פרשה זו קרויה "חיי שרה", אף-על-פי שמסופר בה על מות שרה אימנו. בדומה לכך נקראת הפרשה האחרונה בספר "בראשית": "ויחי", אף כי היא מספרת בעיקר על מות יעקב. בכך יש רמז לדברי חכמינו ז"ל: "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות י"ח, ע"ב; ועוד).
על דברי הפתיחה בפרשתנו: "ויהיו חיי שרה…" אומרים חכמינו ז"ל: נאמר במגילת קוהלת (א", ה"): "וזרח השמש, ובא (=ושוקעת) השמש" – וכי אין אנו יודעים, שזרח השמש ובא השמש? אלא עד שלא ישקיע הקדוש-ברוך-הוא שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו.
עד שלא השקיע שמשו של משה, הזריח שמשו של יהושע. עד שלא שקעה שמשו יהושע, זרחה שמשו של עתניאל בן קנז (ראשון לשופטים בישראל). עד שלא שקעה שמשו של עלי (בסוף תקופת השופטים), זרחה שמשו של שמואל. עד שלא השקיע הקדוש-ברוך-הוא שמשה של שרה, הזריח שמשה של רבקה. בתחילה נאמר: "הנה ילדה מלכה גם היא…ובתואל ילד את רבקה" (כ"ב, כ"-כ"ג), ואחר-כך נאמר: "ויהיו חיי שרה וגו" ותמת שרה בקרית ארבע, היא חברון" (כ"ג, א"-ב").
במדרש זה מוכיחים חז"ל בדוגמאות שונות, שהקדוש-ברוך-הוא משגיח על עמו ומקים לו בכל דור מנהיג חדש, קודם הסתלקותו של המנהיג הקיים. משום כך מספרת לנו התורה בסוף הפרשה הקודמת על הולדת רבקה, לפני סיפור מותה של שרה אימנו.
"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"
מכל ארבע האימהות של בית ישראל (שרה, רבקה, רחל ולאה) מיוחדת שרה אימנו בכך, שהתורה מציינת את שנות חייה עלי-אדמות. חכמינו הקדמונים תהו על מיעוט שנות חיי שרה לעומת שנות חיי אברהם. כך שנינו בבראשית רבה; ראויה היתה שרה להגיע לשנותיו של אברהם (שחי מאה שבעים וחמש שנים – כ"ה, ז"); ועל-ידי שאמרה: "ישפט ה ביני וביניך" (ט"ז, ו"), נמנעו (=נגרעו) מחייה ארבעים ושמונה שנים. לדברי כמה מחכמי ישראל, הגיעו שנות חייה של שרה בדיוק לשנות חיי אברהם "העברי", לאחר הכרת אל עליון. שכן שנינו בפסיקתא רבתי, שאברהם היה בן מ"ח שנים כשהכיר את בוראו. והרי הורונו חז"ל במסכת יבמות (צ"ז, ע"ב): "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". ואם נחשב את שנותיו של אברהם מן היום שהכיר את הקדוש-ברוך-הוא, נמצא שאף הוא חי מאה עשרים ושבע שנים, כשנות חיי שרה…
על דברי הסיום של הפסוק הראשון בפרשה – "שני חיי שרה" – מעיר רש"י: "כולן שווין לטובה". מקשים המפרשים: כלום אפשר לומר על מאה ועשרים ושבע שנות חייה של שרה אימנו "כולן שווין לטובה"? והלא כמה וכמה שנות צער וסבל עברו על שרה בשנות חייה הארוכות עם אברהם! די להזכיר את הרעב בארץ, שהביאם לרדת למצרים, וכל התלאה שפקדה אותם במצרים ובארץ פלשתים. למעשה, כל עשרת הנסיונות, שנתנסה בהם אברהם אבינו, היו נסיונות מרים וקשים גם לשרה. הכיצד אפשר לומר על חיים אלה של שרה: "כולן שווין לטובה"? הסביר זאת הצדיק רבי זושא מאניפולי בדרך הבאה: שרה אימנו היתה צדקנית שלמה, וכך קיבלה כל צרותיה וייסוריה באהבה וברצון, ועל כל דבר היתה אומרת: "גם זו לטובה". מעולם לא הרהרה אימנו הצדקת אחרי מעשיו ונסיונותיו של הקדוש-ברוך-הוא ולא התרעמה על מנות הסבל והמצוקה שבאו עליה ועל בעלה בתקופות נדודיהם ממקום למקום, אלא נהגה כל הימים לפי הכלל שקבעו לנו חכמינו ז"ל: "מברכין על הרעה, כשם שמברכין על הטובה" (ברכות ט", ה"). בצדק מעיר אפוא רש"י: "כולן שווין לטובה", שבעיני שרה אימנו כל מה שבא עליה בחיים היה אך לטובה……
"ותמת שרה…ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה"
בפסוק זה מציינת התורה, שאברהם בלבד בא לספוד ולבכות את שרה במותה. נשאלת השאלה: היכן היו אותה שעה שאר באי-ביתה של שרה אימנו? מדוע אין הכתוב מזכיר את כל הבנים שהיניקה שרה, שגם הם ספדו לה וביכו את מותה? והיכן היו במעמד עצוב זה "כל הנפש אשר עשו – אברהם ושרה – בחרן"? ותמוה לא במעט, שאפילו הבן יצחק אינו מוזכר כמשתתף באבל הגדול על מות שרה, כי אם אברהם לבדו. דבר זה מאמת את מאמרם של חכמינו ז"ל במסכת סנהדרין (כ"ב, ע"ב): "אין איש מת אלא לאשתו, ואין אישה מתה אלא לבעלה". יותר מכל שאר בני המשפחה, חש האיש את גודל האסון במות אשתו; והאישה חשה יותר מבן-משפחה אחר מלוא הכאב והצער במות בעלה. ויפה ביטא רבי יוחנן את צער הפרידה, שבין איש לאשתו: "כל אדם שמתה אשתו ראשונה בחייו, כאילו חרב בית-המקדש בימיו"
"ויקם אברהם מעל פני מתו"
האדמו"ר רבי יחזקאל ראבינוביץ מראדומסק, בעל "כנסת יחזקאל", היה מפרש את הפסוק "ויקם אברהם מעל פני מתו" על-פי המאמר הבא של חז"ל במסכת שבת (קנ"ג, ע"א): "רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך! שאלו תלמידיו אל רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להם: וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר; ונמצא כל ימיו בתשובה. אמר האדמו"ר מראדומסק: האדם צריך בכל יום לדמות בנפשו, כי היום הזה הוא האחרון לימי חייו, שהניחוהו עוד בעולם הזה מן השמים, כדי לעושת תשובה לפני מיתתו. ועל כך אומר הכתוב: "ויקם אברהם" – כל הקימה (=שיעור הקומה), המעלות והמדרגות של אברהם אבינו, היו "מעל פני מתו" – מפני שיום המיתה היה חופף תמיד על פניו. ומספרים חסידי ראדומסק: כל ימיו של אותו צדיק היה נאה מקיים מה שהיה נאה דורש, ואף בשנות הנעורים שלו חש כאילו מרחף עליו צילו של יום המיתה. הוא נסתלק מן העולם בשבת פרשת "חיי שרה" (בשנת תרע"א), ובאותו ליל שבת שר בהתלהבות רבה את המזמור "אשת חיל מי ימצא", וחזר כמה פעמים על הפסוק "ותשחק ליום אחרון" (משלי ל"א, כ"ה) עד כלות הנפש ממש.
ולקחת אשה לבני ליצחק (חיי שרה כד-ד)
להלן, כאשר אליעזר חזר וסיפר את הדברים, אמר "ולקחת אשה לבני", מבלי הזכיר את המילה "ליצחק"? ברם, אפשר להסביר את הדבר בדרך משל גביר מופלג ביקש לשדך את בתו עם בנו של גאון גדול והוא הבטיח לשם כך נדוניה גדולה מאד. בא אליו ואמר לו "מבקש אתה ליתן כל כך הרבה כסף בשביל בנו של גאון. אני אתן לך חתן שהוא עצמו גאון". סירב הגביר ואמר "אין את נפשי לעשות את בתי לרבנית, כי איני רוצה שתסבול צער ולא תיהנה כראוי מחייה".
הוא הדבר גם כאן. אברהם אמר לו לאליעזר "לבני ליצחק: עליך לציין, כי יש לי בן שהוא עצמו צדיק גדול. אולםף כשבא אליעזר לשם והכיר את טיב האנשים, היה חושש להפליג בשבחו של יצחק, שהוא צדיק גדול, פן יסרבו להסכים לשידוך ליכך דיבר רק בשבחו של "המחותן" ולא הזכיר כלל את החתן עצמו…(בית הלוי)
ויבוא האיש הביתה ויפתח הגמלים (חיי שרה כד- לב)
ויבוא האיש הביתה: מדובר על אליעזר עבד אברהם "ויפתח התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם, שלא ירעו בדרך בשדות אחרים" מחשש גזל (רש"י)
מסופר על אשתו של החפץ חיים שקנתה בשותפות עם שכנה דג גדול. הן סיכמו ביניהן שהשכנה תכנס לביתה והן תחלקנה את הדג ביניהן. שעת הצהרים כבר הגיעה, אך השכנה טרם נכנסה. אשת החפץ חיים ניגשת תכופות לחלון, כי הגיעה העת לבשל. אך השכנה איחרה פעמיה לבוא. בראותה כי השעה מאוחרת חילקה אשת החפץ חיים את הדג לבדה. את החצי הגדול שמרה עבור שכנתה ואת הקטן נטלה לעצמה. הכניסה אותו לסיר ומיהרה לבשלו. החפץ חיים נטל את ידיו, בירך ובצע על הפת, אכל את ה"כזית" הראשון ואח"כ אמר את מזמור כ"ג בתהילים: "ה' רועי לא אחסר". בינתיים הגישה אשתו את הדג, שכבר התבשל, לשולחן, אך החפץ חיים לא שת לבו, והמשיך באכילת הלחם כאילו אין דבר אחר על השולחן.
בנו ר' לייב, חשש אולי לא הרגיש אביו שהניחו לפניו דג, וקירב את הצלחת אליו, אך החפץ חיים הסיט את הצלחת מלפניו והמשיך באכילת הלחם בלבד. הבין ר' לייב, כי לא דבר ריק הוא, נכנס למטבח וביקש מאמו שתספר את כל מאורעות הדג הידועים לה. סיפרה לו דברים כהוויתם, שהדג היה גדול מדי, והיא קנתה אותו בשותפות עם שכנה והשכנה עדיין לא הגיעה, ולכן חילקה את הדג ואת החצי הגדול הותירה לשכנה….
עתה הכל ברור ומובן, לחש לעצמו ר' לייב, הלא הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך חושן משפט הלכות שותפין סימן קע"ו סעיף י"ח: "אם לא קבעו זמן לשותפות או שקבעו ונשלם, ובא אחד לחלוק שלא מדעת חברו, חולק בפני שלשה, אפילו הם הדיוטות, ובלבד שיהיו נאמנים ויודעים בשומא, ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום". ודאי שדג שנעשה בו מעשה כזה, אבא אינו יכול לאכול. החלוקה אינה חלוקה, והדג הרי שייך בחלקו עדיין לשכנה. ובכל בעל "המשנה ברורה" יכשל כגזל? סיפור זה סופר ע"י רבי יחזקאל לוינשטיין בשנת תרצ"ט בהיותו מנהלה הרוחני של ישיבת מיר. ר' יחזקאל הוסיף שעל המשיח נאמר: "והריחו ביראת ה'" (ישעיה יא. ג) קיים חוש ריח רוחני מיוחד שעל פיו ניתן להבחין בעבירות או במצב רוחני. לאנשים שהתעלו מאד במדרגות הרוחניות קיימת תחושה להכיר פגמים רוחניים או חשש גזל וכדו' (מורשת אבות)
פרשת "חיי שרה" מסתיימת בפסוק הבא: "וישכנו (בני ישמעאל) מחוילה עד שור…על-פני כל אחיו נפל" (כ"ה, י"ח); ופרשת "תולדות" מתחילה בכתוב: "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (כ"ה, י"ט).
אומרים חכמי ישראל: יש קשר ענייני בין סוף פרשת "חיי שרה" לתחילת פרשת "תולדות", בחינת הא בהא תליא. בסדר זה של הפסוקים באה התורה לרמז לנו את החזון הבא: כשיקוים בישמעאל "על-פני כל אחיו נפל" – כשיפלו בני ישמעאל מגדולתם באחרית הימים – יצמח ויעלה משיח בן-דויד, גואל ישראל, שהוא מתולדות יצחק בן אברהם.
מאורי הדורות בראי הפרשה
"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדנִי" (כד/יד) – ויק"ר לז: שלשה שאלו שלא כהוגן והשיבם הקב"ה כהוגן. אחד שאל שלא כהוגן והשיבו המקום שלא כהוגן. ואלו הם: אליעזר עבד אברהם ושאול ויפתח וכלב. [א] אליעזר שאל שלא כהוגן, שנאמר "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך" – א"ל הקב"ה: אילו יצאה שפחה כנענית או זונה, היית אומר "אותה הוכחת לעבדך ליצחק"?! ועשה לו הקב"ה וזימן לו את רבקה. [ב] כלב שאל שלא כהוגן, שנאמר (יהושע טו) "ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה" – השיבו הקב"ה: אילו לכדה כנעני או ממזר או עבד, היית נותן לו בתך?! מה עשה הקב"ה זימן לו את אחיו ולכדה שנאמר (שם) "וילכדה עתניאל בן קנז". [ג] שאול שאל שלא כהוגן, שנאמר (שמ"א יז/כה) "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו" – אמר הקב"ה: אילו הרגו עמוני או ממזר או עבד, היית נותן לו את בתך?! זימן לו הקב"ה את דוד. [ד] יפתח שאל שלא כהוגן, שנאמר (שופ' יא/לא) "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה", אמר הקב"ה: אילו יצא גמל או חמור או כלב? היית מעלהו עולה?! השיבו הקב"ה שלא כהוגן וזימן לו את בתו.
מב"י
