פרשת ראה

פרפראות

''ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה''

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (י"א, כ"ו)

ראה שלא תנהג בדרכי-בינים ובפשרו, כי אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה, שהם שני ניגודים קיצוניים ביותר. אם לא בדרך הברכה, הרי זו כבר מילא דרך הקללה, דרך-ביניים אין בנמצא כלל. פתח הכתוב בלשון יחיד: "ראה" ועבר מיד ללשון רבים: "לפניכם"? שכן ליתן נותנים להכל במידה שווה, אבל לראות רואה כל אחד באופן אחד. אדם כמות שהוא, כך רואה הוא. דרכו של עולם, כשרוצים לקרב לבו של ילד קטן ללימוד התורה, מראים לו אגורה ושוט ואומרים לו: "אם תלמד תקבל את האגורה, ואם לא תלמד תספוג מלקות בשוט". וכל זה משום שעדיין שכלו של הילד פעוט מכדי להבין, שעצם לימוד-התורה ברכה הוא, ועצם אי-לימוד התורה קללה הוא, אבל משהוא מתבגר וקנה דעת, שוב אין צורך להראות לו את האגורה ואת השוט, כי מבין הוא מעצמו שעליו לחפוץ בלימוד התורה, לפי שיגיעת התורה ברכה היא לאדם ואי-ידיעתה קללה היא לאדם. לפיכך אומר משה רבנו לבני-ישראל: ראו והיכלמו, עד היכן הגעתם בעולמכם, שעכשיו לאחרי ארבעים שנות עמל ונסיונות – "אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – עדיין צריך אני להציע לפניכם "אגורה" ו"שוט". "את הברכה אשר תשמעו" – הן כבר הגיעה העת שתבינו מעצמכם כי הברכה היא עצם העובדה שאתם שומעים, "והקללה אם לא תשמעון" – זה שאינכם שומעים היא היא הקללה. והנה לבסוף עדיין הנכם כילד מתחיל שיש לעורר את חשקו על-ידי ברכה ולאיים עליו בקללה.

"והקללה אם לא תשמעו וסרתם מן הדרך" (י"א, כ"ח)

אצל ברכה נאמר רק: "אשר תשמעו", ואילו אצל קללה נאמר נוסף על "לא תשמעו" גם "וסרתם מן הדרך"? לפי שמחשבה טובה הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה, הרי ממילא בשמיעה גרידא, עוד לפני העשיה, כבר באה הברכה. אבל מחשבה רעה הלא אינה מצטרפת למעשה, לכן אין הקללה באה מיד אחרי אי-השמיעה, אלא מן ההכרח שיהיה גם מעשה – "וסרתם מן הדרך".

"ונתת את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל" (י"א, כ"ט)

להקיש קללות לברכות, מה ברכות בקול רם אף קללות בקול רם (מדרש תנחומא).

דרכו של עולם, כשבאים לשבח אדם בעד מעשה טוב שעשה, משבחים אותו בקול רם בפני הציבור כולו. אבל אדם שעשה מעשה רע ויש להוכיחו על פניו, עושים זאת בצינעה לבל ישמע אדם, כי חוששים פן יבוא הלה לכלל כעס. ברם, רצונו של השם-יתברך הוא, שכשם שמשבחים לאדם בעד מעשיו הטובים בקול רם, כך יש להוכיחו בעד מעשיו הרעים גם-כן בקול רם, למען ישמעו הכל וייראו לבלי ללמוד ממעשיו הרעים, ולא להחניף לו ולטשטש את מעשהו בשתיקה.

"לשכנו תדרשו ובאת שמה" (י"ב, ח')

"תדרשו" – אם תדרשו ותשאפו להתקרב למשכן ה' – ודאי יעלה הדבר בידך – "ובאת שמה,. שכן "הבא לטהר מסייעין אותו". פתח בלשון רבים: "תדרשו" וסיים בלשון יחיד: "ובאת"? ברם, חכמינו אמרו: "ציון היא ודרש אין לה – מכלל דבעי דרישה" (ראש השנה ל'). מה טיבה של "דרישה" זו? – שצריך אדם לחקור ולדרוש אחרי הסיבות שגרמו לחורבן ולתקנן, כדי לאפשר את הבנין מחדש. והנה, הסיבה לחורבן הבית האחרון הלא היתה שנאת-החנם ששררה בין בני-ישראל, והתיקון לכך הוא: אהבה ואחדות. זהו איפוא שמרמז כאן הכתוב: "לשכנו תדרשו" – דרוש תדרשו לברר, למה המשכן איננו, כי אז יתברר לכם שהסיבה לכך היא, משום שהייתם "רבים" – מפולגים לפלגים רבים מחמת שנאת-חינם; לכן תתקנו זאת ותהיו כולכם כאיש אחד, כך שיהיה "ובאת שמה" בלשון יחיד. בכוח האחדות ייהפך מלשון רבים ללשון יחיד.

"כי ירחיב…ואמרת אכלה בשר…בכל אות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום…וזבחת מבקרך ומצאנך" (י"ב, כ'-כ"א)

אדם הראשון אסור היה עליו לאכול בשר, כי אם רק צמחים, ואילו לנח הותר לאכול בשר.

לכאורה מקום היה לחשוב, כי נח עלה בצדקותו על האדם הראשון, שכן הותר לו לאכול מה שנאסר על אדם הראשון אולם באמת אין הדבר כך, אלא אדם הראשון בתור יציר כפיו של הקדוש-ברוך-הוא היה במדרגה כה גבוהה עד שברצותו לאכול בשר היה טועם את טעמו של הבשר גם בירקות שהיה אוכל כדרך שהיו בני-ישראל טועמים במן את כל הטעמים שאיוותה נפשם – ממילא לא היה צורך להמית בעל-חי כדי לטעום טעם בשר. אבל נח אל היה בעל מדרגה כה גבוהה ולכן ברצותו לאכול בשר נאלץ היה להמית חילה בעל-חי. זהו שאמר הכתוב: "כי ירחיב ה' את גבולך" – כי תהיה מבחינה רוחנית גדול במידה מספקת, במדרגה של צדיק גמור, אזי "ואמרת אוכלה בשר" – יספיק אם רק תאמר שרצונך בבשר – "בכל אות נפשך תאכל בשר" – וכבר תשיג את מבוקשך ותאכל בשר, גם אם לא תשחט מאומה, לפי שתטעם את טעמו של הבשר בכל מאכל שתאכל; אבל אם "כי ירחק ממך המקום" – השם-יתברך, שהוא מקומו של עולם, ירחק ממך, לא תהיה במדרגה של צדיק גמור אזי לא יועיל לך הרצון בלבד, אלא "וזבחת מבקרך ומצאנך" – יהא עליך לטרוח ולשחוט בעל-חי כדי שיהיה לך בשר ממש.

