"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" (כ"ה, י"א)
בשביל שנתעצל משה במעשה זמרי לא ידע איש את קבורתו (מדרש).
מה עניין מעשה-זמרי לקבורתו של משה? ברם, הרבי ר יהונתן ז"ל מפרש טעם לזה שלא ידע איש את קבורתו של משה: מפני שטוענים האפיקורסים, כי לא יתכן שהיה משה רבנו כה גדול כפי שכתוב בתורה, שכן אילו באמת הגיע משה למדרגה עליונה כזו, לעלות השמימה ולדבר פנים-אל-פנים עם השכינה, כי אז מן הנמנע היה שימות כבשר-ודם רגיל ולא יזכה לחיי-נצח כמו חנוך ואליהו. לפיכך – טוענים הכופרים – עלינו להסיק, כי לא היתה זו אלא התפארות עצמית של משה בשביל הדורות הבאים, ואילו לאמיתו של דבר לא היה כך. אולם, טענה זו מגוחכת היא, שכן אילו היה משה רבנו מזייף, חלילה, וכותב בתורה כרצונו, מי איפוא היה מכריחו לכתוב "וימת משה"? הלא במקום זה יכול היה לכתוב, כי עלה חי השמימה ובכך היה מגדיל פי כמה וכמה את כבודו ותפארתו. ואם רואים אנו בכל-זאת, שנאמר מפורש: "וימת משה", הרי זו הראיה המובהקת ביותר כי "משה אמת ותורתו אמת". אולם, כוחה של ראיה זו אינו יפה אלא משום שלא ידע איש את קבורתו של משה, שכן אילו ידוע היה מקום קבורתו שוב לא היה יכול לכתוב, כי עלה חי השמימה מאחר שהקבר היה מוכיח את ההיפך. הרי עצם דבר זה שלא ידע איש את קבורתו, מהווה ראיה מובהקת לאמיתותה של תורת-משה.
מעתה יובנו היטב דברי המדרש. אילו לא היה משה מתעצל במעשה זמרי והיה מקנא את קנאת ה' צבאות, היה זוכה אף הוא לשכרו של פנחס, לחיות חיי-נצח – שכן כל מצוה יש לה סגולתה המיוחדת ושכרה הקבוע – וממילא לא היתה סיבה לכופרים להרהר אחרי אמיתות התורה. אך מכיון שלא עשה כך והוא מת כאחד האדם, היה הכרח איפוא להעלים את מקום קבורתו, כדי שזה ישמש ראיה כנגד הכופרים כי משה אמת ותורתו אמת.
"לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" (כ"ה, יב)
בדין הוא שיטול שכרו (מדרש).
רש"י אומר, שהיו השבטים מבזים אותו על אשר הוא מזרעו של יתרו, ולכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. וקשה, הלא ייחוסו זה אינו מבטל את העובדה שהוא היה מזרעו של יתרו? זהו שאמר הכתוב: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – אפילו לפי דבריכם, שהו מזרעו של יתרו, אולם הלא הוא "השיב את חמתי מעל בני ישראל" ועשה איפוא "עובדא דאהרן", ועל-ידי-זה הוא נקרא "בן אהרן הכהן" וממילא ראוי הוא לברכתו של אהרן: "הנני נותן לו את בריתי שלום". היינו: "בדין הוא שיטול שכרו" – שכר זה, ברכת השלום, בדין מגיע לו, לפי שעשה "עובדא דאהרן". אף-על-פי שהקנאות הינה לכאורה היפוכו של השלום ונראית היא כמחלוקת, בכל-זאת אמרה תורה כי קנאות אמיתית וכשרה מביאה דוקא לידי שלום.
"תחת אשר קנא לאלהיו" (כ"ה, י"ג)
דרכו של כל חוטא, להיתלות בזולת ולומר: "ההוא גם כן עשה כך".
לפיכך הכריז השם-יתברך את עשרת הדברות בלשון יחיד, כדי שיהא דומה על כל אחד ואחד מישראל, כאילו ניתנה התורה לו בלבד ואין לו להשגיח באחרים. והנה, פנחס בודאי עשוי היה להשגיח במשה ואהרן ושבעים הזקנים ולומר: אם הם מחשים ואינם נקפים אצבע, למה לי איפוא להיות ירא-שמים יותר מהם? – ובכל-זאת לא התחשב בכך, כי אם עשה את אשר מצא לנחוץ לעשות לכבוד השם-יתברך – לפיכך נאמר : "אשר קנא לאלהיו" – דומה היה עליו באותה שעה כאילו רק אלהיו שלו הוא וחובה מוטלת עליו לקנא לכבודו, אף כי איש אינו עושה זאת.
"לחנוך משפחת החנכי" (כ"ו, ה)
הטיל הקב"ה שמו עליהם, הא מצד זה ויוד מצד זה, לומר: מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם (רש"י).
