"ולקחת מראשית כל פרי האדמה…אשר ה' אלהיך נתן לך" (כ"ו, ב')
מצינו בגמרא, שהנותן מתנה לאדם חשוב הרי זה כאילו מקבל הוא ממנו, שכן הנאה יש לו על אשר קבלו האדם החשוב ממנו את מתנתו (קדושין ז'). לפיכך אמרה תורה על הבאת הבכורים מלשון "ולקחת" – שכן האדם לוקח מהשם-יתברך את ההנאה מכך שזכה להביא לפניו מתנה. זהו גם פשוטו של הפסוק: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה"' (להלן פסוק י') – זה שאני מביא לך את ראשית פירותי, הרי זה "אשר נתת לי" – שאתה נותן לי (נחל קדומים).
"ולקח הכהן הטנא מידך" (כ"ו, ד')
הרמב"ם פוסק, שאם כי לא נתנה תורה שיעור מסוים להבאת הבכורים, הרי נתנו חכמים שיעור של "אחד מששים" (ירושלמי בכורים פ"ג). ואפשר למצוא בתורה רמז לשיעור זה. שכן מתבאר מהמשנה (כלים פי"ב מ"ג) כי הטנא מכיל חצי סאה. כן מצינו בגמרא, שבזמן שהברכה שרויה בארץ-ישראל אין לך כל אילן סרק שבארץ ישראל שאינו מוציא פירות כדי משא שתי אתונות (כתובות קי"א), ומשא של אתון הוא – לפי דברי חכמינו – חמש-עשרה סאה. יוצא איפוא שאילן אחד היה מוציא שלושים סאה. ומכיון שחיוב בכורים חל אפילו על אילן אחד ("הקונה אילן וקרקעו") הרי איפוא מדברת התורה בשיעור-בכורים המועט ביותר, אפילו של אילן אחד בלתי-פורה, ואם מצוה התורה להביא טנא המכיל מחצית הסאה, הרי זה באמת אחד מששים מפירותיה של אילן אחד, המוציא שלושים סאה. ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא…(עליות אליהו).
"וענית ואמרת לפני ה' אלהיך" (כ"ו, ה')
לפני שבא אדם לומר דבר לפני השם-יתברך, עליו להכניע את עצמו ולהתבונן במעוט ערכו ושפלותו. "וענית" – היינו: שתכניע את עצמך (מלשון "לענות מפני") תחילה, לפני "ואמרת לפני ה"' (תפארת שלמה).
"וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט" (כ"ו, ה')
בעצם היה הכתוב צריך לומר להיפך: "וירד מצרימה במתי מעט ויגר שם"? ברם, מסופר בירושלמי שהראה אחד החכמים לחברו בית-כנסת מפואר ומהודר, נענה וקרא את הכתוב: "וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות" – לפי שבחוץ-לארץ אין להקים בניני-פאר גדולים, כי אם לנהל חיים צנועים. זהו איפוא פשוטו של הפסוק: "ויגר שם במתי מעט" – יעקב התגורר במצרים באורח-חיים צנוע תוך צמצום (בשם אדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל).
"ארמי אבד אבי וירד מצרימה" (כ"ו, ה')
מפני שנהג לבן הארמי מנהג רמאי ונתן ליעקב אבינו את לאה לפני רחל, נתגלגלו הדברים שיוסף הצדיק לא היה הבכור – לפיכך כאשר עשה לו אביו כתונת-פסים עורר הדבר את קנאתם של אחיו וזה גרם לגלות-מצרים. ברם, אלמלא היה יוסף הבכור, כי אז לא היו אחיו מקנאים בו, שכן בכור זכאי לקבל יותר מכל אחיו (אלשיך).
"וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט" (כ"ו, ה')
בעצם היה הכתוב צריך לומר להיפך: "וירד מצרימה במתי מעט ויגר שם"? ברם, מסופר בירושלמי שהראה אחד החכמים לחברו בית-כנסת מפואר ומהודר, נענה וקרא את הכתוב: "וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות" – לפי שבחוץ-לארץ אין להקים בניני-פאר גדולים, כי אם לנהל חיים צנועים.
זהו איפוא פשוטו של הפסוק: "ויגר שם במתי מעט" – יעקב התגורר במצרים באורח-חיים צנוע תוך צמצום (בשם אדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל).
