"דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש…ולא ימות"
שלא ימות כדרך שמתו בניו (רש"י). בתורת-כהנים נאמר, שההזהרה הזאת מוסבה על יום-הכיפורים, שאם הוא נכנס לקדשי-הקדשים יותר מכפי שהתירה תורה הריהו חייב מיתה. והנה בגמרא (שבועות י"ג) מקשים על עבירות שביום-הכיפורים, כיצד נענשים עליהן והלא יום-הכיפורים מכפר? ומתרצת הגמרא, כי יתכן הדבר כאשר אדם עובר עבירה ביום-הכיפורים ומת בטרם היה סיפק שיכפר עליו יום-הכיפורים. זוהי כוונתו של רש"י: "שלא ימות כדרך שמתו בניו" – שלא ימות פתאום כדרך שמתו בניו באורח פתאומי, כי אז ממילא יכפר עליו יום-הכיפורים…
דבר אל אהרן אחיך שאמרתי לך הלא אהרן אחיך הלוי וראך ושמח בלבו (ברייתא דראב"ע). חושש היה משה פן יעורר קנאה בלבו של אהרן, לכשיאמר לו: "אל יבא בכל עת אל הקדש", בו בזמן שעליו עצמו לא חל האיסור הזה ("אחיך בבל-יבא ואין משה בבל-יבא" – תורת הכהנים); אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: הלא זהו אותו אהרן אחיך, אשר בשמעו כי אתה נועדת להיות גואלם של ישראל ממצרים, לא רחש כלפיך שום קנאה, אף כי הוא קשיש ממך, אלא אדרבה – "וראך ושמח בלבו", ממילא אין לך גם עתה שום יסוד לחשוש שמא יקנא בך, כי אם "דבר אל אהרן אחיך"…
אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו (טז-א)
לכאורה הרי ידוע שאין בית דין של מעלה מענישים פחות מבן עשרים שנה, ואם כן איך נענשו בני אהרן שהיו עדיין לפני עשרים, ואפשר לומר שאם האדם קרוב ביותר אצל הקב"ה אז מענישים אפילו פחות מבן עשרים שנה, וזהו שאמר בקרבתם לפני ה' וימותו, מכיון שהיו קרובים מאוד להקב"ה לכן מתו, וכמו שאמרו על הפסוק וסביביו נשערה מאד שהקב"ה מדקדק עם חסידיו אפילו כחוט השערה, וכמו שראינו שאמר משה לאהרן על הפסוק (ויקרא י"ג) בקרובי אקדש, שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי ידעתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך, הובא ברש"י מתורת כהנים, ולכן מכיון שהיו במדרגה כה גבוהה בקרבתם לפני ה' ולכן מתו אפילו שהיו פחות מבן עשרים שנה, כי היו במדרגות עליונות כמשה ואהרן כמו שאומר הפיוט ליום הכיפורים נדב
ואביהוא כמשה ואהרון נשקלו. (וידבר יוסף)
ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר (יז-יג)
ישנם כמה טעמים לכסוי דם בעפר ודוקא בחיה ועוף, ראשית אמרו חז"ל במדרש שבשעה שהרג קין את הבל היה יושב על הארץ ולא היה יודע קין מה לעשות עם גויתו. זימן לו הקדוש ברוך הוא שני עופות טהורים והרג אחד מהם את חברו וחפר באדמה וקברו, וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל לפיכך זכו העופות לכסות את דמן (מדרש תנחומה בראשית י'). ורבי אלעזר בן פדת אמר שעופות השמים וחיות טהורות קברו את הבל ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן ב' ברכות שמברכים עליהם, האחת על השחיטה והשניה על כסוי הדם(בראשית רבה כב-ח) נמצאנו למדים מדבריהם של רבותינו ז"ל, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר ואפילו של בעלי חיים. (פירוש מהרז"ו על המדרש שם). וכן "לכלב תשליכון אותו" בזכות שלא חרץ לשונו, וכן "וכל פטר חמור תפדה" על שעזרו לעם ישראל בצאתם ממצרים, הכלבים לא נבחו והקימו מהומה. ויש מפרשים שעיקר טעם הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לידי אכילת דם (לבוש יוסף).
את מישפטי אשר יעשה אותם האדם חי בהם (יח-ה)
לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה הלא סופו הוא מת לכן הכוונה לעולם הבא (רש"י).
