיר-הנידחת: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם". כאן מן הצורך לנהל מלחמה: "הכה תכה את יושבי העיר היא".

בזמננו מצויים, לגודל דאבון-הלב, שלושת גורמי-ההדחה גם יחד ויש להיזהר יפה מפניהם.

"אחרי ה' אליהיכם תלכו ואתו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקלו תשמעו ואתו תעבדו ובו תדבקון" (י"ג, ה')

אותם הדברים נאמרו בעצם גם בפרשה הקודמת, בלשון יחיד: "את ד' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק" (י', כ') – ולמה איפוא חזרה תורה ואמרה זאת כאן בלשון רבים?

ברם, אם בימים כתיקונם מסוגל כל אחד להיות ירא-שמים ועובד-השם ביחידות, הרי בזמן שיש מסיתים ומדיחים בעולם, אין בכוחו של היחיד לפעול מאומה, אלא מן ההכרח שיווצר מכל היחידים כוח-רבים מלוכד כדי להתגונן מפני ההסתות והדחות. לפיכך, כאן בפרשה המדברת בהדחתו של נביא שקר, חוזרת התורה ואומרת אותם הדברים בלשון רבים, לפי שאז חייבים היחידים להתלכד יחד, למען יוכלו לקיים: "אותו תיראו ואת מצוותיו תשמרו ואותו תעבודו ובו תדבקון".

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" – בעה"ט [רבי יעקב בר' אשר: נולד בקולוניא שבאשכנז בשנת ה"א ל' (1270 למנינם) לאביו הדגול הרא"ש ונפטר בשנת ק"ג (1343 למנינם)]: "ראה אנכי", אמר בלשון יחיד, ופירושו, שאמר ראה לכל אחד ואחד. ויש מפרשים ליהושע אמר "ראה אנכי" והזהירו לברך את ישראל כשיעברו את הירדן. ויש מפרשים לפי שקללות וברכות שבמשנה תורה כולם נאמרו בלשון יחיד. ד"א "ראה אנכי", ראה עשרת הדברות שפתח ב"אנכי" ותקיים אותם כי כל המצות כלולות בהם. ד"א "ראה אנכי", פירוש ממני תראו וכן תעשו. כלי יקר [ר' שלמה אפרים בר' אהרן מלונטשיץ: מחכמי פראג. מתלמידי המהרש"ל. מחיבוריו: עיר גבורים, כלי יקר, עוללות אפרים, ארח לחיים, שפתי דעת, עמודי שש ורבבות אפרים. רבינו נפטר בפראג בשנת שע"ט (1619 למנינם)]: "ראה" כמדבר ליחיד, "לפניכם" כמדבר לרבים. לפי שאמרו רז"ל (קידושין מ) לעולם ידמה לאדם כאלו היה כל העולם מחצה על מחצה זכיות ועונות, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. לכך אמר אל כל יחיד "ראה", שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו "לפניכם" – לכולכם. והזכיר ענין זה בפרשה זו המדברת מענין הר גריזים והר עיבל, כי שם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה, ומצד הערבות רבים נתפסים בעון היחיד.

את הברכה אשר תשמעו….והקללה אם לא תשמעו" – בעה"ט: בברכות אמר את לשון רבוי… ובקללה לא אמר 'את' אלא והקללה. ד"א: א"ת הברכה, מאל"ף עד תי"ו מ"אם בחקותי תלכו" (ויקרא כו/ ג) עד "ואולך אתכם קוממיות" (שם שם/יג) ובקללה מוא"ו עד ה"א מ"ואם לא תשמעו" (שם שם/יד) עד "ביד משה" (שם שם/מו), ולכך אמר והקללה. בקללה אמר "אם לא תשמעו" ובברכה אמר "אשר תשמעו", ולא אמר 'אם' בלשון ספק, כפי שאמר בקללה, ואמר "אשר" מלשון 'אשרי' שנאמר (משלי ח/לד) "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי". "את הברכה אשר תשמעו", סופי תיבות: תורה – שבזכות התורה יבאו הברכות.

הפוסט פרשת ראה הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

מצינו בגמרא, שהנותן מתנה לאדם חשוב הרי זה כאילו מקבל הוא ממנו, שכן הנאה יש לו על אשר קבלו האדם החשוב ממנו את מתנתו (קדושין ז'). לפיכך אמרה תורה על הבאת הבכורים מלשון "ולקחת" – שכן האדם לוקח מהשם-יתברך את ההנאה מכך שזכה להביא לפניו מתנה. זהו גם פשוטו של הפסוק: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה"' (להלן פסוק י') – זה שאני מביא לך את ראשית פירותי, הרי זה "אשר נתת לי" – שאתה נותן לי (נחל קדומים).

"ולקח הכהן הטנא מידך" (כ"ו, ד')

הרמב"ם פוסק, שאם כי לא נתנה תורה שיעור מסוים להבאת הבכורים, הרי נתנו חכמים שיעור של "אחד מששים" (ירושלמי בכורים פ"ג). ואפשר למצוא בתורה רמז לשיעור זה. שכן מתבאר מהמשנה (כלים פי"ב מ"ג) כי הטנא מכיל חצי סאה. כן מצינו בגמרא, שבזמן שהברכה שרויה בארץ-ישראל אין לך כל אילן סרק שבארץ ישראל שאינו מוציא פירות כדי משא שתי אתונות (כתובות קי"א), ומשא של אתון הוא – לפי דברי חכמינו – חמש-עשרה סאה. יוצא איפוא שאילן אחד היה מוציא שלושים סאה. ומכיון שחיוב בכורים חל אפילו על אילן אחד ("הקונה אילן וקרקעו") הרי איפוא מדברת התורה בשיעור-בכורים המועט ביותר, אפילו של אילן אחד בלתי-פורה, ואם מצוה התורה להביא טנא המכיל מחצית הסאה, הרי זה באמת אחד מששים מפירותיה של אילן אחד, המוציא שלושים סאה. ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא…(עליות אליהו).

"וענית ואמרת לפני ה' אלהיך" (כ"ו, ה')

לפני שבא אדם לומר דבר לפני השם-יתברך, עליו להכניע את עצמו ולהתבונן במעוט ערכו ושפלותו. "וענית" – היינו: שתכניע את עצמך (מלשון "לענות מפני") תחילה, לפני "ואמרת לפני ה"' (תפארת שלמה).

"וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט" (כ"ו, ה')

בעצם היה הכתוב צריך לומר להיפך: "וירד מצרימה במתי מעט ויגר שם"? ברם, מסופר בירושלמי שהראה אחד החכמים לחברו בית-כנסת מפואר ומהודר, נענה וקרא את הכתוב: "וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות" – לפי שבחוץ-לארץ אין להקים בניני-פאר גדולים, כי אם לנהל חיים צנועים. זהו איפוא פשוטו של הפסוק: "ויגר שם במתי מעט" – יעקב התגורר במצרים באורח-חיים צנוע תוך צמצום (בשם אדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל).

"ארמי אבד אבי וירד מצרימה" (כ"ו, ה')

מפני שנהג לבן הארמי מנהג רמאי ונתן ליעקב אבינו את לאה לפני רחל, נתגלגלו הדברים שיוסף הצדיק לא היה הבכור – לפיכך כאשר עשה לו אביו כתונת-פסים עורר הדבר את קנאתם של אחיו וזה גרם לגלות-מצרים. ברם, אלמלא היה יוסף הבכור, כי אז לא היו אחיו מקנאים בו, שכן בכור זכאי לקבל יותר מכל אחיו (אלשיך).

"וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט" (כ"ו, ה')

בעצם היה הכתוב צריך לומר להיפך: "וירד מצרימה במתי מעט ויגר שם"? ברם, מסופר בירושלמי שהראה אחד החכמים לחברו בית-כנסת מפואר ומהודר, נענה וקרא את הכתוב: "וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות" – לפי שבחוץ-לארץ אין להקים בניני-פאר גדולים, כי אם לנהל חיים צנועים.

זהו איפוא פשוטו של הפסוק: "ויגר שם במתי מעט" – יעקב התגורר במצרים באורח-חיים צנוע תוך צמצום (בשם אדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל).

"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה"' (כ"ו, י"א)

אדם שמקבל מתנה מאת המלך, איננו שמח כל-כך על עצם ערכו של החפץ, כפי שהוא שמח על העובדה שהמלך נתן לו מתנה, חשיבותו של הנותן היא העיקר בשמחתו. לפיכך אמר הכתוב: "ושמחת בכל הטוב" – לא רק משום שהוא טוב, אלא בעיקר "אשר נתן לך ה' אלהיך" – משום שהשם-יתברך הוא הנותן" (תפארת שלמה). זוהי גם הכוונה שבדברי-הבקשה: "שמחנו בישועתך" (תפילת שבת) – שנהיה שמחים לא רק בעצם הישועה, אלא בעיקר משום שהישועה היא ישועתך (אבני אזל).

"לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" (כ"ו, י"ג)

לשם-מה כפילות לשון זו?

ברם, יתכן שיקויים אדם מצוה ויסיח דעתו הימנה, כי ישכח את זה אשר ציוו אותה ויקיימה מתך רגילות גרידא – "מצוות אנשים מלומדה". לפיכך אומרים: "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי" – שעה שקיימתי את המצוות לא שכחתי אותך, אשר ציוויתנו אותן (בשם שפת-אמת ז"ל). נאמר במדרש, שהמונע עצמו מן המעשרות סופו שהעכברים אוכלים את תבואתו; וכמו כן מצינו בגמרא, כי האוכל ממה שעכבר אוכל שוכח את תלמודו (הוריות י"ג). לפיכך אומרים: "לא עברתי ממצוותיך" – אלא הפרשתי מעשת כהלכה, הרי ממילא לא אכלו העכברים מתבואתי, ועל-כן "לא שכחתי" את תלמודי (ערבי נחל).

"אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" (כ"ז, כ"ו)

יש בני-אדם שמקיימים את המצוות מתוך כוונת-רמיה, למען היו מוחזקים לאנשים חשובים וישרים ועל-ידי-כך יזכו לאמון בעניני-ממון או לכיבודים שונים. והיינו: "אשר לא יקים…לעשות אותם" – שאיננו מקיים את המצוות משום שצריך לקיימן, אלא תוך שאיפה להשיג את מטרותיו השפלות. אדם שכמותו הוא בכלל "ארור" (עקדת יצחק). כידוע סברו הרפורמים הראשונים, כי מן הצורך להקל את עול-היהדות ולבטל חלק מן המצוות, כדי לאפשר לאנשי הדור החדש להשאר במקצת בתחומי היהדות. אם דורשים מאנשי דורנו – טענו הרפורמים – יתר על מידה, הרי זה קשה מדי בשבילם והם מנערים עצמם לחלוטין מן היהדות. אמר על כך בעל הכתב-סופר ז"ל, כי זוהי כוונת הפסוק: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" – ארור כל מי שאומר כי אין צורך לקיים את כל התורה כולה, אלא יש לבטל חלק ממנה, ואפילו אם כוונתו היא "לעשות אותם" – כדי שיקיימו לפחות חלק אחד ממצוות-התורה.

"אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" – היינו, מי שאומר כי מצוות-התורה אין צורך לקיימן דוקא למעשה, אלא די אם יורד אדם לעומק מובנן ולבו מרגיש את קדושתן, בהסתמכו על דברי חכמינו: "רחמנא לבא בעי" – אפיקורסים שכמותו הם בכלל "ארור" (כתב סופר). הרמב"ן מביא על הפסוק הזה מאמר חז"ל: "אמר רב אסי בשם רבי תנחום בר' חייא: אפילו למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק (לומדי-תורה) ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור" (ירושלמי סוטה).

"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך" (כ"ח, ב')

פעמים רבות יש שאדם בורח מפני דבר שבעצם לטובתו הוא, כי איננו יודע ואיננו רואה את הטובה העשויה לצמוח לו ממנו. לפיכך אמרה תורה: "והשיגוך" – הברכות ידלקו אחריך, וישיגוך, אף אם תברח מפניהן. כיוצא בזה ביקש גם דוד המלך: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" (תהילים כ"ג, ו') – ירדפוני נא הטוב והחסד, גם כאשר לא אדע כי טוב וחסד הם ואברח מפניהם (שער בת רבים). "והשיגוך" – שימצאוך באותו מקום בו היית עד כה, שלא תלך שולל אחרי העשירות וההצלחה לסטות מדרך היהדות האמיתית, כדרכו של עולם (חשבה לטובה).

"ברוך אתה בעיר" (כ"ח, ג')

בעיר – בשכר במצוות שאתה עושה בעיר (מדרש).

יש בני-אדם שבביתם פנימה הריהם מקיימים תורה ומצוות, אולם בבואם בין הבריות מתביישים הם ביהדותם, לבל ייאמר עליהם חלילה כי "חשוכים" הם, "נחשלים" וכדומה, על-כן אמר הכתוב: "ברוך אתה בעיר" – רק אם לא תבוש ותקיים את המצוות גם בעיר, לעיני כל הבריות, אזי תהיה ברוך. וכך נאמר גם בסימן הראשון בשולחן-ערוך: "ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו" (דברי שערי חיים). יהודי אמיתי אל לו להיות יהודי ירא-שמים רק בפני עצמו, אלא עליו להשתדל ולעשות הכל כדי להשפיע גם על סביבתו; עליו לדאוג לכך שגם "בעיר" יקיימו תורה ומצוות (שם). נוהגים העולם לומר על אדם אשר הוא צדיק בפני עצמו ואינו עושה מאומה בשביל אחרים, כי הוא "צדיק בפרווה". שכן יש אדם, אשר בהשתלט עליו הקור הריהו מתעטף בפרווה וחם לו, אולם יתר הנוכחים בבית מוסיפים לקפוא בקור. אבל מאידך יש אדם שבמקרה כזה הוא מסיק את התנור וכך הוא משפיע חום גם על האחרים. לפיכך, צדיק הדואג רק לעצמו, שאינו נותן דעתו על אחרים ומניחם "לקפוא" – הריהו "צדיק בפרווה" (הרבי ר' בונם מפשיסחה ז"ל).

