"ואתה תצוה את בני ישראל" (כז – כ)
לפי שאמר מחני נא לכך לא נזכר שמו בפרשה זו. (בעל הטורים)
מכאן למדים אנו, כי אסור לו לאדם לקלל את עצמו, שהרי משה רבנו אמר "מחני נא", מתוך שמסר נפשו עבור כלל ישראל, ואף על פי כן זה עשה רושם, שלא יזכר שמו בפרשה זו – על אחת כמה וכמה אדם שעושה זאת מתוך כעס גרידא, ללא שום תכלית. וזוהי כוונת הכתוב: "ואתה תצוה את בני ישראל" – תספר להם את אשר אירע לך כתוצאה מזה שאמרת "מחני נא", ותזהירם לבל יוציאו מפיהם קללה על עצמם… (שפתי כהן) אולם הגר"א, מבאר שבגלוי שמו של משה אינו מופיע, אך בא בנסתר. שהרי אותיות סמויות בשם משה, הן: מ [של 'מם'], ין [של שין], א [של הא], וסכומן עולה: מ + ין + א = 101 = מנין הפסוקים בפרשה.
"ויקחו אליך שמן זית זך" (כז – כ)
פעולתו של משה רבנו היתה תדיר, לפרסם בפני העולם כולו את קדושתו המיוחדת וייחודו של עם ישראל, ולמען יראו הכל כי השכינה שורה בישראל. לפיכך אמר: "ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (שמות לג-טז).
על זה שהשכינה שורה בישראל העידה במיוחד המנורה, כך שהנר המערבי היה דולק יממה שלמה, אף על פי שהיתה לו כמות שמן שווה לשאר הנרות; כפי שאמרו חכמינו: "עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כ"ב). לפיכך אמר השם יתברך למשה: "ויקחו אליך" – לקיחת השמן למנורה נוגעת אליך במיוחד, היא תביא לך תועלת, שכן על ידי המנורה תתגשם שאיפתך, שהעולם כולו יראה כי השכינה שורה בישראל… (אבני אזל)
'כתית למאור" (כז – כ)
ולא כתית למנחות (רש"י)
צריך אדם להיות "כתית" בעיני עצמו ושבור לב, אולם חייב הוא תמיד להזהר ששברון הלב לא יביאהו לידי עצבות ואזלת יד, שלא ירצה לעשות מאומה, מתוך ההנחה שבין כה וכה לא יהא כל ערך למעשהו. שברון לב כזה אינו רצוי כלל. אדרבה, שברון הלב צריך להגביר באדם את הרצון לעשות ולפעול ביהדות. אם עד כה לא עשה מאומה, חייב הוא להתחיל עכשיו בעשייה. "כתית למאור" – עלהאדם להיות כתית ושבור כדי להגיע לידי מאור – "ולא כתית למנחות" – ולא כדי לשקוע בעצבות ובמנוחה של אזלת יד… (חשבה לטובה)
בדרך כזו פירש היהודי הקדוש ז"ל מפשיסחה את הפסוק: "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם" (תהילים קמז-ג): השם יתברך מרפא ומחבש את שבורי הלב, לבל יבואו עקב השברון לידי עצבות…
הרבי ר' אהרן מקרלין ז"ל אמר: "מרירות" רצויה, ואילו "עצבות" אין לך מידה גרועה מזו. בין מרירות לעצבות מבדיל רק כחוט השערה. מרירות פירושה: אין לי מאומה, ואילו עצבות פירושה: כבר אין לי תקנה ואבוד הנני. יש להיזהר איפוא, שהמרירות לא תיהפך לעצבות…
"כתית" – כאשר מטיפים לו לאדם מוסר ומבקשים לכתת ולשבור את ליבו, יש להתכוון "למאור" – להאיר לפניו ולהורותו את הדרך הישרה – "ולא למנחות" – אבל לא להנחיתו ולהשפילו… (הה"ק ר' יחיאל ז"ל מאלכסנדר)
"כתית למאור להעלות נר תמיד" (כז – כ)
בית המקדש הראשון עמד ארבע מאות ועשר שנה – ת"י – והבית השני עמד ארבע מאות ועשרים שנה – ת"כ. ביחד הרי זה "כתית". שני בתי מקדש האירו רק כמנין "כתית". אולם בית מקדש השלישי יהיה תמיד ונצחי – "להעלות נר תמיד"… (תולדות יצחק)
"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" (כח – א)
הדא הוא דכתיב: לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי – כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה ואתה הקרב אליך, הרע לו. אמר לו תורה שלי היתה ונתתיה לך. (מדרש)
למה נתמנה אהרן לכהן גדול ולא משה? משום שבכדי לקרב גם את החוטאים דרוש היה מנהיג שהוא יותר קרוב אל העם ואינו נעלה עליו ביותר, ואילו משה רבנו לפי רום מדרגתו לא היה מתאים לכך; כשם שמלמד, הלומד עם נערים גמרא ומפרשים, אינו מתאים ללמד לדרדק אותיות ונקודות…
כאשר חרה לו למשה על אשר אין הוא מתמנה לכהן גדול, הסביר לו השם יתברך, שזה עקב רום מדרגתו. הנה תורה זו שהיתה לי – אמר לו השם יתברך – לא לימדתיה בעצמי לבני ישראל, כי אם נתתיה לך על מנת שתלמדם – "היה אתה לעם מול האלקים" – שכן לא היו יכולים ללמוד ממני במישרין. הוא הדבר גם בך ביחס לכהונה גדולה, שמדרגתך גבוהה מדי בכדי לכפר על בני ישראל ולקרבם, ורק אהרן המעורב יותר בקרב העם מתאים לכך. (אהל יעקב להמגיד מדובנה ז"ל)
"וחשב אפדתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה" (כח – ח)
ידוע שבמצוה "מחשבה טובה מצטרפת למעשה", ואפילו אם נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. וזהו שמרמז הפסוק: "וחשב אפודתו" – מחשבה של מצוה, שמקשטת את האדם (אפוד פרושו: קישוט), הריהי "כמעשהו" – כאילו כבר עשה את המצוה. אך במה דברים אמורים, כאשר "ממנו יהיו" – שרצה באמת לעשות את המצוה ורק נאנס ולא עשאה… (נחל קדומים).
"תרשיש שהם וישפה" (כח – כ)
חכמינו אמרו, כי "ישפה" היתה האבן של בנימין ("ישפה" עם הכולל עולה למנין "בנימין בן יעקב" – בעל הטורים). באבן זו נתרחש מעשה, שיש בו לקח רב לענין מצות כיבוד אב; שכן מסופר בגמרא (ירושלמי פאה) על נכרי אחד בשם דמא בן נתינא שביקשו ישראל לקנות אצל אביו אבן ישפה, אך מכיון שאביו היה ישן אותה שעה על הארגז בו היתה טמונה האבן, וויתר על הריוח העצום ולא מכר את האבן, בלבד שלא להעיר את אביו משנתו. אותו דמא בן נתינא מהווה דוגמה ומופת לקיום מצות כיבוד אב. כיון שבנימין לא השתתף במעשה מכירת יוסף ולא ציער את אביו כשאר אחיו, ממילא הרי קיים מצות כיבוד אב בשלימות, לפיכך נתארע באבנו מאורע של כיבוד אב, שמשמש לדוגמה ומופת. (מפי שמועה)
"את האורים ואת התומים" (כח – ל)
על אבני החשן היו חרותים שמותיהם של השבטים. משהיה הכהן הגדול שואל משהו באורים ותומים, היו מאירות אותיות בודדות מבין השמות החרותים הללו, ועל ידי צירוף מתאים של האותיות היה הכהן מוצא את התשובה לשאלתו. אולם כדי לצרף את האותיות בסדר הנכון, על מנת לדעת את התשובה האמיתית, זקוק היה הכהן לרוח הקדש והיה עליו לכוון את השם "תומים". וזהו שאמרו חכמינו: "אורים – שמאירים את דבריהם, תומים – שמשלימים את דבריהם" (יומא ע"ג). בלעדי ה"תומים" אי אפשר היה לדעת את מובנן של האותיות המוארות, או כי אפשר היה לצרף את האותיות בצורה מסורסת ולקבל תשובה שלא ניתנה מן השמים. (רמב"ן)
לפי דברי הרמב"ן הללו פירש הגאון מוילנא באופן נפלא את הויכוח בין עלי הכהן ובין חנה (שמואל א' – א-יג, יד, טו). כאשר ראה עלי את חנה והנה שפתיה נעות וקולה לא ישמע, חשב אותה לשיכורה. על כך השיבה לו חנה: "לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי". אמרו חכמינו, כי במילים "לא אדוני" נתכוונה לומר, שאין רוח הקודש שורה עליו. ועל "אשה קשת רוח אנכי" אומר רש"י: "כשׂרה".
