פרשת צו

פרפראות

״צו את אהרון״

צו את אהרון (ויקרא ו-ב)

לשון זרוז, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. (רש"י).

רבי ישראל מסלנט הזדמן פעם לפונדק שבאחד הכפרים. ראה בעל הפונדק כי לפניו אדם בעל הדרת פנים, ופנה אליו בשאלה: "שמא שוחט הוא מר? יש לי בהמה המיועדת לשחיטה, וקשה לי להוליכה אל השוחט שבעירה הסמוכה". "לא", השיב רבי ישראל. "אינני שוחט". ישב רבי ישראל בפונדק וכעבור זמן מה פנה אל הפונדקאי בבקשה: "המוכן אתה להלוות לי רובל אחד?" כיצד אעז להלוות לך ואינני מכיר אותך?" השיב הפונדקאי בתמיהה. "מי ערב לי שתפרע את החוב?" "השומעות אזניך את שדובר פיך?" שאל רבי ישראל בתשובה. "בממון אינך סומך עלי אפילו ברובל אחד, ואילו בשחיטה, שהתורה כה מחמירה בה, סמכת עלי עוד בטרם ברכתיך לשלום"…(מעשיהם של צדיקים)

"תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַד' " (ויקרא ז יא)

הסדר הוא: עולה, חטאת, אשם ואחר כך מגיעים לתורת זבח השלמים. מדוע רק בזבח השלמים כתוב: "יַקְרִיב" לשון עתיד? ועוד, מדוע זבח השלמים נכתב בסוף לאחר כל קרבנות החובה?

מסביר ה'גבעת שאול': כתוב: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהילים לד טו). אדם לא יכול להביא שלמים לפני שהביא חטאת ואשם. לכן נאמר בעתיד, שקודם יש לעשות את קרבנות החובה.

ועוד: כלל גדול בספרי המוסר, שאדם שעשה עבירה ימהר לעשות תשובה.

משל למה הדבר דומה? לאדם שיש לו לכלוך על הבגד. אם זה התלכלך רק עכשיו ניתן לנקות הבגד מיד עם קצת מים וסבון. אבל אם לא מורידים מיד, אח"כ צריך לעבוד קשה כדי להוריד הלכלוך אם בכלל יצליחו… ממילא כל זמן שהחטא לא השתרש זה הזמן לעשות תשובה. קרבנות חטאת ואשם שאדם חייב להביא על חטאיו יש להביא מיד. אבל שלמים 'יַקְרִיב' ניתן בעתיד, זה לא בוער לעשות מידית.

והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזרק את דם השלמים… (צו ז, יד-טו)

נותן ממנו לכהן שמקריב את החזה והשוק ושאר החלות והבשר יאכל בעל הקרבן ושיעור זמן אכילה: יום השמיטה ולילה שאח"כ עד חצות ואסור להותיר ממנו למחרת בכלל כל מה שקשור בקורבנות דורש דיוק וזהירות כי קורבנות זה לשון הקרבה שמקרבים אותנו לקב"ה שיכפר לנו את עוונותינו ואין להקל ראש בתהליך הקורבנות שכולו קודש קודשים. ומעשה היה בכהן גדול שהיה נקרא יששכר איש כפר ברקאי, וכשהיה רוצה לעשות עבודה בבית המקדש היה כורך את ידיו בבתי ידים (כפפות) כדי שלא יגעו ידיו בבשר ובדם של הקרבנות שהיה מפונק. גזרו מן השמים שיקוצצו ידיו בעון זה, שנקרא שהוא מזלזל בקדשי השי"ת שנמאס לו לנגוע בהם. פעם אחת היו יושבי המלך והמלכה ומתוכחים ביניהם והם היו ממלכות בית חשמונאי. המלך אמר: בשר הגדי טעים יותר מבשר הטלה, והמלכה אמרה להיפך. אמרו: נזמין את יששכר איש כפר ברקאי, שהוא כהן גדול והוא בקי בודאי בטעם, שהרי הוא מקריב כל יום קרבנות בבית המקדש. הביאו את יששכר איש כפר ברקאי ושאלו אותו שאלה זו. אמר להם בתנועת יד כרומז איזו שאלה היא זו: והרי בודאי הטלה חביב יותר, שכן התורה ציותה להקריב שני כבשים לתמידין שבכל יום, ולא ציותה להקריב גדיים. כעס המלך בגלל אותה תנועת יד שעשה שנקרא שזלזל בשאלת המלך. אמר לו: לא זו בלבד שהפרכת את דברי, אלא אף הראית בתנועת יד שאתה מזלזל בשאלה. וגזר לקצץ ידו הימנית. נתן יששכר שוחד שיקצצו לו במקום זה את ידו השמאלית. וקצצו ידו השמאלית. מששמע המלך כך כעס וציוה לקצוץ לו גם הימנית. ואמר ר' יוסף: יששכר איש ברקאי קיבל מן השמים עונשו הראוי לו, מאחר שזלזל בקדשי השי"ת והתגעל מלנגוע בבשר הקרבנות וכרך ידיו בשיראים בשעת העבודה, לכן קוצצו ידיו, מידה כנגד מידה.

"הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַד' יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַד' מִזֶּבַח שְׁלָמָיו" (ויקרא ז כט)

לכאורה קיימת כפילות בפסוק : "זֶבַח שְׁלָמָיו לַד' יָבִיא – אֶת קָרְבָּנוֹ לַד' מִזֶּבַח שְׁלָמָיו".

מסביר 'העמק דבר': היה הווא אמינא לחשוב שאדם מכובד הצריך להביא קרבן ואפילו שלמים, ישלח קרבנו עם שליח כי אין זה משום כבודו לצעוד ברחוב עם שור. אומרת לו התורה שממצוה אין להתבייש! ולכן הוא עצמו צריך להביא את השור ככתוב: "הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַד' ", הוא עצמו "יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַד' מִזֶּבַח שְׁלָמָיו" ולמה נאמר: "מִזֶּבַח שְׁלָמָיו"? ללמדך: שאם יש לו כמה קרבנות להביא הוא אינו חייב להביא את כל הקרבנות בעצמו, אלא די בכך שיביא אחד ואת השאר יביאו שליחיו.

מספרים על אחד מהצדיקים: שראו אותו סוחב עצים. שאלוהו: "מדוע הרב סוחב עצים"? ענה: "גרה כאן אשה מסכנה לאחר לידה, שביתה קר. אני מביא לה עצים כדי לחמם את ביתה". אמרו לו: "שזה בזיון עבור הרב והם ישכרו גוי שבעבור כמה שקלים הוא יסחב העצים". ענה להם: "האם אוותר לגוי על כזאת מצוה ועוד אשלם לו על כך"

'וערבה' – הפטרה לשבת הגדול

מנהג רוב הקהילות שמפטירין בשבת זו וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם וגו', שבסוף ספר מלאכי, בין שהיא בערב פסח ובין שהיא חלה קודם לכן: וטעם הפטרה זו, משום שיש בה בשורת הגאולה, גאולת עולם שלעתיד. דוגמת בשורת הגאולה הראשונה שהיתה בשבת האחרונה קודם צאתם ממצרים:

עוד טעם, לפי שבפסח העולם נִדון על התבואה. ואמרו חכמים: בעוון ביטול מעשרות שמים נעצרין, והיוקר הווה, ובני אדם רצין אחר פרנסתם ואינם מגיעים, ומביא רעב של כליה וכו'. ואם נותנים מעשרותיהם – מתברכים, שנאמר (מלאכי ג): הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי. ופסוקים אלה, מאותה הפטרה הם. ולפיכך מפטירין בה לפני הפסח להזהיר את העם על ענין המעשרות קודם גמר הדין על התבואה, שלא תלקה בעוון מעשרות:

לכך ראוי לרב הדורש בשבת הגדול שיעורר את העם על המצוה של תרומות ומעשרות ומתנות עניים, שיקבלו על עצמם לקימן, ותהא חשובה קבלתם כאילו כבר מעתה קיְּמו אותן בפועל, ויקוים בהם ביום הראשון של פסח בשעת הדין על התבואה, הכתוב: וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:

בימי מלחמת העולם הראשונה שלטו בארץ ישראל הטורקים. באותה עת יצאה גזרה מאת הממשל כי כל האוגר נפט מעל הכמות הנדרשת לתצרכתו היומית יענש בכל חומר הדין, ואף צפוי לעונש מוות.

