פרשת בהעלותך

פרפראות

''בהעלותך את הנרות''

"בהעלותך את הנרות" (ח, ב)

למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת הנשיים, לפי שקרבנות הנשיאים באו כדי לכפר על החטאים שהרגיש כל אחד מהם בשבטו. אהרון הכהן הרגיש בעצמו את חטא עשיית העגל, לפיכך חלשה דעתו שלא הביא גם הוא קרבן, פן יגרום חטא זה לעיכוב בהשראת השכינה. על כן הראה לו השם-יתברך על המנורה, אשר הנר המערבי שבה היה דולק תמיד בדרך נס, אף כי לא יצקו בו שמן יותר מבשאר הנרות, למען ישמש עדות שהשכינה שורה בישראל (ראה שבת כ"ב) – הרי ממילא זוהי ההוכחה הברורה ביותר שנתכפר חטא העגל.

"בהעלותך את הנרות" (ח, ב)

למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

במה גדולה הדלקת הנרות מקרבנות הנשיאים?

במדרש רבה נאמר על כך: "הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים היו נוהגין, אבל הנרות לעולם קיימין". אך עם זה עדיין קשה להבין, והלא בזמן שבית-המקדש אינו קיים ואין הקרבנות נוהגים הן גם המנורה אינה קיימת?

ברם – אומר הרמב"ן – כאן הבטיח לו השם-יתברך לאהרן הכוהן, שעל-ידי בניו החשמונאים יתרחשו ניסים ונפלאות בחנוכה שניה, כאשר ידליקו את המנורה שמונה ימים בפך שמן של יום אחד, ותישאר לדורות מצווה של הדלקת-נרות – נרות החנוכה, שנוהגים אפילו בזמן שבית-המקדש אינו קיים. כלפי הנרות הללו נתכוון המדרש באמרו: "אבל הנרות לעולם קיימין". קרבנות הנשיאים בא כדי לכפר על החטאים שהרגיש כל אחד מהם בשבטו.

אהרון הכהן הרגיש בעצמו את חטא עשיית העגל, לפיכך חלשה דעתו שלא הביא גם הוא קרבן, פן יגרום חטא זה לעיכוב בהשראת השכינה. על כן הראה לו השם-יתברך על המנורה, אשר הנר המערבי שבה היה דולק תמיד בדרך נס, אף כי לא יצקו בו שמן יותר מבשאר הנרות, למען ישמש עדות שהשכינה שורה בישראל (ראה שבת כ"ב) – הרי ממילא זוהי ההוכחה הברורה ביותר שנתכפר חטא העגל.

"ויעש כן אהרן" (ח, ג)

להגיד שבחו של אהרן שלא שינה

בכל הבריאות שבפרשת מעשה-בראשית נאמר: "ויהי כן", ורק בבריאה של האור נאמר: "ויהי אור" ולא נאמר "כן". ואמרו על כך חכמינו, לפי שהאור הנברא נגנז, מאחר שלא היה העולם ראוי לו, ובמקומו נתהווה אור אחר, קטן ושונה מכפי שנברא. אהרן הכהן, בהדליקו את המנורה, תיקן את העולם והחזיר לו את האור הראשון, ונמצא שהוא החזיר את ה"כן", שעשה את האור כפי שנברא מלכתחילה בלי השינוי שחל בו אחר-כך, והיינו "שלא שינה".

טבעו של אדם הוא, שכשהוא עולה למדרגה רמה הריהו בא לכלל התפעלות עצמית. ואילו אהרן הכהן עשה עצמו כמנורה עצמה – "ויעש כן אהרן" – כשם שהמנורה אינה מרגישה כלל אם גבוהה היא או נמוכה, כך גם הוא לא נתפעל כלל מעלייתו למדרגות יותר רמות – "שלא שינה". אדם אחר בעשותו עבודה שכזו היה ודאי מאבד את שווי-משקלו מחמת גודל ההתלהבות והיה שופך מן השמן ארצה ומשקיע את הפתילות. שבחו של אהרן היה בזה, שעל אף גודל ההתלהבות עשה את הכל בדייקנות ללא שום שינוי. זהו כח אדיר שכמעט אי-אפשר להשיגו.

"ולקחו פר בן בקר…ופר שני בן בקר תקח לחטאת" (ח, ח)

כאן נאמרה עולה לפני חטאת, ואילו אחר-כך בפסוק י"ב נאמר: "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה" – חטאת לפני עולה? ברם, הדין הוא בכל הקרבנות שמקריבים את החטאת לפני העולה, שכן תחילה יש לכפר על החטא ואחר-כך יש להביא מתנה; פרט לקרבנות על חטא של עבודה-זרה, שמקריבים תחילה את העולה, לפי שבעבודה זרה מחשבה מצטרפת למעשה ויש להקריב איפוא תחילה את העולה שבאה לכפר על הרהור הלב. קרבנות הלויים הלא באו לכפר על חטא העגל ומן הדין צריך היה להקדים את העולה לפני החטאת, כנהוג בקרבנות של עבודה-זרה. ברם, השם-יתברך שהוא יודע-מחשבות, ידע שלא חטאו בני-ישראל במחשבה, כי כוונתם היתה לשם-שמים ולא רצו אלא שיהיה להם מנהיג, לפיכך אמר: "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה", כנהוג בשאר קרבנות.

"ואתנה את הלויים" (ח, י"ט)

חמש פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה.מה טעם זה נזכר דוקא בפרשה זו? ברם, כאשר נבחרו רק הלויים לעבודה הרי עשויים היו בני-ישראל לבוא לידי חולשת-הדעת, שאין הם ראויים לעבודה; לפיכך מזכיר כאן הכתוב את חיבתם לפני המקום, בדומה לחמשה חומשי-תורה, אשר אם כי כל אחד מהם הוא ספר בפני עצמו בכל-זאת מהווים חמשתם יחד תורה אחת. כך גם בני-ישראל, אף כי מחולקים הם לכהנים, לויים וישראלים, בכל-זאת מהווים הם ביחד עם-סגולה אחד.

הממעיט אסף עשרה חמרים (בהעלותך יא-לב)

למה זה דוקא עשרה חמרים?