בשמו של הקדוש-ברוך-הוא באה ה"יוד" לפני ה"הא", ולמה איפוא באה כאן ה"הא" לפני ה"יוד"? ברם, חכמינו אמרו: "איש ואשה שכינה שרויה ביניהם" – ב"איש" יש "יוד" וב"אשה" יש "הא", ואם מנהלים הם חיי-משפחה קדושים וטהורים, השכינה שרויה ביניהם. ומאחר שאז היו הנשם נזהרות בענייני צניעות יותר מן האנשים, כפי שאמרו חכמינו: "אחת היתה, שלומית בת דברי, ופרסמה הכתוב", ואילו לגבי האנשים נאמר: "בורים למשפחותיהם – על עסקי עריות שנאסרו להם". לפיכך, בסימן שניתן כאן על טהרת-המשפחה, מוזכרת ה"הא" – שהיא אות השם אשר ב"אשה", לפני ה"יוד", שהיא אות השם אשר ב"איש".
"ויקרב משה את משפטן לפני ה" (כ"ז, ה)
נחלת ארץ-ישראל תלויה בשמירת-השבת, כפי שאמרו חכמינו: "כל השומר שבת כהלכתו נותנין לו נחלה בלי מצרים", הרי ממילא מחלל-שבת מאבד את נחלתו. והנה, חכמינו אמרו: "מקושש – זה צלפחד", אם-כן הרי מחלל-שבת היה ואיבד את נחלתו וטענתן של בנותיו לא היתה טענה כלל. ברם, מאידך מצינו גם דעה האומרת: "מקושש לשם-שמים נתכוון" – ואם-כן לא איבד את נחלתו. לפיכך: "ויקרב משה את משפטן לפני ה" – שהוא יודע-מחשבות וכוונתו של צלפחד גלויה לפניו, אם היתה לשם-שמים אם לאו, ממילא יוכל להכריע אם מגיע לו נחלה בארץ-ישראל אם לאו. כיון שאמרו בנות צלפחד: "והוא לא היה בתוך העדה הנועדים בעדת קרח", ורצו להשמיע בזה למשה כי צלפחד לא נימנה על מתנגדיו – הרגיש משה את עצמו כאילו הוא נוגע בדבר ולא רצה לפסוק את ההלכה בעצמו, כי אם הקריב את משפטן לפני השם-יתברך. בכך יובנו היטב דברי רש"י: "ויקרב משה את משפטן – נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עצה לומר: והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי". שהרי איך אפשר להעלות על הדעת, כי משה רבנו, העניו מכל האדם, אמר זאת חלילה מחמת גיאות, עד כי ייענש על כך? ברם, כשאמר משה רבנו: "והדבר אשר יקשה מכם", נתכוון לומר: אם תהיה לכם נגיעה כלשהי בדבר ויקשה לכם לפסוק דין אמת, אזי תביאו את הדבר אלי. הרי מטעם זה גופא הוכרח עתה, כשהיה הוא נוגע בדבר, להגיש את המשפט לפני הקדוש-ברוך-הוא, כי לא היה יכול לפסוק דין בעצמו. הנה כי כן, אין כאן הכוונה שנענש משה, אלא היה זה פועל-יוצא פשוט מהדברים שאמר בשעתו.
"כן בנות צלפחד דברות" (כ"ז, ז)
כאשר אדם בא לפני צדיק ומגיש לפניו בקשה בעניינים גשמיים, מלמד עליו הצדיק זכות לפני השם-יתברך, כי באמת מתכוון הוא לשם שמים. אפילו כשיהודי מבקש ממון, אין כוונתו אלא כדי שיוכל לקיים מצוות ומעשים-טובים ולגדל את בניו לתורה.
הוא הדבר היה גם כאן. כאשר ביקשו בנות צלפחד נחלה, פירש משה רבנו את כוונתן שהיא לשם-שמים – כי הודות לעשירות הן תוכלנה לעבוד את הבורא ביתר שאת. היינו: "ויקרב משה את משפטן לפני ה" – הוא קירב את טענתן, שאין זו טענה גשמית גרידא אלא מכוונת היא לשם-שמים – "לפני ה".
השיב לו השם-יתברך: "כן בנות צלפחד דוברות" – אינך צריך לפרש כך בתור למוד-זכות, כי כך הם הדברים באמת. אמנם כפי אשר אמרת כן הן דוברות, ללא כל כוונה אחרת.
"אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם" (כ"ז, י"ז)
מנהיג אמיתי צועד לפני העם ואינו נגרר מאחוריו. שומה עליו להרימם אליו ולא להשפיל עצמו אליהם, תוך וותרנות ומילוי כל מבוקשיהם. "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" – שיצא לפניהם וינהיג את העדה אחריו, ולא שיפנה לאחוריו לראות מה העם מבקש ולמלא אחר רצונו. מנהיג שיוצא לפני העדה, הריהו מרים אותה אליו. כפי שפירש בעל חידושי-הרי"ם ז"ל: "אשר יוציאם" – שהוא מפקיעם מן השפלות והטומאה, "ואשר יביאם" – ומכניסם אל הרוממות והקדושה. אבל מנהיג שיוצא אחרי העדה, הריהו נגרר אחריה אל שפלותה. רעיון כעין זה הביע הה"צ רבי ישראל סלנטר ז"ל, על מאמר חז"ל במסכת סוטא: "בעקבתא דמשיחא – פני הדור כפני הכלב" – ויש להבין, מה טיבו של משל זה? ברם – אמר רבי ישראל ז"ל – טבעו של כלב, שהוא רץ תמיד לפני אדוניו ומפרק לפרק הוא מפנה ראשו לאחוריו, לראות לאן פני אדוניו מועדות וללכת בכיוון זה. בעקבות המשיח יהיה "פני הדור" – אלה שמתיימרים להיות מנהיגיו ודובריו של הדור – כ"פני הכלב" – שינהגו מנהג כלב; אמנם הלוך ילכו לפני העם ויעמדו בראשו, אולם לא תהיה להם דרך סלולה משלהם ולא תהא להם השפעה עם העם שילך בעקבותיהם, אלא אדרבה – מפעם לפעם הם יפנו אחורנית, לראות ולשמוע מה בפי ה"רחוב", מהי דעת העתונות, ובהתאם לכך יעצבו את השקפתם הם כדי למצוא חן בעיני ההמון. ואכן, זה יהיה רע ומר. שכן מנהיג-ישראל אמיתי חייב ללכת לפני העם ולהורותו את דרך ה, למרות שכתוצאה מזה לא ירכוש לו אהדה יתירה בקרב ההמון ואף יהא נתון תחת "שבט הבקורת" של דעת הרחוב. "אשר יצא לפניהם" – היינו: אשר תצא נפשו למען אדם-מישראל. ביקש משה רבנו מאת השם-יתברך, כי יפקד על ישראל מנהיג כזה אשר יביאם מן המלחמה כפי אשר הוציאתם, מבלי שייפקד מהם איש, כמו במלחמת מדין, שנאמר: "ולא נפקד ממנו איש".
"והקרבתם אשה עלה לה"' (כ"ח, י"ט)
אם הקרבתכם נעשית ב"אשה" – באש של התלהבות, אזי הריהו "עולה לה"' – השם-יתברך מתעלה על-ידה, כפי שאמר הכתוב: "ימלא ה' כל משאלותיך" – היינו, שתמלא את כל משאלותיך ורצונותיך בה, בכוונה להגדיל ולהאדיר את כבודו בעולם.
מאורי הדורות בראי הפרשה
"ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (כז/ה) – "משפטן" עם נו"ן גדולה – רבינו בחיי: ומה שבא אות הנו"ן גדול, רמז לתלמיד חכם שהוא גדול בתורה. ולימדה תורה דרך ארץ, שלא ידון אדם בפני מי שגדול ממנו, אלא צריך הוא שיקריב את המשפט לפניו. שכן עשה משה שלא רצה לדון דין בנות צלפחד, עד ששאל מהקב"ה. ואם אתה אומר שלא ידע, אפשר מי שכתוב בו "בכל ביתי נאמן הוא", והיה בקי בכל סתרי התורה ותעלומות חכמה, שלא ידע הדין הקל הזה? אלא שלא רצה לדון עד ששאל, כדי ללמד ק"ו לדורות. אבל דעת רז"ל שנתעלם הדין ממנו ולא ידעו כלל. ויתכן שנאמר שתהיה אות הנו"ן סימן ורמז על שער החמשים שלא ידעו כלל, ולא נמסר לו, כי הוא "לפני ה'" כענין הפנימיות הדק שאינו מושג, וזה שאמר "את משפטן לפני ה'", כי נעלם ממנו המשפט הזה, כנו"ן שלפני ה', הוא השער העליון שער החמשים, ואע"פ שאין טעם ההעלמה בהן שוה כי זה מצד העונש [שאמר משה: "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי" (דברים א יז)] וזה מצד העומק. ואמרו במדרש בנות צלפחד באו לשאול הדין תחלה לשרי עשרות, ושרי עשרות שאלו לשרי חמשים כדי לחלוק להם כבוד, ראו שרי חמשים כך, אף הם חלקו כבוד לשרי מאות ושאלו מהן, ראו שרי מאות כך, אף הן חלקו כבוד לשרי אלפים ושאלו מהן, ראו שרי אלפים כך, חלקו כבוד למשה, ראה משה כך, חלק כבוד לשכינה, וזהו "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". ואמרו רז"ל: ראוי היה דין זה ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתב על ידן.
רביני בחיי בר' אשר אבן חלאווה פרשן, דיין, מקובל ודרשן מסרגוסה. חי בשנים ה"א ט"ו – ק' (1255- 1340 למנינם). מרבותיו: הרשב"א ור' יצחק בן טודרוס. חיבורו הנודע הוא הפירוש הנהדר לתורה [מדרש רבינו בחיי שחובר בשנת ה"א נ"א] המשלב פשט, דרש, קבלה ופילוסופיה. עוד חיבר את 'כד הקמח' [על אמונה ומוסר] ואת 'שולחן על ארבע' [הלכות סעודה]. ביניהם: מראות הצובאות [על התורה], אור זרוע [על התפילה] ופירוש על 'אידרא רבא'.
