עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי צום יהודיים לזכר חורבן ירושלים. יום זה הוא התאריך שבו בשנת 588 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצאר מלך בבל על ירושלים. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון. תחילת המצור מהווה את תחילת השתלשלות המאורעות שהובילו לחורבן בית המקדש ולכן כחלק מהאבילות והזכרון על חורבן בית המקדש, יש גם לציין את היום הזה. מאז שנת 1950, יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע.
ביום עשירי לחודש טבת, סמך מלך בבל על ירושלים כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל (פרק כד) ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי (הוא חודש טבת) בעשור לחודש לאמר, בן אדם כתב לך את שם היום הזה את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים.
ולפיכך אנו מתענים ביום עשירי בטבת, כדי להכניע לבבינו לשוב בתשובה שלימה, ולהתחנן לפני אלוקינו שירחם עלינו וישוב לגאלינו גאולת עולמים. וכמו שכתב רבינו הרמב"ם, שכל ישראל מתענים בימים שאירעו בהם צרות לישראל, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם.