מן המקורות
ויאמר אלוקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדרתם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך. המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם . וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר" (בראשית יז, ט- יד).
וביום השמיני ימול בשר עורלתו (ויקרא יב פסוק ג).
תניא ר"ש בן אלעזר אומר כל מצוה שמסרו ישראל עצמם עליהם בשעת גזירת מלכות כמילה עדיין היא מוחזקת בידם ואף קיימוה בשמחה רבה כדתניא רשב"ג אומר כל מצוה שקבלו ישראל בשמחה כמו מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב עדיין עושים אותה בשמחה (שבת קל עמוד .)
מעלת הברית
רבי אומר גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצוות. (מסכת נדרים ל"א ע'ב)
שלוש מצוות בתורה הן שנקראו אות ואלו הן: מילה,שבת ותפילין ושלשתן עדות ואות על הייחוד
והאמונה (רבינו בחיי בראשית י"ז (
כל מי שמגיש את בנו למילה כאילו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו על גבי מזבח). ילק"ש בראשית רמז פ"א )
גדולה מילה שבזכותה ישראל מקבלים פני השכינה שנא' ומבשרי אחזה אלוה. (איוב יט כ"ו (
התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז' א) התהלך לפני במצות מילה ובדבר הזה תהיה תמיד, שכל
זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. (תוספתא נדרים פ"ב(
ואומר לך בדמיך חיי-אמר הקדוש ברוך הוא בזכות דם המילה ודם הפסח גאלתי אתכם ממצרים
ובזכותם אתם עתידים ליגאל בסוף לכך נאמר פעמיים בדמייך חיי). פרקי דרבי אלעזר פכ"ט(
חובת האב למול את בנו
הגמרא במסכת קידושין מפרטת את תפקידיהם של בני המשפחה, ומשרטטת קווים למערכת היחסים ההדדית שבין אבות לבנים. "מצוות הבן על האב" – הן המצוות הנוגעות לבן ומוטלות על האב; ו"מצוות הבן על האב" – הן המצוות הנוגעות לבן ומוטלות על האב; ו"מצוות האב" – מוטלות על הבן. וכך נאמר שם: "האב חייב בבנו – למולו, לפדותו, ללמדו תורה, להשיאו אישה וללמדו אומנות; ויש אומרים – אף להשיטו במים" (ללמדו לשחות).
תפקידים אלה – להכניס את הבן למסגרת היהדות תוך דאגה להקנות לו דרך חיים ולדרבנו לרכוש לו מקצוע, כדי שיוכל להקים בית בישראל – מתחילים ביום הולדתו של הפעוט. לאחר שמונה ימים מוטלת על האב החובה הראשונה: מצוות ברית המילה של הרך הנולד. אחר כך – פדיון הבן (אם הוא בכור), ולבסוף – באה מסכת החינוך והלימוד.
ברית המילה
הזכרנו, כי ברית המילה לרך הנולד, ביומו השמיני, היא הראשונה בחובות האב; אולם היא גם המצווה השנייה מכלל תרי"ג המצוות שבתורה.
פעולת המילה נקראת ברית, בהיותה "אות ברית", החתומה ומוטבעת בבשרנו, כביטוי לקשר שבין עם ישראל והקדוש ברוך הוא. כשמצטווה אברהם אבינו למול את בשר ערלתו שלו ואת בשר ערלתם של בני ביתו, נזכר המושג "ברית" לא פחות משלוש עשרה פעמים. "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם, ובין זרעך אחריך: המול לכם כל זכר", דהיינו: מחד – המילה היא ברית, ומאידך – אות.
שלוש מצוות בתורה נקראו "אות": ברית המילה, השבת והתפילין. אולם אות ברית המילה חשוב הוא מכולם, שכן אין הוא מוגבל ותחום בזמן ובמקום. מיומו השמיני ואילך נושא עמו כל אדם מישראל את אות הברית הזה ואינו נפרד ממנו עולמית. לא היה עוד בתולדות ישראל אות, ששמר על ייחודו של עם ישראל ומנע התבוללות וטמיעה, כאות ברית-המילה. חז"ל ציינו, כי על אף ההתכחשויות של רבים בעם, בתקופות שונות, לרבות ממצוות התורה, נשארה ברית המילה נחלת העם לדורותיו. היו אף שמסרו את נפשם על קיום מצווה זו; בתקופות הקשות ביותר, כשהיה ברור שניתן לזהות יהודי על פי מילתו, נטלו יהודים את הסיכון ולא ויתרו על מילת בניהם.
אמת, מנקרת השאלה: אם רצה ה' שבני עמו יהיו נימולים – מדוע לא בראם כאלה? "הייפלא מה' דבר"? – חז"ל מנסים להשיב על שאלה זו באמרם, כי ה' רצה להותיר בידי האדם עצמו את ביצועו של האקט, המצביע על הזהות היהודית. זו דרך של חינוך והשלמה עצמית: בהותרת המילה בידי האדם מודגשת ההשקפה, שאין בעולם הרוח דברים המובנים מאליהם. רק חתירה בלתי פוסקת של אדם להשתלמותו והשלמת זהותם של צאצאיו – הם הערובה לכך שאדם יכיר בזהותו ויגן עליה בבוא העת. מאבקו של כל פרט ופרט על רצונו לשמור על הזהות היהודית – הוא המפתח לקיום העם היהודי.
טעות היא לנמק את ברית המילה בשיקולי בריאות, היגיינה או אסתטיקה למיניהם (למרות שמחקרים הוכיחו, כי בברית המילה יש כדי להוריד את אחוז הסיכון ללקות במחלה ממארת). המטרה האמיתית של ברית המילה היא הטבעת החותם בבשר בברית קודש בינינו לה'. לכן קבע יותר האדם, שהברית תיעשה במקום שבו הגוף לא רק שלא ניזוק ולא ייפגע – אלא, אדרבא, שממיקום הברית תופק גם תועלת בריאותית. לערך הסמלי של הברית נוסף איפוא גם ערך בריאותי-היגייני. ואי אפשר לומר שהברית היא סתם "פציעה" בגוף האדם שאין בה תועלת.
(מתוך הספר "יהדות הלכה למעשה" מאת מרן הרב ישראל מאיר לאו שליט"א)
