פרשת וזאת הברכה

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו" (לג – א)

הפרשה הקודמת מסתיימת במילים: "ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" – ודבר זה הלא נגרם בעטיים של ישראל, כפי שאמר משה: "ויתעבר ה' בי למענכם" (דברים ג-כו), ואם כן הרי לא היו ראויים לכך שיברכם – על כן בא הכתוב מיד ומספר, כי משה רבנו המנהיג הנאמן והמסור לא שם לבו לכך, אלא ברך את בני ישראל – "וזאת הברכה אשר ברך משה". לפיכך נקרא משה דוקא כאן "איש האלוקים", משום שעל ידי כך התדבק במידתו של השם יתברך עצמו, שהוא עובר על פשע… (צרור המור).

מימינו אש דת למו (לג-ב)

משכיל אחד שאל פעם את הגאון בעל "תורת יקותיאל" ז"ל: "היכן מצינו רמז לתלמוד בתורה שבכתב"?

השיב לו: "דת למו" – אלה אותיות "תלמוד". מיד עם נתינתה של התורה בימינו של הקב"ה ניתן לישראל גם התלמוד… (מקור ברוך).

וזאת ליהודה (לג-ז)

מי גרם לראובן שיודה, יהודה. (רש"י).

מקשים המפרשים, והלא ראובן חזר בתשובה לפני שנתרחש מעשה תמר, שהרי עוד במכירת יוסף, על הכתוב: "וישב ראובן אל הבור" אמר רש"י: "עסוק היה בשקו ובתעניתו"?

ברם, פשוטם של הדברים כך הוא, שבתחילה היה ראובן סבור כי עיקרה של התשובה הוא סיגופים ותעניות, ואף אמנם "עסוק היה בשקו ותעניתו"; אולם מיהודה למד כי עיקר התשובה הוא "הודאה" – הכנעה פנימית ושברון עומק הלב, שהם חשובים בהרבה מסיגופים ותעניות, כפי שמצינו בגמרא: "לא שק ותענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים" (תענית ט"ז)…. (אדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל).

ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן (לג-כ)

"גד" היינו לשון מזל (רש"י על הפסוק "בא גד"). אימתי מתברך אדם במזל טוב, אם הוא "מרחיב גד" –שהוא נותן הרבה צדקה ("גד" ראשי-תבות של גמול-דלים – שבת ק"ד), וכן "כלביא שכן" – שהוא זוכר תמיד ב"כלביא" שהוא ראשי-תבות של : "כי לא במותו יקח אחריו"… (תורת משה)

סיפור לשבת

תושבי הרובע היהודי שבעיר טבריה, היו מופתעים במידת-מה מהפמליה שהופיעה פתאום בעיר, בין יום-הכיפורים לחג-הסוכות. ימיו של היישוב היהודי המתחדש בטבריה לא היו מרובים. רק כעשרים וחמש שנים קודם לכן שבו כמה עשרות משפחות יהודיות, כולן ספרדיות, בעידודו של המושל המוסלמי דהר אל-עמר, והקימו מחדש את היישוב היהודי בעיר-קודש זו. היהודים התגוררו בכמה חצרות סמוכות, וכך יצרו רובע שכולו יהודי.

קבוצת היהודים החדשה שבאה לטבריה, הייתה של חסידים אשכנזים, שעלו זה עתה לארץ. הבדלי העדות לא מנעו מיהודי טבריה לנהוג בבני הקבוצה האורחת הכנסת- אורחים חמה ולבבית, כיד המסורת הטובה עליהם.

עד מהרה נוכחו היהודים המקומיים כי האורחים הם אנשי-מעלה. בראשם ניצב הצדיק רבי נחמן מהורדנקה. גדולתו של רבי נחמן ניכרה גם בחזותו המרשימה, ועם בואו זכה מיד ליחס של כבוד והערצה. תושבי המקום סייעו לאורחיהם לשכור משכניהם המוסלמים דירות סמוכות לרובע היהודי, וכך נתרחבו תחומי הרובע.

באותה שנה, בהגיע תפילת המוסף של שמחת-תורה, נתכבד רבי נחמן לגשת אל התיבה בתפילת הגשם, שהייתה שמורה למכובד שבחבורה. ואמנם, תפילתו של רבי נחמן הרקיעה שחקים. בקול גדול קרא את "זכור אב נמשך אחריך כמים", והציבור כולו נסחף אחריו. אולם כשהגיע למילים "בעבורו אל תמנע מים", פרץ רבי נחמן בבכי רם, שהלך ונתעצם. בהזכירו את הבקשות "לברכה ולא לקללה", "לחיים ולא למוות", "לשובע ולא לרזון" – זעק בסערת-נפש עזה. ויהי הדבר לפלא בעיני כול.

מרחשוון וכסלו עברו-חלפו, ועדיין לא היה זכר לטיפה אחת של גשם. הבצורת החלה להדאיג את התושבים. אולם אז התרגשה על הקהילה צרה גדולה מהבצורת.

התרחבותה ומהתבססותה של הקהילה היהודית לא נשאו חן בעיני תושבי טבריה המוסלמים. לא-אחת ניסו להוציא את דיבתם רעה באוזני המושל. אולם המושל, שהיה מתון וסבלן, לא אבה לקבל את דברי הדיבה והוסיף לרחוש יחס חם לבני הקהילה היהודית.

עתה סיפקה הבצורת נשק לשונאי-ישראל. כמה מיועצי המושל דאגו לטפטף באוזניו, כי היהודים הם האשמים בבצורת הקשה. בעיקר הירבו להשמיץ את התושבים האשכנזים שזה מקרוב באו. "התנהגותם של אלה מוזרה ביותר, ובמעשיהם כישפו את השמים", אמרו. כראיה ציינו את העובדה שכבר שנים רבות לא הייתה בצורת כזאת, והנה, אך הגיעו אלה והרי התוצאה…

הפעם נתקבלו הדברים באוזני המושל. אף שלא קיבלם כאמת מוחלטת, החליט בכל-זאת להטיל על היהודים את האחריות לבצורת הקשה. אחת מהשתיים, אמר בליבו: אם אשמים הם, יישאו בעונש; ואם נקיים הם מעוון, אדרבה, יישאו תפילה לאלוקיהם אשר יחוש להצלתם.

אמר ועשה. הוא שלח לקרוא לראש הקהילה הספרדית, יהודי ושמו אבו-יוסוף, ובקול מאיים תבע ממנו להפסיק את הבצורת ולהוריד גשם על-פני האדמה. לא הועילו כל ההסברים והתחינות. המושל קצב שלושה ימים להבאת הגשם. ולא, כך אמר, יסולקו בשלב ראשון מהעיר כל המתיישבים האשכנזים החדשים, ובשלב השני יישקל סילוקם המוחלט של כל היהודים מטבריה!

הדברים הגיעו לאוזני רבי נחמן מהורדנקה, שמיהר להרגיע את הקהילה המקומית ולנסוך בה תקווה ואמונה. עוד באותו יום כינס את תלמידיו והודיע להם, כי למחרת עם שחר יעלו להתפלל על קברו של רבי עקיבא.

ואכן, כחוני המעגל בשעתו, חג רבי נחמן עוגה על הארץ וסידר את תלמידיו בתוכה כשהוא במרכז. הם פתחו בתפילות לפי הסדר שהורה להם. כל אותה שעה היכה בהם שרב כבד, והשמים נראו צחים מכל פיסת ענן.

שעות ארוכות עמדו רבי נחמן ותלמידיו על עומדם והעתירו בתפילה, אולם כל סימן מבשר טובה לא נראה באופק. כשהחלה השמש לערוב, הפסיק רבי נחמן את סדר התפילה הכללית. בקול רווי תחנונים שפך את תחינתו לפני קונו: "ריבונו-של-עולם, רחם על בניך ופתח לנו שערי שמים. הודע לכול כי יש לך אהובים בעולמך". כשסיים לומר מילים אלה, פנה לאחוריו ובפסיעות זריזות החל לצעוד במורד ההר.

התלמידים, שהיו שקועים במחשבותיהם, לא הבחינו בשינויים שחלו בשיפולי הרקיע. אט-אט החלו עננים מתקשרים ורוחות החלו מנשבות בחוזקה. כשהגיעו לתחתית ההר, כבר היו השמים מכוסים עננים אפורים.

בהגיעם לעיר המתין להם קהל רב, ובראשם המושל המוסלמי. חיש-מהר עברה השמועה, כי רבי נחמן ותלמידיו, אותם תושבים אשכנזים שהואשמו בגרימת הבצורת, הם שחוללו את הנס, והכול יצאו לקבל את פניהם.

כשנכנסו רבי נחמן ותלמידיו אל תוך העיר, כבר נפתחו ארובות השמים והגשם ניתך ארצה. תחילה ירדו טיפות מעטות, אך עד מהרה ירד גשם סוחף. ברגשי הכנעה ירד המושל מעל סוסו והשתחווה אפיים לפני רבי נחמן. הוא אף הפציר בו לעלות על סוסו ולרכוב עליו עד ביתו. שנים רבות הוסיף דבר המעשה הזה לקדש את שם ה' בקרב כל יושבי הסביבה.

אחר כבוד הובלתי אל הבימה. התבקשתי להכריז חגיגית על רצוני לעזוב את היהדות ולהיות נוצרי. לא השבתי מיד. התבוננתי בחבריי היהודים. אחר הרמתי את עיני והבטתי בקיר שלפני, עליו הוצגו חרבות ושאר כלי-מלחמה.

כהרף עין הורדתי מהקיר קרדום קטן, הנחתי על השולחן את אצבעות ידי, ועוד טרם הספיק מי מהנוכחים להגיב, הנפתי את הקרדום וקיצצתי במכה אחת את קצות שלוש מאצבעותי. "זו תשובתי לשלושת הימים שהקצבתם לי", קראתי בלהט ונפלתי מתעלף.

המאזינים לטשו עיניהם אל כף-ידו, אל אצבעותיו הקטועות. 'הקאנטוניסט' לא המשיך עוד לספר. אף לא הבחין במבטי ההערצה שננעצו בו. הוא כבר שב אל בימת הריקודים, וקולו הרם מתנגן וממלא את חלל החדר: "שישו ושימחו בשימחת תורה".