פרשת אמור

פרפראות

''לאמו ולאביו''

"לאמו ולאביו" (כא – ב)

ה"אבן עזרא" אומר, שלפיכך אמר הכתוב "אמו" לפני "אביו", משום שעל פי רוב חייו של זכר ארוכים מחייה של נקבה והאם מתה קודם.

ומקשה העולם על ה"אבן עזרא", הלא נאמר להלן באותה פרשה (פסוק יא): "לאביו ולאמו לא יטמא" – אביו לפני אמו? על כך השיב הגאון רבי יעק'לה גזונדהייט ז"ל מוורשה תירוץ פשוט וברור. להלן בפסוק י"א הן מדובר בכהן גדול, והרי כהן גדול נמשח הכהן ההדיוט אחרי שאביו מת והוא ממלא את מקומו (כפי שאמרה התורה בהרבה מקומות: הכהן המשיח תחתיו מבניו") – אם כן אצל כהן גדול קודמת תמיד טומאת אב לטומאת אם, משום שאף אם אמו מתה קודם הרי עדיין לא היה אז כהן גדול.

על כן אומרת הגמרא לגבי הגולים לעיר מקלט: "לפיכך אמותיהם של כהנים גדולים מספקות להם מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו" (מכות י"א) – לפי שבהיותם כהנים גדולים כבר לא היו להם אבות כי אם רק אמהות…

"והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את יד ללבש את הבגדים … ומן המקדש לא יצא… כי נזר שמן משחת אלקיו עליו אני ה"' (כא-י, יב)

בזמן הבית השני כבר לא היה שמן המשחה, והכהן הגדול לא היה אלא "מרובה בגדים" – כלומר, שהיה לובש ארבעה בגדים יותר מהכהן ההדיוט. אולם קדושתו לא נתמעטה במאומה, לפי ששמן המשחה מהבית הראשון השפיע שפע של קדושה גם על הכהנים הגדולים של הדורות הבאים וחלו עליהם כל הדינים של הכהנים הגדולים שהיו משוחים בשמן המשחה.

זהו שאמרה התורה: "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" – "ומלא את ידו ללבש את הבגדים" – ימלא את ידו של הכהן הגדול שאיננו אלא "מרובה הבגדים", כי תהיה גם בו אותה קדושה ויחולו עליו כל דיני כהן גדול – "כי נזר שמן משחת אלקיו עליו" – אף כי הוא עצמו לא נמשח בשמן המשחה, בכל זאת יש בו רושם מן המשחה הקדומה, שכן "אני ה"' – וקדושתי אני נצחית היא לדורי דורות… (מלא העומר)

"ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא" (כב-ז)

מה הכוונה שבטעם "כי לחמו הוא"? אלא, אליבא דאמת לא היה צריך לאכול תרומה עד אשר יאיר היום. אולם, "כי לחמו הוא" – כיון שהוא כה משתוקק אל הקדושה, עד שזוהי בחינת "לחמו", צורך ראשון במעלה שאיננו יכול להתקיים בלעדיו. לפיכך, התירו לו לאכול תרומה מיד לאחרי הערב השמש.

כמו כן מצינו בחז"ל, שלפיכך אכל דוד המלך מלחם הפנים שנתן לו אחימלך (שמואל א-כא), משום שאחזו בולמוס של רעב. וגם כאן הכוונה היא כדלעיל, שתקפה אותו השתוקקות עצומה אל הקדושה, עד שלא היה עוצר כח לשאתה, וממילא מותר היה לו לאכול מלחם הפנים… (בשם אדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל).

"ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם" (כב-לב)

מיד לאחרי זה נאמרה מצוות המועדים: "אשר תקראו אותם מקראי קדש" – כי הודות לזה שבני ישראל הינם קדושים בעצם מהותם, שהיקנה להם ה' יתברך את כח הקדושה, מסוגלים הם לקדש את המועדים ולהשפיע קדושה על הימים שבית דין קובעים אותם ליום טוב… (חידושי הרי"ם ז"ל).

ונקדשתי – מסור עצמך וקדש את שמי וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושים לו נס (רש"י). למה פירש רש"י טעמו של דבר, לפי שאין עושים לו נס, ולא אמר פשוט – משום שצריך למסור את הנפש לשם שמים? ברם, אליבא דאמת הלא על ידי נס מתקדש שם שמים, ואם כן הרי יתכן אמנם שהוא מתכוין לשם שמים, כי יתרחש נס על מנת שזה יגרום לקידוש ה' – על כן היה צורך להזהיר על כך, שלא לכוין אפילו כוונה כזאת, משום שאם מוסר אדם נפשו על מנת שיתרחש נס – אין עושים לו נס ואיננו משיג המטרה, אם כן הרי מוטב אם יעשה זאת פשוט לשם שמים, כי אז עלול גם להתרחש נס ויתקדש שם שמים… (שפת אמת).

