"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני…"
על פסוק זה שבפתח הפרשה שנינו במדרש רבה: אמר רב סימון: בנימוסין (=בספר החוקים) שלנו כתוב: "אם אין לו – ונמכר בגנבתו" (שמות כ"ב, ב). מדרש תמוה זה נתפרש על-ידי רבי יעקב קראנץ ("המגיד מדובנא") בדרך הבאה: יהודה מבקש בכל כוחו להניא את השליט המצרי מלהחזיק בבנימין אחיו כעבד. משום כך הוא מביא לפניו חוק קדום בדיני גניבה, שגנב הנתפס בחטא ואין לו ממה לשלם – נמכר לעבד, ובעבודתו פורע את חובו לבעלים. ולכאורה, יש מקום לתמוה על חוק זה: כלום ירצה אדם להחזיק בביתו עבד, שהוא גנב ויכול לפגוע שוב ברכושו? אלא ההנחה היא, שהאדם מטבעו ישר והגון, ונאלץ לשלוח יד בגניבה רק מחמת מחסור ומצוקה. ומעתה, שאינו עתיד לסבול מחסור בבית מעבידו, שוב לא ישלח ידו בגניבה. כל זאת – אומר יהודה – נכון לגבי גנב רגיל, שנכשל בחטא מחמת עניו ודלותו. אבל בנימין אחי הוא "בן-טובים", שלא חסר לו דבר בבית אביו. ואם בכל זאת שלח ידו ברכוש הזולת – סימן שהוא מטבעו גנב; וקיים חשש סביר, שהלה יחזור לסורו בהזדמנות הראשונה. כלום יסתכן מישהו להחזיק בביתו אדם כזה, העלול בכל יום לשלוח ידו בכליו ובכל רכושו?!
• שואל כאן האדמו"ר רבי אברהם מסוכאצוב: מדוע מתנגד עתה יהודה כל כך להשאיר את בנימין במצרים? הרי הוא עצמו הציע לא מכבר ליוסף: "הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" (מ"ד, ט"ז)! אלא – אומר האדמו"ר מסוכאצוב – בתחילה סבור היה יהודה, שאותה שעה שבה נמצא הגביע באמתחת בנימין מתחיל שעבוד מצרים, שנגזר בשעתו על בני ישראל, ולכן קיבל עליו באהבה וברצון גזירה זו. אבל כשהודיע השליט המצרי בפסקנות: "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם!" (מ"ד, י"ז) – הסיק מכך יהודה שאין כאן התחלת השעבוד של בני ישראל, אלא מזימה שפלה המופנית רק נגד בנימין. משום כך התקומם יהודה בכל כוחו נגד גזירה זו, והשמיע את דבריו התקיפים והמרשימים באזני השליט המצרי, כדי להניא אותו מגזירתו כלפי אחיו הצעיר.
• אמר לו יהודה ליוסף: בנוהג שבעולם, מי שלוקח (שקונה) עבד ומצא אותו גנב – מחזירו למוכר; וזה שנמצא גנב, אתה מבקש לקחתו לעבד?! אם לשמשך (לשרתך) אתה מבקשו, אני יודע לשמש יותר ממנו; ואם למלחמה אתה מבקשו, אני יודע להילחם יותר ממנו. אמר לו יוסף: למה אתה מרבה דברים? מסתכל אני, שיש גדולים ממך עומדים כאן ואינם מדברים. ואין ראובן גדול ממך; ואין שמעון ולוי גדולים ממך ואינם מדברים?! ואתה – למה תרבה דברים? אמר לו יהודה: מכל אלו אין אחד מהם חושש בו (=דואג מהחזקת בנימין במצרים) אלא אני, שנאמר: "אנוכי אערבנו" (מ"ג, ט).
"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני…"
שואל כאן האדמו"ר רבי אברהם מסוכאצוב: מדוע מתנגד עתה יהודה כל כך להשאיר את בנימין במצרים? הרי הוא עצמו הציע לא מכבר ליוסף: "הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" (מ"ד, ט"ז)! אלא – אומר האדמו"ר מסוכאצוב – בתחילה סבור היה יהודה, שאותה שעה שבה נמצא הגביע באמתחת בנימין מתחיל שעבוד מצרים, שנגזר בשעתו על בני ישראל, ולכן קיבל עליו באהבה וברצון גזירה זו. אבל כשהודיע השליט המצרי בפסקנות: "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם!" (מ"ד, י"ז) – הסיק מכך יהודה שאין כאן התחלת השעבוד של בני ישראל, אלא מזימה שפלה המופנית רק נגד בנימין. משום כך התקומם יהודה בכל כוחו נגד גזירה זו, והשמיע את דבריו התקיפים והמרשימים באזני השליט המצרי, כדי להניא אותו מגזירתו כלפי אחיו הצעיר.
אמר לו יהודה ליוסף: בנוהג שבעולם, מי שלוקח (שקונה) עבד ומצא אותו גנב – מחזירו למוכר; וזה שנמצא גנב, אתה מבקש לקחתו לעבד?! אם לשמשך (לשרתך) אתה מבקשו, אני יודע לשמש יותר ממנו; ואם למלחמה אתה מבקשו, אני יודע להילחם יותר ממנו. אמר לו יוסף: למה אתה מרבה דברים? מסתכל אני, שיש גדולים ממך עומדים כאן ואינם מדברים. ואין ראובן גדול ממך; ואין שמעון ולוי גדולים ממך ואינם מדברים?! ואתה – למה תרבה דברים? אמר לו יהודה: מכל אלו אין אחד מהם חושש בו (=דואג מהחזקת בנימין במצרים) אלא אני, שנאמר: "אנוכי אערבנו" (מ"ג, ט).
"כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו אתי"
כשהיה מגיע הצדיק רבי מאירל מפרישמילן לדברי הסיום של יהודה ליוסף, היה נאנח ואומר: "כי איך אעלה אל אבי" – איך יכול אדם מישראל לעלות על אביו שבשמים לאחר שנות חיים בעולם הזה; "והנער איננו אתי" – אם הדור הצעיר לא הלך אתי בקבלת עול תורה ומצוות. כי בזאת נבחן כל דור בישראל: בהצלחתו למסור כראוי את מורשת האבות לדור הבנים.
"והיה כראותו כי אין הנער, ומת"
על הנמקה זו שבפי יהודה, שואל הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק: מדוע מבקש כאן יהודה מיוסף, שיחוס על אביו הזקן של בנימין, העלול למות מרוב צער על הרחקת בנו האהוב ממנו; ואינו מזכיר כלל את עשרת הבנים של בנימין, הנמקים מצער על אביהם שרחק מהם?
אלא – משיב הרבי מקוצק – לא הרי צער הבנים על אביהם, כצער אב על בניו. וכבר אמרו הקדמונים: "אב אחד יכול לפרנס עשרה בנים, ועשרה בנים אינם יכולים לפרנס אב אחד" (נופת צופים); וכן אמרו חז"ל: "אהבת אב על הבנים, ואהבת הבנים על בניהם" (סוטה מ"ט, ע"א).
האדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה הסביר עניין זה בדרך הבאה: לא בכדי רבה מסירותו של אב לבנו יותר מן המסירות שמגלה הבן כלפי האב. כוון שתכונת האהבה והמסירות מאב לבן היא מורשה מבטן ומלידה, ואדם הראשון הוא שהוריש תחילה תכונה טבעית זו לילדיו. לעומת זאת לא ידע אדם הראשון מסירות בן לאב, שהרי לא נולד לאב ואם טבעיים. משום כך לא הוטבעה תכונה זו בקרב בניו של אדם הראשון…
"ולא יכול יוסף להתאפק ויתן קולו בבכי"
המדרש אומר, כשם שלא פיס יוסף את אחיו אלא בבכי כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא בבכי שנאמר: 'בבכי יבואו ובתחנונים אובילם',. אמרו רבותינו ז"ל: 'בבכי יבואו', ע"י תשובה, ותחלת התשובה היא התפילה שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה"'. אין דברים אלא תורה ותפילה, אם-כן התפילה היא אחד הדברים העומדים ברומו של עולם ויש בתפילה כח לבטל כמה וכמה גזירות. והנה מתעוררת כאן השאלה: האם חסר בישראל תפילות? האם חסר בישראל בכיות? האם חסר בישראל צדיקים וקדושים המקיימים "והגית בו יומם ולילה"? ואם כן מדוע עד עתה אנו בגלות ועדיין אין אנו נגאלים? לשאלה זו השיב רבנו יעקב המגיד מדובנא תשובה פשוטה, והיא:שעלינו לדעת שהתפילה נקראת עבודת ה', וכולנו עובדים את ה', אבל כל אחד כפי יכולתו הפרטית, שלא תבוא צרה בעולם, בית-דין גוזרים יום תענית ותפילה, והנה כולם מתאספים בבית הכנסת ובוכים ומתפללים, קוראים תהילים וסליחות ותוקעים בשופרות, וכל מי שרואה אותם רואה איך שהם דומים למלאכי ה' צבאות, ובכייתם בוקעת את הרקיע. אבל כל אחד שם ידו על מקום שכואב לו, למשל אחד סובל מהפרנסה אזי בשעת התפילה הוא מבקש עבור פרנסתו, וכן מי שיש לו חולה או דבר אחר גם זה בוכה ומבקש על עצמו, והקב"ה שומע תפילתם ועונה להם כפי בקשתם, אבל לא זה שמבקש הקב"ה מאתנו, אלא יש תפילה מיוחדת הנקראת: 'לשם יחוד קודשה בריך-הוא, ולאקמא שכינתא מעפרא', בלי שום הנאה עצמית כלל, והיה אם היינו כולנו מכוונים על זה אזי בוודאי שהיינו נגאלים.
"אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אתי מצרימה"
שואל כאן הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק: כלום דרך פיוס היא, להזכיר לאחים בשעה גדולה זו של התוודעות את העוול שעשו לו אחיו במכירתו למצרים?
אלא – אומר רבי מנדלי – יוסף הצדיק משמיע כאן דברי ריצוי ופיוס באזני אחיו: אל נא תחששו, שירידתי למצרים בימי נעורי גרמה לי לקלקול המידות; ואל יעלה בדעתכם, שנפתיתי חלילה ללכת בדרכיהם המושחתות של המצרים. "אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אותי מצרימה" – הנני אותו יוסף הנער, שהיכרתם בשעה שמכרתם אותי ליורדים מצרימה. לא נשתניתי מאז ועד היום הזה במידות ובארחות-החיים והמוסר, שקניתי בבית אבא. וכוון שבכך הדבר – אל תיעצבו בשל מעשה המכירה, כי לא גרמתם לי כל רע בכך…
"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה, כי למחיה שלחני אלהים לפניכם"
לדברי האר"י הקדוש, אומר כאן יוסף לאחים: "אל תיעצבו!" – הרחיקו מלבכם כל שמץ של עצבות, וממילא לא יחר הדבר בעיניכם. שאם תתרחקו מתחושת העצב והצער, תשיגו כראוי את כוונת ה' בכך שמכרתם אותי למצרים, שהרי "למחיה שלחני אלוקים לפניכם". כידוע, אחד מיסודות החסידות היא עבודת ה' בשמחה וחתירה מתמדת לדחיקת העצבות, הפוקדת את האדם בחיי יום יום. לפי תורת הבעש"ט, מטשטשת העצבות את הכרת האדם בבורא העולם, וכך אינו מסוגל להשיג ולהבין את הסיבות והתוצאות של הנהגת ה' בעולם. הצדיק רבי אהרן הגדול מקרלין היה אומר: השמחה כשלעצמה אינה מצווה – ואף-על-פי-כן בכוחה להביא לכלל קיום כל המצוות שבתורה. מאידך, העצבות אינה עבירה – אולם זו עלולה להביא לידי כל העבירות שבעולם…
מאורי הדורות בראי הפרשה
"וישבו לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו ויתמהו האנשים איש אל רעהו" (ברא' מג/לג) – תמהו האחים, כיצד יודע האיש לסדרם סביב השולחן, לפי גילם ולפי אמותיהם [כזכור עשרה הראשונים נולדו בתוך חמש שנים, ואי אפשר להבחין מי הגדול ומי הקטן] . א"ר נחמן בר יצחק: באותה שעה שבאו לסעוד, היה יוסף מבקש להסב ליד בנימין ולא היה יודע כיצד לעשות. נטל את הגביע והקיש בו, ואמר להם: הייתי סבור שיהודה הוא הבכור שהוא מדבר תחילה, אני רואה שראובן הוא הבכור ויהודה הוא דברן, ישב ראובן בראש המסובים. שוב נטל את הגביע והקיש בו, ואמר: שמעון עלה והסב ליד ראובן שאתה שני לו וכן ללוי וכן ליהודה וכן כל בני לאה דרך לידתם. שוב נטל את הגביע והקיש בו ואמר להם: אני רואה בגביע שכולכם אתם בני אב אחד, אבל אביכם נשים הרבה היה לו. התחיל קורא לדן ולנפתלי [בני בלהה] ואמר להם: עלו הסיבו, עד שהסבו כולם כסדר לידתם. נשתייר בנימין. אמר: רואה אני לזה, שהיה לו אח ופירש ממנו ואין לו אם, ואף אני היה לי אח ופירש ממני ואין לי אם, יבוא וישב לידי (תנח' ויגש ד). ובעת הארוחה, קיבל בנימין חמש מנות: את המנה שלו, ויוסף נתן לו את מנתו וכך עשתה אסנת אשתו ושני בניו (רש"י), וכך עשה כיון שביקש לראות אם עדין מידת הקנאה קיימת באחיו (ספורנו). "וישתו וישכרו עמו" (ברא' מג/לד) – א"ר לוי: כל כ"ב שנה שלא ראה אותם לא טעם טעם יין, ואף הם לא טעמו טעם יין עד שראו אותו. הוא שנאמר "וישתו וישכרו עמו", עמו שתו. חוץ ממנו לא שתו (ב"ר צב).
מב"י