פרשת לך לך

פרפראות

''ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך''. (י''ב, א)

בפרשת "לך-לך" פותחת התורה את סיפורי אבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב; ולכך היא מייחדת עשר פרשיות שלמות (מתחילת פרשתנו עד סוף ספר "בראשית"). סיפורי אברהם טבועים בשרשרת של נסיונות קשים, שבהם הוכיח אבי-האומה שלא בכדי נבחר על-ידי ה להפיץ את אמונת הייחוד בקרב יושבי הארץ. לדברי חז"ל, נתנסה אברהם אבינו בעשרה נסיונות – החל בקריאה: "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (י"ב, א) וגמור בציווי: "קח נא את בנך…ולך-לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה" (כ"ב, ב). וציינו חכמי המדרש, שהניסיון הראשון והנסיון האחרון נמסרו לאברהם בקריאת "לך-לך": ניסיון ראשון ב"לך-לך מארצך וממולדתך", וניסיון אחרון ב"לך-לך אל ארץ המוריה".

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". (י"ב, א)

בזוהר הקדוש כתוב: ויאמר ה' אל הנשמה שתחת כסא הכבוד; לך לך מארצך, כלומר הגיע הזמן שתרדי לעולם השפל הזה ותכנסי לגוף הראוי לך. וממולדתך, מתחת כנפי השכינה. ומבית אביך, מתחת כסא הכבוד. אל הארץ, היינו הגוף. אשר אראך, אשר ראוי לך, כדי שתקיים מצוות עשה ולא תעשה. ואעשך לגוי גדול. זה האופן הראשון. והאופן השני, שביציאת הנשמה מהעולם הזה אומרים לה: לך לך מארצך- מהעולם הזה וממולדתך ומבית אביך- שתעזוב אבא ואמא, אחים ואחיות וכל המשפחה. אל הארץ אשר אראך- לאותו מקום שזכית כפי מעשיך. ואומרים לה יבא שלום ינוחו על משכבותם. ועל זה אומר הפסוק: "אשרי העם יודעי תרועה". שידוע שהנשמה בוכה שלש פעמים. פעם ראשונה- בזמן שיורדת לעולם השפל הזה, ופעם שניה- כשיוצאה מבטן האם לאוויר העולם. ופעם שלישית- כשיוצאה מן העולם הזה והולכת לתת דין וחשבון. ואשרי האיש היודע וזוכר תמיד תרועה זאת והוא מתרחק מכל מיני נדנוד עבירה.

לך לך בגימטרייה מאה. כי מצינו באברהם אבינו עליו השלום שבזמן שקם והלך ממולדתו היה בן שבעים וחמש, ובזמן שנבתלק מן העולם היה בן מאה שבעים וחמש, נמצא שבזמן שהתמסר לקיים מצוות הקב"ה- הוסיף לו הקב"ה מאה שנים על חייו.

"ויאמר ה' אל אברם: לך-לך מארצך…" (י"ב, א)

• רש"י מדיין מלשון הכתוב "לך-לך", שהקדוש-ברוך-הוא הבטיח לאברהם שהליכתו לארץ החדשה תהיה להנאתו ולטובתו, כמובא בהמשך הכתוב: "ואעשך לגוי גדול" (י"ב, ב).

שואל על כך רבי פנחס הורביץ מפרנקפורט, בעל "ה"הפלא"ה": כידוע , נמנית ההוראה "לך-לך מארצך" עם עשרת הנסיונות, שנתנסה בהם אברהם אבינו (אבות ה, ג), ואם הקדוש-ברוך-הוא מבטיח כאן לאברהם, שלא זו בלבד שלא יפסיד בהליכתו לארץ, אלא שהליכה זו תהא להנאתו ולטובתו – מה ניסיון יש כאן מצד אברהם? מתרץ זאת בעל ה"הפלא"ה" בהסבר הבא: כשבא הכתוב לספר על קיום מצוות ה על-ידי אברהם, נאמר: "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה" (י"ב, ד). בכך מדגיש בפנינו הכתוב, שהליכת אברהם לארץ לא היתה חלילה כדי להפיק טובת-הנאה בשבילו, אלא רק כדי לקיים מצוות ה. אברהם אבינו נבחן אפוא באותה שעה, האם לאחר שהובטחה לו הנאה וטובה בהליכתו לארץ – הוא ילך במחשבה ובכוונה להפיק מהליכתו טובת-הנאה, או שחרץ ההבטחה הגשמית שניתנה לו יתעלם מכך אברהם ויצא לדרך מתוך כוונה טהורה וצרופה לקיים מצוות ה, בלא כל פניות צדדיות. ואכן, מעיד הכתוב על אברהם, שהלך "כאשר דיבר אליו ה" ולא נתן דעתו לשום טובת-הנאה שהובטחה לו; ומשום כך נחשבת הליכה זו לאחד מעשרת הנסיונות, שבהם נבחן אברהם ונמצא ראוי לשליחות האלוקית הגדולה שהוטלה עליו.

ואעשך לגוי גדול ואברכם ואגדלה שמך (יב-ב)

מצינו בגמרא כי כל הקורא לאברהם "אברם" עובר על עשה, ואילו ליעקב מותר לקרוא יעקב, אף על פי שציווה השם יתברך לקראו בשם ישראל (ברכות יג).

ובאמת מה טעמו של דבר? הנה שמות האבות "אברהם יצחק יעקב" מכילים שלש עשרה אותיות, כמנין "אחד" כלומר, שהם הכריזו בעולם על אחדות האלהים. גם שמות האמהות "שרה רבקה רחל לאה" מכילים שלש עשרה אותיות. ביחד זה עולה לעשרים ושש אותיות, כמנן השם "הויה".

אם כן, משנהיה חייבים לקרוא ליעקב ישראל, הרי יעלה המספר לארבע עשרה אותיות ולא יהיה זה כמנין "אחד" וכמנין "הויה", לפיכך חייב השם יעקב להשאר כמקודם. כל זה בא רק מתוך שנתגדל השם "אברם" ל"אברהם", בתוספת אות אחת אבל אילו נשאר "אברם" כמקודם, הרי מן ההכרח היה להגדיל שמו של יעקב ל"ישראל", כדי להשלים את מנין האותיות הדרוש. וזהו פשוטו של דבר "ואגדלה שמך" מ"אברם" ל"אברהם", ו"זה שאומרים אלהי יעקב" שכן אלמלי אמרו ישראל, לא היה שמך יכול להתגדל ועל כרחו היה נשאר "אברם" כמקודם…( ממעינה של תורה)

והיה ברכה (יב-ב)

בך חותמין ולא בהם. (רש"י)

נאמר במשנה: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות פ"א מ"ב).