"כי יקום בקרבך נביא" (י"ג, ב')

שלושת הפרשיות שבתורה המדברות בהסתת והדחת האדם לרעה, הן כנגד שלושת אופני ההדחה הקיימים בעולם. יש הדחה מצד אישיות מזוייפת. פלוני מוחזק בעיני הבריות למשורר, מדינאי, מרחיק-ראות, ובכוח אישיותו המעושה הוא מכניע אנשים תחת השפעתו והם מודחים על-ידו מדרך היהדות. כנגד מדיח כזה נאמרה הפרשה הראשונה של נביא-השקר, שעליו אמרה תורה: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא".

יש הדחה מצד קרובים וידידים, אחים, אחיות ושארי-בשר, שמשפיעים לפעמים על אדם להדיחו מדרך הישר. כנגד מדיח זה נאמרה הפרשה השנייה: "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או רעך אשר כנפשך" והתורה מצווה ואומרת: "לא תאבה לו ולא תשמע לו". ויש גם שאדם נסחף אחרי מצב-רוח המוני ונופל תחת השפעת הרחוב, האופנה, דעת הקהל. כיון שהכל אומרים כך ועושים כך, הריהו אומר ועשה גם הוא כך. כנגד הדחה כזו נאמרה הפרשה השלישית של עיר-הנידחת: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם". כאן מן הצורך לנהל מלחמה: "הכה תכה את יושבי העיר היא".

בזמננו מצויים, לגודל דאבון-הלב, שלושת גורמי-ההדחה גם יחד ויש להיזהר יפה מפניהם.

"אחרי ה' אליהיכם תלכו ואתו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקלו תשמעו ואתו תעבדו ובו תדבקון" (י"ג, ה')

אותם הדברים נאמרו בעצם גם בפרשה הקודמת, בלשון יחיד: "את ד' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק" (י', כ') – ולמה איפוא חזרה תורה ואמרה זאת כאן בלשון רבים?

ברם, אם בימים כתיקונם מסוגל כל אחד להיות ירא-שמים ועובד-השם ביחידות, הרי בזמן שיש מסיתים ומדיחים בעולם, אין בכוחו של היחיד לפעול מאומה, אלא מן ההכרח שיווצר מכל היחידים כוח-רבים מלוכד כדי להתגונן מפני ההסתות והדחות. לפיכך, כאן בפרשה המדברת בהדחתו של נביא שקר, חוזרת התורה ואומרת אותם הדברים בלשון רבים, לפי שאז חייבים היחידים להתלכד יחד, למען יוכלו לקיים: "אותו תיראו ואת מצוותיו תשמרו ואותו תעבודו ובו תדבקון".

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" – בעה"ט [רבי יעקב בר' אשר: נולד בקולוניא שבאשכנז בשנת ה"א ל' (1270 למנינם) לאביו הדגול הרא"ש ונפטר בשנת ק"ג (1343 למנינם)]: "ראה אנכי", אמר בלשון יחיד, ופירושו, שאמר ראה לכל אחד ואחד. ויש מפרשים ליהושע אמר "ראה אנכי" והזהירו לברך את ישראל כשיעברו את הירדן. ויש מפרשים לפי שקללות וברכות שבמשנה תורה כולם נאמרו בלשון יחיד. ד"א "ראה אנכי", ראה עשרת הדברות שפתח ב"אנכי" ותקיים אותם כי כל המצות כלולות בהם. ד"א "ראה אנכי", פירוש ממני תראו וכן תעשו. כלי יקר [ר' שלמה אפרים בר' אהרן מלונטשיץ: מחכמי פראג. מתלמידי המהרש"ל. מחיבוריו: עיר גבורים, כלי יקר, עוללות אפרים, ארח לחיים, שפתי דעת, עמודי שש ורבבות אפרים. רבינו נפטר בפראג בשנת שע"ט (1619 למנינם)]: "ראה" כמדבר ליחיד, "לפניכם" כמדבר לרבים. לפי שאמרו רז"ל (קידושין מ) לעולם ידמה לאדם כאלו היה כל העולם מחצה על מחצה זכיות ועונות, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. לכך אמר אל כל יחיד "ראה", שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו "לפניכם" – לכולכם. והזכיר ענין זה בפרשה זו המדברת מענין הר גריזים והר עיבל, כי שם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה, ומצד הערבות רבים נתפסים בעון היחיד.

את הברכה אשר תשמעו….והקללה אם לא תשמעו" – בעה"ט: בברכות אמר את לשון רבוי… ובקללה לא אמר 'את' אלא והקללה. ד"א: א"ת הברכה, מאל"ף עד תי"ו מ"אם בחקותי תלכו" (ויקרא כו/ ג) עד "ואולך אתכם קוממיות" (שם שם/יג) ובקללה מוא"ו עד ה"א מ"ואם לא תשמעו" (שם שם/יד) עד "ביד משה" (שם שם/מו), ולכך אמר והקללה. בקללה אמר "אם לא תשמעו" ובברכה אמר "אשר תשמעו", ולא אמר 'אם' בלשון ספק, כפי שאמר בקללה, ואמר "אשר" מלשון 'אשרי' שנאמר (משלי ח/לד) "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי". "את הברכה אשר תשמעו", סופי תיבות: תורה – שבזכות התורה יבאו הברכות.

הַגָּאוֹן רַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי אַטִינְגָה, מֵרַבָּנֵי בּוֹבְּרוּיְסְק, נוֹלַד בִּסְבִיבוֹת הָעִיר שְׁוִוינְצִיָאן, הַסְּמוּכָה לְוִילְנָה. בִּצְעִירוּתוֹ עָשָׂה כַּמָּה שָׁנִים בְּוִילְנָה וְשָׁם דָּבַק בּוֹ הַכִּנּוּי – 'הָעִלּוּי מִשְּׁוִוינְצְיָאן'.

כָּל גְּדוֹלֵי וִילְנָה אָהֲבוּ לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה עִם הָעֶלֶם הַצָּעִיר, בְּרוּךְ הַכִּשְׁרוֹנוֹת. כַּעֲבֹר זְמַן-מָה נַעֲשָׂה הָעִלּוּי בֶּן-בַּיִת גַּם אֵצֶל הַגָּאוֹן רַבִּי אֵלִיָּהוּ (הַגְּרָ"א) מִוִּילְנָה בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁהִתְרַשֵּׁם עֲמֻקּוֹת מֵעֹמֶק הַמַּחְשָׁבָה וּמֵהֶקֵּף הַיְּדִיעָה שֶׁל הַצָּעִיר.

מַסְלוּל חַיָּיו שֶׁל רַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי הִשְׁתַּנָּה כַּאֲשֶׁר פָּגַשׁ אֶת תַּלְמִידָיו שֶׁל רַבֵּנוּ הַזָּקֵן, רַבִּי שְׁנֵיאוֹר-זַלְמָן, בַּעַל הַתַּנְיָא וְהַשֻּׁלְחָן-עָרוּךְ. דִּבְרֵי הַחֲסִידוּת שֶׁשָּׁמַע מִפִּיהֶם שָׁבוּ אֶת לִבּוֹ. אַט-אַט הִתְקָרֵב לְעוֹלָמָהּ שֶׁל הַחֲסִידוּת, עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד קָם וְנָסַע לְלִיאוֹזְנָה, מְקוֹם מוֹשָׁבוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁנֵיאוֹר-זַלְמָן.

כְּשֶׁבָּא רַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי לְלִיאוֹזְנָה כְּבָר הָיְתָה כְּרֵסוֹ מְלֵאָה בְּתוֹרַת הַחֲסִידוּת, וְהוּא הִכִּיר הֵיטֵב אֶת רַעְיוֹנוֹתֶיהָ וּדְרָכֶיהָ. וּבְכָל-זֹאת עֲדַיִן כִּרְסֵם בְּלִבּוֹ סָפֵק בִּדְבַר הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה שֶׁעָלָיו לָלֶכֶת בָּהּ. זֹאת בִּקֵּשׁ לְבָרֵר בַּפְּגִישָׁה הָאִישִׁית עִם הָרַבִּי.

הַסֵּדֶר בְּלִיאוֹזְנָה הָיָה, שֶׁהַמְּבַקֵּשׁ לְהִתְקַבֵּל לִ'יחִידוּת' אֵצֶל הָרַבִּי, חַיָּב הָיָה תְּחִלָּה לַעֲבֹר סִדְרָה שֶׁל הֲכָנוֹת. הַמְּמֻנֶּה עַל הָאַבְרֵכִים שֶׁבָּאוּ לְלִיאוֹזְנָה הָיָה אָחִיו שֶׁל הָרַבִּי, רַבִּי יְהוּדָה-לֵיְיבּ. בַּתְּחִלָּה הָיָה בּוֹחֵן אֶת הָאַבְרֵכִים בְּלִמּוּד. לְאַחַר שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל טִיב לִמּוּדָם וִידִיעוֹתֵיהֶם, הָיָה נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד דֶּרֶךְ פְּרָטִית בְּלִמּוּד נִגְלֶה וַחֲסִידוּת, כַּהֲכָנָה לַכְּנִיסָה אֶל הָרַבִּי.

לִמּוּד זֶה הָיָה נִמְשָׁךְ כַּמָּה שָׁבוּעוֹת, וְאָז הָיָה הָאַבְרֵךְ חוֹזֵר וְנִבְחָן בַּשֵּׁנִית עַל-יְדֵי שְׁנֵי אֶחָיו הַנּוֹסָפִים שֶׁל הָרַבִּי, רַבִּי מָרְדְּכַי וְרַבִּי מֹשֶׁה. רַבִּי מָרְדְּכַי הִצְטַיֵּן בִּבְקִיאוּת מְיֻחֶדֶת בְּשַׁ"ס בַּבְלִי וּבְרִאשׁוֹנִים, וְרַבִּי מֹשֶׁה נוֹדָע בִּשְׁלִיטָתוֹ הַנְּדִירָה בְּשַׁ"ס יְרוּשַׁלְמִי וּבְרַמְבַּ"ם.

גַּם רַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי עָבַר מַסְלוּל דּוֹמֶה. שְׁבוּעַיִם תְּמִימִים לָמַד יוֹמָם וָלַיִל עַל-פִּי הַדְרָכָתוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה-לֵיְיבּ, וּלְאַחַר מִכֵּן נִקְרָא לְשִׂיחָה אֶל שְׁנֵי אֶחָיו הָאֲחֵרִים. רַק לְאַחֲרֵי כָּל זֹאת נִכְנַס לִ'יחִידוּת' אֵצֶל הָרַבִּי.

רַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי נָשָׂא עִמּוֹ שְׁתֵּי קֻשְׁיוֹת חֲמוּרוֹת בַּיְּרוּשַׁלְמִי וּבָרַמְבַּ"ם. אֶת הַקֻּשְׁיוֹת הָאֵלֶּה נָהַג לְהַצִּיג לְכָל גָּאוֹן בַּתּוֹרָה שֶׁפָּגַשׁ, אוּלָם עַד כֹּה לֹא הֵנִיחַ אִישׁ מֵהֶם אֶת דַּעְתּוֹ בִּתְשׁוּבוֹתָיו.

פַּעַם אַחַת אַף הָעֵז לְהַצִּיג אֶת הַקֻּשְׁיוֹת לִפְנֵי הַגְּרָ"א. שֶׁלֹּא כַּלַּמְדָנִים הָאֲחֵרִים שֶׁפָּגַשׁ, אֲשֶׁר נִסּוּ אֶת כּוֹחָם בְּתֵרוּץ הַקֻּשְׁיוֹת, הַגְּרָ"א דַּוְקָא תָּמַךְ בְּקֻשְׁיוֹת אֵלֶּה, וְאַף חִזֵּק אוֹתָן וְהוֹסִיף לָהֶן עֹמֶק, אוּלָם תֵּרוּץ לַקֻּשְׁיוֹת לֹא נָתַן.

הָאֵימָה שֶׁנָּפְלָה עַל רַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי לְמַרְאֵהוּ שֶׁל רַבִּי שְׁנֵיאוֹר-זַלְמָן כִּמְעַט שֶׁמָּנְעָה מִמֶּנּוּ לְהַצִּיג לְפָנָיו אֶת קֻשְׁיוֹתָיו. לְבַסּוֹף הִתְעַשֵּׁת וְשָׁטַח אוֹתָן לִפְנֵי הָרַבִּי. רַבִּי שְׁנֵיאוֹר-זַלְמָן הִקְשִׁיב לִדְבָרָיו רֹב קֶשֶׁב, וּבְסוֹפָם הֵחֵל לְהַרְצוֹת אֶת הַסּוּגְיָה בַּיְּרוּשַׁלְמִי וּלְאַחַר מִכֵּן אֶת הַהֲלָכָה הַנְּדוֹנָה בָּרַמְבַּ"ם. אֹפֶן לִמּוּדוֹ שֶׁל הָרַבִּי וְהַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ הִסְבִּיר אֶת הַדְּבָרִים, שָׁמְטוּ אֶת הַקַּרְקַע מִתַּחַת הַקֻּשְׁיוֹת וְהוֹתִירוּ אֶת הַכֹּל בָּרוּר וְחָלָק.

רַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי הָיָה הָמוּם. לְשׁוֹנוֹ כְּמוֹ נֶעֶתְקָה מִפִּיו. הוּא יָצָא מֵחַדְרוֹ שֶׁל הָרַבִּי נִסְעָר וְנִרְעָשׁ.

הַנֹּהַג בְּלִיאוֹזְנָה הָיָה, שֶׁהַיּוֹצְאִים מִ'יְּחִידוּת' אֵצֶל הָרַבִּי, פּוֹצְחִים בְּרִקּוּד חֲסִידִי הַמְּכֻנֶּה 'רִקּוּד הַיְּחִידוּת'. בְּצֵאתוֹ מֵחֲדַר הָרַבִּי 'נִסְחַב' רַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי עַל-יְדֵי כַּמָּה מִן הָאַבְרֵכִים הַצְּעִירִים לְתוֹךְ הָרִקּוּד. הוּא רָקַד אֶת הָרִקּוּד, אַךְ לִבּוֹ וּמַחְשְׁבוֹתָיו לֹא הָיוּ עִמּוֹ. רַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי חָזַר לְבֵיתוֹ כְּחָסִיד לְכָל דָּבָר.

יוֹם אֶחָד סִפֵּר רַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי לְאַחַד הַקְּרוֹבִים אֵלָיו עַל הַקֻּשְׁיוֹת הַחֲמוּרוֹת בַּיְּרוּשַׁלְמִי וּבָרַמְבַּ"ם, קֻשְׁיוֹת שֶׁלְּאִישׁ לֹא הָיְתָה עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבָה מְנִיחָה אֶת הַדַּעַת, וְעַל הַ'יְּחִידוּת' הַמֻּפְלָאָה אֵצֶל הָרַבִּי, שֶׁבְּמַהֲלָכָהּ הֻבְרַר לוֹ כִּי הַקֻּשְׁיוֹת אֵינָן קַיָּמוֹת כְּלָל.

"מֵחוֹבָתְךָ לָגֶשֶׁת לַגָּאוֹן (מִוִּילְנָה) וּלְהַצִּיעַ לְפָנָיו אֶת הָעִנְיָן", אָמַר בֶּן-הַשִּׂיחַ.

רַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי קִבֵּל אֶת הָרַעְיוֹן וְהַשְּׁנַיִם הִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הַגְּרָ"א. רַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי בִּקֵּשׁ לְהַזְכִּיר אֶת שְׁתֵּי הַקֻּשְׁיוֹת לַגָּאוֹן, אֶלָּא שֶׁהַגָּאוֹן לֹא הָיָה זָקוּק כְּלָל לְתִזְכֹּרֶת וּמִיָּד הֵחֵל לְהַרְצוֹת, מִלָּה בְּמִלָּה, אֶת הַדְּבָרִים שֶׁהוֹסִיף הוּא לַקֻּשְׁיוֹת בַּפַּעַם הַקּוֹדֶמֶת.

כְּשֶׁסִּיֵּם הַגְּרָ"א אֶת דְּבָרָיו, חָזַר לְפָנָיו רַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי עַל בֵּאוּר הַסּוּגְיוֹת, כְּפִי שֶׁשָּׁמַע מִפִּיו שֶׁל רַבִּי שְׁנֵיאוֹר-זַלְמָן. הַגְּרָ"א שָׁקַע בְּמַחְשָׁבוֹת לִזְמַן-מָה. אַחַר-כָּךְ הִתְרוֹמֵם מְלֹא קוֹמָתוֹ, עָטוּר בְּטַלִּיתוֹ וּבִתְפִלָּיו, וְאָמַר בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה: "תְּשׁוּבוֹת כָּאֵלּוּ יָכוֹל לוֹמַר רַק הָרֵישׁ-מְתִיבְתָּא בָּרָקִיעַ. וְאִם גָּאוֹן אוֹ צַדִּיק אָמַר זֹאת – יוֹדֵעַ הוּא זֹאת בְּרוּחַ-הַקֹּדֶשׁ. לוּ שָׁמַעְתִּי אֲנִי בְּעַצְמִי אֶת הַדְּבָרִים מִפִּיו שֶׁל הַגָּאוֹן שֶׁאֲמָרָם, הָיִיתִי נוֹקֵט אֶת לְשׁוֹנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן: 'מוֹבִילְנָא מָאנֵיה אַבַּתְרֵיה לְבֵי מַסותָא' (=אֶשָּׂא אֶת בְּגָדָיו אַחֲרָיו לְבֵית-הַמֶּרְחָץ)".

הַגָּאוֹן נָתַן בְּרַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי מַבָּט נוֹקֵב, אַךְ הוּא שָׁתַק וְלֹא הֵעֵז לְגַלּוֹת לַגָּאוֹן כִּי שָׁמַע אֶת בֵּאוּר הַסּוּגְיָה מִפִּי רַבִּי שְׁנֵיאוֹר-זַלְמָן.

לְיָמִים הִתְחָרֵט רַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי עַל שֶׁלֹּא אָזַר עֹז בְּנַפְשׁוֹ לְסַפֵּר לַגְּרָ"א מִיהוּ הַגָּאוֹן הָאַלְמוֹנִי שֶׁיִּשֵּׁב אֶת הַסּוּגְיוֹת בְּדֶרֶךְ כֹּה מֻפְלָאָה, עַד שֶׁהַגְּרָ"א הָיָה מוּכָן 'לָשֵׂאת אֶת בְּגָדָיו'. אוּלַי גִּלּוּי הַדָּבָר הָיָה מַצְלִיחַ לִמְנֹעַ בֶּעָתִיד לְפָחוֹת חֵלֶק מֵהַמַּחֲלֹקֶת הַמְּיֻתֶּרֶת בֵּין הַחֲסִידִים לְמִתְנַגְּדֵיהֶם, הִצְטַעֵר רַבִּי בָּרוּךְ-מָרְדְּכַי.

סיפור שני

לִפְנֵי שָׁנִים חַי עָשִׁיר גָּדוֹל, שֶׁלֹּא נָהַג זְהִירוּת מַסְפֶּקֶת בְּכַסְפּוֹ, וּמִדֵּי פַּעַם שָׁלַח אֶת יָדָיו בַּעֲסָקִים נְטוּלֵי בָּסִיס. אַט-אַט קָטַן עָשְׁרוֹ עַד שֶׁיָּרַד וְהִדַּרְדֵּר וְנַעֲשָׂה עָנִי וְאֶבְיוֹן.

לְפַרְנָסַת מִשְׁפַּחְתּוֹ נֶאֱלַץ לִטֹּל הַלְוָאוֹת, אַךְ לְהַחְזִירָן לֹא הָיָה בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ. בֹּקֶר וָעֶרֶב הִתְדַּפְּקוּ הַנּוֹשִׁים עַל דֶּלֶת בֵּיתוֹ, וּמַצָּבוֹ הָיָה בְּכִי-רַע.

מִכֵּיוָן שֶׁרָגִיל הָיָה כָּל יָמָיו לִנְסֹעַ אֶל הַצַּדִּיק רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק מִבַּרְדִיצ'וֹב, הֶחְלִיט גַּם הַפַּעַם לִנְסֹעַ אֵלָיו כְּדֵי לְתַנּוֹת לְפָנָיו אֶת צָרָתוֹ וּלְבַקֵּשׁ אֶת בִּרְכָּתוֹ.

הִקְשִׁיב הַצַּדִּיק בִּתְשׂוּמַת-לֵב לַסִּפּוּר הֶעָצוּב, וּלְמֶשֶׁךְ דַּקּוֹת אֲחָדוֹת שָׁקַע בְּהִרְהוּרִים. לְבַסּוֹף הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ, הִבִּיט בַּיְּהוּדִי הָעוֹמֵד מוּלוֹ וְאָמַר: "לְדַעְתִּי, כְּדַאי שֶׁתִּקְנֶה לְעַצְמְךָ שְׁטַר הַגְרָלָה, וּבְעֶזְרַת ה' מִכָּאן תָּבוֹא הַיְּשׁוּעָה".

נָשָׂא הֶעָנִי מַבָּט אֻמְלָל אֶל הַצַּדִּיק וְאָמַר: "יוֹדֵעַ אֲנִי בְּבִטְחָה כִּי בִּרְכָּתוֹ שֶׁל הָרַבִּי תִּתְקַיֵּם, אַךְ אֵינִי יוֹדֵעַ מָתַי אֶזְכֶּה לְכָךְ, וְשֶׁמָּא יֶאֱרַךְ הַדָּבָר זְמַן-מָה. עַד אָז יוֹסִיפוּ הַנּוֹשִׁים לְהָצִיק לִי וְלִרְדֹּף אוֹתִי. נוֹסַף עַל כָּךְ, בַּת יֵשׁ לִי שֶׁכְּבָר הִגִּיעָה לְפִרְקָהּ וְצָרִיךְ אֲנִי לְהַשִּׂיאָהּ!".

חִיּוּךְ קַל עָלָה עַל שְׂפָתָיו שֶׁל רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק. "לֵךְ לְדַרְכְּךָ וְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא יַעֲזֹר לְךָ גַּם קֹדֶם", סָתַם וְלֹא פֵּרֵשׁ.

עִם צֵאתוֹ מִבֵּית רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק, מִהֵר הֶעָנִי לִרְכֹּשׁ כַּרְטִיס הַגְרָלָה וּטְמָנוֹ הֵיטֵב בְּכִיסוֹ. בְּדַרְכּוֹ חֲזָרָה לְבֵיתוֹ נָטָה לְעֵת עֶרֶב לָלוּן בְּאַחַת הָאַכְסַנְיוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ. בְּאוֹתָהּ אַכְסַנְיָה לָן בְּאוֹתוֹ לַיְלָה גַּם פָּרִיץ נִכְבָּד וּבַעַל נְכָסִים לָרֹב.

בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה חָלַם הַפָּרִיץ חֲלוֹם. בַּחֲלוֹמוֹ נֶאֱמַר לוֹ, כִּי עִמּוֹ בָּאַכְסַנְיָה יָשֵׁן אוֹרֵחַ יְהוּדִי וּבְכִיסוֹ שְׁטַר הַגְרָלָה שֶׁעָתִיד לִזְכּוֹת בַּזְּכִיָּה הַגְּדוֹלָה. "אִם תַּחֲלִיף אֶת שְׁטָרְךָ בִּשְׁטָרוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי, תִּפֹּל הַזְּכִיָּה הַגְּדוֹלָה בְּחֶלְקְךָ", שָׁמַע הַפָּרִיץ קוֹל בַּחֲלוֹם.

הִתְעוֹרֵר הַפָּרִיץ מִשְּׁנָתוֹ וְנוֹכַח כִּי אַךְ חֲלוֹם חָלַם. הִתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ הַשֵּׁנִי וְשָׁקַע שׁוּב בְּתַרְדֵּמָה. אוּלָם הַחֲלוֹם שָׁב וְנִשְׁנָה. הִתְעוֹרֵר הַפָּרִיץ שׁוּב מִשְּׁנָתוֹ וְהֵבִין כִּי אֵין זֶה חֲלוֹם-שָׁוְא. מִיָּד קָרָא לִמְשָׁרְתָיו וְצִוָּה עֲלֵיהֶם לִבְדֹּק אִם יֵשׁ בָּאַכְסַנְיָה אוֹרֵחַ יְהוּדִי, וְאִם-כֵּן – לְהָבִיאוֹ אֵלָיו מִיָּד.

כַּעֲבֹר כַּמָּה דַּקּוֹת עָמַד לִפְנֵי הַפָּרִיץ הַיְּהוּדִי הֶעָנִי, טְרוּט עֵינַיִם וְרוֹעֵד מִפַּחַד, מִתְאַמֵּץ לְהָבִין עַל מָה וְלָמָּה הֻזְעַק בְּאִישׁוֹן-לַיִל לְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי הַפָּרִיץ.

"הַאִם יֵשׁ בְּיָדְךָ שְׁטַר הַגְרָלָה?", חָקַר הַפָּרִיץ.

"אָכֵן אֲדוֹנִי", עָנָה הַיְּהוּדִי, תָּמֵהַּ וּמְפֻחָד.

"גַּם בְּיָדִי שְׁטָר כָּזֶה", אָמַר הַפָּרִיץ. "הָבָה נַחְלִיף בֵּינֵינוּ אֶת הַשְּׁטָרוֹת וּבִתְמוּרָה אֶתֵּן לְךָ כַּמָּה זְהוּבִים".

הַיְּהוּדִי שֶׁזָּכַר אֶת הַבְטָחַת הַצַּדִּיק, אָזַר אֶת כָּל אֹמֶץ לִבּוֹ וְסֵרֵב. "גַּם אִם יַצִּיעַ לִי אֲדוֹנִי כֶּסֶף רַב, אֵינִי מוּכָן לְהָמִיר אֶת הַשְּׁטָר שֶׁבְּיָדִי בִּשְׁטָר אַחֵר", אָמַר.