רבי יוסף לוי חגיז, איש ירושלים היה איש אמיד ובעל אמצעים. בגלל הרעב בירושלים העתיק האיש את מגוריו ליפו. בחושו המסחרי המפותח הבין שהנפט עתיד להיות מבוקש ביותר בזמנים של מלחמה, לכן קנה כמות רצינית של פחי נפט והחביאם בתחתית הבאר באחד מפרדסיו שהיה בפתח תקוה.

באחת השבתות הופתע השומר הערבי שהופקד על הפרדס לראות פלוגת חיילים טורקים נכנסת לפרדס ועורכת בו חיפוש יסודי. והנה אחד החילים השתחל לתחתית הבאר אשר בפרדס וגילה את מחבוא הנפט.

השומר הערבי החויר בידעו מה צפוי לר' יוסף, בעל הפרדס. השומר גמגם מספר מילים לעבר הקצין הטורקי ששאלו מי הוא בעל הפרדס, אך מחוסר בררה נאלץ השומר לספר לקצין שבעל הפרדס גר ביפו ובא לפרדסיו בפתח תקוה לעתים מזומנות. "קח מהר את הסוס ורכב אל ביתו של בעל הפרדס", ציוהו הטורקי, "ואמור לו שבפקודת האמפריה הטורקית עליו לבוא ולהתיצב מיד בפני, שאם לא כן – רע ומר יהיה גורלו". "אבל", התחנן השומר, "בעל הפרדס הוא יהודי, והוא לא יבוא בשבת", כי אסור ליהודים לרכב על סוס בשבת." דבריו של השומר העלו את חמתו של הקצין הטורקי והוא החל לצרוח בחמת זעם: "רוץ מיד והבא לכאן את בעל הפרדס – ואם לא יבוא מרצונו הטוב, אני כבר אדאג להביא אותו" והוסיף: "לפקודתו של קצין טורקי עוד לא העז בן אדם לסרב". באין בררה התישב השומר על הסוס ויצא בדהירה ליפו. אחרי רכיבה של שעות מספר הגיע השומר הערבי לשכונת נוה צדק ביפו, ומצא את ר' יוסף לוי יושב וסועד את סעודת שבת ומזמר בנחת את זמירות השבת. מבוהל ומפוחד, סיפר השומר לר' יוסף לוי את דבר גילוי מחבוא הנפט בתחתית הבאר, וכי יש בידו פקודה דחופה מהקצין הטורקי בדבר התיצבותו של ר' יוסף לוי. ר' יוסף לוי לא גילה שום סימני בהלה או פחד, גמר את זמירות השבת, וברך ברכת המזון בנחת כאילו דבר לא קרה. בסימו את ברכת המזון פנה לשומר ואמר: "ראשית התר את הסוס מהמושכות וקשור אותו אל העץ שבחצר. מי התיר לך לרכב על הסוס שלי בשבת, הלא הזהרתיך כמה פעמים שלפי הדין היהודי גם הסוס מצוה לנוח בשבת. ועתה, קח לך חמור או סוס בשוק של יפו וחזור לפרדס, אמור לקצין שאצלי שבת היום וצו האלקים מחייב אותי יותר מהפקודה של קצין טורקי".

נתחלחל השומר ורועד מפחד אמר שבודאי יהיה צפוי לו עונש כבד, אך ר' יוסף לוי ענה לו שוב: "מי שמפחד מאלקים, אינו מפחד מקצין טורקי". "אמנם אמרתי לקצין שלא תבוא" – ענה הערבי "אבל הוא לא רצה להאמין לי". השומר ירד מן הסוס וקשרו לעץ התאנה שבחצר, ויצא לחפש לו סוס אחר כדי לשוב אתו לפרדס של ר' יוסף. נקל לשער, איפוא, את כעסו ורוגזו של הקצין הטורקי בראותו את השומר חוזר בגפו, ובשמעו את תשובת השומר, השאיר שני חיילים לשמור במקום והחליט לחזור עם חיליו למחרת בבוקר. למחרת הופיע ר' יוסף בפרדס רכוב על סוסו, והתיצב לפני הקצין הטורקי.

"מדוע זה לא באת אתמול כששלחתי לקרוא לך?" הרעים הקצין בקולו. "הנני מצווה על ידי מי שהוא גבוה ממך לא לבוא" ענה לו ר' יוסף לוי בקול שקט ותקיף. "מי הוא זה שציוה עליך לסרב לפקודה?"

אלקים – והמשיך "אם כבוד הקצין היה מקבל פקודה מהסולטן ירום הודו והיה בא קצין ומצוה אחרת, למי היית מציית? – הלא גם אתה מאמין שאלקים הוא מלך על כל המלכים ופקודותיו מחייבות את כולם."

"ומהו הנפט שמצאתי אגור בפרדסך, האם גם זה מצות אלקים?" שאל הקצין ברוגזה. "בודאי", ענה ר' יוסף לוי בשקט. כלום יעלה בדעתך כי אאגור נפט עבורי ואסכן את חיי?!

כל זה הכנתי עבור העניים שיש להם משפחות גדולות ואין להם במה לחמם את האוכל לילדיהם. תוכל לשאול ביפו ובירושלים אם חי אני בשבילי או בשביל העניים". "האם לא ידעת שאתה עובר על החוק וצפוי לעונש כבד?" – המשיך הקצין לשאול. מי שדואג לעניים ולנצרכים – אלקים יגן עליו, ואם גם אתה תעזור לי לקיים מצוה זו – אלקים יגן גם עליך. ועתה בזמנים קשים אלה של מלחמה כולנו זקוקים לעזרת האל." המשפטים האחרונים רככו קצת את הקצין הנוקשה ועל פניו הופיע חיוך קל. לאחר הפסקה

קצרה אמר לר' יוסף לוי: "אני בעצמי מאמין באלקים ומכבד אנשים מאמינים. אם היית בא אתמול, לא הייתי מאמין לדבריך. אבל מכיון שנוכחתי שאתה מאמין באמת ובתמים באלקים, ואפילו מוכן לסכן את חייך ולא לעבור על ציוויו – מזה אני למד, כי אכן איש ישר וירא אלקים אתה. ולכן אני מודיע לך שאני משחרר אותך ומשיר את הנפט ברשותך, למען תוכל לעזור לאלה המסכנים שאלוקים רוצה שנעזור להם". הקצין הטורקי וחיליו עלו על הסוסים, הצדיעו לר' יוסף לוי שעמד נדהם ונרגש ועזבו את הפרדס.

ר' יוסף לוי עמד בדיבורו וחילק את הנפט לעניים ולמוסדות מבלי להשאיר לעצמו אפילו פח אחד. אכן, זכות שמירת השבת עמדה לו לר' יוסף לוי חגיז

סיפור שני

רב העיירה עמד בפתח ביתו. תרמילו על כתפו. הוא נפרד מאשתו ומילדיו, שהביטו בו בעיניים מלאות תקווה. ידו כבר היתה על המזוזה. ואז נעצר, שקע בהרהורים, ולבסוף חזר על עקבותיו, הניח את תרמילו וישב ללמוד, כדרכו.

הוא היה חסידו של הצדיק המפורסם, המכונה 'החוזה מלובלין'. כיהן כרב בעיירה קטנה. יהודי העיירה היו עניים מרודים, והשכר שיכלו לשלם לרבם היה זעום ביותר. אולם הרב נשא את סבלו בדומייה, ובני משפחתו הסתפקו בלחם צר ובמים לחץ.

עם השנים הורע המצב עוד יותר. גם המשכורת הדלה שקיבל מקופת הקהילה החלה להתאחר. פעם ניתנה המשכורת ופעם לא ניתנה. היו לכך שתי 'סיבות': ראשית, לא היה ממה לשלם. שנית, אנשי העיירה שמעו שלרב יש קרוב-משפחה עשיר באיזו עיר רחוקה, והניחו כי מן- הסתם תומך אותו קרוב ברב, שאיתרע מזלו לחיות בעיירה של דלים ואביונים.