שלושת עמודי עולם אלה הם כנגד שלושת האבות. אברהם היה גמילות חסד יצחק עבודה, שהקריב עצמו קרבן לה' יעקב – התורה, שהרי היה "איש תם יושב אהלים", באהלי תורה.

בדורות האחרונים שלפני ביאת המשיח תתמעטנה התורה והעבודה, ולא יגאלו ישראל אלא בזכות צדקה וגמילות חסדים, כמו שאמר הכתוב: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א-כז).

וזהו הרמז בדברי רש"י: "בך חותמין" חתימת הגלות, כלומר סיומה תהיה רק "בך" – בגלל מידת גמילות חסד שבך שכן לדאבון הלב תהיינה התורה והעבודה במידה מועטת ביותר… (אהל תורה לוקט ממעינה של תורה)

"ויקח אברם את שרי אשתו … ואת הנפש אשר עשו בחרן … ויצאו ללכת ארצה כנען, ויבאו ארצה כנען" (י"ב, ה)

מעיר כאן הפרשן הספרדי, רבי עובדיה ספורנו: בתרח, אבי אברהם, נאמר: "ויצאו איתם (עם בני-משפחתו) מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ויבואו עד חרן וישבו שם" (י"א, ל"א). תרח ומשפחתו יצאו, לפי זה, במטרה מוצהרת ללכת לארץ כנען; אבל לא התמידו במאמציהם להשגת מטרתם לאורך כל הדרך, וכך נשארו לשבת בחרן שבחוץ-לארץ. בניגוד לכך דבק אברהם אבינו במצוות ההליכה לכנען, עד שהגיע למטרתו. דבר זה צריך ללמדנו, שמי שמקבל עליו לעלות לארץ ישראל, חייב להתמיד בשאיפה זו בלא פשרות ואסור לו להרפות מכל מאמץ עד להשגת מטרתו הנכספת.

"ואברם כבד מאד במקנה, בכסף ובזהב, וילך למסעיו מנגב ועד בית-אל" (י"ג, ב-ג)

מעיר כאן רש"י, על-פי המדרש: כשחזר (אברהם) ממצרים לארץ כנען, היה הולך ולן באכסניות שלן בהן בהליכתו למצרים. לימדך דרך-ארץ (התנהגות נאותה), שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. דבר אחר: בחזרתו (ממצרים) פרע הקפותיו (שילם חובותיו באכסניות שלן בהן בדרך למצרים).

שואלים כמה מחכמי ישראל: על יסוד מה הסיקו הקדמונים, שאברהם נעשה בעל-חוב גדול כשירד למצרים, ופרע את חובותיו בשובו משם לכנען?

השיב על כך הגאון רבי שלמה קלוגר, רבה של ברודי במאה הי"ט, בהסבר מבריק: אברהם אבינו היה בלא ספק שונא בצע; וכאשר מלך סדום קורא אליו, בשובו מן המלחמה בארבעת המלכים: "תן לי הנפש, והרכוש קח לך!" (י"ד, כ"א) – משיב לו אברהם בפסקנות: "הרימותי ידי אל ה…אם מחוט ועד שרוך-נעל ואם אקח מכל אשר לך" (י"ד, כ"ב-כ"ג). תמוה אפוא הדבר, שכאשר פרעה משפיע עליו במצרים מתנות רבות, אין אברהם מביע התנגדות כלשהי לקבל מתנות המצרים, ככתוב: "ולאברם היטיב (פרעה) בעבורה (בגלל שרה); ויהי לו צאן ובקר וחמורים, ועבדים ושפחות, ואתונות וגמלים" (י"ב, ט"ז).

התנהגות מיוחדת זו של אברהם מוסברת על-ידי הקדמונים בכך, שאברהם אבינו היה אותה שעה עני מרוד, שנאלץ ליטול על עצמו חובות כבדים כשהיה בדרך למצרים. משום כך סטה, שלא ברצונו, ממנהגו הקבוע כל הימים ונאות לקבל מפרעה את המתנות שהשפיע עליו. ובשובו ממצרים לכנען, עבר אברהם באכסניות ששהה בהן בדרך למצרים ופרע את כל חובותיו.

"ויהי ריב בין רעי מקנה-אברהם ובין רעי מקנה-לוט, והכנעני והפרזי אז ישב בארץ" (י"ג, ז)

בסיפור הכתוב על הריב שפרץ בין רועי הצאן של אברהם לבין רועי צאנו של לוט, נאמר: "והכנעני והפריזי אז יושב בארץ". שואלים חכמי ישראל: מהו הקשר בין סוף הפסוק – "והכנעני והפריזי אז יושב בארץ" – לתחילתו: "ויהי ריב בין רועי מקנה-אברם ובין רועי מקנה-לוט"?

אלא – אומרים חכמי ישראל – התורה באה כאן ללמדנו, שריב בין אחים והגם שאינו יאה בשום מקום ובשום זמן – קשה ומסוכן שבעתיים בשעה שקיימים שכנים אויבים ועוינים, המצפים לריב האחים כדי לנשלם מנחלתם ולרשת את אדמתם, ולא עוד, אלא חוסר האחדות בין חלקי העם הוא שמזמין את האויבים, השמחים לאיד יריביהם המפולגים ויודעים לנצל לטובתם את הריב הקיים בקרב מתנגדיהם. ויפה הדגישו חכמי המדרש על הפסוק שלפנינו: "כשמריבים אחים – מתיישבים הנכרים". כשפורצת חלילה מחלוקת ונוצר פירוד במחנה העברים, התוצאה היא: "והכנעני והפריזי אז יושב בארץ" – הנכרים דוחקים את רגלי העברים מנחלתם ומרחיבים את תחומי האחזותם בארץ ישראל…

"ויאמר אברם אל לוט אל תהי מריבה ביני וביניך ובין רעי ובין רעיך כי אנשים אחים אנחנו"

הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי. אברם זה הנשמה ולוט זה היצר-הרע. אומרת הנשמה: אל תהי מריבה בין הנשמה ובין הגוף העכור, כי אנשים אחים אנחנו, נהיינו אחים ושנינו גרים ביחד, והאחד בלעדי השני אינו יכול להתקיים, ולכן אל תצער אותי יותר מדי, הלא כל הארץ לפניך.