ברם, השלו הרי נפל סביבות המחנה (פסוק לא), יוצא איפוא שהמתגוררים בקצות המחנה יכולים היו לאסוף כמות יותר גדולה, שכן השלו היה סמוך לאהליהם, ואילו המתגוררים במרכז המחנה נאלצים היו לצאת ולבוא דרך ארוכה, דבר שהיה גוזל מהם הרבה זמן והיו איפוא ממעיטים לאסוף.

כידוע היה שטחו של מחנה ישראל שנים עשר מיל (רש"י במדבר לג-מט) היינו שלש פרסאות (פרסה ארבעה מילין), ונמצא שהמרחק הגדול ביותר ממרכז המחנה עד לסביבות המחנה היה פרסה ומחצה, והדרך הלוך וחזור היתה איפוא כשיעור שלוש פרסאות. והנה מצינו שיכול אדם ללכת עשר פרסאות ביום (פסחים צ"ג) יוצא איפוא שבמשך הזמן של "כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת" הספיקו ללכת כשיעור שלושים פרסה, היינו עשר פעמים הלוך וחזור, וכל פעם אפשר היה להביא חמר אחד. אם כן שפיר מתאים החשבון של "עשרת חמרים" דוקא…( הגר"א מוילנה ז"ל).

ותדבר מרים ואהרון במשה וכו' (יב-א)

ויש לשאול מדוע מרים בלבד נענשה בצרעת הרי גם אהרון אחיה היה שותף לדבר זה, ואפילו למאן דאמר שגם אהרון נצטרע ונתרפא, שכן כתוב ויפן אהרון אל מרים שנתרפא מצרעתו, על כל פנים מדוע מרים לא נתרפאה כמו אהרון, ויובן על פי מאמר חז"ל במסכת ערכין (דף ט"ו) על הפסוק "זאת תהיה תורת המצורע" מהי תקנתם של מספרי לה"ר, שיעסקו בתורה ויתרפאו שנאמר זאת תורת המצורע, ולכן אהרון אף על פי שנצטרע מכיון שעסק בתורה נתרפא מצרעתו, משא"כ מרים שלא שייך אצל אשה לימוד תורה כי אשה פטורה מתלמוד תורה לכן נצטערה. (וידבר יוסף)

"והאיש משה עניו מכל האדם" (י"ב, ג)

ישנה ענווה פסולה, שאדם נוהג עניוות על-מנת שיזכה בתהילה, ועל-כן כשהוא נוכח לראות כי מרננים אחריו שהוא בעל-גאווה ולא עניו, הריהו משליך באמת את הענווה מאחריו גוו. אבל הענו האמיתי נשאר עניו אפילו כאשר הבריות חושדות בו בגאווה. "ותדבר מרים ואהרן במשה" – הם דברו במשה, כי גאווה היא מצדו שפרש מן האשה, שכן "גם בנו דבר" – ואף-על-פי-כן נשאר משה "עניו מאד מכל האדם", הרי זה סימן של ענווה אמיתית. עניו מאד – שפל וסבלן. אף כי היה משה רבנו כה גדול וקדוש, שעלה השמימה וקבל את התורה מפיה גבורה, בכל-זאת יכול היה לסבול כל אדם, על אף שפלותו ונחיתותו. "שפל וסבלן" – שהיה מסוגל לסבול את שפלותו.

"ותמנת ה' יביט" (י"ב, ח)

והלא לשון "הבטה" היא רק מלמעלה למטה (רש"י בראשית)? ברם, "תמונת ה" היינו מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא: "מה הוא רחום אף אתה תהא רחום, מה הוא חנון אף אתה תהא חנון" – הוריד משה רבנו מלמעלה למטה, לתוך לבותיהם של ישראל, את מדותיו של השם-יתברך, את "תמונת ה".

"אשר נואלנו ואשר חטאנו" (י"ב, י"א)

אם שוגגין אנו מחול לנו כמזידין (ילקוט).

מה פשוטם של דברים אלה? ברם, יתכן שלא ידעו אהרן ומרים להעריך במידה הראויה את גדולתו של משה, אבל עצם דבר זה נחשב להם לחטא גדול כלפי השם-יתברך, שכן היה עליהם להבין ולדעת שאם השם-יתברך מודיע חיבה יתירה למשה, ודאי אין זה לחינם – "היה לכם לומר אין המלך אוהבו חינם, ואם תאמרו אינו מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה (רש"י פסוק ח). ואם אכן ידעו להעריך נכונה את גדולתו של משה, הרי היה חטאם כלפי משה חמור יותר – מזיד – בעוד שהיה יותר קל כלפי השם-יתברך. לפיכך התחננו לפני משה: "אם שוגגין אנו" – שלא ידענו את גודל ערכך, הרי מאידך גדול חטאנו כלפי השם-יתברך, על-כן "מחול לנו כמזידין" – מחל לנו על כבודך, כאילו היינו מזידין כלפיך, למען יקל חטאנו כלפי השם-יתברך…שכן נקל היה לו למשה רבנו למחול על כבודו הוא מאשר על כחוט השערה מכבודו של השם-יתברך.

"ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה" (י"ב, י"ג)

מה לאמר – השיבנו אם אתה מרפא אותה אם לאו (רש"י).

לשם-מה היה צריך לתשובה, והלא יכול היה לברר דבר זה על-פי סימנו של רבי חנינא בן דוסא: "אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל" (ברכות ל"ד)? ברם, רש"י אומר שלפיכך לא האריך משה בתפילה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפילה. ולגבי תפילה קצרה אינו יפה סימנו של רבי חנינא בן דוסא, שכן מספר מילים קצרות שגורות תמיד בפה, ולכן ביקש משה תשובה.

ויצעק משה אל ה' א-ל נא רפא נא לה ( יב-יג)

רבי אברהם מרדכי מגור ורבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה הזדמנו יחדיו ונקשרה ביניהם שיחה. במהלך השיחה הזכיר רבי מאיר יחיאל את שמו ושם אמו ובקש מהאדמו"ר מגור שיתפלל בעבורו לרפואה שלמה.