"מועדי ה' … אלה הם מועדי ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון" (כג-ב, ג)

שבת היא כעין הקדמה למועדים, שכן אמרו חכמינו: "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין" (שבת קי"ח) – הרי אז לא היתה מתבטלת הסמיכה של בית הדין בירושלים ואפשר היה להוסיף ולקדש את החדשים. יוצא איפוא שקידוש המועדים תלוי בשמירת השבת… (מלא העומר).

הן פתחה הפרשה בענין מועדים, ולמה עברה לבסוף לענין שבת? אמר על כך הגאון מוילנה ז"ל, שהכתוב מתכוין כאן גם למועדים; שהרי ששה ימים טובים הם, לפי התורה, שמותר לעשות בהם מלאכת אוכל נפש: שני ימים של פסח (ראשון ושביעי), יום אחד של שבועות, יום אחד של ראש השנה, ושני ימים של סוכות (ראשון ושמיני). לפיכך קבעה התורה כלל לגבי כל המועדים הנמנים להלן בפרשה: "ששת ימים תעשה מלאכה" – בששת ימי המועדים מותר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, אולם "וביום השביעי שבת שבתון" – ביום השביעי של המועדים, שהוא יום הכיפורים, אסור לעשות מלאכה אפילו לצורך אוכל נפש, שכן הוא שבת שבתון… (שם משמעון בשם הגר"א).

"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם… ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה" (כז-כא, כב)

עליכם לחוג את חג השבועות, חג קבלת התורה, לא רק על החוקים אשר אילולא התורה לא היו ידועים לכם כל עיקר, אלא גם על המצוות השכליות, כגון צדקה לעניים ורחמים על אומללים, גם כן יש להודות ולהלל להשם יתברך, שציווה זאת בתורתו הקדושה. כי הנסיון כבר הוכיח, שבלי אמונה באלוקים עשוי האדם להפוך לחית יער, ללא זיק של רחמים, אשר בגלל אנוכיותו האישית או הלאומית יעשה את המעשים הנתעבים והשפלים ביותר. רק משום ש"אני ה' אלוקיכם" תשמרו גם את המצוות שהן "לעני ולגר"… לפיכך עליכם לקרוא לחג השבועות מקרא קודש אפילו לגבי מצוות של "ובקצרכם"… שכן אילולא קבלת התורה לא הייתם שומרים אותן… (משך חכמה).

סיפור

.

מגֵפה נוראה פרצה באי ג'רבה שבדרום תוניס. מדי יום ביומו הפילה המגֵפה חללים רבים, והתושבים נמנעו מלצאת לרחובות, מחשש שיידבקו במחלה הקטלנית. חיי הקהילה היהודית המקומית – אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם – הושבתו. התפילות בציבור וכל שיעורי התורה חדלו מלהתקיים.

 

גם הדרשן הנודע, רבי רחמים חורי, חשש לצאת מפתח ביתו. בימים כתיקונם היה מכתת רגליו מבית-כנסת אחד למשנהו, כדי לעורר את הציבור לתקן את מעשיו, בעניינים שבין אדם למקום ובדברים שבין אדם לחברו. שמונה בתי-כנסת פעלו ברובע היהודי הקטן והעתיק (חארה אל-זרירה), ועוד כמה בתי-כנסת התקיימו ברובע היהודי הגדול והחדש יותר (חארה אל-כבירה), שהוקם במרחק כמה קילומטרים משם. אבל בימי חג ומועד, וכמו-כן בימי חול שבהם יש קריאה בתורה, היו הכול מתכנסים ובאים לבית-הכנסת העתיק, 'לה גריבה', שברובע הקטן. על-פי המסורת העוברת מדור לדור בקרב יהודי ג'רבה, ראשיתו של רובע עתיק זה בקבוצת כוהנים שהגיעה מירושלים מיד לאחר חורבן הבית הראשון (לפני כאלפיים ושש-מאות שנים). כאמור, רבי רחמים הדרשן היה מטריח את עצמו מבית-כנסת אחד למשנהו, ודורש בכל מקום. רוב הדרשות ניתנו בימי שבת, לאחר תפילת מנחה. יוצאות מן הכלל היו כמה שבתות בשנה, שבהן ניתנה דרשה מרכזית אחת לכל בני הקהילה. עם השבתות הללו נמנו 'שבת הגדול' שלפני פסח, 'שבת כלה' – כך כונתה השבת שלפני חג-השבועות – והשבת שקדמה לל"ג בעומר, ונקראה 'שבת גריבת ג'רבה'. בשבת הזאת היה הדרשן מעלה על נס את דמותו של התנא רבי שמעון בר-יוחאי, ומדבר על סגולותיו של יום הסתלקותו לפעול ישועות בקרב הארץ.

 

אך בשנה שבה מתרחש סיפורנו פרצה המגֵפה הנוראה, חיי הקהילה הושבתו וגם הדרשות לא נישאו עוד. הדבר הסב צער עמוק ביותר לרבי רחמים. "הנה אנו לוקים בכפליים", אמר בליבו, "לוקים בגוף, כאשר אנשים צעירים מתים בדמי-ימיהם, ולוקים גם בנפש, שכן אין תפילות, אין שיעורי-תורה ואין דרשות"…

 

יום אחד, בעוד רבי רחמים יושב בביתו, אפוף עצב על המצב, שקוע בתלמודו, הרים לפתע את עיניו מספרו והנה ניצבות לפניו שתי דמויות שלא הכיר ושלא ראה עד אז. "מדוע הפסקת למסור את דרשותיך, המעוררות את לב הציבור לאביהם שבשמים?", שאלוהו קודם שהספיק לשאול את אורחיו לזהותם.