סיפר פעם החפץ חיים שבעיירה זלווה, פלך גרודנא, היה מתקיים יריד שנתי גדול שהיה נמשך ארבעה שבועות תמימים, כל תושבי העיירה היו מצפים בכליון עיניים במשך השנה ליריד, שכן בהשכירם כל פינה ובקחתם מחיר טוב תמורת כל חדר, היו מרויחים כדי להתקיים במשך כל השנה. תושבי זלווה היו נעשים עייפים ויגעים במשך תקופה זו. ללא מזון ושינה כראוי היו עסוקים תמיד בעבודתם לספק צרכי המשתכנים אצלם, ולשם כך היו אף שוכרים אנשים שיעזרו להם בעבודה זו. ה"חפץ חיים" שאף הוא עשה פעם בזלווה בתקופת היריד, שמע פעם יהודי יגע שעבד אצל בעל בית קורא "מתי אזכה כבר שהיריד יגיע לקיצו, נפשי כבר שואפת למנוחה!" בעל הבית בשומעו את דברי הפועל גער בו "אי לך שוטה! מה זאת תדבר? הלוואי וימשך היריד זמן יותר ממושך. אמנם אתה עייף עתה, אולם ברווחים אוכל לחיות לאחר מכן במנוחה ולהנות במשך שנה שלמה!"
עשו דברי האחרון רושם עמוק על ה"חפץ חיים" והיה חוזר עליהם ומוסיף "כדי לו ליהודי שיתעייף, לא יאכל ולא ישן כהוגן. ויגור במסדרון במשך כל תקופת היריד, כדי שברווחים הגבוהים יחיה לאחר מכן ברווחה! יתר על כן, איננו מרגיש כלל עיפות והנהו מרוצה לקבל באהבה את כל אי הנוחות ביודעו שדוקא זה יביא לו את הרווחה! מה מאושר היה האדם, אלמלי היה מתאר לעצמו שהעולם הזה הוא פרוזדור לטרקלין, יריד קצר. ששומה על האדם לצבור בתקופה זו אמצעים להתפרנס בהם מבחינה רוחנית בעולם הבא, וממילא לא ירגיש שום צער באי נוחות כלשהי"… (מורשת אבות).
קדושים תהיו (קדושים יט-ב)
נקט בלשון עתיד, כלומר להמשיך בזה עוד ועוד, כי אין סוף לדרגה הזאת. ויש להתמיד בקדושה ולעלות מדרגה לדרגה ולא להסתפק במדרגה אחת. עיין בספר "יד יוסף צרפתי" שכתב, כי היו שלוש דורות שטעו בדרכם! והם דור המבול, ודור הפלגה, ודור סדום, וכולם טעו ואבדו, ורק אבותינו שדבקו בה' נתקיים בהם "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום".
שלושה תקופות היו בעולם! תקופת דור המבול, דור הפלגה ודור סדום, וכולם רצו אחר האושר, אלא שנחלקו בטובו של אושר. דור המבול חשבו שעיקר האושר שיש להשתדל להשיגו הוא התענוגים, ולכן לקחו בנות מאשר בחרו, וגזלו וחמסו והתענגו עד שהשחיתו דרכם על הארץ, ואבדו מן העולם.
דור הפלגה, רצו אחר הכבוד כי חשבו שזה עיקר תכלית האושר ועליהם להשיגו כמו שאמרו "ונעשה לנו שם…" (בראשית יא, ד) ואבדו מן העולם. דור סדום, אהבו עושר וחשבו שזה עיקר תכלית האושר שיש להשיגו, ולכן גנבו וחמסו ולא נתנו פרוט לעני וכולם אבדו מן העולם.
אבל אבותינו הקדושים דבקו בה' יתברך, ונתקיימו, כמאמר הכתוב "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום". ועל פי זה ביאר הרב הנזכר את המשנה, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. הקנאה זה קנאת העושר של דור סדום. התאווה היא תאות הזימה של דור המבול. והכבוד זה דור הפלגה שרדפו אחר השם והכבוד. מוציאים את האדם מן העולם וכולם אבדו מן העולם. לכן בא הכתוב ואמר "קדושים תהיו" פרושים תהיו מן העריות לא כדרך דור המבול, אלא קדש עצמך במותר לך, ולא ללכת אחר הקנאה דוגמת דור סדום אלא להיפך קדש עצמך במותר לך, וכן לא ללכת אחר תאות הכבוד דוגמת דור הפלגה אלא קדושים פרושים תהיו (קול יהודה)
לא תגנבו (קדשים יט-יא)
אזהרה לגונב ממון. אבל "לא תגנוב" שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות (רש"י).
