"וכל בכור אדם בבניך תפדה"( שמות יג, יג.)
על פי המסורת היהודית, הבנים הבכורים שייכים לאלוהים כדברי הפסוק: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה – לִי הוּא" (שמות יג ב). לכן, בהיות הבכור בן חודש, פודה אותו אביו בחמישה שקלי כסף משליחו של אלוקים הלא הוא הכהן: "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם, וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶש" (במדבר יח ט"ו).
בכור החייב בפדיון, הוא בן זכר שהינו פטר רחם לאימו, כלומר הוולד הראשון שנולד בלידה טבעית ולא בניתוח קיסרי (הנקרא: "יוצא דופן"). אם לפני הולדתו עברה האם הפלה בשלב מתקדם של ההריון, הוא אינו נחשב לבכור; לגבי הפלה בשלבים מוקדמים, הדעות חלוקות. לעניין פדיון הבן, הילד נחשב לבכור גם אם לאביו יש ילדים יותר גדולים מנשים אחרות. לעומת זאת, לעניין ירושה, הבכור הוא הבן הראשון שנולד לאביו.
אם האב הוא כהן או לוי, או האם הינה בת כהן או בת לוי, הבכור אינו חייב בפדיון.
סכום הפדיון המופיע בתורה הוא חמישה שקלים. סכום הפדיון משתנה בהתאם לשינוי במחירו של כסף טהור.
התינוק מובל על מגש כסף וכרית רקומה, ומוגש לידי הכהן. האב נותן לכהן את כסף הפדיון, ולוקח את בנו. הכהן מניח את ידיו על ראש הבן ומברך אותו בברכת כוהנים.
הטקס הוא פעולה סמלית שבה פודים את הבן באמצעות תשלום כסף לכוהן. את דמי הפדיון מעביר הכוהן לצדקה, או מחזיר לאבי התינוק או תורם לבית הכנסת, שכן הטקס בימינו הוא סמלי בלבד.
סיפור ידוע על הגאון מווילנא. הגאון אמר ש' אין מלה בתורה שאין בה רמזים מפורשים לקיום מצוות התורה', וכששאלו אותו מהו הרמז במלה הראשונה 'בראשית' – אמר הגאון: בן ראשון אחרי שלושים יום תפדה.
במדרש יש נימוק מדוע נדרשו חמישה שקלים לפדיון הבן, ומביאים זאת מפדיונו של יוסף בעשרים כסף, ולפי המדרש עשרים כסף הם חמישה סלעים, ומסיים המדרש –
כך כל אחד מפריש ערך בנטו חמישה סלעים שהן חמשת השקלים.
כל פדיון ופדיון מזכיר לנו את האמת היסודית שהכל הוא רכושו של האל, עיקרון שאנו לומדים גם במצוות הבכור בבהמה או בנטיעות של השנים הראשונות וכמובן גם במצוות השמיטה. עיקרון זה כרוך גם בייעוד של עם ישראל, הנחשב בכורו של הקדוש ברוך הוא – מכיוון שעם ישראל נחשבים לתינוק הראשון במשפחת העמים. עם ישראל היה העם הראשון שהכיר מציאות האל כאבא של העולם, ובכך הוא עשה את האל כאבא שלו.
לכן ישראל הם בכורים לקדוש ברוך הוא.
בעצם מצוות הפדיון אנו זוכרים את היותנו בכורים במשפחת העמים ובעצם הטקס אנו זוכרים את הנס שבו הבכורים של עם ישראל לא לקו במכת הבכורות. כך שיש לכל הטקס הזה גם משמעות היסטורית וגם משמעות לאומית.
וכל זה מחזיר את הטקס למשמעות הראשונית שלו, לאותה אמונה שיש ראשית. הבכור הוא ראשית, ואנו מחזקים את האמונה שיש ראשית לעולם. והראשית נעוצה בכוחו של האל. כל דבר שהוא תוצאה ישירה וראשונית מהטבע שייך לקדוש ברוך הוא, וכך צריך להביא את הביכורים והתרומות, ולענייננו את הבכור שהוא ראשית פרי בטן, לאל.
הבכור הוא הראשית ולו ניתנה הקדושה ואותה יש לפדות בטקס פדיון הבן.בסיום הטקס הכוהן מברך את הילד בברכת כוהנים והוא מניח על התינוק את שתי ידיו
וכל זה כי לומר שהאל מכפיל ברכתו לרך היילוד.
ברכת הכוהנים נאמרת בלשון יחיד – יברככך , יאר, יישא — וכל זאת כי הברכה היא לעם ישראל כעם אחד, והכוהן בברכה לתינוק מברך את התינוק שימשיך להשפיע אל אחדות העם.
