ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון וכו' (שמיני ט-א)
וכבר אמרו חז"ל יום השמיני שהוא היה שמיני לימי המילואים, והוא ר"ח ניסן, שבו ביום הוקם המשכן ונתעטר אותו יום בעשרה עטרות כמו שמובא בסדר עולם, ובשבעת ימי המילואים הללו היה עומד משה ומשמש ככהן בהקמת המשכן ובפרוקו, וביום השמיני שהוא ר"ח ניסן אמר לו הקב"ה לקרוא לאהרון ולבניו, שכאן הפסיק משה רבנו לכהן בתור כהן בעבודת המשכן, אלא אהרון יטול הכהונה והיתה לו ולזרעו אחריו, וכל זאת מפני שסרב משה רבנו ללכת בשליחות ה' בסנה, ושבעה ימים היה הקב"ה עומד ומפציר במשה לבצע שליחות זו, ואז אמר לו הקב"ה חייך שאפרע ממך על זה שסרבת שבעה ימים, ופה נפרע ממנו הקב"ה חייך שאפרע ממך על זה שסרבת שבעה ימים, ופה נפרע ממנו הקב"ה שהקים משה את המשכן ושמש בכהונה שבעה ימים בלבד, וביום השמיני שהוא ר"ח ניסן קרא משה לאהרון ולבניו, ולכן אמרו דרך רמז ויהי הוא לשון צער, ומה צער יש ביום בו הוקם המשכן ונתעטר בעשרה עטרות, אלא הצער הוא למשה רבנו שנלקחה ממנו הכהונה וניתנה לאהרון אחיו (וידבר יוסף).
ויקריבו לפני ה' אש זרה… ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם (שמיני י א-ב)
על שום מה מתו נדב ואביהוא? אומר על כך המדרש: על שום שלא נשאו נשים. ואם כך, כיצד מתישבים דברי המדרש עם הכתוב המפורש בתורה, שנדב ואביהוא נענשו על שהקריבו אש זרה לפני ה'? סיפור המעשה הבא מתרץ את הדברים בדרך החריפות: מחלה אנושה פקדה את הצדיק רבי דוד'ל מזבלטוב (בנו של רבי מנחם מנדל מקוסוב). כה חמורה היתה המחלה, עד כי טובי הרופאים, שהזעקו אל מטתו, אמרו נואש לחייו. ואולם, לא הכל הסכימו עם דברי הרופאים: אשתו של הצדיק, הרבנית פסיה לאה בת האדמו"ר מסאסוב, סירבה להשלים עם הדברים. היא ישבה ליד מיטת חליו של הרבי ולא חדלה להתפלל, להתחנן ולשפוך דמעות. "אנא ה', חוס נא על בעלי הצדיק ושלח לו במהרה רפואה שלמה!" התחננה. תפילותיה של האשה הצדקנית בקעו רקיעים, ולמרות תחזיתם הקודרת של הרופאים חלה הטבה במצבו של החולה, ומקץ זמן לא רב החלים רבי דוד'ל כליל ושב להנהיג את עדת חסידיו. רבי דוד'ל לא שכח לה, לאשתו הרבנית, את המסירות שגילתה בימי חליו. ופעם, בהיותו במחיצת מקורביו, אמר עליה: "כעת, לאחר מחלתי, מבין אני מדוע אומר המדרש, כי נדב ואביהוא מתו משום 'שלא היו להם נשים'. אילו היו זוכים לנשים כדוגמת הרבנית פסיה לאה, אין ספק כי הללו כמוה היו מצילות אותם מן המוות".. כל התיקון של האדם היא אישה שנאמר: עזר כנגדו אומר רש"י בגמרא עוזרת לו וסותרת את דבריו. אמר רבי נחמן מברסלב אישה זה כמו מראה איך שאתה ניראה ככה היא תיתנהג אליך אם יש לך עברות עברה גוררת עברה ומגלגלים את המלאכים הרעים שניקראים מכח העברה לאישה והיא באה לתקן אותך ולמרק את העוונות, לכן עדיף לא לחטוא כדי לא לפגום בשלום בית שנאמר "לא שריא באתר פגים" (הקב"ה לא שורא במקום פגום).
ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה' לאמור בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרון (י-ג)
ובשכר זה שאהרון שתק וקיבל דינו באהבה, פרע לו הקב"ה שכרו שהפרשה הבאה דיבר הקב"ה רק עימו, היינו האיסור לשתות יין לכהנים כשנכנסים לעבודה. וכן תראו שנאמר שם וידבר ה' אל אהרון, ולא נזכר שם משה.
