פרשת "נצבים" נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה; ואין זה מקרה.
בפרשה זו מדובר הרבה על התשובה וגמולה, ככתוב: "ושבת עד ה' אלקיך ושמע בקולו… ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך; ושב וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך ה' אלקיך שמה" (ל', ב'-ג'). ואף תחילת הפרשה מרמזת, שאנו עומדים ערב יום הדין: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם" (כ"ט, ט') פירשו חכמים בדרך הרמז: אתם עומדים היום בדין של מלכו של עולם.
דורשי רשומות מציינים, ש"אתם נצבים היום" בגימטרייא 694, כמניין המלים "לעמוד לסליחות". ואכן, במוצאי שבת הסמוך לראש השנה (או במוצאי שבת שלפניו) משכימים בני קהילות אשכנז באשמורת הבוקר לסליחות הראשונות, וכך מתקיים בכל דור ודור הכתוב: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם".
שבת פרשת "נצבים", הסמוכה לראש השנה, אינה "שבת-מברכים" – כשאר השבתות הסמוכות לראש-חודש, שבהן מברכים את החודש הבא בתפילה מיוחדת. וכל כך למה? כדי לבלבל את השטן, המבקש לקטרג על ישראל, שלא ידע מתי יחול ראש השנה.
ורמז לדבר בכתוב הבא, שנזכר בו ראש השנה: "תקעו בחודש (=בראש-חודש) שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד') – שיהא יום החג (=ראש השנה החל בראש-חודש מכוסה, ולא יפרסמוהו ברבים.
אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחנך מחוטב עציך עד שואב מימיך. (ניצבים כט-ט)
שבת ניצבים היא השבת האחרונה של השנה, על-פי רוב, ופרשת נצבים נקראת תמיד קודם יום הדין, ובתחילת הפרשה הכתוב מזכיר לנו שבעוד ימים ספורים אנו עומדים ביום הדין לפני ה', כולם בלי הבדלי מעמד, גיל, השקפה, עדה וכדומה, אלא כל איש ישראל. טבעי הדבר מאד, שגם מי שלא התעורר עד עכשיו יקום ויתנער וישוב בתשובה שלימה אל השם יתברך. משום שהתשובה כוחה גדול מאוד, מתי שיחזור להשם יתברך יקבלו באהבה וברצון, כי: "לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה". והתשובה היא אחת מתרי"ג מצוות. וכמו שנאמר: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו". והנביאים בכל הדורות זעקו על התשובה, וכמו שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלקיך". "שובו אלי ואשובה אליכם" וכו', וידועים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, שאף-על-פי שאתמול היה אותו אדם שנוי, מתועב ומשוקץ, הרי זה היום אהוב יקר ונחמד.
ראיתי משל נפלא על דבר זה: מעשה היה באדם אחד רצה לעבור באיזה גשר מסוכן, ומאוד פחד מחמת הסכנות האיומות המרחפות על ראשו. עמד לפני הגשר והתחיל לבכות: "רבונו של עולם, יודע אני שחיים ומות בידך, אנא תן לי הצלחה, ותשמור עלי שאעבור בשלום, ואם תעבירני בשלום אקום בכל בוקר למנין בנץ החמה, אקבע עתים לתורה, אניח תפילין, אשמור שבת" וכו'. ואחרי הכל שם מטבע לצדקה והתחיל ללכת בזהירות על הגשר. הפחד הלך והצטמצם. והנה באמצע הגשר התחיל להרהר בלבו: "הרי זה לא כל כך מסוכן ומפחיד, ומדוע לי לקבל בשביל זה קבלות כל כך גדולות? מספיק להניח תפילין גם בצהרים, אקבע עתים לתורה בשבת בלבד" וכו', והנה תוך כדי הוא מהרהר, הגשר התחיל להתנועע, והאדם הזה התחיל להטלטל מצד לצד, וכפסע בינו לבין המות. התחיל צועק אל השם יתברך: "ריבונו של עולם, אשמור הכל, אקים יותר, רק תציל אותי" והשם יתברך עזר לו והצילו מן המוות. מה גרם לו לבעוט? הוי אומר: המצב הטוב שנכנס אליו. ומה גרם לו לבכות ולהתחנן? האיתותים למות. כל אחד ואחד מאתנו צריך לזכור את הקדוש ברוך הוא בכל צעד ושעל. בכל מקום וזמן, ולא לשכוח חס וחלילה, שהכל מסובב מאתו יתברך, ובאופן כזה אדם זוכה להכיר את בורא עולם תמיד, ואינו מגיע לזמנים רעים בהם שולחים לו תזכורות חס וחלילה.
"אתם נצבים היו כלכם לפני ה' אלהיכם: ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושטריכם…" (כ"ט, ט')
למה נסמכה פרשת "אתם נצבים" לקללות (לתוכחה הקשה שבפרשת "כי תבוא": כ"ח, ט"ו-ס"ח)? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים (=תשעים ושמונה קללות) – חוץ ממ"ט שבתורת כוהנים (=מלבד ארבעים ותשע הקללות שבפרשת "בחוקותי": ויקרא כ"ו, י"ד-מ"ג) – הוריקו פניהם (=החווירו מרוב פחד) ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו (=בקללות מרובות אלו)?! התחיל משה לפייסם: "אתם נצבים היום…" – הרבה הכעסתם למקום (=לה'), ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קימים לפניו (=כולכם ניצבים לפני ה' בלא פגע). נשאלת השאלה: מדוע "הוריקו פניהם" של ישראל, כששמעו את הקללות שבפרשת "כי תבוא", ולא הגיבו כך על הקללות שבפרשת "בחוקותי"? מסביר זאת רבי גרשון אשכנזי בספרו "עבודת הגרשוני": הקללות בפרשת "בחוקותי" נאמרו בלשון-רבים; וכבר אמרו חז"ל בדברים רבה (ב', י"ד): "כל צרה שהיא של יחיד – צרה; וכל צרה שאינה של יחיד (אלא מופנית לרבים) – אינה צרה". משום כך לא התרשמו רבים בישראל מן התוכחה שבפרשת "בחוקותי"; כי אמרו בלבם: אין הדברים מופנים אלינו, אלא לאחרים! אולם לאחר השמעת התוכחה בפרשת "כי תבוא" בלשון-יחיד – חש כל אדם בישראל, שהדברים מופנים אישית אליו; ולכן "הוריקו פניהם" והביעו באזני משה את תחושת הפחד, שאפפה אותם מפני הבאות. על כך השיב משה, הרועה הנאמן, לישראל בדברי פיוס ועידוד: "אתם נצבים היום כלכם" וגו' – כיום הזה, שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר (=חוזר ומאיר לאחר החשכה), כך האיר לכם (ה') וכך עתיד להאיר לכם; והקללות והייסורים מקיימים אתכם ומציבים (=מחזקים) אתכם לפניו (רש"י, שם)
"לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו…למען הקים אתך הים לו לעם" (כ"ט, י"א-י"ב)
מעיר כאן רבי שלמה אפרים מלונצי'ץ, בעל "כלי יקר": בכל הפרשה הזאת מדבר משה לישראל בלשון רבים, ככתוב: "אתם נצבים היום כולכם" וגו' (כ"ט, ט') ; חוץ ממקום אחד, שבו מזכיר את הברית שה' כורת עם ישראל (כ"ט, י"א-י"ב) , שעובר לדבר בלשון-יחיד. בכך מבקש משה רבנו להורות לבני ישראל, שעליהם להתלכד לעם אחד ולחוש ערבות הדדית איש כלפי רעהו – כפי שמרגיש גופו של אדם שנפגע באחד מאיבריו. שבענייני החטא וענשו נקבע הכלל הגדול, שכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות ל"ט, ע"א; ועוד) ; וכאשר היחיד נכשל בחטא, אין הדבר נוגע רק לו לעצמו אלא לכלל כולו.
"והתברך בלבבו לאמר: שלום יהיה לי, כי בשררות לבי אלך" (כ"ט, י"ח)
על דברי הכתוב כאן מעיר רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל "כתב סופר": מצויים בתוכנו אנשים, נכנעים ליצר-הרע ועוברים עברות רבות. ובכל זאת הם מצדיקים עצמם בטענה, שהעיקר הוא לב טוב; כאילו מי שנחן בלב טוב – הותרה הרצועה לגביו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה, כלפי אנשים אלה קורה משה רבנו באזני כל קהל ישראל סמוך לפטירתו: "והתברך בלבבו" – מי שמתברך ומתפאר בלבו הטוב; "לאמור: שלום יהיה לי, כי בשררות לבי אלך" – וסבור בטעות שלא יארע לו דבר, אפילו מהלך כל הימים אחרי נטיות הלב ועובר עברות רבות, קוראת כלפיו התורה: "לא יאבה ה' סלוח לו" (כ"ט, י"ט) . שלפי תורת ישראל המקורית נידון כל אדם בראש ובראשונה על-פי מעשיו, והלב הטוב אינו אלא מכשיר ואמצעי להגיע על-ידו למצוות ולמעשים טובים.
