"אלה פקודי משכן העדת אשר פקד על פי משה" (לח – כא)
רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהם של ישראל. (רש"י)
כידוע, שאילו היה משה רבנו נכנס לארץ ישראל, לא היו ישראל חוטאים ולא היה בית המקדש נחרב. אך מכיון שנסתלק משה במדבר, בעטיו של חטא מי מריבה (שאמר לבני ישראל: "שמעו נא המורים"), ולא נכנס לארץ ישראל, לא זכתה זו לקיום נצחי. זוהי כוונתו של הפסוק: "אלה פקודי המשכן…אשר פקד" לפיכך נתמשכן בית המקדש (שאף הוא קרוי משכן) ונפקד אחר כך (מלשון חסרון, כמו "ולא נפקד ממנו איש") – משום "על פי משה" – מפני שלא נכנס משה לארץ ישראל בגלל החטא שנכשל בפיו… (תורת משה).
"אלה פקודי המשכן" (לח – כא)
אליבא דאמת לא היה כל צורך בעריכת דין וחשבון זה, אלא "אשר פקד על פי משה" – משה רבנו דרש זאת, כדי לקיים "והייתם נקיים מה' ומישראל" – שמא יעלה ברצונו של מישהו לדעת, מה נעשה בכל הכסף שנתרם למשכן…(אור החיים)
לפיכך מסר משה דין וחשבון רק על הכסף ולא על הזהב (גם האבן-עזרא מתעכב על כך בתור קושיא), משום שהכסף בא ממחצית-השקל שנתנו כל ישראל כמס חובה, והבין משה שבין כל ישראל יימצאו אי אלה אשר ידרשו חשבונות ויטילו חשדות; אבל הזהב הרי ניתן בתור נדבה רק על ידי נדיבי-הלב, ובניהם לא היה מקום לחשוש לחשדנים ולדורשי חשבונות…(אבן יהונתן)
נשאלת איפוא השאלה, מדוע מסר משה דין וחשבון על הנחושת, שגם הוא ניתן בתור נדבה?
משיב על כך העולם: משום שדוקא הממעיטים לתת – נחושת – דורשים חשבונות יותר מן המרבים לתת… הנותנים צרי-העין מבקשים תמיד טענות וחשדות, כדי למצוא אמתלא שלא לתת יותר…
"אלה פקודי משכן העדת אשר פקד על פי משה" (לח – כא)
הזוהר הקדוש מקשה, לשם מה בכלל מנו את הכסף, והלא אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין? ומשיב על כך, מכיון שהכסף נמנה על ידי משה רבנו יכולה היתה הברכה לשרות עליו גם כשהוא מנוי.
זהו איפוא פשוטו של פסוק": "אלה פקודי המשכן" – מנו את נדבות המשכן, אף על פי שבדרך כלל אין הברכה שורה בדבר מנוי, משום "אשר פקד על פי משה" – שהמנין נעשה בידי משה ולכן היתה הברכה יכולה לשרות גם בדבר מנוי. לפיכך אומר המדרש: "איש אמונים רב ברכות – זה משה" – מכיון שמשה רבנו, איש האמונים, הוא היה המונה, לכן "רב ברכות" – אף כי היה זה דבר מנוי… (ספרים)
מה טעם "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין"? משום שהברכה היא כוח פנימי של קדושה, והקדושה מחבבת רק צניעות וסתר. דבר גלוי ומנוי כבר שולטים בו כוחות חיצוניים רעים ואין הברכה יכולה להגיע אליו. ברם, כאשר המנין נעשה בכוחו של משה רבנו, שעליו מעידה התורה: "בכל ביתי נאמן הוא", הרי מצוי כאן כוח האמת ובמקום שיש אמת שם אין שליטה לשום כוחות חיצוניים ורעים. לחיצוניות יש שליטה רק במקום בו השקר מצוי… (הגה"ק מסוכטשוב ז"ל)
"מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן" (לח – כז)
מאת אדנים היו למשכן ומאה ברכות צריך אדם מישראל לברך בכל יום. כשם שהאדנים היו יסודות המשכן, כך גם הברכות הן יסודות הקדושה בכל אדם מישראל. "אדן" הוא מלשון אדנות – על ידי הברכה מעיד האדם שהשם יתברך הוא האדון על כל הבריאה. מאה הברכות הינן ממילא מאה האדנים למשכן של כל אדם מישראל…(חידושי הרי"ם)
"ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים" (לח – כח)
אמרו חכמינו, כי בשעת עריכת החשבון שכח משה בתחילה מה עשה באלף ושבע מאות ושבעים וחמשה השקלים, עד שנזכר כי עשה בהם ווים לעמודים. אפשר להבין את הכוונה שבדבר על פי מה שנאמר בספרים, כי עיקר שורש ישראל הוא שש מאות אלף נפש, שיש להן מקום באותיות התורה והיתה להן גם אחיזה במשכן. אשר ליתר בני ישראל שמחוץ למספר זה, שלא היה להם קשר אמיתי לתורה ולשורש ישראל, לא ידע משה בתחילה כיצד לצרפם אל הקדושה, עד שמצא להם עצה, שיתחברו אל הצדיקים – שהם עמודי העולם – ויתמכו בתלמידי חכמים. על ידי כך יהיו בבחינת "ווים" ל"עמודים, ויוכלו גם הם להשתייך אל הקדושה… (תורת משה)
כיוצא בזה, אך באופן אחר, אומרים בשם הרבי מקוצק ז"ל: משראה משה רבנו ששכח מה עשה באלף ושבע מאות ושבעים וחמשה השקלים, הבין מכך שכוונתם של הנותנים לא היתה טהורה ולשם שמים די הצורך, ותיקונם על ידי זה שחיברם לצדיקים, בבחינת "ווים לעמודים"…
"ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' ויברך אותם משה" (לט – מב, מג)
את כפל הלשונות בפסוקים הללו אפשר להסביר בדרך זו: "מלאכה" פירושה: העבודה המעשית של המשכן, לעומת זה "עבודה" פירושה: הכוונות הנדיבות והטובות של ישראל בעת שהביאו את נדבותיהם לעבודת המשכן ("עבודה" יכולה להיות גם בלב בלבד – "איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה".) בני ישראל עשו את העבודה שלהם – הבאת הנדבות – מתוך הכוונות הטובות והרציניות ביותר, כפי רצון הבורא – "כאשר צוה ה' את משה". אולם משה רבנו לא ידע מה היתה כוונתם הפנימית בשעת העבודה, עד אשר ראה את ה"מלאכה" של המשכן והנה נשלם הכל בדייקנות מלאה, ללא כל מכשולים ומניעות, ממש "כאשר צוה ה"' – הבין מזה כי ה"עבודה" של ישראל היתה גם היא "כאשר צוה ה"'… כפי שאמרו חכמינו על שליח צבור, שאם תפילתו היא כשורה ללא כל טעויות, הרי זה סימן טוב לשולחיו. זהו שאמרה תורה: "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה"' – הבין מזה כי "כאשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את העבודה", והוא הביע את קורת רוחו בברכה – "ויברך אותם משה"… (תורת משה)
"ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד" (מ – ב)
לפי המובא בספרים, היה כל מעשה המשכן דומה בכל פרטיו למעשה בראשית, וכשם שעל בריאת העולם אמרו חכמינו: "עלה במחשבה בתשרי ונברא בניסן", כך גם במשכן הביאו את הנדבות בתשרי – ממחרת יום הכפורים – והמשכן היה אז אצלם רק במחשבה, ואילו בראש חדש ניסן הוקם למעשה. (שיחות צדיקים) לפי המדרש כבר היתה כל מלאכת המשכן גמורה בעשרים וחמשה לחדש כסלו, ואילו למעשה הקימו את המשכן רק בראש חדש ניסן, אם כן היכן החזיקו את הכלים במשך שלושת החדשים? ברם, כל זמן שהכלים לא נמשחו בשמן המשחה עדיין לא הייתה קדושה עליהם, וממילא לא היתה כל חשיבות למקום המצאם; ואילו בשעה שמשחו אותם כבר היה המשכן מוכן. אף על פי כן הבין בצלאל, שיש לעשות תחילה את אוהל מועד ואחר כך את הכלים, בשאלו: "כלים שאעשה להיכן אכניסם?" (ראה רש"י בפסוק לח-כב) – משום שסבור היה שאם יעשה את הכלים תחילה יהיו גם נמשחים תחילה, ואחרי המשיחה הרי כבר היה צורך במקום להכניסם שמה. (הגה"ק ר' נתן אדלר ז"ל)