ומכאן ילמד אדם לקח, שאם אירעה לו איזו צרה גדולה במיתת בנים ר"ל או באבדת ממון, אל יפליג לקיצוניות להצטער יותר מדי ולהאריך בקינתו, אלא ישא צרתו בסבלנות ויאמר: אין רע יורד מן השמים, והכל מה שאירע הוא לכפרת עונות, וינתן לו השכר הטוב בעולם הבא. שהרי אנו רואים כאן באהרון הכהן שהיה גדול ובניו גדולים, והם מתו שניהם ביום אחד במיתת פתאום, ואף היה הדבר ביום שמחתם, שאם היה נעשה ביום אחר היה צערו גדול מאוד, עאכ"ו השמחה, מכל מקום כשבא משה ודיבר עמו שני דבורים נשאר דומם וקיבל עליו תנחומים, ושוב לא דיבר על כך כאילו לא אירע לו דבר. וכך צריכים לנהוג אלו שיש להם ביטחון בהקב"ה והם בעלי נפש, כי בשעה שיש להם צרה לא לנהוג בקצוניות כי יש בזה חטא. (מעם לועז)
וידם אהרון (שמיני י- ג)
פעם אחת בא הרב החסיד לר' ליפמאן ז"ל מרדומסק, חתנו של הגאון הקדוש ר' שלמה מרדומסק ז"ל בעל "תפארת שלמה", להגאון הקדוש הרמ"מ ז"ל מקוצק. שאל אותו הרבי מקוצק, אם יודע הוא איזה דברי תורה מחמיו ז"ל. והשיב, שהוא יודע. דרש הרבי מקוצק, שיגיד לפניו איזה דבר. אמר לו אותו חסדי: חותני הצדיק ז"ל אמר: באהרן הכהן כתוב "וידם אהרן", וזוהי מדרגה גדולה, אבל דוד המלך עליו השלום הרחיק לכת למדרגה גבוהה עוד יותר, והוא אמר "למען יזמרך כבוד ולא ידם" (תהילים כט, יג) שבעת צרה עוד היה מנגן ומזמר. כששמע הרבי מקוצק דבר זה הפליג אותו מאוד, ואמר כי היטיב אשר ידבר. מכאן רואים מעלתו של דוד המלך שהיה בשמחה גם בזמן יסורים וכשם שהשמחה חתומה בו.
"..את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם: ואת השפן.. ופרסה לא יפריס טמא הוא לכם:ואת הארנבת כי מעלת גרה הוא ופרסה לא הפריסה.."(יאד–ו)
על הגמל כתוב: "איננו מפריס"; על השפן כתוב: "לא יפריס"; ואילו על הארנבת כתוב: "לא הפריסה". מה ההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם: "הגמל", פרסותיו סדוקות והוא מפריס פרסה. ובכל זאת נחשב שהוא לא מפריס פרסה, משום שהוא לא מפריס לגמרי, כי רגליו מחוברות בסוף. לכן נאמר עליו: "איננו מפריס",כלומר,שגם הוא נחשב שאינו מפריס ("איננו" דרגתו פחותה מ"לא"). יש סוג מסוים של "השפן" שיש לו שתי רגלים סדוקות ושתי רגלים ללא שסע. לכן אצלו נאמר "לא יפריס", שאם תביט בשתי הרגלים ותראה שהוא מפריס, אל תטעה, כי בשתי הרגלים האחרות הוא לא מפריס כלל! ל"ארנבת" אין כל סדק ולכן כתוב :"לא הפריסה" כלל.
"מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" (ויקרא יא לד)
למה כתוב "יבוא" בכתיב מלא עם 'ו',דבר שלא מצאנו כמותו בכל התורה? אומר הגר"ח קניבסקי: לאחר שכתוב: "מים", באה האות 'ו' היתירה לרמוז שיש עוד ששה משקים בנוסף למים ובסך הכל יש שבעה משקים המטמאים: יין, דם, שמן, חלב טל, דבש, מים – וסימנן: י"ד שח"ט ד"ם.
וביום השמיני ימול בשר ערלתו (שמני יב-ג)
בוא וראה כמה ישראל מחבבים את המצוות, שהם מוציאים הוצאות כדי לשמור את המצוות ולשמוח בהם. אמר הקדוש ברוך הוא: אתם משמרים את המצוות ותשמחו בהן, אני מוסיף לכם שמחה שנאמר (ישעיה כ"ט, י"ט) "ויספו עינויים בה' שמחה" (מדרש תנחומא תזריע ה'). נהגו ישראל לעשות סעודה ביום המילה, וראיה לדבר מאברהם אבינו, שנאמר "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", וכשתחלק תיבת "הגמל" לשתי תיבות, יצא הג-מל והיינו שביום הג ביום שמיני (ה"ג בגימטריה שמונה), מל את יצחק (תוספת שבת דף ק"ל ד"ה שש). ומובא בספרים הקדושים שיש לאדם להשתדל בכל עוז לעשות סעודת מילה, אפילו אם יראה מניעות ועיכובים, צריך להתגבר על כל המכשולים. כי עיקר השתדלות השטן הוא שלא יעשו סעודת מילה, וכמו שמרומז בשמו של המלאך סמא"ל – ראשי תיבות" סעודת מצוה אין לעשות, כדי שלא תגדל זכות ישראל כבמעשה יצחק וכו', ועל כן אם רואה האדם מניעות ידע שמעשה שטן הוא ויתחזק במצוה זו (לבוש יוסף).