כדי רגע השתומם רבי אברהם מרדכי, אך מיד אמר: "בגמרא, במסכת ברכות ל"ד, נאמר: "כל המבקש רחמים על חברו (בפניו), אין צריך להזכיר שמו שנאמר: "א-ל נא רפא נא לה". כך התפלל משה וכלל לא הזכיר את שמה של מרים. מדוע אפוא הזכיר מר את שמו בפני?"

השיב רבי מאיר יחיאל: "ובכל זאת גם באותו פסוק נרמז שמה של מרים ושם אמא. נאמר "רפא נא" ובגימטריא עולות מאותיות אלו המילים מרים יוכבד שם החולה ושם אמא…(מעשיהם של צדיקים).

מאורי הדורות בראי הפרשה

"לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני: ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג…" (יא/יד-טו) – השל"ה הקדוש: ב' פעמים ביקש משה רבינו רעה על עצמו. בראשונה אחר חטא העגל אמר מרע"ה: "מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב/לב), וכאן אומר: "הרגני נא הרוג". אבל בראשונה, כשמשה אמר הדברים מעומק אהבתו ודאגתו לעם, השיבו הקב"ה: "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות לב/לג), ואילו בפעם השנית, נאמרו דבריו מתוך תרעומת על בני עמו הממורמרים כלפיו, ולפיכך נאמר: "אלדד ומידד מתנבאים במחנה" – ומה התנבאו? משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ (סנהדרין יז) – מידה כנגד מידה [פרפראות לתורה].

ר' ישעיה בר' אברהם הורוויץ הלוי [השל"ה הקדוש] מגדולי הדור, תלמודי ומקובל. נולד מסביב לשנת ש"כ (1560 למנינם). מרבותיו: אביו, ר' שלמה בר' יהודה מקראקא ור' יהושע פאלק [מחבר סמ"ע, חי בשנים ש"י – שע"ד] . כיהן כרבה של קראקא. לאחר פטירת ר' שמואל בן אליעזר דידלסהיים (שנת שס"ט), היה לרבה של פרנקפורט, וזמן מה אח"כ, בפוזנא ובמיץ ולאחרונה כרבה הראשי של פראג. בשנת שפ"ב עלה לא"י ושימש כרבה של קהילת אשכנז. נאסר ע"י הפחה העריץ אבן פארוך ונפדה בממון רב. אחר זה ברח לצפת ומשם עבר לטבריה. אביו של ר' שבתי שאפטיל [מחבר "ווי העמודים", חי בשנים שנ"ב – ת"כ], וחותנו של ר' חיים פייביל בר' דוד זכריה (נפטר בשנת ת"ח). מחיבוריו: תוספות לספרו של אביו 'עמק הברכה', 'שני לוחות הברית' (ר"ת של"ה), 'שער השמים', 'מצות תפלין', 'בגדי ישע' ועוד. אמר על מרן קארו (חי בשנים רמ"ח – של"ה), הרמ"ק (רפ"ב – ש"ל) והאר"י (רצ"ד – של"ב) "שלשה אלה קדושי עליון… ממש מלאכי ה' צבאות". נפטר בטבריה בשנת ש"ץ (1630 למנינם) ונקבר סמוך לרמב"ם. מדברי ר"י הלפרין בעל סה"ד: "ואני ראיתי ספר כתב יד אצל החסיד מ' ליב בקלויז דק"ק סלוצק ז"ל, רבינו ישעיה בעל של"ה נתעברה בו בא"י נשמת רות…".

הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב יָשַׁב בְּחֶבְרַת תַּלְמִידָיו וְאָמַר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי-תּוֹרָה. כְּדַרְכּוֹ הָיָה שִׁעוּרוֹ שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב מְשֻׁלָּב נִגְלֶה וְסוֹד. "הַכֹּל תּוֹרָה אַחַת מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ", הָיָה אוֹמֵר, וְ"נִגְלֶה בְּלִי סוֹד, כְּגוּף דּוֹמֵם בְּלִי נְשָׁמָה".

הַשִּׁעוּר הָיָה מְשׁוֹבֵב-לֵב וְחִדּוּשֵׁי הַתּוֹרָה שֶׁקָּלְחוּ מִפִּי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב הִלְהִיבוּ אֶת הַשּׁוֹמְעִים. בְּסִיּוּמוֹ שֶׁל הַשִּׁעוּר הִבְחִין הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב בְּחִיּוּךְ שֶׁל זְחִיחוּת-דַּעַת וּשְׂבִיעוּת-רָצוֹן-עַצְמִית עַל פְּנֵיהֶם שֶׁל כַּמָּה מֵהַתַּלְמִידִים.

נָתַן בָּהֶם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב מַבָּט חַד וְחוֹדֵר. "הַקְשִׁיבוּ וַאֲסַפֵּר לָכֶם סִפּוּר שֶׁמִּמֶּנּוּ תִּלְמְדוּ מָה יָכוֹל לְעוֹלֵל חִיּוּךְ שֶׁאֵינוֹ בִּמְקוֹמוֹ", אָמַר וּפָתַח בְּסִפּוּרוֹ:

שְׁנֵי יְהוּדִים הִתְגּוֹרְרוּ בִּשְׁכֵנוּת זֶה לָזֶה. הָאֶחָד לַמְדָן, וַחֲבֵרוֹ – נַפָּח פָּשׁוּט. שְׁנֵיהֶם הִשְׁכִּימוּ קוּם לְעִסּוּקֵיהֶם קֹדֶם עֲלוֹת-הַשַּׁחַר. זֶה פָּנָה לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ, לְתַלְמוּדוֹ, וְזֶה פָּנָה לַנַּפָּחִיָּה, לְקוּרְנָסוֹ וּלְסַדָּנוֹ.

כְּשֶׁהִגִּיעָה שְׁעַת סְעוּדַת הַשַּׁחֲרִית, הָיוּ הַשְּׁנַיִם שָׁבִים לְבָתֵּיהֶם. בְּדַרְכּוֹ מִבֵּית-הַמְּלָאכָה, מִהֵר הַנַּפָּח לְבֵית-הַכְּנֶסֶת 'לַחְטֹף' תְּפִלַּת שַׁחֲרִית מְהִירָה. יוֹם-יוֹם הָיוּ הַשְּׁנַיִם נִפְגָּשִׁים בַּדֶּרֶךְ, מְהַנְהֲנִים בְּרָאשֵׁיהֶם לְשָׁלוֹם זֶה לָזֶה.

