כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו (תצא כא-י)
נסמכה פרשה זו לפרשת שופטים, לרמוז שאם נעשה הדין והמשפט כשורה, אז ננצח במלחמה "ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו" (צרור המור).
ואמר הכתוב "כי תצא למלחמה על אויביך", ולא "כי תלחם", בכדי לנטוע בתוכנו מידת האמונה שהנצחון במלחמות זה לא ביד האדם, ואילולא שהקדוש ברוך הוא מסייע לנו, לא היינו מצליחים לכבוש את כל המריבים (כלי חמדה).
ואכן האויב האמיתי והעיקרי של האדם הוא יצר הרע, כי הנה אמרו חכמינו בתלמוד (קדושין ל) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו", ומשמע מכאן שבדרך הטבע קשה לאדם לכבוש את היצר הרע, ואם כן יש חשש שהאדם יתייאש ולא ינסה להלחם עם היצר, על כן אמר הכתוב "כי תצא למלחמה על אויבך" כאשר רק תצא ותנסה להלחם עם היצר, אזי "ונתנו ה' אלהיך בידך" מן השמים יסייעוך לנצחו כיון שהבא ליטהר מסייעים לו מן השמים (תורה משה).
אילולא שהקדוש ברוך הוא עוזר לאדם אינו יכול לכבוש את יצרו משום שהוא דבר רוחני והאדם גשמי, ובפרט שאמרו חז"ל (ברכות ס"א) יצר הרע דומה לזבוב, כשם שהזבוב למרות שיגרשוהו יחזור שוב עד שיהרגוהו כך הוא היצר הרע (חפץ חיים).
"כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו" (כ"א, י')
הכתוב מדבר כאן על המאבק התמידי הנטוש בין האדם ובין אויבו הנצחי – היצר-הרע. הרי אמרו חכמינו: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ויום ואלמלא הקדוש-ברוך-הוא עוזרו לא היה יכול לו" (קדושין ל') – משמע איפוא שבדרך הטבע קשה מאוד לכבוש את היצר-הרע, ואם-כן הרי עלול דבר זה לרפות את ידיו של האדם מללחום בו – על-כן אמרה תורה: "כי תצא למלחמה על אויבך" – אם אך תתחיל לנהל את המלחמה כבר יכול אתה להיות סמוך ובטוח, כי "ונתנו ה' אלהיך בידך" – מן השמים יסייעוך לנצח, שכן "הבא לטהר מסייעין אותו". (תורת משה) .
שעה שאתה לוחם את מלחמתך התמידית נגד אויביך התמידי, היצר-הרע – "ושבית שביו" – למוד תלמד ממנו לקח, כיצד לנהל את המלחמה ובאותה מידה של זריזות ועקשנות שהוא משתמש בה כדי לשבותך – תשתמש אתה כדי לשבות אותו. (הבעש"ט ז"ל) .
"ולקחת לך לאשה" (כ"א, י"א)
לא דברה תורה אלא כנגד יצר-הרע (רש"י) .
המילים "לא" ו"אלא" נראות לכאורה כמיותרות, שהרי די היה לומר: "דברה תורה כנגד יצר-הרע"? ברם, חכמינו מספרים על רב שהיתה אשתו מצערתו ושאלוהו תלמידיו, מדוע איננו מרחיקה מעליו, אמר להם: "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא" (יבמות ס"ג). נמצינו למדים איפוא, שעיקר זכותה של האשה הוא בזה שהיא מגדלת את הבנים ומצילה מן החטא. ואילו יפת-תואר הלא סופה להעמיד לו בן סורר ומורה (רש"י בפסוק שלפנינו), וממילא אין לה הזכות של "ומגדלות את בנינו", אלא רק של "מצילות אותנו מן החטא", לפיכך אומר רש"י: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר-הרע" – יפת-תואר אין לה אלא הזכות של "מצילות אותנו מן החטא", אבל לא של "מגדלות את בנינו", שכן "סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה" (תפארת יהונתן) .