"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה"' (כ"ו, י"א)
אדם שמקבל מתנה מאת המלך, איננו שמח כל-כך על עצם ערכו של החפץ, כפי שהוא שמח על העובדה שהמלך נתן לו מתנה, חשיבותו של הנותן היא העיקר בשמחתו. לפיכך אמר הכתוב: "ושמחת בכל הטוב" – לא רק משום שהוא טוב, אלא בעיקר "אשר נתן לך ה' אלהיך" – משום שהשם-יתברך הוא הנותן" (תפארת שלמה). זוהי גם הכוונה שבדברי-הבקשה: "שמחנו בישועתך" (תפילת שבת) – שנהיה שמחים לא רק בעצם הישועה, אלא בעיקר משום שהישועה היא ישועתך (אבני אזל).
"לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" (כ"ו, י"ג)
לשם-מה כפילות לשון זו?
ברם, יתכן שיקויים אדם מצוה ויסיח דעתו הימנה, כי ישכח את זה אשר ציוו אותה ויקיימה מתך רגילות גרידא – "מצוות אנשים מלומדה". לפיכך אומרים: "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי" – שעה שקיימתי את המצוות לא שכחתי אותך, אשר ציוויתנו אותן (בשם שפת-אמת ז"ל). נאמר במדרש, שהמונע עצמו מן המעשרות סופו שהעכברים אוכלים את תבואתו; וכמו כן מצינו בגמרא, כי האוכל ממה שעכבר אוכל שוכח את תלמודו (הוריות י"ג). לפיכך אומרים: "לא עברתי ממצוותיך" – אלא הפרשתי מעשת כהלכה, הרי ממילא לא אכלו העכברים מתבואתי, ועל-כן "לא שכחתי" את תלמודי (ערבי נחל).
"אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" (כ"ז, כ"ו)
יש בני-אדם שמקיימים את המצוות מתוך כוונת-רמיה, למען היו מוחזקים לאנשים חשובים וישרים ועל-ידי-כך יזכו לאמון בעניני-ממון או לכיבודים שונים. והיינו: "אשר לא יקים…לעשות אותם" – שאיננו מקיים את המצוות משום שצריך לקיימן, אלא תוך שאיפה להשיג את מטרותיו השפלות. אדם שכמותו הוא בכלל "ארור" (עקדת יצחק). כידוע סברו הרפורמים הראשונים, כי מן הצורך להקל את עול-היהדות ולבטל חלק מן המצוות, כדי לאפשר לאנשי הדור החדש להשאר במקצת בתחומי היהדות. אם דורשים מאנשי דורנו – טענו הרפורמים – יתר על מידה, הרי זה קשה מדי בשבילם והם מנערים עצמם לחלוטין מן היהדות. אמר על כך בעל הכתב-סופר ז"ל, כי זוהי כוונת הפסוק: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" – ארור כל מי שאומר כי אין צורך לקיים את כל התורה כולה, אלא יש לבטל חלק ממנה, ואפילו אם כוונתו היא "לעשות אותם" – כדי שיקיימו לפחות חלק אחד ממצוות-התורה.
"אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" – היינו, מי שאומר כי מצוות-התורה אין צורך לקיימן דוקא למעשה, אלא די אם יורד אדם לעומק מובנן ולבו מרגיש את קדושתן, בהסתמכו על דברי חכמינו: "רחמנא לבא בעי" – אפיקורסים שכמותו הם בכלל "ארור" (כתב סופר). הרמב"ן מביא על הפסוק הזה מאמר חז"ל: "אמר רב אסי בשם רבי תנחום בר' חייא: אפילו למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק (לומדי-תורה) ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור" (ירושלמי סוטה).
"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך" (כ"ח, ב')
פעמים רבות יש שאדם בורח מפני דבר שבעצם לטובתו הוא, כי איננו יודע ואיננו רואה את הטובה העשויה לצמוח לו ממנו. לפיכך אמרה תורה: "והשיגוך" – הברכות ידלקו אחריך, וישיגוך, אף אם תברח מפניהן. כיוצא בזה ביקש גם דוד המלך: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" (תהילים כ"ג, ו') – ירדפוני נא הטוב והחסד, גם כאשר לא אדע כי טוב וחסד הם ואברח מפניהם (שער בת רבים). "והשיגוך" – שימצאוך באותו מקום בו היית עד כה, שלא תלך שולל אחרי העשירות וההצלחה לסטות מדרך היהדות האמיתית, כדרכו של עולם (חשבה לטובה).
"ברוך אתה בעיר" (כ"ח, ג')
בעיר – בשכר במצוות שאתה עושה בעיר (מדרש).
יש בני-אדם שבביתם פנימה הריהם מקיימים תורה ומצוות, אולם בבואם בין הבריות מתביישים הם ביהדותם, לבל ייאמר עליהם חלילה כי "חשוכים" הם, "נחשלים" וכדומה, על-כן אמר הכתוב: "ברוך אתה בעיר" – רק אם לא תבוש ותקיים את המצוות גם בעיר, לעיני כל הבריות, אזי תהיה ברוך. וכך נאמר גם בסימן הראשון בשולחן-ערוך: "ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו" (דברי שערי חיים). יהודי אמיתי אל לו להיות יהודי ירא-שמים רק בפני עצמו, אלא עליו להשתדל ולעשות הכל כדי להשפיע גם על סביבתו; עליו לדאוג לכך שגם "בעיר" יקיימו תורה ומצוות (שם). נוהגים העולם לומר על אדם אשר הוא צדיק בפני עצמו ואינו עושה מאומה בשביל אחרים, כי הוא "צדיק בפרווה". שכן יש אדם, אשר בהשתלט עליו הקור הריהו מתעטף בפרווה וחם לו, אולם יתר הנוכחים בבית מוסיפים לקפוא בקור. אבל מאידך יש אדם שבמקרה כזה הוא מסיק את התנור וכך הוא משפיע חום גם על האחרים. לפיכך, צדיק הדואג רק לעצמו, שאינו נותן דעתו על אחרים ומניחם "לקפוא" – הריהו "צדיק בפרווה" (הרבי ר' בונם מפשיסחה ז"ל).
"ברוך אתה בעיר" (כ"ח, ג')
בעיר – בשכר במצוות שאתה עושה בעיר (מדרש). יש בני-אדם שבביתם פנימה הריהם מקיימים תורה ומצוות, אולם בבואם בין הבריות מתביישים הם ביהדותם, לבל ייאמר עליהם חלילה כי "חשוכים" הם, "נחשלים" וכדומה, על-כן אמר הכתוב: "ברוך אתה בעיר" – רק אם לא תבוש ותקיים את המצוות גם בעיר, לעיני כל הבריות, אזי תהיה ברוך. וכך נאמר גם בסימן הראשון בשולחן-ערוך: "ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו" (דברי שערי חיים). יהודי אמיתי אל לו להיות יהודי ירא-שמים רק בפני עצמו, אלא עליו להשתדל ולעשות הכל כדי להשפיע גם על סביבתו; עליו לדאוג לכך שגם "בעיר" יקיימו תורה ומצוות (שם).
מאורי הדורות בראי הפרשה
והפלָא" ה" את מכותך" – ילק"ש ישעיה [לדעת רבינו החיד"א, ר' שמעון אשכנזי מפרנקפורט הוא מחבר "ילקוט שמעוני", ויש המשערים שפעל במאה ה-13 למנינם]: כשר' יוסף ממלחיא נפטר, עלו רבי יוחנן וריש לקיש [מגדולי האמוראים ופעלו בדור השני בא"י] לגמול לו חסד והיה עמם ר' יצחק פסיקא. קם אחד סבא וביקש להספידו. א"ר ר' יצחק: לפני שני אריות אלה אתה מבקש לדבר? א"ל רבי יוחנן: הנח לו, שהוא זקן ומבקש להתייקר במקומו. התחיל הזקן והספיד ואמר: קשה הוא סילוקן של צדיק לפני מי שאמר והיה העולם ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה [צ"ח קללות שבפרשה] ומחורבן בית המקדש. דאלו בתוכחות כתיב "והפלָא ה' את מכותך" ובחורבן בית המקדש כתיב (איכה א/ט) "ותרד פלאים [שני פעמים 'פלא'] אין מנחם לה", אבל בסילוקן של צדיקים כתיב (ישע' כט/יד) "הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא" [ג' פעמים 'פלא']… א"ר יצחק פסיקא: ברוך זה גברא בחיליה. א"ר יוחנן: אלו השתקנוהו מהיכן היינו יודעים מרגלית זו.
"והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה" – מגילה כד: תניא א"ר יוסי [הוא התנא ר' יוסי בן חלפתא שפעל בדור הרביעי והיה מגדולי תלמידי ר"ע]: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה, וכי מה אכפת לו לעוור בין אפילה לאורה? עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין.