רב ראשי ואב"ד (תשי"ב-תשכ"ה)
בשנת תשי"א נבחר לרבה הראשי של רחובות. כרב ראשי פעל לחיזוק היהדות בעיר, בין השאר שקד על שמירתה הציבורית של השבת, יצר סביבו חוג של זוגות צעירים ויזם את הקמתו של בניין הרבנות, אותו שאף להפוך למרכז רוחני הכולל ספריה תורנית עשירה. לימד בישיבת כרם ביבנה ובישיבת הדרום. כיהן כחבר בוועדה לענייני חינוך של הרבנות הראשית ועסק רבות בענייני החינוך התורני. היה מקובל על כל החוגים בציבור הדתי בישראל. היה חבר בחבר הרבנים של הפועל המזרחי ובמקביל כיהן בחבר הנאמנים של החינוך העצמאי של אגודת ישראל.
בחייו נודע גם כפוסק הלכה חשוב ואף נמנה עם הכותבים באנציקלופדיה התלמודית. הגותו מושפעת, כאמור, משיטת המוסר נוסח סלבודקה, יש בה השפעה חזקה של הראי"ה קוק ומשולבים בה גם רעיונות של זרמים אחרים. לשונו פיוטית ועם זאת ברורה, נעימה, נינוחה וקולחת. חיבוריו זכו להצלחה ויצאו בכמה וכמה מהדורות.
ספריו:
• מצוה ולב – ב' כרכים, מאמרים בענייני מחשבה, הגות ומוסר.
• מערכי לב – דברי תשובה לצעירים בענייני השקפה, מעין שו"ת בענייני מחשבה.
• מן הבאר – שיחות לפרשיות השבוע ולמועדים.
• ריח מים – לקט רעיונות הגותיים ומוסריים קצרים, רובם בשיטת בעלי המוסר.
כחניך סלבודקה, הדגיש את גדלות האדם, את יכולותיו, את כוחותיו ואת חובתו להמשיך ולהתעלות במשך חייו.. בנוגע ללימוד התורה אמר: "תפרש את התורה כמיטב הבנתך ובכל שיטה הנראית לך נכונה – ובלבד שנקודת המוצא שלך היא האמונה השלמה בתורה מן השמים".
כאשר נשאל על היחס בין התורה למדע השיב כי קביעותיו של המדע הן בגדר ספק, בעוד האמת התורנית היא ודאית. ראה ערך חיובי בעבודה ובמלאכה ועודד את העוסקים בה.
את הכפירה שייך לתחום המידות והתכונות, כמקובל בקרב בעלי המוסר.. את ערכי הצניעות, בייחוד את חובת כיסוי ראשה של האישה, נימק בצורך הפנימי להימנע מחשיפה פומבית של דברים כלפיהם חש האדם רגש אישי עמוק ואינטימי.
מדינת ישראל הייתה בעיניו הזדמנות גדולה עליה יש לשמוח ולברך. את תקופתו, העשורים הראשונים של המדינה, ראה כפתחה של תקופה רבת סיכויים מצד אחד וסיכונים מצד שני קרא להקפדה על שמירה מרבית של ההלכה והתנגד לשינויים בה. כך למשל, שלל את הנוהג, שהחל מתגבש בבתי הכנסת של הקיבוץ הדתי, לקרוא בתורה בברכה ביום העצמאות.