נִסָּה הַפָּרִיץ לְהַעֲלוֹת אֶת הַמְּחִיר, וְהִגִּיעַ עַד אֶלֶף זְהוּבִים, אַךְ הַיְּהוּדִי עוֹמֵד בְּסֵרוּבוֹ. כָּעַס הַפָּרִיץ וּבַחֲמַת זַעֲמוֹ צִוָּה עַל מְשָׁרְתָיו לְהוֹצִיא אֶת הַשְּׁטָר בְּכוֹחַ מִיְּדֵי הַיְּהוּדִי.

עָשׂוּ הַמְּשָׁרְתִים כְּמִצְוַת אֲדוֹנָם וְהוֹצִיאוּ אֶת הַשְּׁטָר מִיְּדֵי הַיְּהוּדִי. הַפָּרִיץ הַגַּזְלָן בִּקֵּשׁ לְהוֹכִיחַ אֶת 'יָשְׁרוֹ'; נָתַן לַיְּהוּדִי אֶת שְׁטַר הַהַגְרָלָה שֶׁלּוֹ וְכֵן אֶלֶף זְהוּבִים, כְּפִי שֶׁהִצִּיעַ קֹדֶם לָכֵן. "מִלָּה הִיא מִלָּה", אָמַר הַפָּרִיץ וְחִיֵּךְ בְּלִגְלוּג.

שָׁבוּר וּמְדֻכָּא חָזַר הֶחָסִיד לְחַדְרוֹ, כְּשֶׁבְּיָדוֹ שְׁטַר הַהַגְרָלָה שֶׁל הַפָּרִיץ וְאֶלֶף הַזְּהוּבִים. הוּא יָדַע כִּי בְּהִלָּקַח מִמֶּנּוּ הַכַּרְטִיס שֶׁרָכַשׁ בְּמִצְוַת רַבּוֹ, הִפְסִיד אֶת סְכוּם הַזְּכִיָּה הֶעָצוּם שֶׁל הַפְּרָס הַגָּדוֹל בַּהַגְרָלָה. אַף-עַל-פִּי-כֵן נִסָּה לְהִתְאוֹשֵׁשׁ וּלְנַחֵם אֶת עַצְמוֹ. "גַּם זוֹ לְטוֹבָה", חָשַׁב, "לְפָחוֹת אוּכַל לִפְרֹעַ מִקְּצָת חוֹבוֹתַי וְאַף לְחַתֵּן אֶת בִּתִּי בְּהַרְחָבָה".

לֹא אָרְכוּ הַיָּמִים וּשְׁטַר הַהַגְרָלָה שֶׁנָּתַן הַפָּרִיץ לַיְּהוּדִי הוּא שֶׁזָּכָה בַּזְּכִיָּה הַגְּדוֹלָה. עִם הִוָּדַע הַדָּבָר, מִהֵר הֶעָנִי הַמִּתְעַשֵּׁר לִנְסֹעַ לְבֵית הַצַּדִּיק כְּדֵי לְסַפֵּר לוֹ עַל כָּךְ וּכְדֵי לְהוֹדוֹת לוֹ עַל הַבְּרָכָה שֶׁהִתְקַיְּמָה, בְּדֶרֶךְ לֹא-צְפוּיָה.

חִיֵּךְ רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק מִבַּרְדִיצ'וֹב וְאָמַר בְּשִׂמְחָה:

"רָאִיתִי כִּי מַזָּלְךָ הֻשְׁפַּל עַד עָפָר וְלֹא הָיְתָה לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לִשְׁלֹחַ אֶת 'בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת' שֶׁיְּדַבֵּר עַל לֵב הַפָּרִיץ, לְהַחְלִיף עִמְּךָ אֶת שְׁטָרוֹ, שֶׁכֵּן רָאִיתִי כִּי שְׁטָרוֹ יִזְכֶּה וְלֹא שֶׁלְּךָ. וְאֶלֶף הַזְּהוּבִים שֶׁהֶעֱנִיק לְךָ נוֹסָף עַל כָּךְ, הֵם מִשּׁוּם שֶׁבִּקַּשְׁתָּ כֶּסֶף מִיָּד כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְהַשִּׂיא אֶת בִּתְּךָ. לָכֵן נוֹשַׁעְתָּ תְּחִלָּה בִּישׁוּעָה קְטַנָּה, וּלְאַחַר מִכֵּן הִגִּיעָה הַיְּשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה".

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵבִין הַיְּהוּדִי אֶת שֶׁרָמַז לוֹ הַצַּדִּיק בְּטֶרֶם לֶכְתוֹ בַּפַּעַם הַקּוֹדֶמֶת – "הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא יַעֲזֹר לְךָ גַּם קֹדֶם".

חָזַר הַיְּהוּדִי לְבֵיתוֹ וְנַעֲשָׂה גְּבִיר גָּדוֹל, יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁהָיָה קֹדֶם שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו. חֵלֶק נִכְבָּד מִכֶּסֶף הַזְּכִיָּה הִקְדִּישׁ לְמַעֲשֵׂי צְדָקָה וָחֶסֶד וּמֵעַתָּה נִזְהַר לִשְׁמֹר עַל כַּסְפּוֹ וְלֹא לְבַזְבְּזוֹ בַּעֲסָקִים מְפֻקְפָּקִים.

כְּשֶׁסִּיֵּם הַצַּדִּיק רַבִּי מֶענְדֶּל מִוִּיזְ'נִיץ לְסַפֵּר אֶת סִפּוּרוֹ לַחֲסִידָיו, הוֹסִיף וְאָמַר:

"לָזֶה כִּוֵּן הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בְּאָמְרוֹ לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, 'כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ'. וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה, מָה הַחִדּוּשׁ? וְכִי יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת כִּי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא יִנְטֹשׁ אֶת יַעֲקֹב מִבְּלִי לְקַיֵּם אֶת הַבְטָחָתוֹ לוֹ?! אֶלָּא, כָּךְ הוּא הַפֵּרוּשׁ: 'לֹא אֶעֱזָבְךָ' – גַּם בִּתְקוּפַת-הַבֵּינַיִם שֶׁלִּפְנֵי קִיּוּם הַהַבְטָחָה – 'עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ'. גַּם לִפְנֵי בּוֹא הַיְּשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה לֹא יַעַזְבֵנוּ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וְעַד אָז תִּהְיֶה יְשׁוּעָה קְטַנָּה".

סיפור שלישי

סִפֵּר מַר אוּרִי גּוֹרְדוֹן זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה: כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד, נִפְגַּעְתִּי מִשִּׁתּוּק יְלָדִים. עָבַרְתִּי אֵין-סְפֹר נִתּוּחִים, בְּעִקָּר בָּרַגְלַיִם, אַךְ רַגְלִי הַיְּמָנִית שֻׁתְּקָה כָּלִיל וְגַם יָדַי נִפְגְּעוּ בְּמִדָּה מְסֻיֶּמֶת.

נָכוּתִי זוֹ מִתְקַשֶּׁרֶת אֶצְלִי עִם זִכְרוֹנוֹת רַבִּים. אֶחָד הַחֲרִיפִים שֶׁבָּהֶם מַחְזִיר אוֹתִי לְלַיְלָה סוֹעֵר וְגָשׁוּם בִּשְׁנַת תשל"ח.

זֶה הָיָה זְמַן קָצָר לְאַחַר שֶׁהִגַּעְתִּי לְלוֹס-אַנְגֵ'לֶס, בִּשְׁלִיחוּת חִנּוּכִית. הָיִיתִי אָז כְּבֵן אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ. הָאַנְגְלִית שֶׁבְּפִי הָיְתָה רְצוּצָה לְמַדַּי, אֲבָל הֶאֱמַנְתִּי שֶׁגַּם כָּךְ אַצְלִיחַ לְהַגִּיעַ לְלֵב הַנֹּעַר – קְהַל-הַיַּעַד הָעִקָּרִי שֶׁל שְׁלִיחוּתִי.

מֵאַחַר שֶׁאֵין לְרַגְלִי הַיְּמָנִית הַכּוֹחַ הַדָּרוּשׁ לִלְחִיצָה עַל דַּוְשַׁת הַדֶּלֶק, הֻתְקַן בִּמְכוֹנִיתִי מִתְקָן מְיֻחָד, פְּרִימִיטִיבִי לְמַדַּי, אַךְ יָעִיל: חוּט נִקְשַׁר לְדַוְשַׁת הַדֶּלֶק וְהוּא חֻבַּר לְדַוְשָׁה נוֹסֶפֶת שֶׁהֻתְקְנָה בַּעֲבוּר רַגְלִי הַשְּׂמָאלִית. כָּךְ יָכֹלְתִּי לִנְהֹג בִּמְכוֹנִית אוֹטוֹמָטִית, בְּאֶמְצָעוּת רַגְלִי הַשְּׂמָאלִית, בְּעֶזְרַת הַחוּט.

לַיְלָה אֶחָד נָסַעְתִּי בַּכְּבִישׁ הַמָּהִיר, מְרֻבֵּה הַנְּתִיבִים. הָיִיתִי בְּדַרְכִּי לְהַרְצָאָה בְּאַחַת הָאוּנִיבֶרְסִיטָאוֹת, לִפְנֵי חוּג צְעִירִים יְהוּדִים. הַלַּיְלָה הָיָה גָּשׁוּם, אַךְ הַנְּסִיעָה הָיְתָה נְעִימָה. נָסַעְתִּי בִּמְהִירוּת בֵּינוֹנִית, מְסַדֵּר בְּרֹאשִׁי אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֹמַר עוֹד מְעַט לְמַאֲזִינַי.

לְפֶתַע נִשְׁמַע קוֹל פְּקִיעָה, וּמִיָּד חַשְׁתִּי שֶׁהַמְּכוֹנִית אֵינָהּ מְגִיבָה לִלְחִיצַת רַגְלִי. הֵבַנְתִּי שֶׁהַחוּט נִקְרַע וַאֲנִי בְּצָרָה: בְּאֶמְצַע הַכְּבִישׁ הַמָּהִיר, כְּשֶׁמִּיְּמִינִי וּמִשְּׂמֹאלִי טָסוֹת מְכוֹנִיּוֹת בִּמְהִירוּת מְטֹרֶפֶת.

מָה עוֹשִׂים? הָיִיתִי בְּדִיּוּק בְּאֶמְצַע עֲלִיָּה חַדָּה. הַמְּכוֹנִית הֵחֵלָּה לְהָאֵט. מִהַרְתִּי לְהִשְׁתַּחֵל לַנָּתִיב הַיְּמָנִי. יָדַעְתִּי שֶׁעָלַי לִמְשֹׁךְ אֶת הַמְּכוֹנִית לְשׁוּלֵי הַכְּבִישׁ, שָׁם מְצוּיוֹת, בְּמִרְוָחִים קְבוּעִים, עֶמְדוֹת מְצוּקָה. אִם יִקְרֶה נֵס – אָמַרְתִּי בְּלִבִּי – הַמְּכוֹנִית תֵּעָצֵר לְיַד עֶמְדָּה כָּזֹאת, אֶתְקַשֵּׁר לְמִי שֶׁצָּרִיךְ וְאֵצֵא בְּשָׁלוֹם מֵהַסִּפּוּר הַלֹּא-נָעִים.

הַמְּכוֹנִית קִרְטְעָה עַד שׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ וְאָז דָּמַם הַמָּנוֹעַ. הָרְאוּת הָיְתָה מֻגְבֶּלֶת מְאוֹד. הֶחְלַטְתִּי לָצֵאת מֵהַמְּכוֹנִית. פָּתַחְתִּי אֶת הַדֶּלֶת וְיָצָאתִי לְתוֹךְ קִיר מַיִם שֶׁיָּרַד מֵהַשָּׁמַיִם. הִתְחַלְתִּי לִצְלֹעַ לְעֵבֶר אַבְנֵי הַשָּׂפָה, בְּתִקְוָה שֶׁאֶרְאֶה אֶת עֶמְדַּת הַמְּצוּקָה.

הַדֶּרֶךְ הָיְתָה חֲלַקְלַקָּה. הִצְלַחְתִּי לִשְׁמֹר עַל שִׁוּוּי-מִשְׁקָל לְאֹרֶךְ שְׁנַיִם-שְׁלֹשָׁה צְעָדִים, וְאָז הֶחְלַקְתִּי וְנָפַלְתִּי. בִּגְלַל נָכוּתִי לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲמֹד עַל רַגְלַי אֶלָּא בְּעֶזְרַת מִשְׁעֶנֶת כָּלְשֶׁהִי, וּמִשְׁעֶנֶת כָּזֹאת לֹא הָיְתָה.

אִם קֹדֶם לָכֵן הָיָה מַצָּבִי קָשֶׁה, עַתָּה כְּבָר הָיָה קָשֶׁה שִׁבְעָתַיִם. הֶחְלַטְתִּי לְגַיֵּס כָּל מַאֲמָץ אֶפְשָׁרִי, לִזְחֹל אַט-אַט לְעֵבֶר אַבְנֵי הַשָּׂפָה, בְּתִקְוָה שֶׁאוּכַל לִתְמֹךְ אֶת עַצְמִי בְּאַחַת מֵהֶן וְלָקוּם עַל רַגְלַי. אַךְ הָאֲבָנִים שֶׁבְּשׁוּלֵי הַכְּבִישׁ הָיוּ חַדּוֹת וְחָתְכוּ בִּבְשָׂרִי.

הָיִיתִי חֲסַר-אוֹנִים לַחֲלוּטִין. שָׂרוּעַ בִּשְׁלוּלִית, פָּצוּעַ וְרָטֹב, הִתְחַלְתִּי לַחְשֹׁשׁ לְחַיַּי. יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי זָקוּק לְעֶזְרָה מְהִירָה, אֲבָל מִי יַבְחִין בִּי בְּלַיְלָה סוֹעֵר כָּל-כָּךְ?

חָלְפָה שָׁעָה. כּוֹחוֹתַי אָזְלוּ. הָיִיתִי קָרוֹב לְיֵאוּשׁ. נָשָׂאתִי תְּפִלָּה חֲרִישִׁית לְבוֹרֵא הָעוֹלָם. הַתְּפִלָּה חִזְּקָה אוֹתִי. "לֹא, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ", אָמַרְתִּי בְּלִבִּי. "אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים". "מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי", מִלְמְלוּ שְׂפָתַי, "עֶזְרִי מֵעִם ה', עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ".

לְפֶתַע נִשְׁמְעָה חֲרִיקַת בְּלָמִים. לֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת מִי עָצַר. שׁוֹדְדִים? זֶה בְּהֶחְלֵט יָכוֹל לְהַשְׁלִים אֶת הַתַּפְאוּרָה הַמַּרְשִׁימָה שֶׁל לֵיל הַבַּלָהוֹת הַזֶּה. שָׁמַעְתִּי צְעָדִים כְּבֵדִים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים. "מִשְׁטָרָה!", הִרְעִים קוֹל, "מִי אַתָּה?!".

בְּאַנְגְלִית מְגֻמְגֶּמֶת מִלְמַלְתִּי: "עִזְרוּ לִי לָקוּם… קְחוּ אוֹתִי לְמוֹנִית". אֶחָד מֵהֶם רָכַן עָלַי. בְּוַדַּאי חָשַׁב שֶׁאֲנִי שִׁכּוֹר.

"עִזְרוּ לִי", חָזַרְתִּי וּבִקַּשְׁתִּי, "אֵינֶנִּי יָכוֹל לָקוּם".

"עֲזֹב, בּוֹא נֵלֵךְ", שָׁמַעְתִּי אֶת הַשּׁוֹטֵר אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ.

"בְּבַקָּשָׁה!", הִתְחַנַּנְתִּי, "אַל תֵּלְכוּ! אֲנִי יִשְׂרְאֵלִי… אֲנִי יְהוּדִי… בְּבַקָּשָׁה!".

בְּאוֹתוֹ רֶגַע עָצַר אֶחָד מִשְּׁנֵי הַשּׁוֹטְרִים, סָב עַל עֲקֵבָיו וְהִתְקָרֵב אֵלַי. זֶה לֹא הָיָה הַשּׁוֹטֵר שֶׁרָכַן עָלַי בַּתְּחִלָּה. "מִי אַתָּה?", שָׁאַל.

"אֲנִי מִיִּשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוּדִי", אָמַרְתִּי. "אָנָּא, קַח אוֹתִי לְתַחֲנַת מוֹנִיּוֹת, לְבֵית-מָלוֹן. עֲזֹר לִי לָקוּם".

"אַל תִּדְאַג", אָמַר הַשּׁוֹטֵר בְּשֶׁקֶט, "אֶעֱזֹר לְךָ. גַּם אֲנִי יְהוּדִי". הוּא הוֹשִׁיט לִי אֶת יָדוֹ וְעָזַר לִי לָקוּם. הָיִיתִי סָפוּג מַיִם, אַךְ הוּא תָּמַךְ בִּי בְּיָד אַמִּיצָה, וְסִיֵּעַ לִי לִפְסֹעַ לְעֵבֶר הַנַּיֶּדֶת. חֲבֵרוֹ, שֶׁכְּבָר יָשַׁב לְיַד הַהֶגֶה, צָעַק לְעֶבְרוֹ: "עֲזֹב אוֹתוֹ, זֶה לֹא הַגּ'וֹבּ שֶׁלָּנוּ לְהָרִים כָּל מְשֻׁגָּע שֶׁשּׁוֹכֵב לְצַד הַכְּבִישׁ".

"אַל תִּדְאַג", לָחַשׁ לִי בֶּן-עַמִּי, "לֹא אֶעֱזֹב אוֹתְךָ". וְלַחֲבֵרוֹ עָנָה: "הוּא לֹא מְשֻׁגָּע, הוּא נָכֶה!". הַשּׁוֹטֵר הַיְּהוּדִי פָּתַח לִי אֶת דֶּלֶת הַנַּיֶּדֶת וְסִיֵּעַ לִי לָשֶׁבֶת. בַּמְּכוֹנִית הָיָה חַם, וּבְעִקָּר יָבֵשׁ. כַּעֲבֹר שְׁתַּיִם-שָׁלֹשׁ דַּקּוֹת עָצְרָה הַמְּכוֹנִית בַּחֲזִית מְלוֹן-דְּרָכִים קָטָן. הוֹדֵיתִי לַשּׁוֹטְרִים עַל עֶזְרָתָם, נִכְנַסְתִּי לַמָּלוֹן, וְהִזְמַנְתִּי מוֹנִית הַבַּיְתָה.

בַּדֶּרֶךְ חָשַׁבְתִּי עַל נָכוּתִי וְעַל הַקְּשָׁיִים הַנִּגְזָרִים מִמֶּנָּה, אֲבָל בְּעִקָּר חָשַׁבְתִּי עַל רֶגֶשׁ הָעַרְבוּת הַהֲדָדִית שֶׁנֵּעוֹר בְּלִבּוֹ שֶׁל הַשּׁוֹטֵר הַיְּהוּדִי, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא פָּגַשׁ אוֹתִי, אֲבָל לְמִשְׁמַע זֶהוּתִי הַיְּהוּדִית עָשָׂה הַכֹּל כְּדֵי לְחַלְּצֵנִי מִצָּרָה.

וְעוֹד יוֹתֵר חָשַׁבְתִּי עַל הַמַּסְקָנָה הַחֲשׁוּבָה: אָסוּר לְאַבֵּד תִּקְוָה, גַּם כְּשֶׁכָּלוּ כָּל הַקִּצִּין. יֵשׁ מִי שֶׁמַּשְׁגִּיחַ עָלַי וְהוּא יָבוֹא לְעֶזְרָתִי בָּרֶגַע הַנָּכוֹן.