אומר רבי יחזקאל מקוזמיר: מי שמתנער מקיום מצוות מעשיות בטענה המיתממת, ש"רחמנא לבא בעי" (לשון-רש"י בסנהדרין ק"ו, ע"ב) – שדי לו לה' הרחמן בלב טהור ונכון של האדם ובמחשבתו הטובה – אף הקדוש-ברוך-הוא ישלם לו שכור במחשבה בלבד, ולא במעשה – מידה כנגד מידה…
"והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך…" (ל', א')
תוהה כאן רבנו חיים בן עטר, בעל "אור החיים": למה הוצרך הכתוב לומר "כל הדברים האלה", ואינו מסתפק בנוסח "כי יבואו עליך הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך"? אלא – אומר בעל "אור החיים": במשנת ברכות (ט', ה') הורו לנו חכמים, שחייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה; ועל כך נאמר בגמרא (ס', ע"ב) , שגם את הפורענות צריכים לקבל בשמחה, כי "כל דעביד רחמנא – לטב עביד" (=כל מה שעושה ה' הרחמן – לטובה עושה). והנה מרומזת הוראה זו של חז"ל בלשון הכתוב שלפנינו: "והיה" – עליך לקבל בשמחה (שלפי חז"ל "והיה" היא לשון-שמחה בכל מקום) – "כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה" וגו' ולברך את הבורא על כל מה שגומל לך בחיים. כי "כל מה שעושה הקדוש-ברוך-הוא – הכול לטובה" (ברכות ס', ע"ב – ס"א, ע"א) .
"ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכך העמים…" (ל', ג')
נשאלת השאלה: אחרי שנאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך" – שיבת-גלויות כבר אמורה כאן; למה אפוא ממשיך הכתוב ואומר: "ושב וקבצך מכל העמים"? משיב על כך רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין) בהסבר הבא: התורה מבטיחה כאן שיבת-ציון וקבוץ גלויות בשני שלבים: בתחילה תהא שיבת הגלויות לציון על-פי רשיון המלכויות; ואחר-כך יוסיף ה' ידו שנית על נדחי ישראל ויקבץ אותם מארבע כנפות הארץ, ככתוב: "ושב וקבצך מכל העמים".
ומל ד' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך (ניצבים ל-ו)
בפרשת עקב (י-טז) נאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם" – היינו, שעל האדם עצמו מוטל לעשות זאת, ואילו כאן נאמר שהשם יתברך יעשה זאת? ברם, ההתחלה אמנם מוטלת על האדם, שצריך הוא להסיר את ה"ערלה" האוטמת את לבו, למען יהא ראוי לקלוט בקרבו את דבר-השם, ולכן נאמר שם: "ערלת לבבכם" אולם שהלב גופו ישתנה לחלוטין ויהפך מרע לטוב, דבר זה אינו נתון בידי האדם כי אם זקוק הוא לעזרת השם יתברך, ולכן נאמר כאן: "ומל ד' את לבבך" ולא "את ערלת לבבך"… (אהל תורה בשם הרבי מקוצק זצ"ל ) הלא התורה מדברת כאן לכל אדם מישראל שבכל דור ודור, אם-כן למה צריך הכתוב לומר: "ואת לבב זרעך", והרי "לבבך" מוסב ממילא גם על הבנים? ברם, כשאדם חוזר בתשובה הריהו זוכה לידי כך, שגם בניו ילכו בדרך הטוב ולא תהא להם ערלת לב. אם "ומל ד' אלהיך את לבבך" הרי ממילא "ואת לבב זרעך"… (שפת אמת לוקט ממעינה של תורה)
אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' ומשם יקחך (ניצבים ל-ד)
בעצם צריך היה הכתוב לומר: "בקצה הארץ", וכי אפשר לאדם להיות נידח השמימה?
ברם, ידועה היא המלצתו של הבעש"ט ז"ל על ישראל, שאפילו בעשותם לפעמים מעשי עוול ואונאה בעניני עסק ומסחר, הרי סוף כל סוף יש להם בכך גם כוונה כשרה כלשהי, שכן רוצים הם להרוויח יותר ממון על מנת לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור הבנים, לענג את השבת וכדומה. זוהי איפוא הכוונה שבפסוק: "אם יהיה נדחך בקצה השמים" – אם בנידחך, היינו בחטאיך, יש בסוף קצה המחשבה איזו כוונה לשם שמים אזי "משם יקבצך ה' אלקיך" – מניצוץ יחיד ופעוט זה שבעבירה ישיב השם יתברך אליו. מחשבה קטנה ונסתרת זו של לשם שמים, מצילה את האדם לבל ישקע בתהום החטא אלא יתעורר סוף סוף לתשובה…(מעינה של תורה).
וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל (וילך לא-א)
הלך משה אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, כדי שלא יפחדו. וחיזק את ליבם שיהושע ימשיך אחריו וינהיג את העם, כנאמר להלן (בפסוק ז') "ואתה תנחילנה אותם" (אבן עזרא).
ויש מפרשים שהלך משה לבית מדרשו להוכיח את עם ישראל קודם מותו (פירוש יונתן בן עוזיאל). מדוע הוצרך משה לילך לבית המדרש בכדי להוכיח את עם ישראל, כלום לא יכל להוכיחם במקום אחר, והלא בפרשת ויקהל (שמות ל"ה, א) כשהוצרך משה לדבר עם כל עם ישראל לא כתוב שמשה הקהיל את עם ישראל בבית המדרש?
אלא מכאן רואים את גדלות משה רבינו ע"ה, שמכיון שביקש להוכיח את עם ישראל, הלך קודם לבית המדרש כדי לעיין שוב בכל ענייני התוכחה כיצד להוכיחם בכדי שלא לפגוע בנפש יהודי, כי לזה צריך סיעתא דשמיא מיוחדת, לכן הלך לבית המדרש אשר השכינה שורה שם (מפי השמועה).
כמה שהדברים נוקבים ומופנים אלינו בימים הללו לפני יום כפור הבא עלינו לטובה. כעת הזמן להוכיח את אחינו עם ישראל שעוד אחד יזכה לשוב בתשובה בעוד אנו בימי הרחמים והסליחות, שיש רחמים גדולים בעולם. אך חשוב הוא לדעת כיצד להוכיח כל איש לפי דרגתו ומצבו, ובנועם דברים.
וכפי שבפרשה הבאה פרשת "האזינו" מוצאים אנו את תוכחותיו של משה רבינו לעם ישראל, כך בכל דור ודור חייב האדם להוכיח את עצמו ולהתעורר מחדש כל אחד ואחד לפי מצבו האישי, בפרט בימים הללו, כלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג הל' ד'), עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, כפל את לשונו, כי יש הבדל בין נרדמים לישנים. (לבוש יוסף)
וילך משה וידבר את הדברים האלה וכו' (וילך לא-א)
ידוע שפרשה זו חלה על פי רוב בין כסה לעשור, שהם ימי התשובה, ורמזה בזה התורה לעורר לבבות בני ישראל בימים נוראים אלו שהם מחד גיסא ימים של דין ומשפט להקב"ה עם עם בחירו, ומאידך גיסא הם ימי רחמים וסליחות והקב"ה קרוב לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, וזהו שרמז הנביא (ישעיה נ"ה) דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, שבזמנים הללו בקלות האדם יכול לחזור בתשובה, מה שדרוש טרחה גדולה במשך השנה, וזהו שרמז כאן משה רבנו כי לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפני הקב"ה בתפילה ובתחנון על כללות עם ישראל, אלא הכל תלוי בהם, וזהו כי ה' עובר לפניך, פירושו שה' מעביר ומוחל על עונותיהם של ישראל כאשר האדם מעביר על מידותיו, וכמו שדרשו למי נושא עון, למי שעובר על פשע שכל המדות בטלו חוץ ממדה כנגד מידה שלא בטלה, ולכן ראוי הוא לסליחה ומחילה כאשר יעביר על פשעיו. (וידבר יוסף).
מאורי הדורות בראי הפרשה
"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" – אור החיים [ר' חיים בר' משה אבן עטר, נולד בשנת תנ"ו (1696 למנינם) ונפטר בשנת ת"ק (1740)]: למה הוצרך לפרט ראשיכם וגו' טפכם וגו', ולא הספיק לומר בדרך כלל "כולכם"? ונראה כי כוונת משה בברית זה היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חבירו לבל יעבור פי ה', ויהיו נתפסים זה בעד זה…ומעתה באנו להבין מאמר "אתם נצבים" שהכוונה היא על דרך אומרו (רות ב/ו) "הנצב על הקוצרים", לשון מינוי, ואומרו "כולכם" פירוש על כולם יש עול זה, כל אחד לפי מה שהוא, על דרך אומרם ז"ל במסכת שבת נד: כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו… זוהר שמות: אמר ר"ש: ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל – ה' מדרגות לימין. טפכם, נשיכם, וגרך, חוטב עציך, שואב מימיך – ה' מדרגות לשמאל. כנגד ה' דברות בלוח ימין וה' דברות כנגד לוח שמאלי. "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום" – שמ"ר: "ואת אשר איננו פה עמנו היום" – 'עמנו עומד היום', אין כתיב כאן אלא "עמנו היום", אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהם ממש [גוף] שלא נאמרה בהם עמידה, שאע"פ שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו. רבינו שמשון מאוסטרופולי [נהרג על קידוש ש"ש בשנת ת"ח (1648 למנינם), ע"י הגייסות הקוזקים של חמלינצקי הצורר] : "את אשר ישנו פה… ואת אשר איננו פה" – לגבי שניהם סופי תיבות תור"ה.