המצב בבית הרב הלך והחמיר. הוא, כמובן, לא ביקש ולא קיבל פרוטה מקרובו העשיר. הגיעו הדברים ממש עד פת-לחם. לבסוף לא יכלה אשתו הרבנית לשאת את המצוקה, וביקשה מבעלה שייסע אל קרובו העשיר ויבקש ממנו עזרה.

בתחילה סירב הרב. הוא לא רצה ליהנות ממתנת בשר-ודם. אבל כמה זמן אפשר לעמוד מנגד ולראות את האשה והילדים סובלים רעב? כך נטל את הטלית והתפילין ועמד לצאת לדרך, אבל ברגע האחרון – התחרט.

"מה זה? האם חזרת בך?", שאלה הרבנית ובעיניה מבט נואש. "מה יהיה עלינו?".

"ראי, עמדתי בפתח הבית וחשבתי שזו ממש שטות לצאת לדרך ארוכה רק למען הסיכוי שאולי ירחם עלי הקרוב שלי ויתן לי משהו", אמר הרב. "ראשית, אינני יודע אם בכלל הוא עדיין בחיים. ואם הוא חי – מי יודע אם יש לו ממה לתת. וגם אם יש לו – ספק אם יסכים לעזור לי. לעומת זאת, הקב"ה הלוא הוא חי לעולמי-עולמים, יש לו ממה לתת, והוא בוודאי יתן לנו". בזאת סיים הרב את 'פרשת הנסיעה', ונשאר בביתו.

הרב הוסיף לעסוק בתורה ובעבודת-ה', האשה נאנחה, אך הוא לא איבד את בטחונו בקב"ה.

חלפו ימים אחדים. ערב אחד נעצרה ליד הבית כרכרה מפוארת, וממנה ירד אציל הדור-פנים. הוא ביקש לדבר עם הרב ביחידות. הם נכנסו לחדר הפנימי, והאורח סיפר לרב כי הוא אציל פולני שבא לכאן כדי לבצע כמה עיסקות-מקרקעין גדולות. עליו לסייר בכמה מקומות באזור, ואין ברצונו לשאת עמו כסף. הוא התעניין היכן יוכל להפקיד את כספו, והיפנו אותו אל הרב, שנודע כאיש ישר ונאמן.

באומרו זאת הוציא האורח ארנק-עור כבד והניחו על השולחן. "אבקשך לשמור על כספי", אמר. "אני אמור להסתובב כאן יום-יומיים, ואז אבוא לקבל את הכסף לידי. אם לא אחזור אחרי שלושה ימים – יהיה הכסף שלך ותוכל לעשות בו כטוב בעיניך".

האורח הבלתי-צפוי הלך, והרב הטמין את הארנק בתחתית מגירת שולחנו.

עברו שלושה ימים ועוד שלושה ימים. עברו שלושה שבועות ואחר-כך שלושה חודשים – והאציל איננו. הרב הסיח את דעתו מכל העניין, חזר לתורתו ולעבודתו, והמחסור בבית – בעינו עומד.

התקרב חג הפסח. לא היה קשה כל-כך לנקות את הבית מהחמץ. פירורים לא התגלגלו בבית, אלא נבלעו חיש מהר ברעבתנות. אבל נוהגים לנקות, אז מנקים. הרבנית ניקתה את כל הבית והגיעה לחדר הרב. שוב קבלה באוזני בעלה על דלותם, על הפסח המתקרב כשאין בידם כסף לא למצות ולא לארבע כוסות וודאי שלא לבשר ודגים.

היא ניקתה את המגירות, ופתאום נתקלה בארנק הכסף. בידיים רועדות הרימה את הארנק ואמרה לרב שאפשר לקחת ממנו כמה מטבעות עבור צורכי הפסח. "לא ולא, חס ושלום!", אמר הרב, "הרי זהו פיקדון!".