כפרי אחד נכנס אל בית המדרש הגדול שבוולוז'ין להתפלל בצבור. בתום התפילה נעלם סידורו של האיש ואיננו! חיפש הכפרי בכל פינות בית המדרש אך לסידור אין זכר.לפתע נפל מבטו של האיש על ילד קט שישב בקרבת מקום, ולמד מתוך חומש. הילד, זלמל'ה שלימים נודע כרבי שלמה זלמן מוולוז'ין, מתלמידיו המובהקים של הגאון מוילנה ישב שקט ודומם, ושלוה הזו עוררה חשד בלב הכפרי.
"אתה רואה את הילד הזה?" לחש הכפרי באזני אחד הזקנים מבאי בית המדרש. "הוא נראה חשוד בעיני. בודאי הוא שגנב את סדורי".הזקן, שהכיר את זלמל'ה הקטן כילד שנועד לגדולות, קימט מצחו בזעף ונזף בכפרי: "ש…ש…הילד הזה הנו ילד פלאים, שעליו גאותנו וממנו תקותנו, ואתה חושד בו שעבר על 'לא תגנוב'?! חלילה לך לחשוד בו!" בטרם הספיק הכפרי להגיב, פלח את חלל בית המדרש קול ילדותי צלול: "אילו אמנם גנבתי את סידורו של האיש, גם אז לא הייתי עובר על 'לא תגנוב'!" בינתיים נקבצו ובאו למקום כל המתפללים, והם זקפו גבותיהם בפליאה. למה כוונתו של זלמל'ה הקטן? כיצד יתכן לקחת סידור של הזולת בלי לעבור על איסור גנבה? עודם משתאים, ושוב נשמע קולו של הילד: "איסור גנבה נזכר בתורה: בעשרת הדברות שם נאמר 'לא תגנב', ובפרשת קדושים שבחומש ויקרא, שם כתוב 'לא תגנבו'. ומפרש רש"י, שבפעם הראשונה כוונת הפסוק לגונב נפשות, ואילו בפעם השניה הכוונה היא לגונב ממון. ואם כך, בגנבת ספר או כל חפץ אחר", סיים הילד, "עוברים על 'לא תגנבו' ולא על 'לא תגנוב'"…(מעשיהם של צדיקים)
בצדק תשפט עמיתך (קדושים יט-טו)
הוי דן את כל האדם לכף זכות הוי דן את חברך לכף זכות (רש"י).
הדן את חברו כף זכות דנין אותו לכף זכות (שבועות ל) ובמדרש (משלי יב) נאמר אם ראית אדם שמדבר טוב על חברו, אף מלאכי השרת מדברים עליו טוב. ואם ראית אדם שמדבר רע על חברו – אף מלאכי השרת מדברים עליו רע.
ובזה נתבאר הפסוק (תהילים קכא) "ה' צלך על יד ימינך", דהיינו כפי שהצל עושה מה שהאדם עושה, כן מתנהגים עמו מלמעלה. לכן אם מתנהג בחסד וברחמים ומלמד זכות על אחרים – כך מתנהגים עמו מלמעלה. לכן אם מתנהג בחסד וברחמים ומלמד זכות על אחרים כך מתנהגים עימו משמים.
רבי נחמן מברסלב זיע"א כותב ב"ליקוטי עצות" אפילו מי שנראה רשע גמור ח"ו צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב שבאותו המעט הוא אינו רשע ועל ידי צד זה שיצא בו איזה דבר טוב ודן אותו לכף זכות על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות. קל וחומר למי שלא מוחזק כרשע אלא ע"י מעשה מסוים מטיל ספק בצדקותו או ביושרו, אל לנו להיות חפוזים ולהחליט לדונו לכף חובה כי יתכן שאנו חורצים דין בטרם עת.
ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (יט-ט)
סיפר תלמידו של רבי אריה לייב הכהן, בעל "קצות החושן": כאשר מורי ורבי חלה ונחלש, בסוף ימיו, באחת הפעמים זכיתי לשמש את רבי הקדוש. בפעם הזאת שכבר הרבי אין אונים, עד שהוצרכתי להלביש לו את הגרביים, וכך הוה: לא שאלתי שאלות, נגשתי ולקחתי גרביים שהיו מונחים באיזה מקום, והלבשתים, ויהי איך שגמרתי להלבישו את הגרביים, נזדעזעתי לשמוע איך הרבי שבקושי היה יכול לנענע שפתיו מרוב חולשה, קיבל גבורת ארי, ושאג בקול גדול: "זה דוקר! זה דוקר!… ואני מרוב בהלה חשבתי לתומי שבאמת דוקר, ונגשתי ופשטתי את הגרביים כשאני הופכם לצד השני והלבשתים שנית, ויהיה אך גמרתי להלבישם, ושוב אותה שאגת ארי: "זה דוקר! זה דוקר! ומיד נצנץ במוחי שלא מדובר בדקירה גשמית – אלא בדקירה רוחנית….מסתמא הגרביים הם "שעטנז". וכך היה: מיד כשהחילותי לבדקם נתגלה לנגד עיני שגרבי הצמר תפורים בחוטי פשתן… גוף קדוש וטהור היה לרבנו ה"קצות" זיע"א, סיים התלמיד, אשר מרוב קדושתו, הרגיש מיד בדקירה הרוחנית, ובמצב של חולשה גדולה כזו – שאג כלביא. ("תורת זאב" לוקט ממורשת אבות).
הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (קדושים יט-יז)
אדם צריך לדעת כיצד להוכיח כי כשם שיש מצוה לומר דברים במקום שסופם להשמע באותה מידה יש מצוה לא לומר דברים במקום שסופם לא להשמע. ואדם שאינו ראוי להוכיח או לא יודע להוכיח עליו נאמר שב ואל תעשה עדיף כי יכול לגרום לחילול השם גדול וחכם עניו בראשו.
ארע פעם ולש"ך הלא הוא רבי שבתי כהן בעל ה"שפתי כהן" היה דין ודברים בעניני ממונות עם אחד מנכבדי הקהילה. הסכימו ביניהם לבוא לפני רב לדין תורה. אך למי יפנו? הן הש"ך מוכר וידוע כגדול בתורה, וכל רב עלול, חלילה, לשאת לו פנים בדין. כיון שכך, החליטו להתדין בעיר מרוחקת בבית דינו של רב אשר אינו מכיר את הש"ך. בטרם יצאו לדרך עיין הש"ך שוב ושוב בספרי הלכה ראשונים ואחרונים, ואכן, לפי כל המקורות נמצא שהצדק עמו. לאחר נסיעה ממושכת התיצבו השנים לדין תורה. הרב, אכן, לא הכיר את הצדדים, ושמע את טענותיהם בלא כל פניה אישית. היה זה ענין מסובך, ועל כן לא מיהר הרב לחרוץ את פסק הדין, אלא ביקש מהצדדים לבוא שוב ביום המחרת. לאחר לכתם הוסיף הרב לעיין בנושא מכל צדדיו, ולבסוף לאחר שעות מרובות הגיע להחלטה שפסק הדין אינו לטובת הש"ך.
כששמע הש"ך ביום המחרת כי יצא חייב בדין התפלא מאוד ובקש מהרב שיראה לו על מה הסתמך בפסק הדין. אמר הרב "עניניכם ניראה לי מסובך מאוד, ובתחילה אמנם סברתי כי הצדק עמך. אך בכל זאת הוספתי לעיין בדבר. ואכן, מצאתי ספר חדש פרוש על ה"שולחן ערוך" שהגיע לידי לאחרונה, ובו ראיתי סברות ישרות ומעמיקות בנושא הסכסוך. מהן משתמע כי הצדק אינו עמך".
ובדבר קם הרב ופנה אל ארון הספרים, הוציא מאחד התאים ספר חדש, דפדף בו ולבסוף הראה אותו לש"ך. הביט הש"ך בספר ופער פיו בתדהמה, הספר לא היה אלא סיפרו שלו, ה"שפתי כהן"!
עייין אפוא הש"ך בפרושו, ומצא בו ללא כל ספק כי הצדק עם בעל דינו! או אז לא יכול עוד להבליג וגילה לרב כי הוא מחבר הספר… הופתע הרב והתרגש מאוד לראות לניו את הרב הדגול בכבודו ובעצמו, והמילים נעתקו מפיו. אך הש"ך אמר "הו, כמה גדולים דברי חכמינו, שאמרו אין אדם רואה חובה לעצמו!" (מעשיהם של צדיקים)