רוצה לומר: הלא כל הזמן הוא לפניך לאכול, לשתות, לטייל, לפטפט, לישון, ולעבוד, ואני מבקשת הפרד נ"א מעלי, שהנשמה מתחננת ליצר-הרע שיעזבנה דווקא בשעת התפילה וכל-שכן בשעת נפילת אפים (נ"א – נוטריקון נפילת אפים), כי צריך האדם להשתדל בנפילת אפים לומר מלה במלה, לאט לאט, כי במזמור זה יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר הקדוש. וכל מי שמכווין במזמור זה בפירוש המילים ולא יחשוב בשעת אמירת מזמור זה מחשבות אחרות, זהו רפואת גופו ונפשו, ונצול מדינה של גיהנם.

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" – ילק"ש ויקרא יד [לפי רבינו החיד"א: בעל ילקוט שמעוני, הוא ר' שמעון אשכנזי, ומדבריו עולה שבעל הילקוט פעל במאה ה13 למנינם]: א"ר לוי [מגדולי בעלי האגדה בדור ג' לאמוראי א"י]: אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה. ממי אתה למד? מאיוב… אף במצרים כן, שנאמר "ויסגֵּר לברד בְּעִירָם ומקניהם לרשפים" ואח"כ "ויך כל בכור במצרים" (תהל' עח), וכן "ויך גפנם ותאנתם וישבר עץ גבולם" ואח"כ "ויך כל בכור בארצם" (שם קה). אם כן, מדוע הקב"ה, לא נפרע מאנשי סודם קודם בממונם ורכושם ואח"כ בגופם? משום כך, רש"י מפרש [ר' שלמה בר' יצחק. חי בשנים ד"א ת"ת-ד"א תתס"ה, ולמנינם: 1105-1040]: רעים בגופם, וחטאים בממונם. לומר לך, שכל ממון ורכוש שהיה להם, כולו גזל ואינו שלהם בהיתר, לפיכך, לא היה להקב"ה להיפרע מהם, אלא מיד בגופם.

"ברע מלך סדום" – בהיות ר' יהונתן בר' נתן נטע אייבשיץ [מגדולי דורו. חי בשנים ת"ן (1690 למנינם) – תקכ"ד (1764)] ילד קטן והוא כבר אז עילוי המרשים את כל שומעיו, שאלו אחד מבאי בית המדרש: אמור לי ילד, מה היה שמו של מלך סדום, בזמנו של אברהם אבינו? השיב הילד מניה וביה: ברע מלך סדום. המשיך השואל והתחכם: וכיצד נאמר בסדר הקטורת 'מלך סדומית רבע'? השיב יהונתן הילד בהיתול גם הוא: אין קושיא. לפני שנהפכה סדום עם עמורה, נקרא "ברע", אך לאחר שנהפכו, נהפך גם שמו של "ברע" ועתה הוא 'רבע'.

מב"י

סיפור

.

אל הצדיק רבי שלום רוקח מבעלז הגיע כפרי פשוט שביקש להתברך מפיו. עיניו החודרות כליות ולב לבשו מבט רחום וחנון והוא שאל: "ומה בדבר שבת? האם אתה שומר על קדושתה, או שמא, חלילה…?". השפיל הכפרי את עיניו במבוכה. לבסוף אף נאלץ להודות בפה מלא כי לדאבונו אין הוא שומר שבת.

ביקש הרבי להעמידו על קדושת השבת ועל חומרת חילולה. ציטט באוזניו מפסוקי התורה ומדברי חז"ל בעניין, וביקשו בכל לשון לתקן את דרכיו בכל הקשור למצווה יסודית וחשובה זו.

נכנסו הדברים ללב הכפרי. "הריני מתחייב בזאת לרבנו, כי מהיום והלאה אהיה זהיר בכבוד השבת ולא אחללנה", הכריז בהתרגשות. למשמע הדברים אורו עיני הצדיק. אלא שכמעט באותה נשימה הוסיף הכפרי ואמר: "אבל בימות הקציר, שאז המלאכה בשדה מרובה, אנוס אני לעבוד גם ביום השבת, ואני מקווה כי הרבי ימחל לי על כך".

חיוך מריר נמתח על שפתי הרבי. לאחר הרהור קצר, שבו נראה היה כבורר את מילותיו, פתח הרבי ואמר:

ראשית, עליך לדעת כי לא אני 'בעל-הבית' על השבת, אלא הקב"ה, נותן התורה ומצווה המצוות בכבודו ובעצמו. לא אני הוא שצריך למחול לך, אלא הוא. לעניות דעתי אין שום סיכוי שהוא יסכים למחול לך על פגיעה כלשהי בקדושת השבת.

והמשיך הרבי: ובאשר לדבריך על תקופת הקציר – אספר לך סיפור.

מעשה באחד הפריצים, שערך משתה גדול לחבריו הפריצים מכל הסביבה. לאחר ששתו הפריצים לשוכרה, נתקיים בהם 'נכנס יין יצא סוד', והם החלו לספר, איש-איש בתורו, בשבחי היהודי 'שלהם'.

נענה הפריץ המארח ואמר: "היהודי שלי, אין דומה לו ביושר ובנאמנות. כבר ניסיתיו בעבר בכמה ניסיונות, ובכולם עמד בכבוד מעורר השתאות. מובטחני בו כי לעולם לא ימרה את פי ולא יהיה דבר שאבקש ממנו ולא יעשה".

"ואפילו" – הפסיקו אחד הפריצים – "אפילו אם תבקש ממנו להמיר את דתו?!".

"כן", השיב המארח בביטחון מוחלט, "מובטחני שגם בכך ימלא את רצוני".