אולם הפעם לא ויתרה הרבנית. היא זכרה שהאציל אמר שאחרי שלושה ימים יהיה הכסף של הרב, ובפרט שכבר עברו כמה חודשים מאז. לפחות אפשר ללוות מן הארנק סכום קטן לקניית מצרכי הפסח.

דבריה עוררו התלבטויות קשות בלב הרב. הוא לא היה יכול להתעלם מהצדק שבדבריה. הרבנית לא הירפתה ועמדה על כך שמותר להם להשתמש בכסף זה, על-פי התנאים שנקבעו בשעה שנמסר כפיקדון.

ככל שהתקרב הפסח, נשמעו טענותיה הגיוניות יותר ויותר. לבסוף החליט הרב לנסוע אל רבו, החוזה מלובלין, ולשאול אותו מה דינו של כסף זה שהופקד אצלו ובעליו לא בא לקבלו.

לובלין לא היתה רחוקה מעיירת מגוריו של הרב, והוא קם ונסע. הגיע ללובלין, נכנס לבית-המדרש, ואחרי הכנה ראויה הגיע תורו להיכנס אל הרבי.

כשאך עמד בפתח חדרו של הצדיק, עוד בטרם הספיק לומר לו את מטרת בואו, קידם ה'חוזה' את פניו במאור-פנים ובבת-שחוק על שפתיו ואמר לו: "הקב"ה חי לעולמי- עולמים. הוא יכול לתת, הוא יתן – והוא כבר נתן! זכיתם בכסף זה בדרך הכשרה ביותר. תשתמשו בו לבריאות, ושיהיה לכם חג פסח כשר ושמח"…

סיפור שלישי

ליל-הסדר הגיע. בבית הודלקו זה-עתה נרות החג. הניקיון בהק מכל פינה, והשולחן היה ערוך במיטב הכלים. בני המשפחה התכוננו לצאת לתפילת החג, שאחריה יסבו לעריכת ה'סדר'. לבני הבית הצטרפו גם שני אורחים עניים ששהו בעיר.

אך עיניו של בעל-הבית הפיקו עצב ואי-שביעות-רצון. ארשת צער ניבטה מפניו הטובים. מה מעיק על ליבו? – חסרונם של האורחים הרבים, שנהגו להסב בביתו מדי שנה לליל-הסדר.

הוא היה עשיר גדול ובעל-צדקה מופלא. במפעלו הגדול העסיק יהודים רבים, והשתדל תמיד לתת אפשרות פרנסה ליהודי נוסף. ביתו היה פתוח תמיד לעניים ולנצרכים. בשבת ובמועד נהג להזמין אליו אורחים רבים ונהנה מהסעודה החגיגית, רבת המשתתפים.

השנה היה מזג-האוויר קשה ביותר. סופות שלגים וקור עז הדירו את רגליהם של עוברי- אורח מהדרכים. כך הגיע ליל החג, ומלבד שני האורחים לא נמצאו בעיר עוד עניים שיוזמנו לסעודת החג.

דפיקה בדלת הקפיצה את בעל-הבית ממקומו. הגביר שהיה להוט כל-כך אחר אורחים, שמח מאוד על האפשרות שאולי אורח הוא זה, וניגש בעצמו לפתוח את הדלת.

"איבדתי את דרכי בשבילים המושלגים", התנצל הזר, "רטוב אני וקופא מקור. התואילו, יהודים טובים, להזמינני לחוג עמכם את ה'סדר'?".

"ברוך הבא!", קידם הגביר בשמחה את הנכנס, "היכנס-נא! לעונג רב ייחשב לנו בואך". הזר היה לבוש בגדים פשוטים, מרופטים קימעא, רטובים לגמרי ומוכתמים בבוץ וברפש ורעד מקור.

בעל-הבית מיהר לצוות על אחד הנוכחים להביא בגדים נקיים ויבשים כדי שהאורח יוכל להחליף את בגדיו הרטובים והמלוכלכים. "לשם מה?", חייך הזר בביטול, "בגדיי טובים הם דיים, הלוא כן? עד שנסיים תפילת ערבית, יתייבשו בוודאי".

"רצונו של אדם כבודו", הפטיר הגביר כשהכול תמהים על דבקותו של האורח בבגדים המלוכלכים, בשעה שהכול סביב כה מבריק, מצוחצח וחגיגי.

האורח הניח את תרמילו על הרצפה ויצא עם הנוכחים לתפילת ערבית. בני-הבית שמו לב לכבוד הרב שבעל-הבית מרעיף על האורח. הוא הושיבו בראש השולחן, לצידו, חייך אליו כל הזמן כדרך מכרים ותיקים, והירבה לדאוג לו. הבנים התפלאו, אך לא הביעו את תמיהתם בקול רם.

"מגיד", הכריז בעל-הבית, וכל היושבים החלו קוראים בהגדה. האורח הזר ישב ולא פתח את פיו. מי שהביט בו הבחין, שהוא אפילו לא הופך את הדפים בהגדה המהודרת המונחת לפניו. בשלב מסויים נדמה היה שהזר פשוט ישן.

כשהגיע זמן הסעודה, לעומת זאת, גילה האורח עירנות יתירה. כאילו התעורר לחיים. נוגס בכל פה, מושיט ידיו לקחת לצלחתו מכל עבר, אוכל ושותה, ומבקש עוד ועוד. בעל-הבית, באצילות מיוחדת, המשיך לכבדו, כבתחילה.

סתם טרדן גרגרן, חשבו בליבם בני-הבית. אך מה זה ראה לו אביהם לכבדו? – זאת לא יכלו להבין.

לאחר שנמזגה הכוס השלישית, לפני ברכת-המזון, פתח בעל-הבית את פיו. "בני!", אמר, "מצווה לספר ביציאת-מצרים. ומובא בספרים, שראוי לספר גם על נסים פרטיים שאירעו לו לאדם, שהרי כל הנסים נובעים מיציאת-מצרים".

והוא סיפר. סיפר על מסע-עסקים עם עוד שני יהודים בעגלה רתומה לצמד סוסים. על סופת שלג עזה שפגעה בהם במהלך דרכם. סיפר על לילה חשוך בדרכים בלתי ידועות. על סוסים שכמעט נפלו לארץ ורק מלקות העגלון אילצו אותם להמשיך בדרך הבלתי-נודעת ולא לטבוע בשלג העמוק.

"המצב נראה חסר-תקווה", סיפר הגביר, "עד שלפתע הבחנו באלומת אור. כשהגענו לבית והתדפקנו על דלתו, גילינו שאין כל מקום לשמחה. נקלענו למעוזה של חבורת שודדים, שקיבלה אותנו כחיה הפוערת פיה לעומת טרפה.

"כספי, שעוני, ושרשרת הזהב שהיתה תלויה בו, נלקחו ממני", המשיך הגביר לספר. "השודדים דנו מה ייעשה בי, ובאו לכלל החלטה. אחת דתי – למות. לא הועילו תחינות ובכיות. איש לא היטה אוזן לתחנוניי.

"ולפתע נכנס אדם ושאל לפשר המתרחש במקום. בראותו אותי מוטל כבול על הארץ ועיניי מלאות דמעות, אמר: 'עיזבו אותו! אם ימות הוא, ימותו עוד רבים עמו. כל עובדיו שפרנסתם עליו וכל העניים הנהנים ממתת-ידו. גם אני עבדתי פעם אצלו, ויכול אני להעיד על טוב-לבו וצדקתו. אנא, עזבוהו לנפשו. עשו זאת למעני!'.

"עם בוקר ניתנה לנו הרשות לעזוב. האיש שהצילני הובילני עד לדרך-המלך. ואם רצונכם לדעת מיהו", סיים הגביר את סיפורו, "הריהו יושב לצידי, וברצוני לכבדו בברכת-המזון".

בני-הבית שישבו מרותקים, נעצו את עיניהם בכיסא הסמוך לאביהם, אך הוא היה …ריק. במהלך הסיפור, מבלי שאיש יבחין בכך, עזב הלה את השולחן – ונעלם. יצאו לחפש אחריו, והעלו חרס בידם.

לאחר החג, כשפתחו את צרורו, שנשאר בפינת החדר, מצאו בו שרשרת זהב, שעון וסכום כסף…