"ברוך אתה בעיר" (כ"ח, ג')

בעיר – בשכר במצוות שאתה עושה בעיר (מדרש). יש בני-אדם שבביתם פנימה הריהם מקיימים תורה ומצוות, אולם בבואם בין הבריות מתביישים הם ביהדותם, לבל ייאמר עליהם חלילה כי "חשוכים" הם, "נחשלים" וכדומה, על-כן אמר הכתוב: "ברוך אתה בעיר" – רק אם לא תבוש ותקיים את המצוות גם בעיר, לעיני כל הבריות, אזי תהיה ברוך. וכך נאמר גם בסימן הראשון בשולחן-ערוך: "ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו" (דברי שערי חיים). יהודי אמיתי אל לו להיות יהודי ירא-שמים רק בפני עצמו, אלא עליו להשתדל ולעשות הכל כדי להשפיע גם על סביבתו; עליו לדאוג לכך שגם "בעיר" יקיימו תורה ומצוות (שם).

מאורי הדורות בראי הפרשה

והפלָא" ה" את מכותך" – ילק"ש ישעיה [לדעת רבינו החיד"א, ר' שמעון אשכנזי מפרנקפורט הוא מחבר "ילקוט שמעוני", ויש המשערים שפעל במאה ה-13 למנינם]: כשר' יוסף ממלחיא נפטר, עלו רבי יוחנן וריש לקיש [מגדולי האמוראים ופעלו בדור השני בא"י] לגמול לו חסד והיה עמם ר' יצחק פסיקא. קם אחד סבא וביקש להספידו. א"ר ר' יצחק: לפני שני אריות אלה אתה מבקש לדבר? א"ל רבי יוחנן: הנח לו, שהוא זקן ומבקש להתייקר במקומו. התחיל הזקן והספיד ואמר: קשה הוא סילוקן של צדיק לפני מי שאמר והיה העולם ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה [צ"ח קללות שבפרשה] ומחורבן בית המקדש. דאלו בתוכחות כתיב "והפלָא ה' את מכותך" ובחורבן בית המקדש כתיב (איכה א/ט) "ותרד פלאים [שני פעמים 'פלא'] אין מנחם לה", אבל בסילוקן של צדיקים כתיב (ישע' כט/יד) "הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא" [ג' פעמים 'פלא']… א"ר יצחק פסיקא: ברוך זה גברא בחיליה. א"ר יוחנן: אלו השתקנוהו מהיכן היינו יודעים מרגלית זו.

"והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה" – מגילה כד: תניא א"ר יוסי [הוא התנא ר' יוסי בן חלפתא שפעל בדור הרביעי והיה מגדולי תלמידי ר"ע]: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה, וכי מה אכפת לו לעוור בין אפילה לאורה? עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין.

הפוסט פרשת כי תבוא הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.

נסמכה פרשה זו לפרשת שופטים, לרמוז שאם נעשה הדין והמשפט כשורה, אז ננצח במלחמה "ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו" (צרור המור).

ואמר הכתוב "כי תצא למלחמה על אויביך", ולא "כי תלחם", בכדי לנטוע בתוכנו מידת האמונה שהנצחון במלחמות זה לא ביד האדם, ואילולא שהקדוש ברוך הוא מסייע לנו, לא היינו מצליחים לכבוש את כל המריבים (כלי חמדה).

ואכן האויב האמיתי והעיקרי של האדם הוא יצר הרע, כי הנה אמרו חכמינו בתלמוד (קדושין ל) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו", ומשמע מכאן שבדרך הטבע קשה לאדם לכבוש את היצר הרע, ואם כן יש חשש שהאדם יתייאש ולא ינסה להלחם עם היצר, על כן אמר הכתוב "כי תצא למלחמה על אויבך" כאשר רק תצא ותנסה להלחם עם היצר, אזי "ונתנו ה' אלהיך בידך" מן השמים יסייעוך לנצחו כיון שהבא ליטהר מסייעים לו מן השמים (תורה משה).

אילולא שהקדוש ברוך הוא עוזר לאדם אינו יכול לכבוש את יצרו משום שהוא דבר רוחני והאדם גשמי, ובפרט שאמרו חז"ל (ברכות ס"א) יצר הרע דומה לזבוב, כשם שהזבוב למרות שיגרשוהו יחזור שוב עד שיהרגוהו כך הוא היצר הרע (חפץ חיים).

"כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו" (כ"א, י')

הכתוב מדבר כאן על המאבק התמידי הנטוש בין האדם ובין אויבו הנצחי – היצר-הרע. הרי אמרו חכמינו: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ויום ואלמלא הקדוש-ברוך-הוא עוזרו לא היה יכול לו" (קדושין ל') – משמע איפוא שבדרך הטבע קשה מאוד לכבוש את היצר-הרע, ואם-כן הרי עלול דבר זה לרפות את ידיו של האדם מללחום בו – על-כן אמרה תורה: "כי תצא למלחמה על אויבך" – אם אך תתחיל לנהל את המלחמה כבר יכול אתה להיות סמוך ובטוח, כי "ונתנו ה' אלהיך בידך" – מן השמים יסייעוך לנצח, שכן "הבא לטהר מסייעין אותו". (תורת משה) .

שעה שאתה לוחם את מלחמתך התמידית נגד אויביך התמידי, היצר-הרע – "ושבית שביו" – למוד תלמד ממנו לקח, כיצד לנהל את המלחמה ובאותה מידה של זריזות ועקשנות שהוא משתמש בה כדי לשבותך – תשתמש אתה כדי לשבות אותו. (הבעש"ט ז"ל) .

"ולקחת לך לאשה" (כ"א, י"א)

לא דברה תורה אלא כנגד יצר-הרע (רש"י) .

המילים "לא" ו"אלא" נראות לכאורה כמיותרות, שהרי די היה לומר: "דברה תורה כנגד יצר-הרע"? ברם, חכמינו מספרים על רב שהיתה אשתו מצערתו ושאלוהו תלמידיו, מדוע איננו מרחיקה מעליו, אמר להם: "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא" (יבמות ס"ג). נמצינו למדים איפוא, שעיקר זכותה של האשה הוא בזה שהיא מגדלת את הבנים ומצילה מן החטא. ואילו יפת-תואר הלא סופה להעמיד לו בן סורר ומורה (רש"י בפסוק שלפנינו), וממילא אין לה הזכות של "ומגדלות את בנינו", אלא רק של "מצילות אותנו מן החטא", לפיכך אומר רש"י: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר-הרע" – יפת-תואר אין לה אלא הזכות של "מצילות אותנו מן החטא", אבל לא של "מגדלות את בנינו", שכן "סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה" (תפארת יהונתן) .

דרכו של היצר-הרע היא, להסית את האדם נגד כל דבר אשר למצוה יחשב. תמיד מסית הוא לעשות בדיוק ההיפך ממה שאמרה תורה. הרי איפוא זה שהתירה תורה לקחת יפת-תואר מהווה תריס נגד היצר-הרע, שכן מעתה יסית את האדם שלא לקחתה; ואילו היתה התורה אוסרת יפת-תואר, היה היצר-הרע מסיתו לקחתה דוקא. והיינו: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר-הרע" (הה"ק ר"מ מפרמישלן ז"ל) .

"ובכתה את אביה ואת אמא ירח ימים" (כ"א, י"ג)

מה טעם נמר "ירח" ולא "חדש"? לפי שמצינו בחז"ל: "אין אביה ואמה אלא עבודת-כוכבים, שנאמר: "אומרים לעץ אבי אתה ולאבן אתה ילדתנו" – והיינו: שתפרוש מהעבודה-הזרה ותצטרף לכלל ישראל. לפיכך נאמר "ירח", שהוא שמה של הלבנה – סמל עם ישראל (דברי שאול) .

אפשר לומר טעם נוסף על כך: בכתובה כותבים את התאריך "יום…לחודש", ואילו בגט כותבים "יום…לירח" – לפי שקידושין נאמר בתורה: "כי יקח איש אשה חדשה", ויאה כאן לשון חודש, ואילו לגבי גרושין נאמר: "גרש ירחים", ויאה כאן לשון ירח. והנה כאן אצל יפת-תואר הלא אמר רש"י: "סופו לשנאותה" – שכבר ברור מראש כי סופו לשלחה מעליו, לפיכך כבר ננקטה מראש לשון של גירושין: "ירח".

"לתת לו פי שנים" (כ"א, י"ז)

מעניין הדבר, שהאותיות "בכר" כשלעצמן מרמזות על כך, שהבכור זכאי לחלק פי שנים בירושת האב. שכן כל אות ב"בכר" מניינה כפול ממנין האות שלפניה באלפא-ביתא: ב' כפולה מן הא', כ' כפולה מן הי' ור' כפותה מן הק'.

"איננו שומע בקולנו" (כ"א, כ')

היה אחד מהם חרש אינו נעשה בן סורה ומורה שנאמר: איננו שומע בקולנו, ולא חרשין (סנהדרין ע"א).

מה ראיה היא זו, שאם אחד ההורים חרש הוא אינו נעשה בן סורר ומורה, והלא הכתוב "אינו שומע בקולנו" מוסב על הבן? ברם, כשאדם מטיף מוסר לזולת אין הוא עשוי להשפיע עליו אלא אם כן הוא עצמו שומע את אשר פיו אומר והוא עצמו מקיים את אשר הוא דורש מחברו, כי אז הרי אלו דברים היוצאים מן הלב והם נכנסים אל הלב. אם אחד ההורים "חרש" הוא ואיננו שומע בעצמו את אשר הוא דורש מבנו, מן ההכרח שיהיה הבן "איננו שומע" ואין האשמה תלויה בו, וממילא אי-אפשר לדון אותו בתור סורר ומורה, שכן האשמה תלויה בהוריו. ובכן, מכיון שאמרה תורה: "איננו שומע בקולנו" – מחמת שחיתותו ורשעותו, הרי משמע מזה שההורים עצמם אינם "חרשין" ושומעים הם מה שיוצא מפיהם, שכן אלמלי היו "חרדין" ובעצמם לא היו מתנהגים ביושר ובהגינות, הרי לא היה ה"איננו שומע" של הבין מחמת שחיתות ורשעות, אלא משום שדברי-ההורים אינם עשויים להשפיע עליו (מפי השמועה) .

"וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על עץ" (כ"א, כ"ב)

בעת שנפטר המקובל הגדול רבי משה קורדברו ז"ל, פירש האר"י הקדוש ז"ל את הפסוק: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות": וכי יהיה איש צדיק גדול, אשר יחסר בו היסוד של משפט-מות ("חטא הוא מלשון "חסרון", כמו: "והייתי אני ושלמה בני חטאים") – שאין עליו שום עבירה, אשר בעטיה יהא עליו למות, ובכל-זאת "והומת" – הוא נפטר מן העולם – "ותלית אותו על עץ" – לתה תתלה זאת בחטא של עץ-הדעת, שבעטיו נגזרה מיתה אפילו על צדיקים כאלו, כמו שאמרו חכמינו: "ארבעה מתו בעטיו של נחש" (בבא-בתרא י"ז).

"לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים…השב תשיבם לאחיך" (כ"ב, א')

שה דאבידה לדברי הכל קשיא (בבא-מציעא כ"ז). "שה" זה מיותר הוא לכאורה בפסוק זה, ברם – הכתוב מרמז בזה על "שה פזורה ישראל" האובדת בגלות ("שה דאבדה") ולדברי הכל קשיא: למה הגלות נמשכת זמן כה ארוך? אולם, סוף-כל-סוף יקיים השם-יתברך: "השב תשיבם", וישיב את בניו אל אדמתם… זהו פירושו של הפסוק: "תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי" (תהלים קי"ט, קע"ו) – תעיתי בגלות כשה האובד, הנני מפיל איפוא את תחינתי לפניך: "בקש עבדך" – בקש נא אחרי אבדתך שלך, שכן "מצוותיך לא שכחתי" – אותה מצוה שאמרת: "השב תשיבם" לא שכחתי, וראוי לך איפוא לקיים מצוה זו (מהרש"א סוף מכות).

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" (כ"ב, ח')

אף-על-פי שקיימת מצוות שלוח-הקן והתורה הבטיחה לך אריכות-ימים, בכל-זאת אל תהא סבור כי מעתה אינך צריך לעשות מעקה כדי לשמור על עצמך, שכן אף אם אתה עצמך הובטחת הרי יתכן "כי יפול הנופל ממנו" – שמא יפול מי שראוי לו ליפול, אל תהיה איפוא אתה הגורם לכך, כפי שאומר רש"י: "ראוי זה ליפול ואפ-על-פי-כן לא תתגלגל מיתתו על-ידך" (בנין אריאל). ראשי-תיבות של "מעקה" הם: הירהורי עבירה קשים מעבירה". מוחו של אדם, שהוא המקום הגבוה ביותר בגופו, נקרא "גג". עליך לשמור על מוחך מפני הירהורי עבירה (תולדות אדם).

"גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה"' (כ"ג, ג')

אם האיסור חל לצמיתות, למה איפוא הזכירה התורה דוקא "דור עשירי"? ברם, מצינו בירושלמי דעה האומרת, כי בריה בטלה בתשע מאות וששים.

והנה אם נחשב את החשבון עד לדור עשירי של ממזר נמצא שאז אין הממזרות אלא חלק אחד מתשע מאות וששים. הדור הראשון שנולד ממזר ואשה כשרה, אינו אלא חצי ממזר, הדור השני – רביע; השלישי – שמינית; הרביעי – חלק מששה-עשר; החמישי – חלק משלושים ושניים; השישי – חלק משמונים וארבע; השביעי – חלק ממאה ועשרים ושמונה; השמיני – חלק ממאתיים חמישים וששה; התשיעי – חלק מחמש מאוד ושנים-עשר; ואילו בדור העשירי אין עוד ממזרות אלא חלק מאחד מאלף עשרים וארבעה – אם-כן הרי מקום היה לחשוב, כי חלק ממזרות זה יהא בטל בתשע מאוד וששים, אמרה איפוא תורה: "גם דור עשירי לא יבוא בקהל ה"' – כי חלק הממזרות אינו בטל עולמית. (בשם הה"ק מאוסטרובצה זצ"ל).

"לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה"' (כ"ג, ד')

חכמינו אמרו, שביקשו מתנגדיו של דוד המלך לפסול אותו מלבוא בכלל ישראל, בשל מוצאו מרות המואביה, עד שנתבררה ההלכה למשה מסיני: "עמוני ולא עמונית, מואב ולא מואבית" (יבמות ס"ט).

בזה יובנו היטב הפסוקים: "שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי, שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהילים קי"ט, קס"א-קס"ב) – שכן לפי רבנו בחיי (פרשת יתרו) התורה-שבכתב נקראת "דיבור", ואלו התורה שבעל-פה נקראת "אמירה". לפיכך אומר דוד המלך: "שרים רדפוני" – זה שהשרים רדפוני ואמרו לפסלני מלבוא בקהל – "חינם" – לא היה זה אלא לחינם, שהרי ההלכה היא: "מואבי ולא מואבית". אף כי "ומדברך פחד לבי" – היה עלי לחשוש מפני תורה שבכתב, שלא נאמר בה במפורש החילוק בין מואבי למואבית, אולם "שש אנכי על אמרתך" – שש אנוכי על תורה שבעל-פה, שבה נאמרה ההלכה: "מואבי ולא מואבית" (הגאון בעל ברוך-טעם ז"ל). לפיכך אמרו חכמינו על דוד המלך: "וטוב רואי – שכל הרואהו נזכר לתלמודו" (מדרש) – כל מי שראה את פניו של דוד היה מבחין בו מיד שיהודי כשר הוא וממילא היה נזכר בהלכה האומרת: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית".

זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים (תצא כד-ט)

החפץ חיים כותב משל המסביר את האזהרה החמורה המובאת בפסוקנו: מעשה באדם שהיו לו שני בנים. אחר מהם היה חריף ובקי ושמו נתפרסם כעילוי בכל הסביבה, ואילו השני היה נער פשוט ורגיל.

זהה דעתו של הנער העילוי והתחיל להתגאות על כל חבריו, היה מקנטרם בדברים, ולפעמים היה הענין נגמר כדרכם של נערים במריבה של ממש. דבר זה היה רע מאד בעיני אביו, ופעם בשעה שגבר כעסו ביותר לקח את הנער והלקה אותו לעיני כל, למען ידע הוא וידעו חבריו שאין דעתו נוחה מהתנהגות זו.

לאחר מכן התחיל אחיו של העילוי, הנער הפשוט, ללכת בדרכי אחיו והתחיל אף הוא להתגאות ולהתנשא על חבריו ממש כמו שהיה נוהג אחיו העילוי קרא האב לנער ואמר לו "שמע בני, הלא ראית מה שעשיתי לאחיך, ואף על פי שעילוי הוא ושם של חריף ובקי יצא לו בכל הסביבה לא חסתי עליו, ובגלל מעשים מגונים אלה שעשה, הלקיתי אותו בפני כל חבריו. עכשיו יכול אתה לשער בנפשך מה גדול יהיה העונש שתקבל אתה אם כמנהגו תנהג ובדרכיו תלך".

זוהי משמעות הכתוב "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים" ומה מרים שהיתה אחותם של משה ואהרון והיא עצמה נביאה, קיבלה את עונשה מיד ובפומבי אנו אנשים פשוטים, על אחת כמה וכמה. ("משלי החפץ חיים").

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים…תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (תצא כה, יז-יט)

המפרשים שואלים: מדוע עמלק יוצא דופן מכל אומות העולם שאותו צריך למחות? רוב האומות אפילו מקבלים גרים מהם, אך אפילו אותם האומות שלא מקבלים מהם גרים, כגון עמון ומואב, מכל מקום אין ציווי להשמידם, מה המיוחד בעמלק שאותו בכל מקרה לא רק שלא מקבלים בתור גרים אלא חייבים להשמידו? כל מקום שמצינו שנאה כלפי עם ישראל, היתה סיבה חיצונית כלשהי לשנאה. הסיבה יכולה להיות קנאה מהצלחה, או פחד מכיבוש והשתלטות על ידי עם ישראל. להלן נביא רק את המקרים שמצינו בתורה. שנאה ראשונה נגד עם ישראל מצינו כבר אצל יצחק אבינו, שאומר אבימלך ליצחק: "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד" (בראשית, תולדות כו טז) השנאה כאן נובעת מקנאה מהצלחתו של יצחק אבינו, כפי שאומר הכתוב: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלשתים" (שם, יד). שנאה נוספת נגד עם ישראל מצינו במצרים. שם ישנה סיבה של פחד השתלטות ומלחמה מעם ישראל, כפי שאומר הכתוב: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א, ט-י). שנאה נוספת נגד עם ישראל מצינו בזמן שבלק בן ציפור מלך מואב שוכר את בלעם לפגוע בעם ישראל. גם שם ישנה סיבה, בגלל שהיה פחד מפני עם ישראל, כפי שאומר הכתוב: "ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל" (במדבר, בלק כב, ג) וכן נאמר אחר כך: "ויכס את עין הארץ עתה לכה קבה לי אותו אולי אוכל להלחם בו וגרשתיו" (שם יא). בשני מקומות בתורה מצינו שבאו להילחם בעם ישראל בלי שרואים סכנה כלשהי כלפי המתקיף. במקום הראשון: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות, בשלח יז, ח). ואומר הילקוט שמעוני (דברים, כי תצא כה) דבר אחר: "עמלק" עם לק, שבא ללוק דמן של ישראל ככלב. למה היה עמלק דומה? לזבוב שהוא להוט אחר המכה, כך היה עמלק להוט אחר ישראל ככלב, ארבע מאות פרסה פסע עמלק ובא לעשות מלחמה עם ישראל ברפידים, ע"כ. לפי מדרש זה, עם ישראל כלל לא סיכן את עמלק ולעמלק לא היתה שום סיבה לבוא לשנוא ולהלחם, עמלק היה רחוק ארבע מאות פרסה מעם ישראל, ועשה את אותו מסע רק כדי להילחם בעם ישראל, בגלל שנאה ללא סיבה.

המקום השני שמצינו שבאו להילחם בעם ישראל ללא סיבת סכנה, הוא לאחר פטירת אהרון הכהן, אמר הכתוב: "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל" (במדבר, חקת כא, א). ישראל לא אימו עליהם במלחמה, אלא כפי שדרשו חז"ל במסכת ראש השנה (ג ע"א) על הכתוב: "וישמע הכנעני", מה שמועה שמע? שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני הכבוד וסבור ניתנה רשות להילחם בישראל. באו להילחם בישראל בלא כל איום מצד עם ישראל, אלא מתוך שנאה שלמה. ואמרו חז"ל ש"הכנעני מלך ערד יושב הנגב" הוא לא כנעני, אלא עמלק, כדברי המדרש במדבר רבה (יט, כ) מי היה מלך ערד? זה עמלק, ע"כ.

בכל המקומות שהיתה שנאה לעם ישראל, היתה גם סיבה, לכאורה הגיונית, נגד עם ישראל. מה שאין כן אצל עמלק, מצינו שנאה לשם שנאה בלא שום סיבה חיצונית, אלא הסיבה לשנאת עמלק היתה סיבה אידיאולוגית העוברת מדור לדור.

מאורי הדורות בראי הפרשה

"וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה" – שאל אחד מתלמידי ר' חיים מוולוז'ין את רבו [רח"מ – מגדולי תלמידיו של הגאון מוילנא. חי בשנים תק"ט (1749) – תקפ"א (1821)]: כיצד בגמרא מס' קידושין כב, נאמר: "אע"פ שאינה נאה", והרי התורה מציינת מפורשות "אשת יפת תואר"? השיב הרח"מ: יש להתבונן בהבדל שבין "וחשקת" ובין "וחפצת", שתיבת "וחשקת" היא מהצד הרוחני, כמו שאומר: "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם", ואילו "וחפצת" הוא מהצד הגשמי והחומרי, לשון 'חפץ'. ואם תתמה כיצד לענין שכם בן חמור נאמר (ברא' לד) "שכם בני חשקה נפשו בבתכם תנו נא אותה לו לאשה", הרי רשע הוא ואיך תהא בו רוחניות? הנה על זה רש"י מפרש: וחשקת=וחפצת – מה שלא נמצא בשום מקום בפירוש רש"י, שיפרש באופן הזה [ואונקלוס שם: חשקה = צבי, וכאן חשקה = ותתרעי=ותבחר]. שכם בא בערמה כאילו מתוך ענין רוחני ולא מתוך תאוה חמרית ליופיה של דינה, והוא שקר. ע"כ רש"י מפרש: וחשקת=וחפצת, ואמנם הכתוב לא מאחר באומרו: "ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב". האמת יצאה לאור! ומוסיף רח"מ ואומר: מכיון שהתורה דיברה ביצר הרע כמבואר במסכת קידושין [שם], מובן שיצה"ר בא לו לאדם ומפתהו ואומר לו: חשוק בזו הנכריה מפאת מעלותיה הרוחניות הרמות ולא מפאת יופיה, והוא שאמרו חז"ל: וחשקת בה אע"פ שאינה יפת תואר – שכך יצה"ר מפתה לאדם. לפיכך אח"כ בהמשך נאמר "והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה" – שאחר שהכירה, נוכח לדעת שמלכתחילה הוא חפץ בה ולא חשק בה כפי שיצה"ר הסיתו.

הפוסט פרשת כי תצא הופיע לראשונה ב-מועצה דתית רחובות.