 

"וכי אינכם יודעים שמגֵפה איומה פרצה בכל האזור והיא מפילה חללים רבים?!", השיב להם רבי רחמים בתמיהה. "יודעים אנו גם יודעים", אמרו לו, "אך לא המגֵפה ממיתה אלא החטא, וההחלטה על גורלו של כל אדם ואדם נתונה בידי בית-דין של מעלה!". "ושמא כשלתי בחטא וראוי לי לנקוט משנה זהירות, שהרי, כידוע, 'השטן מקטרג בשעת הסכנה'?", הקשה רבי רחמים על דבריהם. "יודעים אנו בבטחה כי אינך כלול בגזֵרה", אמרו השניים בנימת ביטחון, שהפליאה את רבי רחמים. "ולראיה, הנה רשימת כל האנשים שנגזר עליהם למות במגֵפה", הוסיפו כעבור רגע, מניחים לפני רבי רחמים פנקס ובו רשימה ארוכה של שמות, יהודים ושאינם יהודים. צמרמורת הרעידה את כל גופו של רבי רחמים בשומעו את דברי השניים וכאשר קלט את המשמעות הנסתרת שמאחוריהם. כעבור רגע התעשת והביע את רצונו לבחון את רשימת השמות שבפנקס. זעזוע אחז בו בכל פעם שנתקל בשם של יהודי מבני הקהילה. "איך יכול להיות?!", נזדעק לפתע, בראותו שם של פלוני, "הרי רק השבוע חילק האיש שקים של שעורים לעניים, ומעשי החסד שלו בסתר עולים אף על אלה שבגלוי!". "אם-כך, יימחק שמו מהרשימה!", פסקו השניים. "יתרה מזו", הוסיפו ואמרו, "הרשות בידך ללמד זכות על כל שם ושם המופיע ברשימה, וכל דבריך ייבדקו לאשורם"… שעה ארוכה עיכב רבי רחמים את השניים בביתו, כשהוא מוגיע את מוחו למצוא לימוד-זכות – גדול או קטן – על כל אחד ואחד מיהודי ג'רבה, ששמו הופיע בפנקס. בצאת השניים מביתו מיהר רבי רחמים לעבר בית-הכנסת. בדרכו לשם הקיש על דלתות הבתים וצירף אליו עוד רבים. לאחר שהתפללו תפילת מנחה בציבור, נשא באוזני המתפללים דרשה נרגשת, שבקעה מעומק ליבו. כשדמעות זולגות מעיניו קרא רבי רחמים לציבור להתעורר בתשובה אמיתית, כדי להגביר את הזכויות ולעצור את המגֵפה. "לא המגֵפה ממיתה, אלא החטא!", חזר על הדברים שנאמרו לו שעה קלה קודם לכן.

 

גם בימים הבאים לא נח ולא שקט לרגע. הוא הוציא את התושבים היהודים מבתיהם וריכז אותם בבית-הכנסת – לתורה ולתפילה. אט-אט החלו חיי הקהילה היהודית בג'רבה לשוב לתקנם. בתוך כך דעכה המגֵפה עד שנעצרה לגמרי. רק לימים סיפר רבי חיים למקורביו על המאורע המסעיר שחווה בעיצומה של המגֵפה הקטלנית. אך גם באוזניהם לא פירט את רשימת השמות שהופיעו ברשימה השחורה – שמות שרובם ניצלו בזכותו ממוות לחיים.

סיפור שני

יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ לָעִיר סְלוֹנִים מַגִּיד מְפֻרְסָם, שֶׁנּוֹדַע בִּיכָלְתּוֹ הַמְּיֻחֶדֶת לְהוֹכִיחַ אֶת הַצִּבּוּר וּלְעוֹרְרוֹ לְתַקֵּן אֶת דְּרָכָיו. הַמַּגִּיד נָהַג לְשַׁלֵּב בִּדְרָשׁוֹתָיו מַעֲשִׂיּוֹת וּמְשָׁלִים, שֶׁמָּשְׁכוּ אֶת אָזְנֵי הַשּׁוֹמְעִים וְכָבְשׁוּ אֶת לִבָּם, וְאָז הָיָה מֵפִיק אֶת הַלֶּקַח וּמַמְטִיר עַל רָאשֵׁיהֶם אֶת אֵשׁ תּוֹכַחְתּוֹ.