מיד שלח הפריץ לקרוא ליהודי 'שלו'. היהודי המסכן, שהובהל במפתיע למסיבת ההוללים הגדולה והועמד לפני מעסיקו וחבר מרעיו, נבוך מעצם המעמד.

"האם אתה נאמן לי?", שאל הפריץ.

"בהחלט!", השיב היהודי, תמה על עצם השאלה.

"האם תעשה ככל שאבקש ממך?", הוסיף הפריץ לפרוש את המלכודת לרגלי היהודי, בעוד חבריו מביטים בהם בשעשוע.

"בכל ליבי ובכל נפשי מוכן אני ללכת אפילו באש ובמים בעבור אדוני הפריץ". להצהרת נאמנות חזקה יותר לא היה אפשר לצפות.

נתן בו הפריץ מבט חד ואמר: "אם-כן, רוצה אני כי תמיר את דתך".

חיוורון עז כיסה את פני היהודי וכל גופו החל לרעוד. גם בחלומותיו השחורים ביותר לא ציפה לבקשה מהסוג הזה. הוא ניסה לומר משהו, אבל לשונו כמו דבקה לחיכו. נתן בו הפריץ מבט תקיף, כנושה התובע את פירעון שטר החוב שבידו. "אל תהסס ואל תחזור בך מהבטחתך לעשות ככל שאבקש ממך. בתוך יממה עליך להמיר את דתך".

היהודי האומלל הנהן בראשו לאות הסכמה ויצא חפוי-ראש מהמסיבה. נאמן לבקשת הפריץ ומחוייב למילתו-שלו, המיר כבר למחרת היום את דתו. קרנו של הפריץ – שזכה ביהודי נאמן כל-כך – עלתה בעיני חבריו.

חלף זמן-מה. יום אחד הזמין אליו הפריץ את היהודי המומר ואמר לו: "לאחר שמילאת את בקשתי והוכחת את נאמנותך לי, ללא סייג, הריני מרשה לך לשוב לאמונתך הקודמת. בטוח אני כי על-אף נכונותך להשביע את רצוני, עדיין ליבך נוקף על הצעד הקיצוני שעשית. לך לביתך ובשר למשפחתך כי רשאים אתם לחזור לחיק יהדותכם".

שמח היהודי שמחה גדולה, ואץ-רץ לביתו לבשר לאשתו ולילדיו את הבשורה הטובה. לנוכח התפרצותו הפתאומית הביתה נבהלה האישה. "מה לך! יצאת מדעתך?!", קראה לעברו בחרדה. סיפר לה בעלה כי הפריץ פטר אותם מעונשה של המרת הדת הכפויה, וכי מעתה רשאים הם לשוב לחיק יהדותם. הביטה בו האישה בפנים עגומות, שהסגירו מיד כי אין היא שותפה לשמחתו של בעלה.

כעבור רגע פרצה מליבה אנחת שוברת-לב. 'אוי ואבוי…', גנחה. 'איך יכול היה הפריץ לעשות לנו כך, ולהפתיע אותנו בהצעתו כמה שבועות לפני חג-הפסח… איך נעמוד בהוצאות הרבות המשחרות לפתחנו. מהיכן נשיג כסף לקניית מצות ויין וכלים כשרים לפסח… רוץ אל הפריץ ובקש ממנו ארכה עד לאחר הפסח".

סיים הרבי את סיפורו והישיר מבט אל הכפרי: "חילול שבת בפרהסיה, כמוהו כהמרת הדת. אתה רוצה, ככל הנראה, ללכת בדרכיה של אותה אישה פתיה, ומבקש להיות יהודי לפני עונת הקציר ולאחריה, אך בתקופת הקציר עצמה להוסיף להיות גוי"…

את סיפורו של הרבי, כמו את לקחו, הצליח אפילו הכפרי הפשוט והבור להבין. לאחר התחבטות פנימית קצרה בינו לבין יצרו הבטיח לרבי לשמור את השבת כל ימי השנה כולה.

סיפור שני

רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ מִקָּמִינְקָה הָיָה מִגְּדוֹלֵי תַּלְמִידָיו שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. חֲלוֹם חַיֵּיהֶם שֶׁל רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ וְזוּגָתוֹ הָיָה לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, אוּלָם קָמִינְקָה הָיְתָה עֲיָרָה קְטַנָּה, שֶׁתּוֹשָׁבֶיהָ עֲנִיִּים, וְגַם הָרַב בִּכְלָל זֶה. מִנַּיִן יִקְּחוּ אֶת הַכֶּסֶף הַדָּרוּשׁ לִנְסִיעָה כֹּה אֲרֻכָּה וִיקָרָה?

גַּם בְּנֵי הָעֲיָרָה לֹא הָיוּ מוּכָנִים לְוַתֵּר בְּקַלּוּת עַל רַבָּם הָאָהוּב. נוֹסָף עַל גְּדֻלָּתוֹ בַּתּוֹרָה, הָיָה רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ גַּם אִישׁ מוֹפֵת, שֶׁשְּׁמוֹ נִשָּׂא בְּהַדְרַת-כָּבוֹד בְּכָל הַסְּבִיבָה. רַבִּים מְאוֹד נוֹשְׁעוּ עַל-יָדוֹ, אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק, עַל-יָדָם.

כְּשֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו אָדָם לְבַקֵּשׁ בְּרָכָה בַּעֲבוּר חוֹלֶה, הָיְתָה הָרַבָּנִית יוֹצֵאת תְּחִלָּה אֶל בֵּית הַחוֹלֶה. שָׁם הָיְתָה פּוֹרֶשֶׁת לְקֶרֶן זָוִית וְנוֹשֵׂאת תְּפִלָּה לְמַעַנוֹ. רַק אָז הָיְתָה שָׁבָה אֶל בֵּיתָהּ וּמוֹסֶרֶת לְבַעֲלָהּ אֶת שֶׁרָאֲתָה וְשָׁמְעָה. כָּעֵת הָיָה תּוֹרוֹ שֶׁלּוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלֶה. וּמַמָּשׁ כְּפִי שֶׁיִּצְחָק וְרִבְקָה הִתְיַצְּבוּ אִישׁ-אִישׁ בְּפִנָּתוֹ וּתְפִלָּתָם נִתְקַבְּלָה, כָּךְ נוֹשְׁעוּ מֵאוֹת וַאֲלָפִים מִתְּפִלָּתָם שֶׁל הָרַב וְהָרַבָּנִית.