עַל פָּנָיו שֶׁל הַלַּמְדָן הָיָה נָסוּךְ חִיּוּךְ קַל שֶׁל נַחַת-רוּחַ, וְעֵינָיו הִבִּיעוּ בִּטּוּל כְּלַפֵּי שְׁכֵנוֹ. כְּאִלּוּ אָמְרוּ: "אֲנִי עָמֵל וְהוּא עָמֵל, אַךְ רְאוּ אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ. אֲנִי לָמַדְתִּי כַּמָּה דַּפֵּי גְּמָרָא, טָבַלְתִּי בְּמִקְוֵה טָהֳרָה לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, וְהַתְּפִלָּה עַצְמָהּ – בִּדְבֵקוּת הָיְתָה, בִּמְתִינוּת, כְּמוֹנֶה מָעוֹת. וְאִלּוּ שְׁכֵנִי, מָה הוּא?".

לְעֻמָּתוֹ הָיוּ פָּנָיו שֶׁל הַנַּפָּח עֲטוּפוֹת צַעַר וְעָגְמַת-נֶפֶשׁ. בְּלִבּוֹ הָיָה אוֹמֵר: "מָה עֶרֶךְ לִשְׁנוֹתַי הַכָּלוֹת וְאוֹבְדוֹת. הִנֵּה, שְׁכֵנִי מִלֵּא כִּרְסוֹ תּוֹרָה, וַאֲנִי, בַּמֶּה אֲנִי מְבַלֶּה אֶת חַיַּי? תָּמִיד עַל-יַד הַסַּדָּן, תָּמִיד עִם הַקּוּרְנָס, הַפַרְסוֹת וְהַסּוּסִים. מָה יִהְיֶה בְּסוֹפִי?".

חָלְפוּ שָׁנִים וְהַשְּׁנַיִם הָלְכוּ לְעוֹלָמָם וְנִקְרְאוּ לְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי בֵּית-דִּין שֶׁל מַעְלָה. הִתְבַּקְּשׁוּ הַשְּׁכֵנִים, הַלַּמְדָן וְהַנַּפָּח, לִמְסֹר דִּין-וְחֶשְׁבּוֹן מְפֹרָט עַל חַיֵּיהֶם בָּעוֹלָם-הַזֶּה.

רִאשׁוֹן נִגַּשׁ הַלַּמְדָן אֶל הַדַּיָּנִים. בִּצְעָדִים בּוֹטְחִים וּבְרֹאשׁ זָקוּף פָּסַע לְעֶבְרָם, וּבְקוֹל צָלוּל וְרָם אָמַר: "לֹא כְּדַל וּכְרָשׁ בָּאתִי לִפְנֵיכֶם. הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי וְהַרְבֵּה מִצְווֹת קִיַּמְתִּי. יוֹם-יוֹם, בְּטֶרֶם קָרָא הַתַּרְנְגוֹל, רָכַנְתִּי עַל הַגְּמָרָא. לְאַחַר מִכֵּן יִחַדְתִּי יִחוּדִים בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְהִקְפַּדְתִּי בְּקִיּוּם מִצְווֹת, קַלָּה כַּחֲמוּרָה".

מִן הַצַּד הוֹפִיעָה שַׁיָּרָה שֶׁל מַלְאָכִים מְלִיצֵי-יֹשֶׁר; בְּיַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם חֲבִילוֹת-חֲבִילוֹת שֶׁל דַּפֵּי גְּמָרָא שֶׁלָּמַד הַלַּמְדָן בְּחַיָּיו. שָׂמוּ אֶת כֻּלָּן עַל כַּף-הַמֹּאזְנַיִם, הוֹסִיפוּ גַּם אֶת הַתְּפִלּוֹת וְהַיִּחוּדִים. הַכֹּל נִבְדַּק וְנִשְׁקַל, וְלֹא הָיָה סָפֵק – מְקוֹמוֹ שֶׁל יְהוּדִי זֶה בְּגַן-הָעֵדֶן, בֵּין הַחֲכָמִים וְהַצַּדִּיקִים הַיּוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם.

אַחֲרָיו נִגַּשׁ הַנַּפָּח אֶל דּוּכַן הַדַּיָּנִים. בְּרַגְלַיִם כּוֹשְׁלוֹת וּבְרֹאשׁ מֻרְכָּן הִתְקָרֵב הַנַּפָּח וּבְקוֹל רָפֶה פָּתַח וְאָמַר: "כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה עוֹמֵד אֲנִי לִפְנֵיכֶם, שׁוֹפְטֵי-צֶדֶק. תּוֹרָה – לֹא לָמַדְתִּי. לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי – לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי. כָּל יָמַי, מִבֹּקֶר וְעַד עֶרֶב, פִּרְזַלְתִּי פַּרְסוֹת סוּסִים וְשִׁמַּנְתִּי גַּלְגַּלִּים. עֹל הַחַיִּים וְהַפַּרְנָסָה הִכְבִּיד עַל צַוָּארִי. אִשָּׁה הָיָה עָלַי לְפַרְנֵס וּבָנוֹת לְהַשִּׂיא".

כְּשֶׁסִּיֵּם הַנַּפָּח אֶת דְּבָרָיו, הוֹפִיעוּ מַלְאֲכֵי מַעְלָה וּבִידֵיהֶם שְׁנֵי צְרוֹרוֹת. עַל כַּף יָמִין שֶׁל הַמֹּאזְנַיִם הֵנִיחוּ אֶת הַמִּצְווֹת, וְעַל הַכַּף הַשְּׁנִיָּה – אֶת צְרוֹר הָעֲבֵרוֹת. גַּם הַפַּעַם נִבְדַּק בִּקְפִידָה מִשְׁקָלָהּ שֶׁל כָּל עֲבֵרָה וְנִבְחַן טִיבָהּ שֶׁל כָּל מִצְוָה. וּלְשׁוֹן-הַמֹּאזְנַיִם מִתְנוֹעַעַת יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, וְאֵין הַכְרָעָה בְּרוּרָה.