 

כַּאֲשֶׁר נוֹדַע בָּעִיר סְלוֹנִים כִּי הַמַּגִּיד הַיָּדוּעַ יִדְרֹשׁ בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת הַמֶּרְכָּזִי, הִתְאַסֵּף קָהָל גָּדוֹל לְהַקְשִׁיב לִדְרָשָׁתוֹ. גַּם הַמָּרָא-דְּאַתְרָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ-אַיְּזִיק שַׁפִּירָא (שֶׁנּוֹדַע בְּכִנּוּיוֹ 'רַבִּי אַיְּזִיל חָרִיף'), בָּא לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ, בְּבַקְּשׁוֹ לִתְהוֹת מִקָּרוֹב עַל קַנְקַנּוֹ שֶׁל הַמַּגִּיד הַנּוֹדָע, שֶׁרַבִּים הִלְּלוּ וְשִׁבְּחוּ אֶת דְּרָשׁוֹתָיו.

 

מִשֶּׁרָאָה הַמַּגִּיד אֶת רַב הָעִיר בְּתוֹךְ הַקָּהָל, הֶחְלִיט שֶׁלֹּא לְסַפֵּר שׁוּם מַעֲשִׂיָּה בִּדְרָשָׁתוֹ, אֶלָּא פָּתַח אֶת דְּבָרָיו בְּכַמָּה מַאַמְרֵי חֲזַ"ל, וּכְדַרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ הֵחֵל לִזְרֹק מָרָה בַּשּׁוֹמְעִים וְלִירוֹת בָּהֶם דִּבְרֵי תּוֹכָחָה קָשִׁים כְּגִידִים, עַל שֶׁאֵינָם נִזְהָרִים בְּמִצְווֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם וּבִדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְעַל שֶׁהֵם נִכְשָׁלִים בְּלָשׁוֹן-הָרַע וּרְכִילוּת, מוֹצִיאִים לַעַז אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, וְעוֹד כָּהֵנָה וְכָהֵנָה.

 

הַקָּהָל שֶׁגָּדַשׁ אֶת בֵּית-הַמִּדְרָשׁ הִקְשִׁיב לַדְּבָרִים בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן, כְּמִי שֶׁמְּקַבֵּל נְזִיפָה חֲמוּרָה וְיוֹדֵעַ שֶׁהַדָּבָר מַגִּיעַ לוֹ. כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה זָע הַמָּרָא-דְּאַתְרָא עַל מְקוֹמוֹ בְּאִי-נוֹחוּת. דַּעְתּוֹ לֹא הָיְתָה נוֹחָה מִסִּגְנוֹן הַדְּבָרִים הֶחָרִיף וּמֵהַטּוֹן הַקָּשֶׁה שֶׁבּוֹ נֶאֶמְרוּ.

 

לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַמַּגִּיד אֶת דְּרָשָׁתוֹ, נִגַּשׁ אֶל הָרַב כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת חַוַּת-דַּעְתּוֹ עַל דְּבָרָיו חוֹצְבֵי הַלֶּהָבוֹת וְעַל הָרֹשֶׁם שֶׁעָשׂוּ עַל הַשּׁוֹמְעִים. הֵישִׁיר אֵלָיו רַבִּי אַיְּזִיל מַבָּט נוֹקֵב. "שָׁמַעְתִּי כִּי כְּבוֹדוֹ רָגִיל לְסַפֵּר מַעֲשִׂיּוֹת בְּתוֹךְ דְּרָשׁוֹתָיו", פָּתַח וְאָמַר, "וּמִכֵּיוָן שֶׁהַפַּעַם שִׁנָּה מִמִּנְהָגוֹ וְנִמְנַע מִלְּסַפֵּר מַעֲשִׂיָּה כָּלְשֶׁהִי, אֲסַפֵּר אֲנִי לוֹ מַעֲשִׂיָּה":

 

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד מִמַּלְאֲכֵי מַעְלָה שֶׁיָּרַד לָעוֹלָם הַזֶּה, בִּרְצוֹתוֹ לְהַכִּיר אֶת בְּנֵי-הָאָדָם. נִזְדַּמֵּן לְעִיר גְּדוֹלָה; רָאָה אֶת בָּתֶּיהָ הַיָּפִים, אֶת בָּתֵּי-הַחֲרֹשֶׁת, אֶת גִּנּוֹתֶיהָ וּפַרְדֵּסֶיהָ וְאֶת כָּל שְׁאָר תַּעֲנוּגוֹת הָעוֹלָם. מָצְאוּ הַדְּבָרִים חֵן בְּעֵינָיו וְנֶהֱנָה הֲנָאָה מְרֻבָּה.

 

בֵּינְתַיִם נֶאֶסְפוּ סְבִיב הַמַּלְאָךְ כַּמָּה יְהוּדִים, וְהוּא סִפֵּר לָהֶם כִּי הוּא שָׂמֵחַ מְאוֹד לְהַכִּיר אֶת הָעִיר הַזֹּאת, לְהִתְעַנֵּג מִיָּפְיָהּ וְלִפְגֹּשׁ אֶת אֲנָשֶׁיהָ.

