"ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם" (מא – א)
"ויהי מקץ" – כאשר מגיע קצו של אדם עליו ליתן דין-וחשבון בעולם העליון, אזי "שנתיים ימים" – שנים הרבה נחשבות לימים מספר, כי מובאים בחשבון רק הימים שבהם עשה ופעל משהו בתורה, בתפילה וביהדות, וממילא "ופרעה" – מתגלה (מלשון "פרעה אהרן"), כי "חולם" – שכל החיים עלי אדמות לא היו אלא חלום… (הה"ק מהר"א מיקאליאב זצ"ל)
אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו – זה יוסף, ולא פנה אל רהבים – שבשביל שאמר לשר-המשקים "זכרתני והזכרתני" נתוספו לו שתי שנים. (מדרש רבה).
לכאורה הרי המדרש סותר את עצמו, שבתחילה הוא קורא ליוסף "גבר אשר שם ד' מבטחו", ואחר-כך הוא אומר, כי יוסף נענש על שום ששם מבטחו בשר-המשקים? אלא, באמת מה חטא הוא זה, שהשתדל יוסף אצל שר-המשקים להשיג ממנו טובה, הלא חייב אדם לעשות כל אשר בידו כשהוא נתון בצרה, ואין זו כלל סתירה לבטחון? אך מכאן הראיה, שיוסף היה כל-כך מופלג במידת הבטחון, עד שלעולם לא רצה בשום השתדלות בשר-ודם, כי אם שם כל מבטחו בהשם-יתברך. לפיכך הוא עצמו ראה את הדבר לחטא, מה שהשתדל אצל בשר-ודם, וקיבל עונש על עצמו. ואם-כן, הרי עצם הדבר "שבשביל שאמר לשר-המשקים זכרתני והזכרתני, נתוספו לו שתי שנים" – שהשתדלות כזו המותרת לכל אדם, נחשבה לחטא לגביו – מוכיח בראיה ברורה, שיוסף היה ה"גבר אשר שם ד' מבטחו" – שמדרגת הבטחון שלו היתה כל-כך גבוהה, עד שכל השתדלות קלה אצל בשר-ודם נחשבה לו לחטא ונענש על כך…(בית הלוי ועוד)
לפיכך נאמר למעלה (בסוף פרשת ויצא): "ולא זכר שר-המשקים את יוסף וישכחהו". שהרי לכאורה יש כאן כפילות בלשון, אם "ולא זכר" הרי מסתבר כי "וישכחהו"? אלא, יוסף הצדיק נמלך בדעתו, שעשה מעשה רע בפנותו אל בשר-ודם בהשתדלות, והתפלל לפני השם-יתברך שישכח שר-המשקים את הענין, למען לא יפיק כל תועלת מהשתדלותו.
וזהו פשוטו של פסוק: "ולא זכר שר-המשקים את יוסף" – לפיכך לא זכר שר-המשקים את יוסף – משום "וישכחהו" – לפי שיוסף פעל להשכיח ממנו את הענין… (הה"ק מהר"ם מאמשינוב זצ"ל)
"ויריצהו מן הבור ויגלח" (מא – יב)
מפני כבוד המלכות. (רש"י)
ואילולא כבוד-המלכות, כלום אינו צריך אדם לגזוז שערותיו, אחרי ישיבה כה ממושכת בבית-הסוהר?
ברם, הלא אמרו חכמינו: "בראש-השנה יצא יוסף מבית-האסורים" (ראש השנה י') – ואם-כן כיצד התגלח יוסף ביום טוב? על כך משיב רש"י: "מפני כבוד המלכות" – שפי שפוסק הש"ך (יו"ד סימן קצ"ח), שלצורך מצוה מותר… (תורת משה)
"בראש-השנה יצא יוסף מבית האסורים" – בכל אדם מישראל מצויה נקודה פנימית של צדקות ויושר, שלעולם אינה נפגמת. כנגד נקודה זו אמרו חכמינו: "צדיק גמור אינו בולע" (מגילה ו') – אין היצר-הרע יכול לבלוע את הנקודה הזאת. כל ימות השנה נתונה אותה נקודה פנימית – הקרויה "יוסף הצדיק" – בבית-האסורים, בין כוחות הגשמיים ותאוות הגוף; ואילו שמגיע ראש-השנה, כאשר היהודי משליך מעליו את כל תאוות הגוף הוא מקבל עול-מלכות-שמים – אזי יוצאת נקודה זו מבית-האסורים ומתגלית… (ספרים)
"וידבר פרעה אל יוסף בחלמי הנני עמד על שפת היאר " (מא – יז)
הדא הוא דכתיב: עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע. (מדרש)
הלא באמת חלם פרעה "והנה עמד על היאר", ומדוע אמר "על שפת היאר"? ברם, בכוונה תחילה שינה במקצת, כדי לנסות את יוסף, אם ידע להבחין בשינוי זה. ויוסף, שידע גם הוא את החלום, אכן אמר מיד לפרעה, שלא היה זה "על שפת היאר", כי אם "על היאר". דבר זה עורר אצל פרעה התפעלות יתירה והוא אמר: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו" – שיש בו רוח-קודש, לדעת לא רק את פתרון החלום, כי אם גם את החלום גופו לכל פרטיו ודקדוקיו. לפיכך מביא המדרש את הפסוק: "עדות ביהוסף שמו" – זה העיד לפני פרעה על יוסף, שהוא איש-אלוקים, שכן "שפת לא ידעתי אשמע" – ששמע פרעה מיוסף את המילים: "שפת – לא ידעתי" – זה שאתה אומר "על שפת היאר" לא ידעתי מהו, מאחר שבכלל לא היתה "שפת" בחלום… (מרגניתא דרבי מאיר).
"וישתחוו לו… ויכרם ויתנכר אליהם" (מב – ו, ז)
דרך העולם הוא אדם המנוצח על ידי חברו, הרי הוא מצטער על כך צער גדול. ובכן, אילו היו האחים יודעים בשעה שהשתחוו ארצה, כי יוסף הוא זה, אשר כה לעגו לו בעת שסיפר להם את חלומו, שעתידים הם להשתחוות לו – הרי היו אז מלאי צער ודכאון, כיאות למנוצחים. לפיכך התנכר להם יוסף כעת, כדי למנוע מהם את הצער הזה.
התורה מספרת בזה שבחו של יוסף הצדיק. שכן אדם אחר הרי היה שמח לנצל הזדמנות כזו לשם נקמה, למען ירגיש השונא היטב את מפלתו וכניעתו; ואילו יוסף עשה את ההיפך מזה. דוקא בשעה אשר "וישתחוו לו", העלים מהם את הזהות האמיתית, "ויתנכר להם", אף כי "ויכירם" – כדי למנוע מהם את הצער והחרפה של המנוצחים… (קדושת הלוי)
"אבל אשמים אנחנו על אחינו… בהתחננו אלינו ולא שמענו" (מב – כא)
אף-על-פי שלא עשינו עוולה במכרנו אותו, מכיון שעל-פי דין עשינו זאת, הרי מכל-מקום כשהתחנן אלינו היינו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין ולרחם עליו… (ספורני ומלבי"ם) אפשר לומר, כי זוהי הכוונה בדברי חכמינו: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה" (בבא מציעא ל') – שהרי מובא בספרים, כי חורבן בית שני נגרם בגלל חטא מכירת יוסף (ראה ספורני לז-כח), ובמעשה מכירת יוסף הלא היה החטא בזה, שלא נהגו ביוסף לפנים משורת הדין ולא ריחמו עליו… (אבני אזל) משראו האחים את גודל יראת-השמים של יוסף, שאף כי נשבע "חי פרעה", וכל הנשבע בחיי המלך ואינו מקיים הריהו חייב מיתה, ובכל-זאת הוא מעמיד חייו בסכנה ומשחררם מבית-הסוהר, בזמן שהם זרים לו לגמרי – רק אז התחילו להשיג את חטאם, שהם לא ריחמו אפילו על אחיהם, עצמם-ובשרם, והתיחסו כלפיו בכל חומר הדין.לפיכך אמרו: "על כן באה אלינו הצרה הזאת" – בא עלינו העונש מידה כנגד מידה. אנו לא רצינו לרחם על אח – הרי אנו זקוקים עכשיו לרחמיו של גוי נכרי… (שפתי כהן)