פרשת פנחס

פרפראות

''פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן''

"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" (כ"ה, י"א)

בשביל שנתעצל משה במעשה זמרי לא ידע איש את קבורתו (מדרש).

מה עניין מעשה-זמרי לקבורתו של משה? ברם, הרבי ר יהונתן ז"ל מפרש טעם לזה שלא ידע איש את קבורתו של משה: מפני שטוענים האפיקורסים, כי לא יתכן שהיה משה רבנו כה גדול כפי שכתוב בתורה, שכן אילו באמת הגיע משה למדרגה עליונה כזו, לעלות השמימה ולדבר פנים-אל-פנים עם השכינה, כי אז מן הנמנע היה שימות כבשר-ודם רגיל ולא יזכה לחיי-נצח כמו חנוך ואליהו. לפיכך – טוענים הכופרים – עלינו להסיק, כי לא היתה זו אלא התפארות עצמית של משה בשביל הדורות הבאים, ואילו לאמיתו של דבר לא היה כך. אולם, טענה זו מגוחכת היא, שכן אילו היה משה רבנו מזייף, חלילה, וכותב בתורה כרצונו, מי איפוא היה מכריחו לכתוב "וימת משה"? הלא במקום זה יכול היה לכתוב, כי עלה חי השמימה ובכך היה מגדיל פי כמה וכמה את כבודו ותפארתו. ואם רואים אנו בכל-זאת, שנאמר מפורש: "וימת משה", הרי זו הראיה המובהקת ביותר כי "משה אמת ותורתו אמת". אולם, כוחה של ראיה זו אינו יפה אלא משום שלא ידע איש את קבורתו של משה, שכן אילו ידוע היה מקום קבורתו שוב לא היה יכול לכתוב, כי עלה חי השמימה מאחר שהקבר היה מוכיח את ההיפך. הרי עצם דבר זה שלא ידע איש את קבורתו, מהווה ראיה מובהקת לאמיתותה של תורת-משה.

מעתה יובנו היטב דברי המדרש. אילו לא היה משה מתעצל במעשה זמרי והיה מקנא את קנאת ה' צבאות, היה זוכה אף הוא לשכרו של פנחס, לחיות חיי-נצח – שכן כל מצוה יש לה סגולתה המיוחדת ושכרה הקבוע – וממילא לא היתה סיבה לכופרים להרהר אחרי אמיתות התורה. אך מכיון שלא עשה כך והוא מת כאחד האדם, היה הכרח איפוא להעלים את מקום קבורתו, כדי שזה ישמש ראיה כנגד הכופרים כי משה אמת ותורתו אמת.

"לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" (כ"ה, יב)

בדין הוא שיטול שכרו (מדרש).

רש"י אומר, שהיו השבטים מבזים אותו על אשר הוא מזרעו של יתרו, ולכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. וקשה, הלא ייחוסו זה אינו מבטל את העובדה שהוא היה מזרעו של יתרו? זהו שאמר הכתוב: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – אפילו לפי דבריכם, שהו מזרעו של יתרו, אולם הלא הוא "השיב את חמתי מעל בני ישראל" ועשה איפוא "עובדא דאהרן", ועל-ידי-זה הוא נקרא "בן אהרן הכהן" וממילא ראוי הוא לברכתו של אהרן: "הנני נותן לו את בריתי שלום". היינו: "בדין הוא שיטול שכרו" – שכר זה, ברכת השלום, בדין מגיע לו, לפי שעשה "עובדא דאהרן". אף-על-פי שהקנאות הינה לכאורה היפוכו של השלום ונראית היא כמחלוקת, בכל-זאת אמרה תורה כי קנאות אמיתית וכשרה מביאה דוקא לידי שלום.

"תחת אשר קנא לאלהיו" (כ"ה, י"ג)

דרכו של כל חוטא, להיתלות בזולת ולומר: "ההוא גם כן עשה כך".

לפיכך הכריז השם-יתברך את עשרת הדברות בלשון יחיד, כדי שיהא דומה על כל אחד ואחד מישראל, כאילו ניתנה התורה לו בלבד ואין לו להשגיח באחרים. והנה, פנחס בודאי עשוי היה להשגיח במשה ואהרן ושבעים הזקנים ולומר: אם הם מחשים ואינם נקפים אצבע, למה לי איפוא להיות ירא-שמים יותר מהם? – ובכל-זאת לא התחשב בכך, כי אם עשה את אשר מצא לנחוץ לעשות לכבוד השם-יתברך – לפיכך נאמר : "אשר קנא לאלהיו" – דומה היה עליו באותה שעה כאילו רק אלהיו שלו הוא וחובה מוטלת עליו לקנא לכבודו, אף כי איש אינו עושה זאת.

"לחנוך משפחת החנכי" (כ"ו, ה)

הטיל הקב"ה שמו עליהם, הא מצד זה ויוד מצד זה, לומר: מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם (רש"י).

בשמו של הקדוש-ברוך-הוא באה ה"יוד" לפני ה"הא", ולמה איפוא באה כאן ה"הא" לפני ה"יוד"? ברם, חכמינו אמרו: "איש ואשה שכינה שרויה ביניהם" – ב"איש" יש "יוד" וב"אשה" יש "הא", ואם מנהלים הם חיי-משפחה קדושים וטהורים, השכינה שרויה ביניהם. ומאחר שאז היו הנשם נזהרות בענייני צניעות יותר מן האנשים, כפי שאמרו חכמינו: "אחת היתה, שלומית בת דברי, ופרסמה הכתוב", ואילו לגבי האנשים נאמר: "בורים למשפחותיהם – על עסקי עריות שנאסרו להם". לפיכך, בסימן שניתן כאן על טהרת-המשפחה, מוזכרת ה"הא" – שהיא אות השם אשר ב"אשה", לפני ה"יוד", שהיא אות השם אשר ב"איש".

"ויקרב משה את משפטן לפני ה" (כ"ז, ה)