כשראה עלי תופעה נדירה כזאת, שאשה עומדת ומניעה בשפתיה, שאל באורים ותומים לדעת את פשר הדבר, והאירו האותיות: ש'כ'ר'ה'. צירף מהן עלי את המילה "שכרה" וחשב אותה לשתויה. השיבה לו על כך חנה: "לא אדוני" – אין רוח הקודש שורה עליך בענין זה, שכן צירפת את האותיות לא בסדר הנכון, שהוא באמת "כשׂרה" – לפי שאני "אשה קשת רוח" בגלל היותי עקרה, כדוגמת אמנו שרה, שנצטערה על אשר אין לה בן…
ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרון את הכתנת ואת מעיל האפד ואת אפד ואת החושן ואפדת לו בחשב האפד (כט-ה)
מצות לא תעשה שלא יזח החושן מעל האפוד רבי יוסף זונדל היה מפורסם בכל רחבי ליטא, הוא היה ידוע בפקחותו, בלמדנותו ובצדקתו. פעם ביקש ה"חפץ חיים" מעגלונו שיסור לביתו של רבי יוסף ויבקש עבורו ברכה. עשה כן העגלון ורבי יוסף ביקש להעביר ברכה זו: "יהי רצון שילך יחף וישא אבנים". נדהם העגלון לשמוע ברכה כזאת וכשחזר לראדין לא חפץ היה למסור ל"חפץ חיים" את הברכה. ה"חפץ חיים" שלח לקרוא לעגלון ושאלו: "מדוע לא השבת לי תשובה? והעגלון סיפר לו את הברכה המוזרה. ה"חפץ חיים" שמח מאוד ואמר: "הלואי ותתקיים הברכה, אם כי די לי שאלך יחף גם אם לא אשא אבנים".
ולתדהמת הסובבים אותו הסביר: "קבלתי ברכה שיבנה בית המקדש, ואני ה"חפץ חיים" כהן הנני אוכל לעבוד יחף בבית המקדש, ואשא את אבני החושן". (613 סיפורים ע תרי"ג).
מאורי הדורות בראי הפרשה
"ועשית חשן משפט"
ר' בחיי [ר' בחיי בר' אשר. חי בשנים ה"א ט"ו- ד"א ק' (1255- 1340 למנינם)]: בכל אבן ואבן שש אותיות – להורות כי ששת ימי המעשה תלוים בי"ב שבטים, והיו באבני חושן ע"ב אותיות כי י"ב פעמים ששה הם ע"ב (72), והם כנגד ע"ב אותיות של השם הגדול, להורות בזה קיום העולם שנברא בע"ב שעות (12X6) שהרי העולם נברא ביום שנאמר (בראשית ב/ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, וששת ימי המעשה- ע"ב שעות יש בהם, י"ב שעות בכל יום, וזהו שאמר הכתוב (תהלים פט) אמרתי עולם חסד יבנה כמנין חס"ד (בגי' ע"ב), ולמדנו מזה שהעולם שנברא בע"ב שעות, מתקיים בזכות השבטים שבהם ע"ב אותיות. חמדת ימים [לר' שלם שבזי. חי בשנים שע"ט- תע"ט (1617- 1711 למנינם)]: ד' שורות כנגד ד' אותיות הוי"ה. וי"ב שמות כנגד י"ב צירופים של השם הגדול והנורא.