לְפֶתַע בָּאוּ בִּיעָף עוֹד שְׁנֵי מַלְאָכִים – הָאֶחָד סָנֶגוֹר וְהָאַחֵר קָטֶגוֹר. רִאשׁוֹן הַדּוֹבְרִים הָיָה הַקָּטֶגוֹר. בְּיָדוֹ הֶחְזִיק חֲבִילָה קְטַנָּה וְעָלֶיהָ רָשׁוּם שְׁמוֹ שֶׁל הַלַּמְדָן. "בַּחֲבִילָה זוֹ, הַשְּׁמוּרָה בְּאוֹצַר הַגְּנָזִים", אָמַר הַקָּטֶגוֹר, "חִיּוּךְ קַל שֶׁל בִּטּוּל, שֶׁהֶעֱלָה תַּלְמִיד-חָכָם זֶה עַל פָּנָיו בְּכָל בֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר חָלַף עַל פְּנֵי שְׁכֵנוֹ הַנַּפָּח". שׁוּב הוּנְחוּ מַעֲשָׂיו שֶׁל הַלַּמְדָן עַל כַּפּוֹת-הַמֹּאזְנַיִם, לִשְׁקִילָה מְחֻדֶּשֶׁת. בְּתוֹךְ כָּךְ פָּתַח הַקָּטֶגוֹר אֶת הַחֲבִילָה, הוֹצִיא מִתּוֹכָהּ אֶת הַחִיּוּךְ וֶהֱנִיחוֹ עַל כַּף שְׂמֹאל. בָּחֲנוּ הַדַּיָּנִים אֶת הַחִיּוּךְ מִכָּל צַד וְעֵבֶר וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא – מִשְׁקָלוֹ שֶׁל חִיּוּךְ דַּק זֶה הֵסִיט אֶת לְשׁוֹן הַמֹּאזְנַיִם שְׂמֹאלָה וְהַדִּין הֻכְרַע לְרָעָה.

אָז קִבֵּל הַמַּלְאָךְ הַשֵּׁנִי, הַסָּנֶגוֹר, אֶת רְשׁוּת הַדִּבּוּר. גַּם הוּא נָשָׂא בְּיָדוֹ חֲבִילָה קְטַנָּה, דּוֹמָה בִּמְמַדֶּיהָ לְזוֹ שֶׁהֶחְזִיק עֲמִיתוֹ קֹדֶם-לָכֵן. "כָּאן שְׁמוּרָה אַנְחַת 'אוֹי' שְׁקֵטָה, שֶׁפָּרְצָה מִלִּבּוֹ שֶׁל הַנַּפָּח יוֹם-יוֹם בְּשָׁעָה שֶׁרָאָה אֶת שְׁכֵנוֹ הַלַּמְדָן חוֹלֵף עַל פָּנָיו, מִבֵּית-הַמִּדְרָשׁ לְבֵיתוֹ. אַנְחַת-יָגוֹן עַל שֶׁנֶּאֱנַס לָשֵׂאת בְּנֵטֶל הַפַּרְנָסָה וְלֹא זָכָה לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה כִּשְׁכֵנוֹ. תָּבוֹא אֲנָחָה זוֹ וּתְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת", אָמַר הַסָּנֶגוֹר.

בְּהוֹרָאַת הַדַּיָּנִים הָעֳלוּ עַל הַמֹּאזְנַיִם בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה מִצְווֹתָיו וַעֲבֵרוֹתָיו שֶׁל הַנַּפָּח. הוֹצִיא הַסָּנֶגוֹר אֶת הָאֲנָחָה מֵהַחֲבִילָה וֶהֱטִילָהּ אֶל כַּף יָמִין. וְאָמְנָם, הָאֲנָחָה הִטְּתָה אֶת כַּף-הַמֹּאזְנַיִם לִזְכוּת, וּפָתְחָה לִפְנֵי הַנַּפָּח אֶת שַׁעֲרֵי גַּן-הָעֵדֶן.

סִיֵּם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב אֶת סִפּוּרוֹ וְאָמַר: "וּבְכֵן, תּוֹרָתֵנוּ תּוֹרַת ה', מִי מֵאִתָּנוּ יוּכַל לְהַעֲרִיךְ גְּדֻלָּתָהּ וּקְדֻשָּׁתָהּ. אַךְ לְעִתִּים חִיּוּךְ אֶחָד קָטָן וְקַל שֶׁל זְחִיחוּת-דַּעַת וְגַאֲוָה, עָלוּל לְהָטִיל טִפַּת אֶרֶס לְתוֹךְ הַלִּמּוּד וּלְהַכְרִיעַ אֶת הַכַּף כֻּלָּהּ לַצַּד הַלֹּא-רָצוּי".

סיפור שני

כבן חמש היה יוסף כשפלשו הנאצים ליוון, ארץ הולדתו. תחילה כבשו רק את דרום המדינה. לאחר מכן השתלטו על יוון כולה. משפחת קלדרון התגוררה בלאריסה, העיר המרכזית במחוז תסאליה. אבי המשפחה, חיים קלדרון, היה איש משכיל, מורה לשפות וגם חזן לעת-מצוא, בבית-הכנסת הסמוך לביתו.

כרבים אחרים, גם הוא לא האמין שהגרמנים יגיעו ליוון. כשטפחה המציאות המרה על פניו והגרמנים החלו מתקרבים ללאריסה, אסף חיים את רעייתו ושישה משמונת ילדיו ונמלט צפונה, לעבר ההרים.

בנו הגדול, גבריאל, שכבר היה נשוי ואף ניהל עסק קטן משלו, קיבל אחריות לעצמו. בן נוסף, ניסים שמו, נפרד מהמשפחה והצטרף לפרטיזנים, שהסתתרו ביערות ונאבקו משם בגרמנים.

בערים שבהן התקיימו ריכוזים יהודיים גדולים, דוגמת סלוניקי, לאריסה ויאנינה, החלו הנאצים לרכז את היהודים בגטאות. בתי היהודים, עסקיהם וכל רכושם – הוחרמו. הכול התרחש במהירות. לפי רשימות שמיות הוצאו יהודים מבתיהם שבגטו והועברו למחנות שהוקמו בקרבת תחנת-הרכבת. לאחר כמה ימים החלו לצאת המשלוחים למחנות אושוויץ, בירקנאו, טרבלינקה ולמחנות-מוות נוספים.

משפחת קלדרון נעה מעיר לעיר ומכפר לכפר, בעוד אבי המשפחה קשוב לשידורי הרדיו, שבאמצעותם עקב אחר תנועת הגרמנים. בשלב מסויים הגיע עם משפחתו לבקתת עץ בכפר קטן ונידח, על פסגת הר גבוה. חיים היה משוכנע כי הוא ומשפחתו מוגנים, וכי במקום הנידח הזה איש לא ימצאם.

בוקר אחד החרידם נהם של שני אופנועים כבדים. מהאופנועים ירדו ארבעה קציני אס-אס שחורי-מדים. "ראוס! ראוס!" (החוצה! החוצה!), קראו הקצינים. חיים קלדרון התייצב מולם ושאלם לרצונם. "הוצא את משפחתך החוצה", הורו לו הקצינים, "אתם באים איתנו". כעבור שניות העלו את הבקתה באש.

שלג כיסה את ההר. הקור היה מקפיא והילדים היו עדיין לבושים בבגדי השינה שלהם. מקצתם אף היו יחפים. האם, חנה קלדרון (ז"ל), הספיקה בקושי להציל מהבקתה העולה באש שתי שמיכות, כדי לעטוף בהן את ילדיה. משפחת קלדרון הובלה למקום יישוב לא-הרחק משם, והוכנסה לחדר שהוקצה לה בבניין כלשהו.

למחרת בבוקר הופיעו הקצינים שנית. הם ביקשו לקחת את חיים לחקירה. "חכו בסבלנות", אמר להם חיים בקור-רוח. "כעת בוקר ועדיין לא התפללתי תפילת שחרית". מול עיניהם המשתאות של הגרמנים הוציא את הטלית והתפילין שלו. "מה אתה חושב שאתה עושה?!", התפרץ עליו בכיר הקצינים, "אתה יודע עם מי יש לך עסק?!".

קומתו של הקצין הבכיר התנשאה לגובה כשני מטרים. בכל שנייה היה יכול לשלוף את רובהו ולחסל את היהודי ה'חצוף'. אבל חיים לא איבד את שלוות-רוחו. "לחמתי בחזית במלחמה הקודמת; חברים מתו לי בידיים, ואני עצמי ראיתי אין-ספור פעמים את המוות מול עיניי; שום דבר כבר לא יכול להבהיל אותי", ענה.

הוא הוציא את הטלית, התעטף בה ולאחר מכן הניח את התפילין על ידו וראשו. בהוראת הקצין הבכיר המתינו הגרמנים לחיים עד שיסיים את תפילתו. לאחר מכן הובילו אותו למעצר. לקראת ערב שוחרר ושב למשפחתו.

למחרת שב קצין האס-אס הבכיר והתדפק על דלת חדרה של משפחת קלדרון. באותה שעה עסק חיים בגלגול נייר עם טבק לסיגריה. הוא הושיט סיגריה מגולגלת לקצין, שהציג עצמו בשם המשפחה שטויירמן. "נהגת אתמול באומץ-לב רב", אמר שטויירמן לחיים בהערכה.

בין השניים התפתחה שיחה ערה. "הפיהרר שלכם מטורף", אמר לו חיים, ללא שמץ מורא. "הוא ינחל תבוסה, אתם תועמדו לדין ומשפחותיכם ישלמו את המחיר. עליך לעשות הכול כדי להישאר בחיים ולחזור בשלום ליקיריך".

לילה אחד בא שטויירמן לפגוש את חיים. "קיבלתי את עצתך לשמור על חיי ולא להסתכן בשביל הפיהרר", אמר. כעבור רגע הוסיף כממתיק סוד: "מחרתיים עם שחר אנחנו עוזבים. באותו יום אנא דאג שכל בני משפחתך יהיו בתוך הבית ושאיש מהם לא ישוטט בחוץ".

כעבור יומיים הבין חיים את הבקשה: קודם עזיבתם של הגרמנים הם העלו באש את כל הבתים ופוצצו את כל הגשרים באזור. רק בית אחד נותר על תילו – הבית שבו שהתה משפחת קלדרון. שטויירמן החליט להצילם.

"אתם מבינים?", חותם יוסף קלדרון, הזוכר היטב את פניו של שטויירמן, את סיפורו, "התפילין הצילו אותי ואת כל משפחתי ממוות!".

"זו גם הסיבה שלא יעבור עליי יום בלי תפילין", מוסיף בחיוך בנו חיים, הנושא את שם סבו, גיבור הסיפור

סיפור שלישי

הִתְרַגְּשׁוּת גְּדוֹלָה אָפְפָה אֶת תּוֹשָׁבֶיהָ הַיְּהוּדִים שֶׁל דֶּנְבּוּרְג לִקְרַאת הַחֲתֻנָּה שֶׁעָמְדָה לְהִתְקַיֵּם בָּעִיר. אָמְנָם שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁבָּאוּ בִּבְרִית הַנִּשּׂוּאִין הָיוּ מֵהַמִּשְׁפָּחוֹת הַמְּכֻבָּדוֹת וְהַיְּדוּעוֹת בָּעִיר, אַךְ לֹא זוֹ הָיְתָה סִבַּת הַהִתְרַגְּשׁוּת. הַסִּבָּה הָיְתָה רְמוּזָה בַּכִּנּוּי שֶׁנָּתְנוּ הַתּוֹשָׁבִים לָאֵרוּעַ – "חֲתֻנָּה שֶׁל אַהֲבַת-יִשְׂרָאֵל".

הֶחָתָן הָיָה שְׁלֹמֹה, בְּנוֹ שֶׁל ר' מֹשֶׁה-חַיִּים. הַכַּלָּה – יוֹכֶבֶד, בִּתּוֹ שֶׁל ר' גְּדַלְיָה-בָּרוּךְ, סַנְדְּלָר בְּמִקְצוֹעוֹ אַךְ דַּרְשָׁן בְּחֶסֶד עֶלְיוֹן.