נחלת ארץ-ישראל תלויה בשמירת-השבת, כפי שאמרו חכמינו: "כל השומר שבת כהלכתו נותנין לו נחלה בלי מצרים", הרי ממילא מחלל-שבת מאבד את נחלתו. והנה, חכמינו אמרו: "מקושש – זה צלפחד", אם-כן הרי מחלל-שבת היה ואיבד את נחלתו וטענתן של בנותיו לא היתה טענה כלל. ברם, מאידך מצינו גם דעה האומרת: "מקושש לשם-שמים נתכוון" – ואם-כן לא איבד את נחלתו. לפיכך: "ויקרב משה את משפטן לפני ה" – שהוא יודע-מחשבות וכוונתו של צלפחד גלויה לפניו, אם היתה לשם-שמים אם לאו, ממילא יוכל להכריע אם מגיע לו נחלה בארץ-ישראל אם לאו. כיון שאמרו בנות צלפחד: "והוא לא היה בתוך העדה הנועדים בעדת קרח", ורצו להשמיע בזה למשה כי צלפחד לא נימנה על מתנגדיו – הרגיש משה את עצמו כאילו הוא נוגע בדבר ולא רצה לפסוק את ההלכה בעצמו, כי אם הקריב את משפטן לפני השם-יתברך. בכך יובנו היטב דברי רש"י: "ויקרב משה את משפטן – נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עצה לומר: והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי". שהרי איך אפשר להעלות על הדעת, כי משה רבנו, העניו מכל האדם, אמר זאת חלילה מחמת גיאות, עד כי ייענש על כך? ברם, כשאמר משה רבנו: "והדבר אשר יקשה מכם", נתכוון לומר: אם תהיה לכם נגיעה כלשהי בדבר ויקשה לכם לפסוק דין אמת, אזי תביאו את הדבר אלי. הרי מטעם זה גופא הוכרח עתה, כשהיה הוא נוגע בדבר, להגיש את המשפט לפני הקדוש-ברוך-הוא, כי לא היה יכול לפסוק דין בעצמו. הנה כי כן, אין כאן הכוונה שנענש משה, אלא היה זה פועל-יוצא פשוט מהדברים שאמר בשעתו.

"כן בנות צלפחד דברות" (כ"ז, ז)

כאשר אדם בא לפני צדיק ומגיש לפניו בקשה בעניינים גשמיים, מלמד עליו הצדיק זכות לפני השם-יתברך, כי באמת מתכוון הוא לשם שמים. אפילו כשיהודי מבקש ממון, אין כוונתו אלא כדי שיוכל לקיים מצוות ומעשים-טובים ולגדל את בניו לתורה.

הוא הדבר היה גם כאן. כאשר ביקשו בנות צלפחד נחלה, פירש משה רבנו את כוונתן שהיא לשם-שמים – כי הודות לעשירות הן תוכלנה לעבוד את הבורא ביתר שאת. היינו: "ויקרב משה את משפטן לפני ה" – הוא קירב את טענתן, שאין זו טענה גשמית גרידא אלא מכוונת היא לשם-שמים – "לפני ה".

השיב לו השם-יתברך: "כן בנות צלפחד דוברות" – אינך צריך לפרש כך בתור למוד-זכות, כי כך הם הדברים באמת. אמנם כפי אשר אמרת כן הן דוברות, ללא כל כוונה אחרת.

"אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם" (כ"ז, י"ז)

מנהיג אמיתי צועד לפני העם ואינו נגרר מאחוריו. שומה עליו להרימם אליו ולא להשפיל עצמו אליהם, תוך וותרנות ומילוי כל מבוקשיהם. "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" – שיצא לפניהם וינהיג את העדה אחריו, ולא שיפנה לאחוריו לראות מה העם מבקש ולמלא אחר רצונו. מנהיג שיוצא לפני העדה, הריהו מרים אותה אליו. כפי שפירש בעל חידושי-הרי"ם ז"ל: "אשר יוציאם" – שהוא מפקיעם מן השפלות והטומאה, "ואשר יביאם" – ומכניסם אל הרוממות והקדושה. אבל מנהיג שיוצא אחרי העדה, הריהו נגרר אחריה אל שפלותה. רעיון כעין זה הביע הה"צ רבי ישראל סלנטר ז"ל, על מאמר חז"ל במסכת סוטא: "בעקבתא דמשיחא – פני הדור כפני הכלב" – ויש להבין, מה טיבו של משל זה? ברם – אמר רבי ישראל ז"ל – טבעו של כלב, שהוא רץ תמיד לפני אדוניו ומפרק לפרק הוא מפנה ראשו לאחוריו, לראות לאן פני אדוניו מועדות וללכת בכיוון זה. בעקבות המשיח יהיה "פני הדור" – אלה שמתיימרים להיות מנהיגיו ודובריו של הדור – כ"פני הכלב" – שינהגו מנהג כלב; אמנם הלוך ילכו לפני העם ויעמדו בראשו, אולם לא תהיה להם דרך סלולה משלהם ולא תהא להם השפעה עם העם שילך בעקבותיהם, אלא אדרבה – מפעם לפעם הם יפנו אחורנית, לראות ולשמוע מה בפי ה"רחוב", מהי דעת העתונות, ובהתאם לכך יעצבו את השקפתם הם כדי למצוא חן בעיני ההמון. ואכן, זה יהיה רע ומר. שכן מנהיג-ישראל אמיתי חייב ללכת לפני העם ולהורותו את דרך ה, למרות שכתוצאה מזה לא ירכוש לו אהדה יתירה בקרב ההמון ואף יהא נתון תחת "שבט הבקורת" של דעת הרחוב. "אשר יצא לפניהם" – היינו: אשר תצא נפשו למען אדם-מישראל. ביקש משה רבנו מאת השם-יתברך, כי יפקד על ישראל מנהיג כזה אשר יביאם מן המלחמה כפי אשר הוציאתם, מבלי שייפקד מהם איש, כמו במלחמת מדין, שנאמר: "ולא נפקד ממנו איש".

"והקרבתם אשה עלה לה"' (כ"ח, י"ט)

אם הקרבתכם נעשית ב"אשה" – באש של התלהבות, אזי הריהו "עולה לה"' – השם-יתברך מתעלה על-ידה, כפי שאמר הכתוב: "ימלא ה' כל משאלותיך" – היינו, שתמלא את כל משאלותיך ורצונותיך בה, בכוונה להגדיל ולהאדיר את כבודו בעולם.

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (כז/ה) – "משפטן" עם נו"ן גדולה – רבינו בחיי: ומה שבא אות הנו"ן גדול, רמז לתלמיד חכם שהוא גדול בתורה. ולימדה תורה דרך ארץ, שלא ידון אדם בפני מי שגדול ממנו, אלא צריך הוא שיקריב את המשפט לפניו. שכן עשה משה שלא רצה לדון דין בנות צלפחד, עד ששאל מהקב"ה. ואם אתה אומר שלא ידע, אפשר מי שכתוב בו "בכל ביתי נאמן הוא", והיה בקי בכל סתרי התורה ותעלומות חכמה, שלא ידע הדין הקל הזה? אלא שלא רצה לדון עד ששאל, כדי ללמד ק"ו לדורות. אבל דעת רז"ל שנתעלם הדין ממנו ולא ידעו כלל. ויתכן שנאמר שתהיה אות הנו"ן סימן ורמז על שער החמשים שלא ידעו כלל, ולא נמסר לו, כי הוא "לפני ה'" כענין הפנימיות הדק שאינו מושג, וזה שאמר "את משפטן לפני ה'", כי נעלם ממנו המשפט הזה, כנו"ן שלפני ה', הוא השער העליון שער החמשים, ואע"פ שאין טעם ההעלמה בהן שוה כי זה מצד העונש [שאמר משה: "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי" (דברים א יז)] וזה מצד העומק. ואמרו במדרש בנות צלפחד באו לשאול הדין תחלה לשרי עשרות, ושרי עשרות שאלו לשרי חמשים כדי לחלוק להם כבוד, ראו שרי חמשים כך, אף הם חלקו כבוד לשרי מאות ושאלו מהן, ראו שרי מאות כך, אף הן חלקו כבוד לשרי אלפים ושאלו מהן, ראו שרי אלפים כך, חלקו כבוד למשה, ראה משה כך, חלק כבוד לשכינה, וזהו "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". ואמרו רז"ל: ראוי היה דין זה ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתב על ידן.