יוֹם אֶחָד הֵקִישׁ עַל דַּלְתָּם אִכָּר גּוֹי, תּוֹשַׁב אַחַד הַכְּפָרִים בַּסְּבִיבָה, וּבְפִיו בַּקָּשָׁה: "בָּאתִי לְכָאן לְיוֹם הַשּׁוּק. מְבַקֵּשׁ אֲנִי לְהָנִיחַ בְּבֵיתְכֶם אֶת מַגָּפַי הַכְּבֵדִים, עַד שֶׁאֲסַיֵּם אֶת מִסְחָרִי וְאָשׁוּב לְקַחֲתָם".

"מַדּוּעַ לֹא?", הֵשִׁיבָה הָרַבָּנִית בְּטִבְעִיּוּת וְהוֹרְתָה לוֹ עַל מַחְסָן קָטָן מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת. הָאִכָּר נִגַּשׁ לַמַּחְסָן, הֶחְלִיף אֶת מַגָּפָיו בְּזוּג נַעֲלַיִם שֶׁהֵבִיא עִמּוֹ וּפָנָה לְדַרְכּוֹ. בְּאוֹתוֹ יוֹם לֹא שָׁב הָאִכָּר לָקַחַת אֶת מַגָּפָיו וְגַם לֹא בַּיּוֹם שֶׁלְּמָחֳרָת. כְּשֶׁחָלְפוּ עוֹד כַּמָּה יָמִים וְהָאִכָּר עֲדַיִן לֹא חָזַר, נִשְׁכַּח הָעִנְיָן כָּלִיל מִזִּכְרוֹנָהּ שֶׁל הָרַבָּנִית.

בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּשֶׁפָּנָה הָרַב לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ גַּם בְּאוֹתוֹ מַחְסָן קָטָן, הִבְחִין לְפֶתַע בַּמַּגָּפַיִם הַכְּבֵדִים. הֵצִיץ לְתוֹכָם וְנִדְהַם לְמַרְאֵה עֵינָיו. בְּתַחְתִּית הַמַּגָּפַיִם נָצְצוּ מַטְבְּעוֹת זָהָב.

מִהֵר הָרַב לִשְׁאֹל אֶת הָרַבָּנִית לְפֵשֶׁר הַדָּבָר, וְהִיא נִזְכְּרָה בָּאִכָּר וּבְמַגָּפָיו. כְּשֶׁשָּׁמַע רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ אֶת הַסִּפּוּר, הֵבִין כִּי זֶה רֶמֶז מִשָּׁמַיִם שֶׁהִגִּיעָה שְׁעָתָם לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

תּוֹשָׁבֵי קָמִינְקָה נִסּוּ לְהָנִיא אֶת הָרַב מִכַּוָּנָתוֹ, אַךְ לְאַחַר שֶׁסִּפֵּר לָהֶם אֶת סִפּוּר הַמַּגָּפַיִם וְאָמַר כִּי הוּא רוֹאֶה בְּכָךְ אוֹת מִשָּׁמַיִם שֶׁעָלָיו לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, נִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתֵיהֶם.

רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ עָלָה לָאָרֶץ וְהִתְיַשֵּׁב בִּירוּשָׁלַיִם. עוֹד בִּהְיוֹתָם בַּדֶּרֶךְ גָּמְלָה בְּלִבּוֹ הַחְלָטָה, לְהַסְתִּיר אֶת זֶהוּתוֹ מֵהַבְּרִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲבֹד אֶת ה' בְּשֶׁקֶט וּלְלֹא הַפְרָעוֹת. בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה שָׁנִים צָלַח הַדָּבָר בְּיָדוֹ. הוּא חַי כְּאַלְמוֹנִי בְּעִיר-הַקֹּדֶשׁ וְעָבַד אֶת עֲבוֹדָתוֹ בְּשֶׁקֶט וּבְצִנְעָה.

יוֹם אֶחָד הוֹפִיעַ בִּירוּשָׁלַיִם יְהוּדִי מֵאֵזוֹר קָמִינְקָה. כְּשֶׁנִּכְנַס לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ הִבְחִין לְתַדְהֵמָתוֹ בְּרַבִּי צְבִי-הִירְשׁ, הַיּוֹשֵׁב בַּיַּרְכָתַיִם כְּאַחַד הָאָדָם. מִיָּד הֵקִים זְעָקָה: "הַיִּתָּכֵן?! גָּאוֹן וְצַדִּיק כָּזֶה נִמְצָא בֵּינֵיכֶם וְלֹא כִּבַּדְתֶּם אוֹתוֹ כָּרָאוּי?!".

בְּתוֹךְ שָׁעוֹת אֲחָדוֹת נוֹדַע שְׁמוֹ בְּכָל הַיִּשּׁוּב וְרַבִּים הֵחֵלּוּ לִצְבֹּא עַל דַּלְתּוֹ וּלְבַקֵּשׁ בְּרָכוֹת וִישׁוּעוֹת. כְּבוֹדוֹ וּמַעֲמָדוֹ שֶׁל רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ שָׁב לִהְיוֹת כְּבָרִאשׁוֹנָה.

וַיְהִי הַיּוֹם וּבִתּוֹ שֶׁל מוֹשֵׁל יְרוּשָׁלַיִם חָלְתָה בְּמַחֲלָה חֲשׂוּכַת-מַרְפֵּא. בְּנִגּוּד לְמוֹשְׁלִים אֲחֵרִים, הוּא הָיָה יְדִיד הַיְּהוּדִים וְדוֹרֵשׁ טוֹבָתָם. כְּשֶׁהֵבִין שֶׁהָרְפוּאָה הָרְגִילָה לֹא תּוֹשִׁיעַ אֶת בִּתּוֹ, פָּנָה לְעֶזְרַת הַיְּהוּדִים. אָמְרוּ לוֹ כִּי רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ וְאִשְׁתּוֹ הֵם פּוֹעֲלֵי יְשׁוּעוֹת. מִיָּד שָׁלַח הַמּוֹשֵׁל סוּס וּמֶרְכָּבָה לְהָבִיאָם אֵלָיו.

גַּם הַפַּעַם לֹא שִׁנּוּ רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ וְזוּגָתוֹ מִמִּנְהָגָם. תְּחִלָּה נִכְנְסָה הָרַבָּנִית לַחֲדַר הַחוֹלָה, לְהִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ. כַּעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה יָצְאָה מִן הַחֶדֶר וּבְנֵי מִשְׁפַּחַת הַחוֹלָה רָצוּ נִדְהָמִים אֶל הַמּוֹשֵׁל וְסִפְּרוּ לוֹ, כִּי לָרִאשׁוֹנָה מִזֶּה יָמִים רַבִּים פָּקְחָה הַבַּת אֶת עֵינֶיהָ.

נִכְנַס גַּם רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ אֶל חֲדַר הַחוֹלָה וְנָשָׂא עָלֶיהָ תְּפִלָּה. הַשִּׁנּוּי אֵרַע בִּמְהִירוּת מַפְתִּיעָה. כַּעֲבֹר שָׁעָה כְּבָר הָיְתָה מְסֻגֶּלֶת לְשׂוֹחֵחַ עִם הַסּוֹבְבִים אוֹתָהּ. בַּחֲלֹף עוֹד כַּמָּה יָמִים קָמָה עַל רַגְלֶיהָ.

קָרָא הַמּוֹשֵׁל לָרַבָּנִית וְהִצִּיעַ לָהּ "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת". חָשְׁבָה הָרַבָּנִית וְעָנְתָה: "כְּבוֹד הַמּוֹשֵׁל, חֵן-חֵן לְךָ עַל הַכָּרַת הַטּוֹב, אוּלָם אֵין חֶפְצֵנוּ לֹא בְּכֶסֶף וְלֹא בְּזָהָב".

"וּבְכָל-זֹאת, חָפֵץ אֲנִי לְהוֹדוֹת לָכֶם", הִתְעַקֵּשׁ הַמּוֹשֵׁל.

"אִם תַּבְטִיחַ לִי מֵרֹאשׁ לְמַלֵּא אֶת בַּקָּשָׁתִי, אַצִּיג אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ", עָנְתָה הָרַבָּנִית.

"בְּרָצוֹן וּבְשִׂמְחָה", הֵשִׁיב הַמּוֹשֵׁל, בָּטוּחַ בְּעַצְמוֹ.

"וּבְכֵן", אָמְרָה הָרַבָּנִית, "כְּשֶׁהָיִינוּ בַּגּוֹלָה, תָּמִיד חָלַמְנוּ לְהַגִּיעַ לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, אֶרֶץ-הַקֹּדֶשׁ. זָכִינוּ וְהָאֱלֹקִים מִלֵּא אֶת מִשְׁאַלְתֵּנוּ, אוּלָם יֵשׁ בָּנוּ מִשְׁאָלָה נוֹסֶפֶת שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְמַמְּשָׁה". הָרַבָּנִית עָשְׂתָה אֶתְנַחְתָּא קַלָּה וּמִיָּד הִמְשִׁיכָה: "רְצוֹנֵנוּ עַז לְהִתְפַּלֵּל עַל קִבְרֵי אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ הַטְּמוּנִים בִּמְעָרַת-הַמַּכְפֵּלָה בְּחֶבְרוֹן".

פְּנֵי הַמּוֹשֵׁל הֶחְוִירוּ. "אֵינֶנִּי יָכוֹל, אֵינֶנִּי יָכוֹל", מִלְמֵל. "הֲרֵי זֶה מְנֻגָּד לְחֻקֵּי הָאִסְלָאם, הָאוֹסְרִים עַל יְהוּדִי לְהִכָּנֵס לַמָּקוֹם". אַךְ מִיָּד נִזְכַּר כִּי הוֹדוֹת לְאִשָּׁה זוֹ הֶחְלִימָה בִּתּוֹ, וְהוּא גַּם הִבְטִיחַ לְמַלֵּא אַחַר כָּל מָה שֶׁתְּבַקֵּשׁ! לֹא נוֹתְרָה לוֹ בְּרֵרָה אֶלָּא לְקַיֵּם אֶת הַבַּקָּשָׁה.

בְּלַיְלָה אָפֵל, בְּשָׁעָה שֶׁתּוֹשָׁבֵי חֶבְרוֹן וּסְבִיבָתָהּ נָמוּ אֶת שְׁנָתָם, הִגִּיעוּ רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ וְאִשְׁתּוֹ לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, מְלֻוִּים בִּגְדוּד חַיָּלֵי אַבְטָחָה מִטַּעַם מוֹשֵׁל יְרוּשָׁלַיִם. הַדֶּלֶת הַכְּבֵדָה נִפְתְּחָה לִכְבוֹדָם, וְהֵם נִכְנְסוּ פְּנִימָה בְּחִיל וּבִרְעָדָה. בַּחוּץ הִמְתִּינוּ לָהֶם הַחַיָּלִים עַד שֶׁסִּיְּמוּ אֶת תְּפִלָּתָם וְאָז הֻחְזְרוּ לִירוּשָׁלַיִם.

סיפור שלישי

דֹּק שֶׁל דְּאָגָה כִּסָּה אֶת פָּנָיו שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. תַּלְמִידָיו כְּבָר יָדְעוּ כִּי זֶה סִימָן שֶׁעֵת צָרָה הִיא לְיִשְׂרָאֵל. לְמוּדֵי נִסָּיוֹן מִן הֶעָבָר הִתְחַזְּקוּ הַתַּלְמִידִים בִּתְפִלָּה וּבִתְשׁוּבָה, בְּתִקְוָה לְהַעֲבִיר אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה. כָּךְ עָבְרוּ כַּמָּה יָמִים וּפָנָיו שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב מוֹסִיפוֹת לְהַקְרִין דְּאָגָה.

חָלַף שָׁבוּעַ. יוֹם אֶחָד, בִּשְׁעַת צָהֳרַיִם, נָהֲרוּ לְפֶתַע פְּנֵי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. "מַזָּל-טוֹב, חֶבְרַיָּה קָדִישָׁא!", קָרָא הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב לְתַלְמִידָיו וּשְׁתֵּי עֵינָיו זוֹרְחוֹת, "הָבָה נֵשֵׁב וְנֹאמַר בְּצַוְתָּא 'לְחַיִּים', וְנוֹדֶה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עַל שֶׁהִצִּיל אֶת עַמּוֹ". שָׂמְחוּ הַתַּלְמִידִים וְהֵסֵבּוּ סְבִיב הַשֻּׁלְחָן וְרַבָּם בְּרֹאשָׁם.

מִטֶּבַע הַדְּבָרִים הָיוּ הַכֹּל סַקְרָנִים לָדַעַת אֶת הַמִּסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים. כַּעֲבֹר כַּמָּה רְגָעִים פָּתַח הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב וְסִפֵּר:

"בַּאֲחֻזָּתוֹ הַמְּפֹאֶרֶת שֶׁל גְּרָף פְּלוֹנִי, אַחַד הַגְּדוֹלִים וְהָעֲשִׁירִים בִּגְּרָפֵי פּוֹלִין, עוֹבֵד ר' נַפְתָּלִי. יְהוּדִי זֶה, אִישׁ צָנוּעַ וּפִקֵּחַ, מְנַהֵל כְּבָר שָׁנִים אֶת אֲחֻזָּתוֹ הַמְּשַׂגְשֶׂגֶת שֶׁל הַגְּרָף. יָדוֹ שֶׁל הַגְּרָף לֹא מָשָׁה מִיָּדוֹ שֶׁל ר' נַפְתָּלִי, וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה צַעַד קָטָן אוֹ גָּדוֹל בַּעֲסָקָיו, בְּלִי לִשְׁאֹל אֶת פִּיו שֶׁל הַמְּנַהֵל הַיְּהוּדִי.

"יוֹם אֶחָד נֶעֱרַךְ מִשְׁתֵּה הוֹלְלוּת גָּדוֹל בַּאֲחֻזָּתוֹ שֶׁל הַגְּרָף. לַמִּשְׁתֶּה הִגִּיעוּ רוֹזְנִים וּבְנֵי-אֲצֻלָּה מִכָּל הָאֵזוֹר. בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל הַמִּשְׁתֶּה הֵחֵל אַחַד הָרוֹזְנִים לְדַבֵּר סָרָה בַּיְּהוּדִים. חִישׁ-מַהֵר הֶחֱרוּ-הֶחְזִיקוּ אַחֲרָיו רוֹזְנִים נוֹסָפִים, שֶׁהֵטִילוּ בַּיְּהוּדִים כָּל מוּם וְרֶפֶשׁ אֶפְשָׁרִיִּים. זֶה אוֹמֵר 'גַּנָּבִים הֵם', שֵׁנִי מוֹסִיף 'נוֹכְלִים הֵם', וּשְׁלִישִׁי טוֹעֵן כִּי 'הַיְּהוּדִים עוֹשְׁקִים אֶת פַּרְנָסַת הַפּוֹלָנִים'.

"בְּשָׁלָב כָּלְשֶׁהוּ הֵחֵלָּה לְהִתְגַּבֵּשׁ דֵּעָה כְּלָלִית בְּקֶרֶב הַהוֹלְלִים כִּי יֵשׁ לְגָרֵשׁ אַחַת וּלְתָמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מֵאַדְמַת פּוֹלִין. אַךְ מִכֵּיוָן שֶׁכּוֹחָם שֶׁל הָרוֹזְנִים שֶׁהִשְׁתַּתְּפוּ בַּמִּשְׁתֶּה הָיָה מֻגְבָּל, נִמְנוּ וְגָמְרוּ לְסַלֵּק בְּשָׁלָב רִאשׁוֹן אֶת הַיְּהוּדִים מֵהָאֲזוֹרִים שֶׁבִּתְחוּמֵי שְׁלִיטָתָם וְהַשְׁפָּעָתָם.

"דְּאָגָה עֲמֻקָּה מִלְּאָה אֶת לִבּוֹ שֶׁל הַגְּרָף שֶׁלָּנוּ. 'וּמִי יְנַהֵל אֶת עֲסָקֵינוּ?', הִרְהֵר-שָׁאַל בְּקוֹל רָם, 'הֲלוֹא כֻּלָּנוּ מַחְזִיקִים בַּאֲחֻזּוֹתֵינוּ יְהוּדִים הַמְּשַׁמְּשִׁים בְּתַפְקִידִים נִהוּלִיִּים כָּאֵלֶּה וַאֲחֵרִים; מָה נַעֲשֶׂה בִּלְעֲדֵיהֶם? הַאִם נַפְקִיד אֶת רְכוּשֵׁנוּ וַעֲסָקֵינוּ בִּידֵי הָאִכָּרִים הַנִּבְעָרִים?!'.

"דְּבָרָיו שֶׁל הַגְּרָף נִכְנְסוּ בְּאָזְנֵי חֲבֵרָיו וְזָרְעוּ בִּלְבָבָם בִּלְבּוּל. יְדֵיהֶם שֶׁל כַּמָּה מֵהַנּוֹכְחִים רָפוּ וְהֵם כְּבָר נָטוּ לִתְמֹךְ בְּבִטּוּל רַעְיוֹן הַגֵּרוּשׁ שֶׁל הַיְּהוּדִים. אֲבָל הָיוּ בֵּינֵיהֶם כַּמָּה שׂוֹנְאֵי-יִשְׂרָאֵל מָרִים, שֶׁהִתְעַקְּשׁוּ בְּכָל-זֹאת 'לְהִפָּטֵר מִן הַיְּהוּדִים הַמְּנֻוָּלִים'.

"לְאַחַר חִלּוּפֵי דְּבָרִים וּצְעָקוֹת הֶחְלִיטוּ הַבָּאִים כִּי לְמַעֲשֶׂה אֵין סְתִירָה בֵּין הַדְּבָרִים – הַיְּהוּדִים כִּכְלָל יְגֹרְשׁוּ וְרַק מְנַהֲלֵי הָאֲחֻזּוֹת וּשְׁאָר נוֹשְׂאֵי הַתַּפְקִידִים הַחִיּוּנִיִּים יִשָּׁאֲרוּ. קֹדֶם שֶׁנִּפְרְדוּ לְדַרְכָּם הֵטִילוּ הַגְּרָפִים עַל שְׁלֹשָׁה מִבֵּינֵיהֶם לִקְבֹּעַ סוֹפִית אֶת פְּרָטֵי תָּכְנִית הַגֵּרוּשׁ.

"כָּל זֶה הִתְרַחֵשׁ לִפְנֵי שָׁבוּעַ בְּדִיּוּק", הִמְשִׁיךְ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. "אֶתְמוֹל קָרָא הַגְּרָף לְר' נַפְתָּלִי, וְהִכְנִיסוֹ לְסוֹד הַתָּכְנִית. ר' נַפְתָּלִי שָׁמַע עַל גְּזֵרַת הַגֵּרוּשׁ הַנִּרְקֶמֶת וְהוֹלֶכֶת וּבִטְנוֹ הִתְהַפְּכָה. לִבּוֹ הָלַם בְּחָזְקָהּ וְחִוָּרוֹן הֵצִיף אֶת פָּנָיו. הַגְּרָף סִיֵּם אֶת דְּבָרָיו וְצִפָּה לִשְׁמֹעַ אֶת תְּגוּבָתוֹ שֶׁל ר' נַפְתָּלִי.

"ר' נַפְתָּלִי הִתְעַטֵּף בִּשְׁתִיקָה וּבָחַן אֶת פְּנֵי הַדְּבָרִים. פִּתְאוֹם הֵחֵל לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן בַּה'. אַט-אַט סִלֵּק מֵעָלָיו כָּל חֲשָׁשׁ וּדְאָגָה וְהִגְבִּיר אֶת תִּקְוָתוֹ כִּי ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲמֹד לִימִין עַמּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת. לְפֶתַע פָּרַץ ר' נַפְתָּלִי בְּרִקּוּד נִלְהָב. הַגְּרָף הִבִּיט עַל מְנַהֵל אֲחֻזָּתוֹ בִּדְאָגָה וּבַחֲשָׁשׁ כִּי הַבְּשׂוֹרָה הַקָּשָׁה שִׁבְּשָׁה אֶת דַּעְתּוֹ.

"דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת נִמְשַׁךְ רִקּוּדוֹ שֶׁל ר' נַפְתָּלִי בְּעוֹדוֹ מְמַלֵּל מִלּוֹת תּוֹדָה וְהַלֵּל לַה', דְּבָרִים שֶׁהַגְּרָף הַפּוֹלָנִי כַּמּוּבָן לֹא יָכֹל הָיָה לְהָבִין. כְּשֶׁנִּרְגַּע מְעַט וְחָדַל מִלִּרְקֹד, דָּרַשׁ מִמֶּנּוּ הַגְּרָף הֶסְבֵּר לְהִתְנַהֲגוּתוֹ הַתְּמוּהָה.

"הִבִּיט ר' נַפְתָּלִי בַּגְּרָף בְּחִיּוּךְ וְאָמַר: 'בַּהִיסְטוֹרְיָה לְמוּדַת-הַסֵּבֶל שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי הָיוּ לֹא-מְעַט גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת שֶׁאִיְּמוּ עָלֵינוּ. הַמִּצְרִים עִנּוּ אוֹתָנוּ בַּפֶּרֶךְ, הַיְּוָנִים בִּקְּשׁוּ לְהַעֲבִירֵנוּ עַל דָּתֵנוּ, הָמָן הָרָשָׁע רָצָה לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כֻּלָּנוּ. וּבְכָל פַּעַם, הָפַךְ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אֶת מַחְשֶׁבֶת הַשּׂוֹנְאִים עַל-פִּיהָ וְחוֹלֵל לָנוּ נֵס הַצָּלָה. כָּעֵת מְבַקְּשִׁים גַּם אַתֶּם לְגָרְשֵׁנוּ מִבָּתֵּינוּ, עַל זְקֵנֵינוּ, נְשׁוֹתֵינוּ וְעוֹלָלֵינוּ. בָּטוּחַ אָנֹכִי כִּי שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל שֶׁבַּשָּׁמַיִם לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן. אֵין בְּלִבִּי סָפֵק כִּי הַגְּזֵרָה תִּתְבַּטֵּל, הָאֱלֹקִים יָשִׁיב לְשׂוֹנְאֵינוּ כִּגְמוּלָם, וְהַיָּמִים הַלָּלוּ יֵהָפְכוּ לָנוּ לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה. וַאֲנִי כְּבָר רוֹקֵד עַל שִׂמְחַת הַנֵּס שֶׁעָתִיד לְהִתְרַחֵשׁ'.

"דְּבָרָיו שֶׁל ר' נַפְתָּלִי עוֹרְרוּ מַחְשָׁבוֹת בְּלִבּוֹ שֶׁל הַגְּרָף. הַלָּה כִּנֵּס כַּמָּה מֵחֲבֵרָיו, וּלְאַחַר מַחְשָׁבָה נוֹסֶפֶת וּנְתִינַת הַדַּעַת לְתוֹצָאוֹת נוֹסָפוֹת שֶׁל הַגֵּרוּשׁ, חָזְרוּ בָּהֶם מִכַּוָּנָתָם.

"בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע", סִיֵּם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב אֶת דְּבָרָיו, "מִי שֶׁתִּכְנְנוּ אֶת הַגֵּרוּשׁ – כְּלוֹמַר, הַגְּרָפִים – הֵם גַּם מִי שֶׁחָזְרוּ בָּהֶם מִכַּוָּנָתָם. אוּלָם מִצַּד הָאֱמֶת, מִי שֶׁבִּזְכוּתוֹ נִתְבַּטְּלָה הַגְּזֵרָה הוּא ר' נַפְתָּלִי. אֱמוּנָתוֹ הַתַּמָּה בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וּבִטְחוֹנוֹ הַמָּלֵא בִּישׁוּעַת יִשְׂרָאֵל – הֵם שֶׁהִבְקִיעוּ אֶת שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְעוֹרְרוּ רַחֲמִים עַל עַם-יִשְׂרָאֵל".

דילוג לתוכן