דרכו של היצר-הרע היא, להסית את האדם נגד כל דבר אשר למצוה יחשב. תמיד מסית הוא לעשות בדיוק ההיפך ממה שאמרה תורה. הרי איפוא זה שהתירה תורה לקחת יפת-תואר מהווה תריס נגד היצר-הרע, שכן מעתה יסית את האדם שלא לקחתה; ואילו היתה התורה אוסרת יפת-תואר, היה היצר-הרע מסיתו לקחתה דוקא. והיינו: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר-הרע" (הה"ק ר"מ מפרמישלן ז"ל) .
"ובכתה את אביה ואת אמא ירח ימים" (כ"א, י"ג)
מה טעם נמר "ירח" ולא "חדש"? לפי שמצינו בחז"ל: "אין אביה ואמה אלא עבודת-כוכבים, שנאמר: "אומרים לעץ אבי אתה ולאבן אתה ילדתנו" – והיינו: שתפרוש מהעבודה-הזרה ותצטרף לכלל ישראל. לפיכך נאמר "ירח", שהוא שמה של הלבנה – סמל עם ישראל (דברי שאול) .
אפשר לומר טעם נוסף על כך: בכתובה כותבים את התאריך "יום…לחודש", ואילו בגט כותבים "יום…לירח" – לפי שקידושין נאמר בתורה: "כי יקח איש אשה חדשה", ויאה כאן לשון חודש, ואילו לגבי גרושין נאמר: "גרש ירחים", ויאה כאן לשון ירח. והנה כאן אצל יפת-תואר הלא אמר רש"י: "סופו לשנאותה" – שכבר ברור מראש כי סופו לשלחה מעליו, לפיכך כבר ננקטה מראש לשון של גירושין: "ירח".
"לתת לו פי שנים" (כ"א, י"ז)
מעניין הדבר, שהאותיות "בכר" כשלעצמן מרמזות על כך, שהבכור זכאי לחלק פי שנים בירושת האב. שכן כל אות ב"בכר" מניינה כפול ממנין האות שלפניה באלפא-ביתא: ב' כפולה מן הא', כ' כפולה מן הי' ור' כפותה מן הק'.
"איננו שומע בקולנו" (כ"א, כ')
היה אחד מהם חרש אינו נעשה בן סורה ומורה שנאמר: איננו שומע בקולנו, ולא חרשין (סנהדרין ע"א).
מה ראיה היא זו, שאם אחד ההורים חרש הוא אינו נעשה בן סורר ומורה, והלא הכתוב "אינו שומע בקולנו" מוסב על הבן? ברם, כשאדם מטיף מוסר לזולת אין הוא עשוי להשפיע עליו אלא אם כן הוא עצמו שומע את אשר פיו אומר והוא עצמו מקיים את אשר הוא דורש מחברו, כי אז הרי אלו דברים היוצאים מן הלב והם נכנסים אל הלב. אם אחד ההורים "חרש" הוא ואיננו שומע בעצמו את אשר הוא דורש מבנו, מן ההכרח שיהיה הבן "איננו שומע" ואין האשמה תלויה בו, וממילא אי-אפשר לדון אותו בתור סורר ומורה, שכן האשמה תלויה בהוריו. ובכן, מכיון שאמרה תורה: "איננו שומע בקולנו" – מחמת שחיתותו ורשעותו, הרי משמע מזה שההורים עצמם אינם "חרשין" ושומעים הם מה שיוצא מפיהם, שכן אלמלי היו "חרדין" ובעצמם לא היו מתנהגים ביושר ובהגינות, הרי לא היה ה"איננו שומע" של הבין מחמת שחיתות ורשעות, אלא משום שדברי-ההורים אינם עשויים להשפיע עליו (מפי השמועה) .
"וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על עץ" (כ"א, כ"ב)
בעת שנפטר המקובל הגדול רבי משה קורדברו ז"ל, פירש האר"י הקדוש ז"ל את הפסוק: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות": וכי יהיה איש צדיק גדול, אשר יחסר בו היסוד של משפט-מות ("חטא הוא מלשון "חסרון", כמו: "והייתי אני ושלמה בני חטאים") – שאין עליו שום עבירה, אשר בעטיה יהא עליו למות, ובכל-זאת "והומת" – הוא נפטר מן העולם – "ותלית אותו על עץ" – לתה תתלה זאת בחטא של עץ-הדעת, שבעטיו נגזרה מיתה אפילו על צדיקים כאלו, כמו שאמרו חכמינו: "ארבעה מתו בעטיו של נחש" (בבא-בתרא י"ז).
"לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים…השב תשיבם לאחיך" (כ"ב, א')
שה דאבידה לדברי הכל קשיא (בבא-מציעא כ"ז). "שה" זה מיותר הוא לכאורה בפסוק זה, ברם – הכתוב מרמז בזה על "שה פזורה ישראל" האובדת בגלות ("שה דאבדה") ולדברי הכל קשיא: למה הגלות נמשכת זמן כה ארוך? אולם, סוף-כל-סוף יקיים השם-יתברך: "השב תשיבם", וישיב את בניו אל אדמתם… זהו פירושו של הפסוק: "תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי" (תהלים קי"ט, קע"ו) – תעיתי בגלות כשה האובד, הנני מפיל איפוא את תחינתי לפניך: "בקש עבדך" – בקש נא אחרי אבדתך שלך, שכן "מצוותיך לא שכחתי" – אותה מצוה שאמרת: "השב תשיבם" לא שכחתי, וראוי לך איפוא לקיים מצוה זו (מהרש"א סוף מכות).
"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" (כ"ב, ח')
אף-על-פי שקיימת מצוות שלוח-הקן והתורה הבטיחה לך אריכות-ימים, בכל-זאת אל תהא סבור כי מעתה אינך צריך לעשות מעקה כדי לשמור על עצמך, שכן אף אם אתה עצמך הובטחת הרי יתכן "כי יפול הנופל ממנו" – שמא יפול מי שראוי לו ליפול, אל תהיה איפוא אתה הגורם לכך, כפי שאומר רש"י: "ראוי זה ליפול ואפ-על-פי-כן לא תתגלגל מיתתו על-ידך" (בנין אריאל). ראשי-תיבות של "מעקה" הם: הירהורי עבירה קשים מעבירה". מוחו של אדם, שהוא המקום הגבוה ביותר בגופו, נקרא "גג". עליך לשמור על מוחך מפני הירהורי עבירה (תולדות אדם).
"גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה"' (כ"ג, ג')
אם האיסור חל לצמיתות, למה איפוא הזכירה התורה דוקא "דור עשירי"? ברם, מצינו בירושלמי דעה האומרת, כי בריה בטלה בתשע מאות וששים.
והנה אם נחשב את החשבון עד לדור עשירי של ממזר נמצא שאז אין הממזרות אלא חלק אחד מתשע מאות וששים. הדור הראשון שנולד ממזר ואשה כשרה, אינו אלא חצי ממזר, הדור השני – רביע; השלישי – שמינית; הרביעי – חלק מששה-עשר; החמישי – חלק משלושים ושניים; השישי – חלק משמונים וארבע; השביעי – חלק ממאה ועשרים ושמונה; השמיני – חלק ממאתיים חמישים וששה; התשיעי – חלק מחמש מאוד ושנים-עשר; ואילו בדור העשירי אין עוד ממזרות אלא חלק מאחד מאלף עשרים וארבעה – אם-כן הרי מקום היה לחשוב, כי חלק ממזרות זה יהא בטל בתשע מאוד וששים, אמרה איפוא תורה: "גם דור עשירי לא יבוא בקהל ה"' – כי חלק הממזרות אינו בטל עולמית. (בשם הה"ק מאוסטרובצה זצ"ל).
"לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה"' (כ"ג, ד')
חכמינו אמרו, שביקשו מתנגדיו של דוד המלך לפסול אותו מלבוא בכלל ישראל, בשל מוצאו מרות המואביה, עד שנתבררה ההלכה למשה מסיני: "עמוני ולא עמונית, מואב ולא מואבית" (יבמות ס"ט).
בזה יובנו היטב הפסוקים: "שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי, שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהילים קי"ט, קס"א-קס"ב) – שכן לפי רבנו בחיי (פרשת יתרו) התורה-שבכתב נקראת "דיבור", ואלו התורה שבעל-פה נקראת "אמירה". לפיכך אומר דוד המלך: "שרים רדפוני" – זה שהשרים רדפוני ואמרו לפסלני מלבוא בקהל – "חינם" – לא היה זה אלא לחינם, שהרי ההלכה היא: "מואבי ולא מואבית". אף כי "ומדברך פחד לבי" – היה עלי לחשוש מפני תורה שבכתב, שלא נאמר בה במפורש החילוק בין מואבי למואבית, אולם "שש אנכי על אמרתך" – שש אנוכי על תורה שבעל-פה, שבה נאמרה ההלכה: "מואבי ולא מואבית" (הגאון בעל ברוך-טעם ז"ל). לפיכך אמרו חכמינו על דוד המלך: "וטוב רואי – שכל הרואהו נזכר לתלמודו" (מדרש) – כל מי שראה את פניו של דוד היה מבחין בו מיד שיהודי כשר הוא וממילא היה נזכר בהלכה האומרת: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית".
זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים (תצא כד-ט)
החפץ חיים כותב משל המסביר את האזהרה החמורה המובאת בפסוקנו: מעשה באדם שהיו לו שני בנים. אחר מהם היה חריף ובקי ושמו נתפרסם כעילוי בכל הסביבה, ואילו השני היה נער פשוט ורגיל.
זהה דעתו של הנער העילוי והתחיל להתגאות על כל חבריו, היה מקנטרם בדברים, ולפעמים היה הענין נגמר כדרכם של נערים במריבה של ממש. דבר זה היה רע מאד בעיני אביו, ופעם בשעה שגבר כעסו ביותר לקח את הנער והלקה אותו לעיני כל, למען ידע הוא וידעו חבריו שאין דעתו נוחה מהתנהגות זו.
לאחר מכן התחיל אחיו של העילוי, הנער הפשוט, ללכת בדרכי אחיו והתחיל אף הוא להתגאות ולהתנשא על חבריו ממש כמו שהיה נוהג אחיו העילוי קרא האב לנער ואמר לו "שמע בני, הלא ראית מה שעשיתי לאחיך, ואף על פי שעילוי הוא ושם של חריף ובקי יצא לו בכל הסביבה לא חסתי עליו, ובגלל מעשים מגונים אלה שעשה, הלקיתי אותו בפני כל חבריו. עכשיו יכול אתה לשער בנפשך מה גדול יהיה העונש שתקבל אתה אם כמנהגו תנהג ובדרכיו תלך".
זוהי משמעות הכתוב "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים" ומה מרים שהיתה אחותם של משה ואהרון והיא עצמה נביאה, קיבלה את עונשה מיד ובפומבי אנו אנשים פשוטים, על אחת כמה וכמה. ("משלי החפץ חיים").
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים…תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (תצא כה, יז-יט)
המפרשים שואלים: מדוע עמלק יוצא דופן מכל אומות העולם שאותו צריך למחות? רוב האומות אפילו מקבלים גרים מהם, אך אפילו אותם האומות שלא מקבלים מהם גרים, כגון עמון ומואב, מכל מקום אין ציווי להשמידם, מה המיוחד בעמלק שאותו בכל מקרה לא רק שלא מקבלים בתור גרים אלא חייבים להשמידו? כל מקום שמצינו שנאה כלפי עם ישראל, היתה סיבה חיצונית כלשהי לשנאה. הסיבה יכולה להיות קנאה מהצלחה, או פחד מכיבוש והשתלטות על ידי עם ישראל. להלן נביא רק את המקרים שמצינו בתורה. שנאה ראשונה נגד עם ישראל מצינו כבר אצל יצחק אבינו, שאומר אבימלך ליצחק: "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד" (בראשית, תולדות כו טז) השנאה כאן נובעת מקנאה מהצלחתו של יצחק אבינו, כפי שאומר הכתוב: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלשתים" (שם, יד). שנאה נוספת נגד עם ישראל מצינו במצרים. שם ישנה סיבה של פחד השתלטות ומלחמה מעם ישראל, כפי שאומר הכתוב: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א, ט-י). שנאה נוספת נגד עם ישראל מצינו בזמן שבלק בן ציפור מלך מואב שוכר את בלעם לפגוע בעם ישראל. גם שם ישנה סיבה, בגלל שהיה פחד מפני עם ישראל, כפי שאומר הכתוב: "ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל" (במדבר, בלק כב, ג) וכן נאמר אחר כך: "ויכס את עין הארץ עתה לכה קבה לי אותו אולי אוכל להלחם בו וגרשתיו" (שם יא). בשני מקומות בתורה מצינו שבאו להילחם בעם ישראל בלי שרואים סכנה כלשהי כלפי המתקיף. במקום הראשון: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות, בשלח יז, ח). ואומר הילקוט שמעוני (דברים, כי תצא כה) דבר אחר: "עמלק" עם לק, שבא ללוק דמן של ישראל ככלב. למה היה עמלק דומה? לזבוב שהוא להוט אחר המכה, כך היה עמלק להוט אחר ישראל ככלב, ארבע מאות פרסה פסע עמלק ובא לעשות מלחמה עם ישראל ברפידים, ע"כ. לפי מדרש זה, עם ישראל כלל לא סיכן את עמלק ולעמלק לא היתה שום סיבה לבוא לשנוא ולהלחם, עמלק היה רחוק ארבע מאות פרסה מעם ישראל, ועשה את אותו מסע רק כדי להילחם בעם ישראל, בגלל שנאה ללא סיבה.
המקום השני שמצינו שבאו להילחם בעם ישראל ללא סיבת סכנה, הוא לאחר פטירת אהרון הכהן, אמר הכתוב: "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל" (במדבר, חקת כא, א). ישראל לא אימו עליהם במלחמה, אלא כפי שדרשו חז"ל במסכת ראש השנה (ג ע"א) על הכתוב: "וישמע הכנעני", מה שמועה שמע? שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני הכבוד וסבור ניתנה רשות להילחם בישראל. באו להילחם בישראל בלא כל איום מצד עם ישראל, אלא מתוך שנאה שלמה. ואמרו חז"ל ש"הכנעני מלך ערד יושב הנגב" הוא לא כנעני, אלא עמלק, כדברי המדרש במדבר רבה (יט, כ) מי היה מלך ערד? זה עמלק, ע"כ.
בכל המקומות שהיתה שנאה לעם ישראל, היתה גם סיבה, לכאורה הגיונית, נגד עם ישראל. מה שאין כן אצל עמלק, מצינו שנאה לשם שנאה בלא שום סיבה חיצונית, אלא הסיבה לשנאת עמלק היתה סיבה אידיאולוגית העוברת מדור לדור.
מאורי הדורות בראי הפרשה
"וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה" – שאל אחד מתלמידי ר' חיים מוולוז'ין את רבו [רח"מ – מגדולי תלמידיו של הגאון מוילנא. חי בשנים תק"ט (1749) – תקפ"א (1821)]: כיצד בגמרא מס' קידושין כב, נאמר: "אע"פ שאינה נאה", והרי התורה מציינת מפורשות "אשת יפת תואר"? השיב הרח"מ: יש להתבונן בהבדל שבין "וחשקת" ובין "וחפצת", שתיבת "וחשקת" היא מהצד הרוחני, כמו שאומר: "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם", ואילו "וחפצת" הוא מהצד הגשמי והחומרי, לשון 'חפץ'. ואם תתמה כיצד לענין שכם בן חמור נאמר (ברא' לד) "שכם בני חשקה נפשו בבתכם תנו נא אותה לו לאשה", הרי רשע הוא ואיך תהא בו רוחניות? הנה על זה רש"י מפרש: וחשקת=וחפצת – מה שלא נמצא בשום מקום בפירוש רש"י, שיפרש באופן הזה [ואונקלוס שם: חשקה = צבי, וכאן חשקה = ותתרעי=ותבחר]. שכם בא בערמה כאילו מתוך ענין רוחני ולא מתוך תאוה חמרית ליופיה של דינה, והוא שקר. ע"כ רש"י מפרש: וחשקת=וחפצת, ואמנם הכתוב לא מאחר באומרו: "ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב". האמת יצאה לאור! ומוסיף רח"מ ואומר: מכיון שהתורה דיברה ביצר הרע כמבואר במסכת קידושין [שם], מובן שיצה"ר בא לו לאדם ומפתהו ואומר לו: חשוק בזו הנכריה מפאת מעלותיה הרוחניות הרמות ולא מפאת יופיה, והוא שאמרו חז"ל: וחשקת בה אע"פ שאינה יפת תואר – שכך יצה"ר מפתה לאדם. לפיכך אח"כ בהמשך נאמר "והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה" – שאחר שהכירה, נוכח לדעת שמלכתחילה הוא חפץ בה ולא חשק בה כפי שיצה"ר הסיתו.