יְהוּדִי רַב-תֹּכֶן הָיָה ר' גְּדַלְיָה-בָּרוּךְ זֶה, אֲשֶׁר נִמְנָה עִם תַּלְמִידָיו הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. מִיָּד עִם בּוֹאוֹ לְהִתְגּוֹרֵר בְּדֶנְבּוּרְג הֵחֵל לְהָפִיץ בַּמָּקוֹם אֶת שִׁיטַת רַבּוֹ. הוּא נָהַג לָשֵׂאת דְּבָרִים בְּאָזְנֵי מִתְפַּלְּלֵי בֵּית-הַכְּנֶסֶת 'חֶבְרָא קָדִישָׁא' שֶׁבּוֹ הִתְפַּלֵּל. דְּבָרָיו הָיוּ מְחַמְּמֵי-לֵב וּמְלֵאִים עִידוּד. הוּא צִיֵּן שׁוּב וָשׁוּב אֶת הֱיוֹתָם שֶׁל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּנִים יְחִידִים לַמָּקוֹם וְהִדְגִּישׁ אֶת אַהֲבָתוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם.

הַמִּתְפַּלְּלִים, שֶׁהָיוּ רְגִילִים עַד אָז לְ'מַגִּידִים' שֶׁהִטִּיפוּ מוּסָר בְּסִגְנוֹן שֶׁל הַפְחָדוֹת וְאִיּוּמִים, אָהֲבוּ לְהַקְשִׁיב לִדְבָרָיו. בְּתוֹךְ זְמַן קָצָר נַעֲשָׂה ר' גְּדַלְיָה-בָּרוּךְ דַּרְשָׁן מְבֻקָּשׁ גַּם בִּשְׁנֵי בָּתֵּי-הַכְּנֶסֶת הָאֲחֵרִים בָּעִיר – 'פּוֹעֲלֵי צֶדֶק' וְ'שׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר'. אַט-אַט הִתְקָרְבוּ תּוֹשָׁבֵי דֶּנְבּוּרְג לַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב וּלְתוֹרָתוֹ. רַבִּים מֵהֶם אַף הֵחֵלּוּ לַעֲרֹךְ נְסִיעוֹת לְבֵית-מִדְרָשׁוֹ אֲשֶׁר בְּמֶזִ'יבּוּז'.

ר' מֹשֶׁה-חַיִּים, אַף הוּא מִתּוֹשָׁבֵי דֶּנְבּוּרְג, הָיָה אִישׁ אָהוּב עַל הַבְּרִיּוֹת, אָדָם שֶׁפַּרְנָסָתוֹ מְצוּיָה בְּשֶׁפַע. בְּכָל-זֹאת הָיוּ הוּא וְאִשְׁתּוֹ שְׁבוּרֵי-לֵב. שָׁלֹשׁ בָּנוֹת נוֹלְדוּ לָהֶם, אַךְ הֵן נִפְטְרוּ זְמַן קָצָר לְאַחַר לֵדָתָן. לְאַחַר מִכֵּן לֹא זָכוּ לְהִפָּקֵד בִּילָדִים.

כְּשֶׁהֵחֵל לְהִתְפַּרְסֵם בָּעוֹלָם שְׁמוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק מִמֶּזִ'יבּוּז', וְעִמּוֹ גַּם הַסִּפּוּרִים עַל קְדֻשָּׁתוֹ וּסְגֻלּוֹתֵיהֶן הַפִּלְאִיּוֹת שֶׁל בִּרְכוֹתָיו, גָּמְלָה בְּלֵב ר' מֹשֶׁה-חַיִּים וְרַעְיָתוֹ הַחְלָטָה לִנְסֹעַ אֵלָיו. הֵם הִמְתִּינוּ לִשְׁעַת-כֹּשֶׁר, וּכְשֶׁנּוֹדַע לָהֶם כִּי ר' גְּדַלְיָה-בָּרוּךְ מְאַרְגֵּן חֲבוּרָה שֶׁתֵּצֵא לַעֲשׂוֹת אֶת חַג הַשָּׁבוּעוֹת בְּמֶזִ'יבּוּז', הוֹדִיעוּ עַל רְצוֹנָם לְהִצְטָרֵף לַנְּסִיעָה.

הֵם יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ-חֹדֶשׁ אִיָּר וְהִגִּיעוּ לְמֶזִ'יבּוּז' יָמִים אֲחָדִים לִפְנֵי חַג-הַשָּׁבוּעוֹת. יְמֵי הַחַג עָבְרוּ עֲלֵיהֶם בַּאֲוִירַת הִתְעַלּוּת וּקְדֻשָּׁה, אוּלָם בָּעִנְיָן הָעִקָּרִי שֶׁלִּשְׁמוֹ הִגִּיעוּ ר' מֹשֶׁה-חַיִּים וְאִשְׁתּוֹ – לֹא נִכְּרָה כָּל תְּזוּזָה. רַבִּים מֵהַמִּסְתּוֹפְפִים בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ זָכוּ בְּמֶשֶׁךְ הַחַג לְקַבֵּל בְּרָכוֹת שׁוֹנוֹת מִפִּי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, אַךְ לְעֵבֶר ר' מֹשֶׁה-חַיִּים לֹא הִפְנָה הַצַּדִּיק אַף לֹא מִלָּה אַחַת.

גַּם כַּאֲשֶׁר נִכְנְסוּ בְּנֵי-הַזּוּג, לְמָחֳרָת הַחַג, לְחַדְרוֹ שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, וְשָׁפְכוּ לְפָנָיו בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ אֶת מַר-לִבָּם, הִקְשִׁיב לָהֶם הַצַּדִּיק בִּשְׁתִיקָה וְלֹא אָמַר דָּבָר. הֵם יָצְאוּ מִשָּׁם שְׁבוּרִים מִשֶּׁנִּכְנְסוּ. אַחַר-כָּךְ נִסּוּ אֶת מַזָּלָם עוֹד פַּעֲמַיִם, אַךְ גַּם מֵהֶן לֹא יָצְאוּ מְעוֹדָדִים. הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב אָמְנָם הִבִּיט בָּהֶם בְּמַבָּט מָלֵא רֹךְ וְעִידוּד, אַךְ לְבָרֵךְ בְּפֶה מָלֵא וּבִמְפֹרָשׁ – לֹא בֵּרֵךְ.