רביני בחיי בר' אשר אבן חלאווה פרשן, דיין, מקובל ודרשן מסרגוסה. חי בשנים ה"א ט"ו – ק' (1255- 1340 למנינם). מרבותיו: הרשב"א ור' יצחק בן טודרוס. חיבורו הנודע הוא הפירוש הנהדר לתורה [מדרש רבינו בחיי שחובר בשנת ה"א נ"א] המשלב פשט, דרש, קבלה ופילוסופיה. עוד חיבר את 'כד הקמח' [על אמונה ומוסר] ואת 'שולחן על ארבע' [הלכות סעודה]. ביניהם: מראות הצובאות [על התורה], אור זרוע [על התפילה] ופירוש על 'אידרא רבא'.

סיפור

.

שִׁעוּר קָבוּעַ בְּמִשְׁנָיוֹת הָיָה לַגָּאוֹן רַבִּי שְׁמוּאֵל סַלַּנְט, רַבָּהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם. הַשִּׁעוּר הָיָה נִתַּן בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת חֻרְבַּת רַבִּי יְהוּדָה הֶחָסִיד (הַ'חֻרְבָּה') מִיָּד בְּתֹם תְּפִלַּת הַמִּנְחָה.

 

רַבִּי שְׁמוּאֵל הִקְפִּיד לְקַיֵּם אֶת הַשִּׁעוּר בִּמְסִירוּת-נֶפֶשׁ – בִּימֵי שֶׁלֶג כְּבִימֵי שָׁרָב, בְּיָמִים שֶׁל תְּלָאוֹת וְאַף שֶׁל רָעָב. יוֹם-יוֹם, בְּמֶשֶׁךְ כִּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה. מִשְׁתַּתְּפֵי הַשִּׁעוּר, מִגְוָן מְעַנְיֵן שֶׁל תַּלְמִידֵי-חֲכָמִים, בַּעֲלֵי-עֲסָקִים וּפְשׁוּטֵי-עַם, שָׁמְרוּ אַף הֵם בִּדְבֵקוּת עַל הַשִּׁעוּר.

 

שִׁעוּרוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל הִצְטַיֵּן בְּהַסְבָּרָה בְּהִירָה וּפְשׁוּטָה, שֶׁהָיְתָה מוּבֶנֶת לַכֹּל. וּבְכָל-זֹאת, גְּאוֹנוּתוֹ בִּצְבְּצָה מִכָּל מִלָּה. בֵּין הַשִּׁיטִין הָיָה מְסַכֵּם כִּבְדֶרֶךְ-אַגַּב סוּגְיוֹת שְׁלֵמוֹת בִּגְמָרָא, בְּתַבְּלוֹ אֶת דְּבָרָיו בְּפִרְקֵי מוּסָר וְהַנְהָגָה.

 

גַּם בְּהַגִּיעוֹ לִגְבוּרוֹת, כְּשֶׁכָּהָה מְאוֹר עֵינָיו, לֹא חָדַל מִשִּׁעוּרוֹ. אֶלָּא שֶׁאִם עַד אָז הָיָה סֵפֶר הַמִּשְׁנָיוֹת פָּתוּחַ לְפָנָיו, הֲרֵי עַתָּה יָשַׁב בְּלִי סֵפֶר וְהִרְצָה אֶת לְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה בְּעַל-פֶּה.

 

הַמִּקְרֶה שֶׁלְּהַלָּן אֵרַע בִּשְׁנַת תרס"ה. ר' חַיְיקְל הַשַּׁמָּשׁ כְּבָר הוֹצִיא אֶת סִפְרֵי הַמִּשְׁנָיוֹת מֵהָאֲרוֹן וּפִזְּרָם לְאֹרֶךְ הַשֻּׁלְחָן. מִכֵּיוָן שֶׁנִּמְנָה עִם מִשְׁתַּתְּפֵי הַשִּׁעוּר, יָדַע הֵיטֵב בְּאֵיזוֹ מַסֶּכֶת וּבְאֵיזוֹ מִשְׁנָה עוֹמֵד הַשִּׁעוּר – מַסֶּכֶת בָּבָא-בַּתְרָא, פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים.

 

אוּלָם הַפַּעַם הִפְתִּיעַ רַבִּי שְׁמוּאֵל אֶת מִשְׁתַּתְּפֵי הַשִּׁעוּר בְּהוֹדִיעוֹ: "הַיּוֹם נִלְמַד מִשְׁנָיוֹת מִסֵּדֶר קָדָשִׁים". הַנּוֹכְחִים הִבִּיטוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ בְּהִשְׁתָּאוּת, מִשּׁוּם שֶׁרַבִּי שְׁמוּאֵל הָיָה מֻכָּר בְּהַתְמָדָתוֹ וּבִסְדָרָיו הַקְּבוּעִים, וּמֵעוֹלָם לֹא חָרַג מֵהַסֵּדֶר הָרָגִיל.

 

הִזְדָּרֵז ר' חַיְיקְל לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הָרַב. מִיָּד אָסַף מֵהַשֻּׁלְחָן אֶת הַסְּפָרִים שֶׁהֵנִיחַ תְּחִלָּה, וְכַעֲבֹר רֶגַע כְּבָר הָיוּ בְּיָדָיו הַכְּרָכִים הַמְּבֻקָּשִׁים.

 

רַבִּי שְׁמוּאֵל הִכְרִיז: "מַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק יג מִשְׁנָה י". לְאַחַר שְׁהוּת קְצָרָה פָּתַח בְּשִׁעוּרוֹ: "הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יַקְרִיבֶנָה בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא".

 

רַבִּי שְׁמוּאֵל הִרְחִיב אֶת הַיְּרִיעָה בְּהַסְבִּירוֹ אֶת הָרֶקַע לְדִבְרֵי הַמִּשְׁנָה: "חוֹנְיוֹ, בְּנוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, הָיָה רָאוּי לִהְיוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. אֶלָּא שֶׁהוּא מָסַר אֶת הַכְּהֻנָּה לְאָחִיו הַצָּעִיר, שִׁמְעִי. לְיָמִים חָזַר בּוֹ חוֹנְיוֹ מֵהַוִּתּוּר עַל הַכְּהֻנָּה. מֶה עָשָׂה? בָּנָה בֵּית-מִקְדָּשׁ בְּאָלֶכְּסַנְדְרִיָּה שֶׁבְּמִצְרַיִם וְהֶעֱלָה שָׁם קָרְבָּנוֹת".