 

לְפֶתַע נִגַּשׁ אֶל הַמַּלְאָךְ גּוֹי גַּס וּפָשׁוּט, בְּמַדֵּי שׁוֹטֵר, וְדָרַשׁ מִמֶּנּוּ לְהַצִּיג תְּעוּדָה מְזַהָה. הַמַּלְאָךְ לֹא הִכִּיר אֶת שְׂפָתוֹ שֶׁל הַשּׁוֹטֵר, וְעַל-כֵּן לֹא הֵבִין אֶת דְּרִישָׁתוֹ. פָּנָה אֶל הַיְּהוּדִים סְבִיבוֹ וּבֵרֵר מָה רְצוֹנוֹ שֶׁל הַשּׁוֹטֵר. הִסְבִּירוּ לוֹ הַיְּהוּדִים כִּי הוּא מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת תְּעוּדָה מְזַהָה, כְּדֵי לָדַעַת מַה שְּׁמוֹ וְשֵׁם-מִשְׁפַּחְתּוֹ, מֵהֵיכָן בָּא וּלְאָן פָּנָיו מוּעָדוֹת.

 

תָּמַהּ הַמַּלְאָךְ וְשָׁאַל אֶת הַיְּהוּדִים הַמַּקִּיפִים אוֹתוֹ לְשֵׁם-מָה צָרִיךְ הַגּוֹי לָדַעַת אֶת שְׁמוֹ וְאֶת סֵדֶר מַסָּעוֹ.

 

הֵשִׁיבוּ לוֹ כִּי זֶה הַסֵּדֶר וְאֵלֶּה הֵם חֻקֵּי הַמִּשְׁטָר. "בְּאַרְצֵנוּ סוֹבְבִים לֹא-מְעַט גַּנָּבִים, גַּזְלָנִים וְרוֹצְחִים, וּכְדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַבְּרִיּוֹת לְהִזָּהֵר מֵהֶם, דְּרוּשָׁה תְּעוּדָה מְזַהָה לְכָל אָדָם, כְּדֵי לָדַעַת אֶת מִדַּת יָשְׁרוֹ", הוֹסִיפוּ הַיְּהוּדִים וְהִטְעִימוּ.

 

"וְגוֹי זֶה הוּא-הוּא הַמֻּפְקָד עַל כָּל עִנְיְנֵי הַחֹק וְהַיֹּשֶׁר?!", בִּטֵּא הַמַּלְאָךְ בְּקוֹל אֶת תְּהִיָּתוֹ.

 

"לֹא", נַעֲנוּ הַסּוֹבְבִים, "מֵעַל שׁוֹטֵר זֶה עוֹמֵד מְפַקֵּד הַמִּשְׁטָרָה, וְהוּא הַנּוֹשֵׂא בָּאַחֲרָיוּת לְסִדְרֵי-הַחַיִּים בְּאַרְצֵנוּ".

 

לֹא נָחָה דַּעְתּוֹ שֶׁל הַמַּלְאָךְ וְהוּא הוֹסִיף לִתְהוֹת גַּם עַל טִיבוֹ שֶׁל מְפַקֵּד הַמִּשְׁטָרָה. הֻסְבַּר לוֹ כִּי מֵעַל מְפַקֵּד הַמִּשְׁטָרָה עוֹמֵד שַׂר-הַמָּחוֹז הַנִּכְבָּד.

 

"וּמִיהוּ אוֹתוֹ שַׂר-הַמָּחוֹז?", חָקַר הַמַּלְאָךְ.

 

"שַׂר-הַמָּחוֹז הִתְמַנָּה עַל-יְדֵי הַקֵּיסָר יָרוּם-הוֹדוֹ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ!", הֵשִׁיבוּ לוֹ.

 

"וּמַה טִּיבוֹ שֶׁל הַקֵּיסָר יָרוּם-הוֹדוֹ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁעַל-פִּיו יִשַּׁק דָּבָר וּבְמִצְוָתוֹ יְמֻנּוּ שָׂרִים וְשׁוֹטְרִים שֶׁתַּפְקִידָם לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַסֵּדֶר וְהַיֹּשֶׁר בַּמְּדִינָה?", הוֹסִיף הַמַּלְאָךְ לַחְקֹר וְלִדְרֹשׁ.

 

הִתְבַּלְבְּלוּ מְעַט הַסּוֹבְבִים מֵהַשְּׁאֵלָה הַיְּשִׁירָה, וּבְגִמְגּוּם קַל הֵשִׁיבוּ כִּי "'הַקֵּיסָר… הַקֵּיסָר הוּא גִּבּוֹר מִלְחָמָה, אֲשֶׁר בְּכוֹחוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ נִהֵל מִלְחָמוֹת גְּדוֹלוֹת, הָרַג אֶת שׂוֹנְאָיו, עַד שֶׁכָּבַשׁ אֶת הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ".

 

מִלֵּא הַמַּלְאָךְ פִּיו שְׂחוֹק וְאָמַר: "הַאִם נִסְתַּתְּרָה בִּינַתְכֶם?! אִישׁ אֲשֶׁר רָצַח רִבְבוֹת בְּנֵי-אָדָם מְמַנֶּה שַׂר-מָחוֹז הַמְּמַנֶּה אֶת מְפַקֵּד הַמִּשְׁטָרָה, הָעוֹמֵד מֵעַל הַשּׁוֹטְרִים, שֶׁתַּפְקִידָם לְהַבְטִיחַ חַיִּים מְתֻקָּנִים שֶׁל יֹשֶׁר וְצֶדֶק בַּמְּדִינָה?!".

 

כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד הַמַּגִּיד קָפוּא בִּמְקוֹמוֹ וְהֶאֱזִין לַדְּבָרִים בְּפָנִים חֲתוּמוֹת. וּכְאִלּוּ צָרִיךְ הָיָה מְשַׁל הַתּוֹכָחָה הַנּוֹקֵב שֶׁל רַבִּי אַיְּזִיל פֵּרוּשׁ, הִשְׁלִים גַּם אֶת הַנִּמְשָׁל:

 

"כְּבוֹדוֹ בָּא לְהַטִּיף מוּסָר לִיהוּדֵי סְלוֹנִים, עַל שֶׁהֵם מוֹצִיאִים מִפִּיהֶם דִּבְרֵי דִּבָּה, רְכִילוּת וְלָשׁוֹן-הָרַע, בְּעוֹד הוּא-עַצְמוֹ נִכְשָׁל בְּעִנְיָן זֶה מַמָּשׁ, בְּהוֹצִיאוֹ לַעַז עַל קְהִלָּה שְׁלֵמָה!"…

סיפור שלישי

עָגְמַת-נֶפֶשׁ רַבָּה נִגְרְמָה לַצַּדִּיק רַבִּי מִיכְל מִזְּלוֹטְשׁוֹב בְּשֶׁל הַתַּקָּלוֹת הַמּוּזָרוֹת שֶׁפְּקָדוּהוּ הַפַּעַם. הָיָה זֶה יוֹם שִׁשִּׁי, וְהוּא הָיָה בְּדַרְכּוֹ אֶל רַבּוֹ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, אֶצְלוֹ קִוָּה לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.

 

זֶה עַתָּה חָלְפָה מִרְכַּבְתּוֹ עַל פְּנֵי כְּפָר קָטָן, שֶׁשְּׁמוֹ יָצָא בְּכָל הַסְּבִיבָה, לָאו דַּוְקָא לְשֶׁבַח. בַּכְּפָר הַזֶּה הִתְגּוֹרֵר יְהוּדִי שֶׁהַכֹּל הִכִּירוּהוּ כְּאָדָם רַע-מַעֲלָלִים. הַפּוּנְדָּק שֶׁל הַכְּפָר, שֶׁשִּׁמֵּשׁ גַּם בֵּית-מְזִיגָה, הָיָה נָתוּן בְּיָדָיו בַּחֲכִירָה, וְהוּא לֹא הָיָה מֵנִיחַ לְשׁוּם יְהוּדִי לְהִתְאַכְסֵן בּוֹ. הַיְּהוּדִים בָּאֵזוֹר נִמְנְעוּ מִלְּהַצִּיג אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם עַל מִפְתַּן הַבַּיִת, וְאִלּוּ עֲבוּר הַזָּרִים הֶעֱמִיד בַּעַל הַפּוּנְדָּק שׁוֹמֵר מְיֻחָד שֶׁדָּאַג לְהַרְחִיקָם מֵהַסְּבִיבָה.

 

עֶגְלַת הַצַּדִּיק רַבִּי מִיכְל לֹא הִרְחִיקָה מֵהַכְּפָר, וְהִנֵּה נִשְׁבַּר אוֹפַן הָעֲגָלָה. הָעֶגְלוֹן נֶאֱלַץ לִטֹּל עִמּוֹ אֶת הָאוֹפַן הַשָּׁבוּר אֶל הַכְּפָר כְּדֵי לְתַקְּנוֹ. מְלֶאכֶת הַתִּקּוּן נִמְשְׁכָה זְמַן רַב, אַךְ רַבּוֹת מַחְשָׁבוֹת בְּלֵב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָּקוּם. הָעֲגָלָה לֹא הִסְפִּיקָה לִנְסֹעַ אֶלָּא דַּקּוֹת מְעַטּוֹת, כְּשֶׁלְּפֶתַע נִשְׁבַּר גַּם הָאוֹפַן הַשֵּׁנִי.

 

עַתָּה הָיָה בָּרוּר לְרַבִּי מִיכְל, שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם מְעַכְּבִים אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת הַשַּׁבָּת בַּכְּפָר. הָעֶגְלוֹן נִסָּה לְהָנִיאוֹ מִמַּחְשַׁבְתּוֹ זוֹ בְּאָמְרוֹ, שֶׁהַיְּהוּדִי הָרָשָׁע יְגָרְשֵׁם כִּכְלָבִים, וַחֲבָל לְהִתְבַּזּוֹת וְלִזְכּוֹת בִּמְנַת חֲרָפוֹת וְגִדּוּפִים. אוּלָם הַצַּדִּיק הִבִּיעַ אֶת בִּטְחוֹנוֹ, כִּי הֵם יַעֲשׂוּ אֶת הַשַּׁבָּת בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי.

 

מַטְבְּעוֹת כֶּסֶף יְחִידוֹת שֶׁשֻּׁלְשְׁלוּ לְיָדָיו שֶׁל הַשּׁוֹמֵר, עֲשָׂאוּהוּ כְּחֵרֵשׁ לֹא יִשְׁמַע וּכְעִוֵּר לֹא יִרְאֶה, וְהַצַּדִּיק וּמְלַוֵּהוּ נִכְנְסוּ הַיְשֵׁר אֶל הַפּוּנְדָּק וּבִקְּשׁוּ אֶת רְשׁוּת בְּעָלָיו לִשְׁהוֹת בַּמָּקוֹם בְּיוֹם שַׁבַּת-קֹדֶשׁ.

 

"מִי הִכְנִיס אֶתְכֶם לְכָאן?!", צָעַק לְעֶבְרָם הָאִישׁ.

 

רַבִּי מִיכְל לֹא הִתְרַגֵּשׁ כְּלָל מִצַּעֲקוֹתָיו. "אוֹפַן הָעֲגָלָה שֶׁלָּנוּ נִשְׁבַּר לְיַד הַכְּפָר, וְאָנוּ מְבַקְּשִׁים לִשְׁבּוֹת כָּאן בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", אָמַר בְּנַחַת.

 

"הִסְתַּלְּקוּ מִכָּאן מִיָּד, לִפְנֵי שֶׁאֲשַׁסֶּה בָּכֶם אֶת כַּלְבִּי", הִשְׁתּוֹלֵל הָאִישׁ, כְּשֶׁפָּנָיו אֲדֻמּוֹת מִזַּעַם.

 

רַבִּי מִיכְל, בְּקוֹל רָגוּעַ וְשָׁלֵו, הֱשִׁיבוֹ: "אֵינֶנּוּ מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ לֹא אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה, רַק לִשְׁבּוֹת כָּאן".

 

דְּבָרָיו הַשְּׁלֵוִים וַאֲרֶשֶׁת פָּנָיו הָאֲצִילִית פָּעֲלוּ אֶת פְּעֻלָּתָם בְּצוּרָה מַדְהִימָה. זַעֲמוֹ שֶׁל הָאִישׁ שָׁכַךְ מְעַט, וּלְהַפְתָּעַת הָעֶגְלוֹן נֵאוֹת לָהֶם, וְהֶעֱמִיד לִרְשׁוּתָם חֶדֶר לְמֶשֶׁךְ הַשַּׁבָּת.

 

"אֵינֶנִּי זָקוּק שֶׁתְּשַׁלְּמוּ לִי", אָמַר לְאוֹרְחָיו, "רַק זֹאת אֲבַקֵּשׁ מִכֶּם, שֶׁלֹּא תְּסַפְּרוּ לְאִישׁ שֶׁהִתְאָרַחְתֶּם בְּבֵיתִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁתָּרֵשׁ כָּאן הַמִּנְהָג הָרַע שֶׁל הַכְנָסַת אוֹרְחִים"…

 

הַשַּׁבָּת עָבְרָה עֲלֵיהֶם בִּמְנוּחָה יַחֲסִית. רַבִּי מִיכְל וּמְלַוֵּהוּ קִדְּשׁוּ עַל הַיַּיִן שֶׁהָיָה עִמָּם וְסָעֲדוּ אֶת לִבָּם בִּמְעַט הַמָּזוֹן שֶׁנִּשְׁאַר בִּידֵיהֶם. אֶת בַּעַל-הַבַּיִת כִּמְעַט לֹא רָאוּ בְּמֶשֶׁךְ הַשַּׁבָּת. הוּא הָיָה עָסוּק בְּעִנְיָנָיו וְהִתְעַלֵּם לַחֲלוּטִין מִנּוֹכְחוּתָם שֶׁל אוֹרְחָיו. הֵם דַּוְקָא שָׂמְחוּ עַל כָּךְ, שֶׁכֵּן חָשְׁשׁוּ שֶׁמָּא יַפְרִיעַ אֶת שַׁבָּתָם.

 

כְּשֶׁהִגִּיעַ רַבִּי מִיכְל לַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, שְׁאָלוֹ רַבּוֹ הֵיכָן עָשָׂה אֶת הַשַּׁבָּת. נִכַּר הָיָה שֶׁהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב מַאֲזִין הֵיטֵב לְתֵאוּרוֹ שֶׁל תַּלְמִידוֹ עַל אוֹתוֹ יְהוּדִי, בַּעַל הַפּוּנְדָּק. עֵינָיו הַטְּהוֹרוֹת הָיוּ נְעוּצוֹת בִּנְקֻדָּה כָּלְשֶׁהִי בֶּחָלָל, וְהוּא שָׁקַע בְּמַחְשָׁבוֹת. אַךְ רַבִּי מִיכְל לֹא יִחֵס לְכָךְ חֲשִׁיבוּת מְיֻחֶדֶת.

 

בְּדַרְכּוֹ חֲזָרָה, כְּשֶׁהִגִּיעַ לָעִיר הַסְּמוּכָה לְאוֹתוֹ כְּפָר, מָצָא אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי, בּוֹכִיָּה, עוֹמֶדֶת עִם עֲגָלָה בְּשַׁעַר הָעִיר. לְתַדְהֵמָתוֹ אָמְרָה לוֹ, כִּי בַּעֲלָהּ נִפְטַר וּמֻטָּל בָּעֲגָלָה, וְלִפְנֵי מוֹתוֹ צִוָּה עָלֶיהָ לְהַמְתִּין בְּשַׁעַר הָעִיר לָאִישׁ שֶׁשָּׁבַת אֶצְלָם בְּשַׁבָּת וּלְגַלּוֹת לוֹ אֶת סוֹדוֹ.

 

הָאִשָּׁה סִפְּרָה לוֹ, כִּי בַּעֲלָהּ הָיָה צַדִּיק גָּדוֹל, שֶׁהִסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ כָּל יָמָיו. הִיא צִיְּנָה שֶׁלֹּא תּוּכַל לְסַפֵּר לוֹ עַל כָּל צִדְקוֹתָיו, רַק זֹאת שֶׁיֵּשׁ בָּעִיר יְהוּדִי שֶׁיָּדוּעַ כְּמַכְנִיס אוֹרְחִים וּכְבַעַל צְדָקָה גָּדוֹל, שֶׁהוּא עַצְמוֹ הָיָה יְהוּדִי רָגִיל לְגַמְרֵי, אֶלָּא שֶׁבַּעֲלָהּ שִׁלֵּם לוֹ עֲבוּר כָּל מַעֲשֵׂי הַצְּדָקָה שֶׁעָשָׂה, מִבְּלִי שֶׁאִישׁ יֵדַע עַל כָּךְ.

 

רַבִּי מִיכְל נֶחְרָד וּמִהֵר לְהִכָּנֵס הָעִירָה וּלְסַפֵּר לַתּוֹשָׁבִים עַל הַגִּלּוּי. הוּא מָצָא אֶת הָאֲנָשִׁים שְׂמֵחִים וְצוֹהֲלִים עַל שֶׁנִּפְטְרוּ מֵאוֹתוֹ רָשָׁע, הֵם גַּם תִּכְנְנוּ לְבַקֵּשׁ מֵאֵשֶׁת הַנִּפְטָר סְכוּם גָּבוֹהַּ עֲבוּר הַקְּבוּרָה, כְּדֵי לְכַפֵּר עַל כָּךְ שֶׁבְּחַיָּיו לֹא נָתַן פְּרוּטָה לְשׁוּם עִנְיָן יְהוּדִי, כְּפִי שֶׁהִתְבַּטְּאוּ.

 

רַבִּי מִיכְל מִהֵר לְהַסּוֹת אֶת הַנּוֹכְחִים, וְסִפֵּר לָהֶם אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה. בַּתְּחִלָּה גִּחֲכוּ הָאֲנָשִׁים לְמִשְׁמַע דְּבָרָיו, וְאוּלָם, כְּשֶׁקָּרְאוּ לְבַעַל הַצְּדָקָה וְהַלָּה נִכְנַס בְּפָנִים נְפוּלוֹת וְאִמֵּת לָהֶם אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה, נִתְמַלְּאוּ פַּחַד וַחֲרָדָה.

 

בְּבֹשֶׁת-פָּנִים הָלְכוּ אֶל הָאִשָּׁה וְהִצִּיעוּ לַעֲרֹךְ לַנִּפְטָר לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת, כְּדֵי לְכַפֵּר בְּכָךְ עַל שֶׁזִּלְזְלוּ בָּאִישׁ בְּחַיָּיו וְלֹא יָדְעוּ עַל צִדְקוּתוֹ הַגְּדוֹלָה. אַךְ הָאִשָּׁה הֶרְאֲתָה לָהֶם אֶת צַוָּאַת בַּעֲלָהּ, שֶׁבָּהּ נִכְתַּב, כִּי כְּשֶׁהָעֲגָלָה תִּכָּנֵס לָעִיר, יָבוֹאוּ לְעֻמָּתָהּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים זָרִים, וְרַק הֵם יִתְעַסְּקוּ בִּקְבוּרָתוֹ.

 

וְכָךְ הָיָה. כְּשֶׁהָעֲגָלָה נִכְנְסָה הָעִירָה, הוֹפִיעוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בִּלְתִּי-מֻכָּרִים, וְהֵם הִתְעַסְּקוּ בַּהֲכָנָתוֹ שֶׁל הַנִּפְטָר לִקְבוּרָה. אִישׁ מִלְבַדָּם לֹא נָגַע בּוֹ.

 

לְאַחַר הַקְּבוּרָה הִסְתּוֹדֵד רַבִּי מִיכְל עִם הַשְּׁנַיִם לְדַקּוֹת אֲחָדוֹת, וְאַחַר-כָּךְ נֶעֶלְמוּ כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאוּ. לְאַנְשֵׁי הָעִיר הִסְכִּים הַצַּדִּיק לְגַלּוֹת רַק זֹאת, שֶׁאֶחָד מִן הַשְּׁנַיִם הָיָה אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא.