מקורו של ט"ו בשבט הנו במשנה, במסכת ראש השנה: "באחד בשבט ראש השנה לאילן דברי בית שמאי. בית הלל אומרים בחמישה עשר בו ".
במקומות רבים משווה התורה את האדם לעץ:
- ״כי האדם עץ השדה" (דברים כ,י"ט). "
- "כעץ שתול על פלגי מים" (ירמיהו י"ז,ח').
- כימי העץ ימי עמי" (ישעיהו ס"ה,כ"ב). "
עץ זקוק לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש (שמש), כדי להתקיים. בני אדם בדומה, זקוקים לאותם ארבעה יסודות.
"כי האדם עץ השדה"
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לעץ השדה, זמן של התחדשות, בו השרף עולה באילנות, וזרם חדש של חיות נכנס בצומח. אך התחדשות זו אינה נותרת רק אצל הצומח, היא עוברת אל החי ואל האדם, וכך למעשה, הבריאה כולה מתעלה.
זהו יום של התחדשות הבריאה, וכמו שכל הבריאה מתחדשת כך גם אדם צריך להתחדש ע"י יניקה מהשורשים. אדם צריך להתבונן ולראות כי בכל רגע של חיים מוזרמת אליו חיות חדשה, כל הזמן הוא מתחדש.
מסיבה זו חוגגים אנו את יום ט"ו בשבט, היום בו מעניק הבורא את הכוח להתחדש, לצמוח, ולהוסיף על כל מה שהיה עד עתה ברוחניות, וכשאדם מוסיף ומשפר את הרוחניות שלו, אלוקים מסדר בהתאם גם את ענייניו הגשמיים אליהם הוא נזקק על מנת להתקיים.
ט"ו בשבט,הוא התאריך הקובע גם לעניין תרומות ומעשרות.כלומר:ע"פ ההלכה,צריך החקלאי להפריש תרומות ומעשרות לכהן,ללוי ולעניים מן היבול שגידל בשנה מסויימת.וכאמור,ט"ו בשבט הוא התאריך הקובע את סיומה של אותה השנה לגבי פרי האילן.משום כך,כל מה שגדל עד לט"ו בשבט,הוא יבול של אותה שנה,וממנו צריך החקלאי להפריש תרומות ומעשרות.
בימינו,הפרשת תרומות ומעשרות נעשית על ידי הרבנות המקומית במרכזי השיווק.פרי שנקנה מגוף פרטי ולא דרך מרכזי שיווק,מחייב את הקונה בהפרשת תרומות ומעשרות בעצמו.