 

רַבִּי שְׁמוּאֵל עָצַר לְרֶגַע, וְסוֹבֵב אֶת פָּנָיו מִצַּד אֶל צַד כְּסוֹקֵר אֶת פְּנֵי הַיּוֹשְׁבִים מוּלוֹ. בִּנְקֻדָּה מְסֻיֶּמֶת עָצַר לְהֶרֶף-עַיִן, כְּאִלּוּ מָצָא אֶת מְבֻקָּשׁוֹ, וְהוֹסִיף לְהַסְבִּיר: "מָה גָרַם לוֹ לְכָךְ? לְפִי שֶׁ'אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ'. נְגִיעָה עַצְמִית הָיְתָה לוֹ, נְגִיעָה שֶׁל כָּבוֹד וּשְׂרָרָה. הִגִּיעוּ הַדְּבָרִים לִידֵי כָּךְ שֶׁאִבֵּד הַכֹּל בִּמְחִי-יָד, וּבָנָה בֵּית-מִקְדָּשׁ בְּאָלֶכְּסַנְדְרִיָּה וְהִקְרִיב שָׁם קָרְבָּנוֹת וְלֹא בִּירוּשָׁלַיִם!".

 

אֶפְשָׁר הָיָה לָחוּשׁ זַעֲזוּעַ בְּקוֹלוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל. מִשְׁתַּתְּפֵי הַשִּׁעוּר הִקְשִׁיבוּ לַדְּבָרִים בִּתְשׂוּמַת-הַלֵּב הָרְאוּיָה, אַךְ עֲדַיִן לֹא הֵבִינוּ מָה גָּרַם לוֹ לַחְרֹג מִקְּבִיעוּתוֹ כְּדֵי לְלַמְּדָם עַל חוֹנְיוֹ וּבֵית-מִקְדָּשׁוֹ בְּאָלֶכְּסַנְדְרִיָּה.

 

רֹב מִשְׁתַּתְּפֵי הַשִּׁעוּר לֹא הֵבִינוּ, חוּץ מִשְּׁנֵי מִשְׁתַּתְּפִים שֶׁיָּשְׁבוּ זֶה לְצַד זֶה, וְהִשְׁפִּילוּ אֶת עֵינֵיהֶם לְתוֹךְ הַסֵּפֶר. שְׁנֵיהֶם, שֶׁהָיוּ מְחֻתָּנִים בֵּינֵיהֶם, נֶחְשְׁבוּ עַסְקָנִים צִבּוּרִיִּים מְכֻבָּדִים. כְּבָר קֹדֶם לָכֵן נִדְמֶה הָיָה לָהֶם כִּי עֵינָיו הַכֵּהוֹת שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל נָחוֹת עֲלֵיהֶם, וּכְמוֹ מְפַלְּחוֹת אֶת כִּלְיוֹתֵיהֶם.

 

הַכֹּל הֵחֵל בְּיוֹם הָאֶתְמוֹל, בְּהַלְוָיָתוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן אַדֶּרֶ"ת (רַבִּי אַבְרָהָם-דָּוִד תְּאוֹמִים). רֶגַע לִפְנֵי צֵאת מַסַּע הַהַלְוָיָה לְדַרְכּוֹ, הִכְרִיזוּ אַנְשֵׁי הַחֶבְרָה-קַדִּישָׁא, בְּשֵׁם רַבָּנֵי יְרוּשָׁלַיִם, כִּי "כָּל מִי שֶׁצֶּאֱצָאָיו לוֹמְדִים בְּבָתֵּי-סֵפֶר הַמִּתְנַהֲלִים שֶׁלֹּא בְּרוּחַ הַתּוֹרָה הַטְּהוֹרָה, בַּל יִגְּעוּ בַּמִּטָּה". מֵאֲחוֹרֵי הַהַכְרָזָה עָמַד הַגָּאוֹן רַבִּי יוֹסֵף-חַיִּים זוֹנֶנְפֶלְד, שֶׁנִּהֵל אָז מִלְחֶמֶת חָרְמָה בְּבָתֵּי-הַסֵּפֶר הַמּוֹדֶרְנִיִּים.

 

לְאַחַר תֹּם הַהַלְוָיָה הוֹפִיעוּ שְׁנֵי הָעַסְקָנִים בְּבֵיתוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל סַלַּנְט כְּשֶׁהֵם רוֹתְחִים מִזַּעַם עַל הַכְרָזַת הַחֶבְרָה-קַדִּישָׁא. הַסִּבָּה לְזַעֲמָם הָיְתָה, שֶׁנֶּכְדֵיהֶם הַמְּשֻׁתָּפִים לָמְדוּ בְּאֶחָד מִבָּתֵּי-הַסֵּפֶר הַלָּלוּ, וְהֵם מָצְאוּ עַצְמָם נִפְגָּעִים מֵהַהַכְרָזָה.

 

כְּשֶׁהִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל, הֶעֱדִיפוּ לְהַצִּיג אֶת הַדְּבָרִים כְּאִלּוּ הֵם מְקַנְּאִים לִכְבוֹדוֹ: "הַיִּתָּכֵן שֶׁמַּכְרִיזִים הַכְרָזָה לְלֹא רְשׁוּת מְפֹרֶשֶׁת שֶׁל הַגָּאוֹן?! הַאֻמְנָם אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה?!". רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמְנָם לֹא יָדַע עַל מְקוֹם לִמּוּדָם שֶׁל נֶכְדֵיהֶם, אַךְ גַּם לֹא הִכִּירָם כְּקַנָּאִים גְּדוֹלִים בִּמְיֻחָד לִכְבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה. מַשֶּׁהוּ בְּטַעֲנוֹתֵיהֶם נִשְׁמַע לוֹ חָשׁוּד. "אֲבָרֵר אֶת הָעִנְיָן וּמָחָר, לְאַחַר הַשִּׁעוּר הַקָּבוּעַ בַּ'חֻרְבָּה', אֶעֱנֶה לָכֶם", אָמַר.

 

לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִבֵּיתוֹ עָרַךְ רַבִּי שְׁמוּאֵל בֵּרוּר קָצָר שֶׁל הָעִנְיָן וּמִיָּד נֶחְשְׂפָה הָאֱמֶת. "אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁכָּל טַעֲנוֹתֵיהֶם עַל פְּגִיעָה, כִּבְיָכוֹל, בִּכְבוֹד הַתּוֹרָה, לֹא בָּאוּ אֶלָּא כְּדֵי לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוָתָם וְעַל נְגִיעָתָם הָאִישִׁית", אָמַר בִּכְאֵב לִמְקֹרָבָיו.