ר' גְּדַלְיָה-בָּרוּךְ הִשְׁקִיף מֵהַצַּד עַל הַמִּתְרַחֵשׁ עִם ר' מֹשֶׁה-חַיִּים וְרַעְיָתוֹ, וּכְאֵבָם נָגַע עֲמֻקּוֹת לְלִבּוֹ. בְּשֶׁקֶט אָסַף כַּמָּה מֵחֲבֵרָיו וֶהֱבִיאָם בְּסוֹד הָעִנְיָן. הוּא הִצִּיעַ לָהֶם הַצָּעָה, וְאֵלֶּה נֵאוֹתוּ לָהּ מִיָּד. ר' גְּדַלְיָה-בָּרוּךְ וַחֲבֵרָיו קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם תַּעֲנִית שֶׁל שְׁלֹשָׁה יָמִים (עִם הַפְסָקָה בַּלַּיְלָה). אֶת שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הַלָּלוּ הֶחְלִיטוּ לְהַקְדִּישׁ לְלִמּוּד רָצוּף שֶׁל תּוֹרָה וּלְבַקָּשַׁת רַחֲמִים עַל חֲבֵרָם ר' מֹשֶׁה-חַיִּים וְרַעְיָתוֹ.

בְּתֹם הַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לַתַּעֲנִית הוֹפִיעַ פִּתְאוֹם שַׁמָּשׁוֹ שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ וְהוֹדִיעַ עַל "סְעוּדַת-מִצְוָה" בִּלְתִּי-צְפוּיָה שֶׁיַּעֲרֹךְ הַצַּדִּיק בָּעֶרֶב, לְאַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית. אִישׁ מֵהַנּוֹכְחִים, גַּם לֹא הַשַּׁמָּשׁ עַצְמוֹ, לֹא יָדַע אֶת פֵּשֶׁר הַסְּעוּדָה הַמְּתֻכְנֶנֶת.

עִם רֶדֶת הָעֶרֶב, זְמַן קָצָר לְאַחַר שֶׁר' גְּדַלְיָה וַחֲבֵרָיו שָׁבְרוּ אֶת יוֹם הַתַּעֲנִית הַשְּׁלִישִׁי שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם, הִתְכַּנְּסוּ בָּאֵי בֵּית-הַמִּדְרָשׁ לִסְעוּדָה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ יָשַׁב הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב.

פָּנָיו שֶׁל הַצַּדִּיק נָהֲרוּ בְּאוֹר מְיֻחָד, וְנִכַּר הָיָה עָלָיו כִּי הוּא שָׁרוּי בְּשִׂמְחָה יְתֵרָה. לְאַחַר שְׁהוּת קַלָּה פָּתַח הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב אֶת פִּיו וְהֵחֵל לְהַשְׁמִיעַ דִּבְרֵי תּוֹרָה עַל הַפְּסוּקִים "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" וְ"הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד". בְּמֶרְכַּז דְּבָרָיו הִסְבִּיר עַד כַּמָּה חֲשׁוּבוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אַהֲבַת רֵעִים וְהַדְּאָגָה לְטוֹבַת הַזּוּלַת. בְּאוֹמְרוֹ זֹאת הִפְנָה אֶת מַבָּטוֹ לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ יָשְׁבוּ ר' גְּדַלְיָה-בָּרוּךְ וַחֲבֵרָיו.

אוֹ-אָז הֵסֵב הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב אֶת עֵינָיו וּנְתָנָן בְּר' מֹשֶׁה-חַיִּים, שֶׁהִצְטַנֵּף בַּפִּנָּה. הוּא חִיֵּךְ אֵלָיו חִיּוּךְ רָחָב וּבֵרְכוֹ בְּקוֹל רָם וּבְהִתְלַהֲבוּת בְּ"זַרְעָא חַיָּא וְקַיָּמָא".

וּמִיָּד שָׁב וּפָנָה לְר' גְּדַלְיָה-בָּרוּךְ וַחֲבֵרָיו וְאָמַר: "כְּלוּם סְבוּרִים אַתֶּם שֶׁבִּפְעֻלַּתְכֶם מִתּוֹךְ אַהֲבַת-יִשְׂרָאֵל אֲמִתִּית עוֹרַרְתֶּם אוֹתִי לְבָרֵךְ וּלְהוֹשִׁיעַ אֶת חֲבֶרְכֶם, בֶּן עִירְכֶם?! לֹא וָלֹא! אֶת פְּעֻלַּת הַבְּרָכָה כְּבָר פְּעַלְתֶּם אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם, עַל-יְדֵי הִתְמַסְּרוּתְכֶם לְטוֹבַת חֲבֶרְכֶם. אֲנִי רַק רָאִיתִי זֹאת לְמַעְלָה וְעַל-כֵּן קָרָאתִי לְכֻלָּם לִ'סְעוּדַת-מִצְוָה', מִצְוַת אַהֲבַת-יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְבַשֵּׂר לָכֶם עַל כָּךְ"…

כַּעֲשָׂרָה חֳדָשִׁים לְאַחַר מִכֵּן נוֹלַד בֵּן לְר' מֹשֶׁה-חַיִּים וְזוּגָתוֹ וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹמֹה. יָמִים אֲחָדִים לְאַחַר מִכֵּן יָלְדָה גַּם בַּאשֶׁע, רַעְיָתוֹ שֶׁל ר' גְּדַלְיָה-בָּרוּךְ. הִיא יָלְדָה בַּת, וְהוֹרֶיהָ הֶעֱנִיקוּ לָהּ אֶת הַשֵּׁם יוֹכֶבֶד. כִּשְּׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנִים לְאַחַר מִכֵּן הִשְׁתַּדְּכוּ שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת בֵּינֵיהֶן בְּ"שִׁדּוּךְ שֶׁל אַהֲבַת-יִשְׂרָאֵל"