 

בְּתֹם הַשִּׁעוּר הַיּוֹמִי בְּמִשְׁנָה נִגְּשׁוּ הַשְּׁנַיִם בִּצְעָדִים מְהֻסָּסִים אֶל רַבִּי שְׁמוּאֵל, כְּפִי שֶׁסִּכֵּם עִמָּם אֶתְמוֹל. "נוּ, דּוֹמַנִי שֶׁכְּבָר קִבַּלְתֶּם אֶת תְּשׁוּבָתִי", נֶאֱנַח, וְאִשֵּׁר בְּכָךְ אֶת מָה שֶׁכְּבָר חָשׁוּ הַשְּׁנַיִם קֹדֶם לָכֵן.

 

זוֹ הָיְתָה דַּרְכּוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל – מִצַּד אֶחָד עוֹרֵר לִתְשׁוּבָה בְּדֶרֶךְ חַדָּה וּמְקוֹרִית שֶׁחָדְרָה לְלֵב הַשּׁוֹמֵעַ, וּמִצַּד שֵׁנִי עָשָׂה זֹאת בִּמְרֻמָּז וּבְלֹא שֶׁיֵּאָלֵץ לִפְגֹּעַ בָּאִישׁ בְּצוּרָה יְשִׁירָה וְאִישִׁית.

סיפור שני

זְמַן רַב חִפֵּשׂ ר' מֹשֶׁה הַגְּבִיר – מֵעֲשִׁירֵי פּוֹלִין – שִׁדּוּךְ הוֹלֵם לְבִתּוֹ כְּלִילַת הַמַּעֲלוֹת. הַצָּעוֹת רַבּוֹת זָרְמוּ אֵלָיו מִכָּל רַחֲבֵי פּוֹלִין וְגָלִיצְיָה. בְּסוֹפוֹ-שֶׁל-דָּבָר נִמְצָא הַמְּיֹעָד לִהְיוֹת בֶּן-זוּגָהּ – צָעִיר תַּלְמִיד-חָכָם, עָדִין נֶפֶשׁ וּבַעַל מִדּוֹת טוֹבוֹת …בְּמִצְרַיִם.

 

הַחֲתֻנָּה נֶעֶרְכָה בְּמִצְרַיִם הָרְחוֹקָה וּמָשְׁכָה אֵלֶיהָ צִבּוּר גָּדוֹל שֶׁל אוֹהֲבֵי תּוֹרָה וִירֵאֵי-שָׁמַיִם. הַסְּעוּדָה הִתְקַיְּמָה בְּרֹב פְּאֵר וְהָדָר וְהַיַּיִן נִשְׁפַּךְ כַּמַּיִם. גַּם נְדוּנְיָה הֶעֱנִיק ר' מֹשֶׁה לְבִתּוֹ בְּיַד רְחָבָה, "מֵאָה אֲלָפִים סְלָעִים טָבִין וּתְקִילִין" – סְכוּם אַגָּדִי בְּאוֹתָם יָמִים.

 

בְּתֹם שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה שָׁבוּ הַמְּחֻתָּנִים לְפוֹלִין, וְהַכַּלָּה נִשְׁאֲרָה עִם בַּעֲלָהּ הַטָּרִי וּמִשְׁפַּחְתּוֹ בְּמִצְרַיִם, שָׁם הוֹסִיף הֶחָתָן לָשֶׁבֶת עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה, פָּטוּר מִדַּאֲגוֹת פַּרְנָסָה לְכָל יְמֵי חַיָּיו.

 

וְהִנֵּה, עוֹד קֹדֶם שֶׁמָּלְאָה שָׁנָה לַחֲגִיגַת הַכְּלוּלוֹת נִגְדְּעָה שִׂמְחַת הַמִּשְׁפָּחוֹת בְּאָסוֹן נוֹרָא – הַכַּלָּה הַצְּעִירָה נִפְטְרָה פִּתְאוֹם לְבֵית-עוֹלָמָהּ וְהֵנִיחָה בַּעַל שָׁבוּר וְרָצוּץ, הוֹרִים הַמְּסָרְבִים לְהִתְנַחֵם וַהֲמוֹן קְרוֹבִים וּמַכָּרִים הֲמוּמִים.

 

חָלְפוּ כַּמָּה שָׁבוּעוֹת וְהֶחָתָן שֶׁנִּתְאַלְמֵן הִשְׁקִיעַ עַצְמוֹ בְּיַם הַתּוֹרָה, בְּתִקְוָה לְהָפִיג אֶת יְגוֹנוֹ הַנּוֹרָא. יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ אֵלָיו מִכְתָּב מִמְּחֻתָּנוֹ, ר' מֹשֶׁה, שֶׁבּוֹ נִתְבַּקֵּשׁ לְהַחְזִיר לוֹ אֶת כַּסְפֵּי הַנְּדוּנְיָה שֶׁקִּבֵּל. תְּבִיעַת ר' מֹשֶׁה הִתְבַּסְּסָה עַל תַּקָּנָה שֶׁתִּקְּנוּ רַבֵּנוּ-תָּם וְחַכְמֵי-יִשְׂרָאֵל נוֹסָפִים, שֶׁאֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אִם נִפְטְרָה בְּתוֹךְ שָׁנָה לַנִּשּׂוּאִים.

 

בָּדַק הֶחָתָן הַצָּעִיר אֶת צְדָדֵי הַהֲלָכָה וְהִתְבָּרֵר לוֹ כִּי הַתַּקָּנָה נִתְקַבְּלָה בִּקְהִלּוֹת אַשְׁכְּנַז בִּלְבַד, אַךְ לֹא בְּקֶרֶב יְהוּדֵי סְפָרַד. מִכֵּיוָן שֶׁהָיָה בֶּן קְהִלַּת סְפָרַד שֶׁבְּמִצְרַיִם, טָעַן כִּי אֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר אֶת דְּמֵי הַנְּדוּנְיָה לְר' מֹשֶׁה.

 

בֵּין שְׁנֵי הַצְּדָדִים הִתְפַּתֵּחַ וִכּוּחַ נוֹקֵב וְחָרִיף. לְדַעֲתוֹ שֶׁל ר' מֹשֶׁה הִצְטָרְפוּ רַבָּנִים אַשְׁכְּנַזִּים, וּבְרֹאשָׁם הַמַּהֲרְשַׁ"ל (רַבִּי שְׁלֹמֹה לוּרְיָא) מִלּוּבְּלִין, בְּעוֹד רַבָּנֵי הַסְּפָרַדִּים, וּבְרֹאשָׁם הֶחָכָם הָרַב מַנְצוּר (מִגְּדוֹלֵי רַבָּנֵי הַקְּהִלָּה הַמִּצְרִית), תָּמְכוּ בְּצַד הֶחָתָן.

 

בְּנִסָּיוֹן אַחֲרוֹן לְהָשִׁיב אֵלָיו אֶת הַכֶּסֶף הֶחְלִיט ר' מֹשֶׁה לָצֵאת בְּעַצְמוֹ לְמִצְרַיִם, אוּלָם גַּם בְּמִצְרַיִם לֹא הִצְלִיחַ שׁוּם צַד לְשַׁכְנֵעַ אֶת הַצַּד הַשֵּׁנִי בְּצִדְקָתוֹ. חַכְמֵי מִצְרַיִם טָעֲנוּ כִּי תַּקָּנַת רַבֵּנוּ-תָּם מֵעוֹלָם לֹא נִתְקַבְּלָה בִּמְחוֹזוֹתֵיהֶם.

 

רָאָה הֶחָכָם הָרַב מַנְצוּר בְּצַעֲרוֹ שֶׁל ר' מֹשֶׁה וּבִקֵּשׁ לְסַיֵּעַ לוֹ. "שְׁמַע-נָא לַעֲצָתִי", אָמַר לוֹ. "אִישׁ קָדוֹשׁ וּמֻפְלָא הִתְגּוֹרֵר עַד לֹא-מִכְּבָר בְּתוֹכֵנוּ, הֲלוֹא הוּא רַבִּי יִצְחָק לוּרְיָא, הַמְּכֻנֶּה 'הָאֲרִ"י'. נָכוֹן כִּי הִתְגּוֹרֵר וְחַי עִמָּנוּ בְּמִצְרַיִם, אַךְ חוֹתֵם הוּא בְּמִכְתָּבָיו בַּתֹּאַר 'הָאַשְׁכְּנַזִּי' וְנוֹהֵג בְּמִנְהֲגֵי הָאַשְׁכְּנַזִּים. עֲצָתִי לְךָ כִּי תִּסַּע אֵלָיו, וּבִקְדֻשָּׁתוֹ וּבְחָכְמָתוֹ בְּוַדַּאי יַנְחֶה אוֹתְךָ בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה".

 

קִבֵּל ר' מֹשֶׁה אֶת עֲצַת הֶחָכָם וְיָצָא לִצְפַת לִפְגֹּשׁ אֶת הָאֲרִ"י. לְאַחַר שֶׁהִקְשִׁיב לְכָל פְּרָטֵי הַמִּקְרֶה הֶעָצוּב וְלַמַּחֲלֹקֶת שֶׁהִתְפַּתְּחָה, שָׁקַע הָאֲרִ"י בְּהִרְהוּרִים שֶׁנִּמְשְׁכוּ זְמַן-מָה. לְבַסּוֹף יָעַץ אֶת עֲצָתוֹ: "הַנַּח אֶת הַכֶּסֶף בִּידֵי הֶחָתָן".

 

ר' מֹשֶׁה חָשׁ צְבִיטָה בְּלִבּוֹ. "מְקַבֵּל אֲנִי עָלַי אֶת הַדִּין", אָמַר בְּעֵינַיִם מֻשְׁפָּלוֹת, "אַךְ אֶשְׂמַח מְאוֹד אִם יְצַיֵּד אוֹתִי כְּבוֹד-תּוֹרָתוֹ בְּנִמּוּק לִפְסִיקָתוֹ זוֹ, שֶׁבְּוַדַּאי תַּתְמִיהַּ מְאוֹד אֶת כָּל רַבָּנֵי פּוֹלִין".

 

"אֱמֹר לָהֶם כִּי הַמָּקוֹר לִפְסִיקָתִי נִמְצָא בָּאָמוּר בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים'", אָמַר הָאֲרִ"י, סְתוּמוֹת. מְבֻלְבָּל מֵהַתְּשׁוּבָה, נִפְרַד ר' מֹשֶׁה מֵהָאֲרִ"י וְשָׁב לְלוּבְּלִין.

 

כַּעֲבֹר זְמַן הִסְבִּיר הָאֲרִ"י לְתַלְמִידָיו אֶת פֵּשֶׁר דְּבָרָיו הַסְּתוּמִים: "לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה הָלְכוּ לְעוֹלָמָם שְׁנֵי יְדִידִים טוֹבִים. הַשְּׁנַיִם הָיוּ סוֹחֲרִים וְיָצְאוּ יַחְדָּו לְמַסְּעוֹתֵיהֶם. פַּעַם אַחַת נִגְנַב כַּסְפּוֹ שֶׁל אַחַד הַיְּדִידִים, וַחֲבֵרוֹ הִלְוָה לוֹ כֶּסֶף רַב, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַמְשִׁיךְ לִסְחֹר. מִסִּבָּה כָּלְשֶׁהִי לֹא נִפְרְעָה הַהַלְוָאָה עַד יוֹם מוֹתוֹ שֶׁל הַלּוֹוֶה. בְּאוֹתוֹ זְמַן הָלַךְ גַּם הַמַּלְוֶה לְעוֹלָמוֹ, וְכָךְ לֹא הָיָה מִי שֶׁיִּתְבַּע אֶת הַחוֹב.

 

"בְּבֵית-הַדִּין שֶׁל מַעְלָה הֻחְלַט כִּי כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר, יִהְיֶה עַל הַשְּׁנַיִם לָרֶדֶת שׁוּב לָעוֹלָם. וּבְכֵן, נִשְׁמַת הַמַּלְוֶה יָרְדָה וְנִתְלַבְּשָׁה בֶּחָתָן מִמִּצְרַיִם וְאִלּוּ נִשְׁמַת הַלּוֹוֶה – בַּכַּלָּה מִלּוּבְּלִין. הַכַּלָּה נִפְטְרָה מִשּׁוּם שֶׁכָּל יִעוּדָהּ בָּעוֹלָם הָיָה לִפְרֹעַ אֶת הַחוֹב לֶחָתָן, שֶׁיָּרַשׁ אֶת כַּסְפֵּי הַנְּדוּנְיָה שֶׁלָּהּ".

 

"וְכֵיצַד כָּל זֹאת נִרְמַז בַּמִּלִּים 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים'?", תָּהוּ הַתַּלְמִידִים.

 

הֵשִׁיב לָהֶם הָאֲרִ"י: "אֶת הַמִּלִּים 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים' מְתַרְגֵּם הַתַּרְגּוּם – 'דִּינַיָא' [=דִּינִים]; בְּ'פָתַח-אֵלִיָּהוּ' מְבָאֵר – 'אִיהִי רַחֲמֵי' [=הִיא רַחֲמִים]; וְאִלּוּ בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פֵּרֵשׁ – 'דָּא רָזָא דְּגִלְגּוּלַיָא' [=זֶה סוֹד הַגִּלְגּוּל].

 

"בְּסִפּוּרָם שֶׁל הֶחָתָן וְהַכַּלָּה נִתְקַיְּמוּ שְׁלֹשֶׁת הַפֵּרוּשִׁים, שֶׁלִּכְאוֹרָה נִרְאִים סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה. שֶׁכֵּן הַמִּשְׁפָּט בְּבֵית-דִּין שֶׁל מַעְלָה הוּא דִּין, וְעִם זֹאת יֵשׁ רַחֲמִים בָּאֶפְשָׁרוּת שֶׁנִּתְּנָה לִנְשָׁמוֹת אֵלֶּה לַחְזֹר וּלְהִתְגַּלְגֵּל לָעוֹלָם וְלָבוֹא עַל תִּקּוּנָן".

 

כַּעֲבֹר זְמַן לֹא-רַב נִפְטַר גַּם הֶחָתָן מִמַּחֲלָה מִסְתּוֹרִית. וַיְהִי הַדָּבָר לְאוֹת וּמוֹפֵת כִּי צָדְקוּ דִּבְרֵי הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ.

סיפור שלישי

זְמַן רַב חִפֵּשׂ ר' מֹשֶׁה הַגְּבִיר – מֵעֲשִׁירֵי פּוֹלִין – שִׁדּוּךְ הוֹלֵם לְבִתּוֹ כְּלִילַת הַמַּעֲלוֹת. הַצָּעוֹת רַבּוֹת זָרְמוּ אֵלָיו מִכָּל רַחֲבֵי פּוֹלִין וְגָלִיצְיָה. בְּסוֹפוֹ-שֶׁל-דָּבָר נִמְצָא הַמְּיֹעָד לִהְיוֹת בֶּן-זוּגָהּ – צָעִיר תַּלְמִיד-חָכָם, עָדִין נֶפֶשׁ וּבַעַל מִדּוֹת טוֹבוֹת …בְּמִצְרַיִם.

 

הַחֲתֻנָּה נֶעֶרְכָה בְּמִצְרַיִם הָרְחוֹקָה וּמָשְׁכָה אֵלֶיהָ צִבּוּר גָּדוֹל שֶׁל אוֹהֲבֵי תּוֹרָה וִירֵאֵי-שָׁמַיִם. הַסְּעוּדָה הִתְקַיְּמָה בְּרֹב פְּאֵר וְהָדָר וְהַיַּיִן נִשְׁפַּךְ כַּמַּיִם. גַּם נְדוּנְיָה הֶעֱנִיק ר' מֹשֶׁה לְבִתּוֹ בְּיַד רְחָבָה, "מֵאָה אֲלָפִים סְלָעִים טָבִין וּתְקִילִין" – סְכוּם אַגָּדִי בְּאוֹתָם יָמִים.

 

בְּתֹם שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה שָׁבוּ הַמְּחֻתָּנִים לְפוֹלִין, וְהַכַּלָּה נִשְׁאֲרָה עִם בַּעֲלָהּ הַטָּרִי וּמִשְׁפַּחְתּוֹ בְּמִצְרַיִם, שָׁם הוֹסִיף הֶחָתָן לָשֶׁבֶת עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה, פָּטוּר מִדַּאֲגוֹת פַּרְנָסָה לְכָל יְמֵי חַיָּיו.

 

וְהִנֵּה, עוֹד קֹדֶם שֶׁמָּלְאָה שָׁנָה לַחֲגִיגַת הַכְּלוּלוֹת נִגְדְּעָה שִׂמְחַת הַמִּשְׁפָּחוֹת בְּאָסוֹן נוֹרָא – הַכַּלָּה הַצְּעִירָה נִפְטְרָה פִּתְאוֹם לְבֵית-עוֹלָמָהּ וְהֵנִיחָה בַּעַל שָׁבוּר וְרָצוּץ, הוֹרִים הַמְּסָרְבִים לְהִתְנַחֵם וַהֲמוֹן קְרוֹבִים וּמַכָּרִים הֲמוּמִים.

 

חָלְפוּ כַּמָּה שָׁבוּעוֹת וְהֶחָתָן שֶׁנִּתְאַלְמֵן הִשְׁקִיעַ עַצְמוֹ בְּיַם הַתּוֹרָה, בְּתִקְוָה לְהָפִיג אֶת יְגוֹנוֹ הַנּוֹרָא. יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ אֵלָיו מִכְתָּב מִמְּחֻתָּנוֹ, ר' מֹשֶׁה, שֶׁבּוֹ נִתְבַּקֵּשׁ לְהַחְזִיר לוֹ אֶת כַּסְפֵּי הַנְּדוּנְיָה שֶׁקִּבֵּל. תְּבִיעַת ר' מֹשֶׁה הִתְבַּסְּסָה עַל תַּקָּנָה שֶׁתִּקְּנוּ רַבֵּנוּ-תָּם וְחַכְמֵי-יִשְׂרָאֵל נוֹסָפִים, שֶׁאֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אִם נִפְטְרָה בְּתוֹךְ שָׁנָה לַנִּשּׂוּאִים.

 

בָּדַק הֶחָתָן הַצָּעִיר אֶת צְדָדֵי הַהֲלָכָה וְהִתְבָּרֵר לוֹ כִּי הַתַּקָּנָה נִתְקַבְּלָה בִּקְהִלּוֹת אַשְׁכְּנַז בִּלְבַד, אַךְ לֹא בְּקֶרֶב יְהוּדֵי סְפָרַד. מִכֵּיוָן שֶׁהָיָה בֶּן קְהִלַּת סְפָרַד שֶׁבְּמִצְרַיִם, טָעַן כִּי אֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר אֶת דְּמֵי הַנְּדוּנְיָה לְר' מֹשֶׁה.

 

בֵּין שְׁנֵי הַצְּדָדִים הִתְפַּתֵּחַ וִכּוּחַ נוֹקֵב וְחָרִיף. לְדַעֲתוֹ שֶׁל ר' מֹשֶׁה הִצְטָרְפוּ רַבָּנִים אַשְׁכְּנַזִּים, וּבְרֹאשָׁם הַמַּהֲרְשַׁ"ל (רַבִּי שְׁלֹמֹה לוּרְיָא) מִלּוּבְּלִין, בְּעוֹד רַבָּנֵי הַסְּפָרַדִּים, וּבְרֹאשָׁם הֶחָכָם הָרַב מַנְצוּר (מִגְּדוֹלֵי רַבָּנֵי הַקְּהִלָּה הַמִּצְרִית), תָּמְכוּ בְּצַד הֶחָתָן.

 

בְּנִסָּיוֹן אַחֲרוֹן לְהָשִׁיב אֵלָיו אֶת הַכֶּסֶף הֶחְלִיט ר' מֹשֶׁה לָצֵאת בְּעַצְמוֹ לְמִצְרַיִם, אוּלָם גַּם בְּמִצְרַיִם לֹא הִצְלִיחַ שׁוּם צַד לְשַׁכְנֵעַ אֶת הַצַּד הַשֵּׁנִי בְּצִדְקָתוֹ. חַכְמֵי מִצְרַיִם טָעֲנוּ כִּי תַּקָּנַת רַבֵּנוּ-תָּם מֵעוֹלָם לֹא נִתְקַבְּלָה בִּמְחוֹזוֹתֵיהֶם.

 

רָאָה הֶחָכָם הָרַב מַנְצוּר בְּצַעֲרוֹ שֶׁל ר' מֹשֶׁה וּבִקֵּשׁ לְסַיֵּעַ לוֹ. "שְׁמַע-נָא לַעֲצָתִי", אָמַר לוֹ. "אִישׁ קָדוֹשׁ וּמֻפְלָא הִתְגּוֹרֵר עַד לֹא-מִכְּבָר בְּתוֹכֵנוּ, הֲלוֹא הוּא רַבִּי יִצְחָק לוּרְיָא, הַמְּכֻנֶּה 'הָאֲרִ"י'. נָכוֹן כִּי הִתְגּוֹרֵר וְחַי עִמָּנוּ בְּמִצְרַיִם, אַךְ חוֹתֵם הוּא בְּמִכְתָּבָיו בַּתֹּאַר 'הָאַשְׁכְּנַזִּי' וְנוֹהֵג בְּמִנְהֲגֵי הָאַשְׁכְּנַזִּים. עֲצָתִי לְךָ כִּי תִּסַּע אֵלָיו, וּבִקְדֻשָּׁתוֹ וּבְחָכְמָתוֹ בְּוַדַּאי יַנְחֶה אוֹתְךָ בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה".

 

קִבֵּל ר' מֹשֶׁה אֶת עֲצַת הֶחָכָם וְיָצָא לִצְפַת לִפְגֹּשׁ אֶת הָאֲרִ"י. לְאַחַר שֶׁהִקְשִׁיב לְכָל פְּרָטֵי הַמִּקְרֶה הֶעָצוּב וְלַמַּחֲלֹקֶת שֶׁהִתְפַּתְּחָה, שָׁקַע הָאֲרִ"י בְּהִרְהוּרִים שֶׁנִּמְשְׁכוּ זְמַן-מָה. לְבַסּוֹף יָעַץ אֶת עֲצָתוֹ: "הַנַּח אֶת הַכֶּסֶף בִּידֵי הֶחָתָן".

 

ר' מֹשֶׁה חָשׁ צְבִיטָה בְּלִבּוֹ. "מְקַבֵּל אֲנִי עָלַי אֶת הַדִּין", אָמַר בְּעֵינַיִם מֻשְׁפָּלוֹת, "אַךְ אֶשְׂמַח מְאוֹד אִם יְצַיֵּד אוֹתִי כְּבוֹד-תּוֹרָתוֹ בְּנִמּוּק לִפְסִיקָתוֹ זוֹ, שֶׁבְּוַדַּאי תַּתְמִיהַּ מְאוֹד אֶת כָּל רַבָּנֵי פּוֹלִין".

 

"אֱמֹר לָהֶם כִּי הַמָּקוֹר לִפְסִיקָתִי נִמְצָא בָּאָמוּר בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים'", אָמַר הָאֲרִ"י, סְתוּמוֹת. מְבֻלְבָּל מֵהַתְּשׁוּבָה, נִפְרַד ר' מֹשֶׁה מֵהָאֲרִ"י וְשָׁב לְלוּבְּלִין.

 

כַּעֲבֹר זְמַן הִסְבִּיר הָאֲרִ"י לְתַלְמִידָיו אֶת פֵּשֶׁר דְּבָרָיו הַסְּתוּמִים: "לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה הָלְכוּ לְעוֹלָמָם שְׁנֵי יְדִידִים טוֹבִים. הַשְּׁנַיִם הָיוּ סוֹחֲרִים וְיָצְאוּ יַחְדָּו לְמַסְּעוֹתֵיהֶם. פַּעַם אַחַת נִגְנַב כַּסְפּוֹ שֶׁל אַחַד הַיְּדִידִים, וַחֲבֵרוֹ הִלְוָה לוֹ כֶּסֶף רַב, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַמְשִׁיךְ לִסְחֹר. מִסִּבָּה כָּלְשֶׁהִי לֹא נִפְרְעָה הַהַלְוָאָה עַד יוֹם מוֹתוֹ שֶׁל הַלּוֹוֶה. בְּאוֹתוֹ זְמַן הָלַךְ גַּם הַמַּלְוֶה לְעוֹלָמוֹ, וְכָךְ לֹא הָיָה מִי שֶׁיִּתְבַּע אֶת הַחוֹב.

 

"בְּבֵית-הַדִּין שֶׁל מַעְלָה הֻחְלַט כִּי כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר, יִהְיֶה עַל הַשְּׁנַיִם לָרֶדֶת שׁוּב לָעוֹלָם. וּבְכֵן, נִשְׁמַת הַמַּלְוֶה יָרְדָה וְנִתְלַבְּשָׁה בֶּחָתָן מִמִּצְרַיִם וְאִלּוּ נִשְׁמַת הַלּוֹוֶה – בַּכַּלָּה מִלּוּבְּלִין. הַכַּלָּה נִפְטְרָה מִשּׁוּם שֶׁכָּל יִעוּדָהּ בָּעוֹלָם הָיָה לִפְרֹעַ אֶת הַחוֹב לֶחָתָן, שֶׁיָּרַשׁ אֶת כַּסְפֵּי הַנְּדוּנְיָה שֶׁלָּהּ".

 

"וְכֵיצַד כָּל זֹאת נִרְמַז בַּמִּלִּים 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים'?", תָּהוּ הַתַּלְמִידִים.

 

הֵשִׁיב לָהֶם הָאֲרִ"י: "אֶת הַמִּלִּים 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים' מְתַרְגֵּם הַתַּרְגּוּם – 'דִּינַיָא' [=דִּינִים]; בְּ'פָתַח-אֵלִיָּהוּ' מְבָאֵר – 'אִיהִי רַחֲמֵי' [=הִיא רַחֲמִים]; וְאִלּוּ בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פֵּרֵשׁ – 'דָּא רָזָא דְּגִלְגּוּלַיָא' [=זֶה סוֹד הַגִּלְגּוּל].

 

"בְּסִפּוּרָם שֶׁל הֶחָתָן וְהַכַּלָּה נִתְקַיְּמוּ שְׁלֹשֶׁת הַפֵּרוּשִׁים, שֶׁלִּכְאוֹרָה נִרְאִים סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה. שֶׁכֵּן הַמִּשְׁפָּט בְּבֵית-דִּין שֶׁל מַעְלָה הוּא דִּין, וְעִם זֹאת יֵשׁ רַחֲמִים בָּאֶפְשָׁרוּת שֶׁנִּתְּנָה לִנְשָׁמוֹת אֵלֶּה לַחְזֹר וּלְהִתְגַּלְגֵּל לָעוֹלָם וְלָבוֹא עַל תִּקּוּנָן".

 

כַּעֲבֹר זְמַן לֹא-רַב נִפְטַר גַּם הֶחָתָן מִמַּחֲלָה מִסְתּוֹרִית. וַיְהִי הַדָּבָר לְאוֹת וּמוֹפֵת כִּי צָדְקוּ דִּבְרֵי הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ.

דילוג לתוכן