פרשת במדבר

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" (א, א)

בשלשה דברים ניתנה תורה באש במים ובמדבר.

הקו האופייני של עם-ישראל הוא זה, שמיום היותו לעם גילה תמיד מסירות-נפש בעד תורתו ואמונתו. בני-ישראל הלכו אל הגרדומים ומוקדות-האש, נתנו צוואריהם לשחיטה, קפצו לתוך הים ומסרו את חייהם – כל אימת שהכריחו אותם רשעי האומות לבגוד בתורתם ובאמונתם.

כח זה ותכונה זו של עם-ישראל באו לידי גילוי עיקרי בשלושה מאורעות של דברי-ימי-העם. אברהם, אבי האומה, נזרק לכבשן-האש בעד אמונתו הטהורה אשר הפיץ בקרב בני-האדם, ובזה נטע את הכח של מסירות-נפש בבניו אחריו. ואם היה זה צעד של יחיד נעלה מורם-מעם, הרי בא המאורע השני של קריעת ים-סוף – שאז קפץ עם שלם אל תוך הים הסוער, לפי ציווי האל – "ויסעו". אם היה זה רק נסיון של-רגע, הרי בא המאורע השלישי, כאשר בני-ישראל הלכו למדבר-שממה שורץ חיות רעות ונחשים ועקרבים, ללא מזון ומים, לתקופה ממושכת – רק מתוך אהבתם ומסירותם לאלהים ולנביאו, כפי שאמר הכתוב: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב, ב).

הודות לשלושת הנסיונות הללו, של "אש" הכבשן, "מים" של ים-סוף וה"מדבר" שבו הלכו בני-ישראל תוך מסירות-נפש בעד דבר האלהים – ניתנה להם התורה כקנין עולם. שלושת הנסיונות הללו הינם הערובה הבטוחה ביותר לקיומו הנצחי של עם ישראל.

"מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל"(א,ג)

מכיוון שמתמלאות לאדם עשרים שנה הריהו נעשה בן-עונשין גם מצד בית-דין של מעלה, ואז מתחילה מלחמת-היצר האמתית והאדם נעשה בבחינת יוצא-צבא, דרוך ומוכן תדיר ללחום נגד היצר-הרע, שכן "הבא להרגך השכם להרגו". הוא אשר אמרו חכמינו: "בן עשרים לרדוף" (אבות פ"ה מכ"א) – כיוון שמגיע אדם לגיל עשרים שנה, מתחילים לרדפו בבית-דין של מעלה על חטאיו, ולפיכך עליו להתגבר ולרדוף את היצר-הרע. אף שהיו בני עשרים שכבר נענשים בידי שמים, בכל-זאת היו ראויים להיות יוצאי-צבא ולהצטרף למלחמה, אשר בה נאמר: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב אל ביתו" (דברים כ, ח) ואמרו על כך חכמינו: "ירא מעבירות שבידו" (סוטה מ"ג) – לפי שהיו כולם צדיקים ולא היה בהם שום חטא.

"כאשר צוה ה את משה ויפקדם במדבר סיני" (א, י"ט)

והלא מן הדין היה הכתוב צריך לומר להיפך: "ויפקדם במדבר סיני כאשר צוה ה את משה"?

ברם, נשמותיהם של ישראל הן המהוות את התורה. כל אדם מישראל הנהו אות מן התורה, כפי שמצינו בספרים שראשי-תיבות של "ישראל" הם: יש ששים ריבוא אותיות לתורה. יוצא איפוא שכאשר פקד משה את ישראל היה לומד בזה את התורה. הוא אשר אמר הכתוב: "כאשר צוה ה את משה" – כשם שלמד משה את התורה מאשר צוה אותו השם-יתברך, כך למד את התורה גם כאשר "ויפקדם במדבר סיני".

"בני נפתלי תולדותם למשפחתם" (א, מ"ב)

אצל כל השבטים נאמר "לבני", פרט לנפתלי שנאמר אצלו "בני", ויש להבין ענינו של דבר?

ברם, המיפקד הנוכחי הרי נועד לקבוע את מספרו של כל שבט לחוד, שכן מפקד כללי כבר נערך באותה שנה והסיכום היה עתה כמקודם (עיין רש"י). נמצא שהיה צורך לפקוד כל שבט ושבט ולקבוע את מספר נפשותיו. אבל לאחר שכבר נפקדו כל השבטים ונשאר רק שבט נפתלי, כבר היו יודעים ממילא את מספר נפשותיו, בהתאם למיפקד הכללי הקודם, ולא היה עוד צורך לפקדו. לפיכך לא נאמר "לבני" כי אם "בני נפתלי" – שכבר נתברר ממילא מה מספרם של אלה.

"ואתה הפקד את הלוים" (א, נ)

בעל-הטורים אומר על כך, שאנו מוצאים פעמיים במסורה את המלה "הפקד": פעם אחת בפסוק שלפנינו:

"הפקד את הלויים" ופעם שנית בתהילים: "הפקד עליו רשע" (פרק קט"ו). מכאן רמז לדברי חכמים שאמרו: "אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה". "נעשה הרשע מלמעלה" – כף החובה עולה למעלה וכף הזכות יורדת למטה, שכן אמרו חכמינו: "העולה לגדולה מוחלין לו כל עוונותיו", וכששוקלין את זכויותיו וחובותיו על כפות-המאזנים, עולה כף החובה למעלה, לפי שהיא ריקה.

ואלה תולדות אהרן ומשה…ואלה שמות בני אהרן (ג-ב)

אינו מזכיר אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה,לפי שלמדן תורה,מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (רש"י)

הרב אברהם קלמנוביץ ז"ל, היה ראש ישיבה ידוע באמריקה,וסיפרו בו, כי היה זה החפץ חיים שדחף אותו למעשה המבורך של פתיחת ישיבה. והנימוק שהיה בפי החפץ חיים להרב קלמנוביץ: אם תשב ותלמד לבדך,כמה תספיק ללמוד בימי חייך? תלמד עשר פעמים ש"ס, או עשרים פעמים. אבל אם תפתח ישיבה, יהיו לך אלף פעמים ש"ס, כי אין שום אפשרות להספיק לעשות בחיים מצוות כה רבות כמו מי שמזכה את הרבים! משל למה הדבר דומה – הוסיף ואמר לו החפץ חיים – לסנדלר, כמה זוגות נעלים מסוגל הסנדלר לייצר בשבוע? אבל אם בא מישהו ופותח בית חרושת לנעלים, הריהו מייצר בשבוע אחד מה שהסנדלר לא מספיק לייצר בכמה וכמה שנים. כך הדבר, אם מישהו פותח ישיבה, אזי הוא מזכה את הרבים, מקים עולה של תורה ומעמיד תלמידים הרבה, והש"ס נלמד עשרות ומאות פעמים, ומכל זה גדולות ורבות הן הזכויות של מקים הישיבה!… (שאל אביך ויגדך).

"וימת נדב ואביהו לפני ה' בהקריבם אש זרה… ובנים לא היו להם"(ג,ד)

לא מתו נדב ואביהוא לא על שלא היו להם בנים. באמת היה חטאם בזה שהקריבו אש זרה, אלא אלמלי היו להם בנים היה העונש נדחה לדורות אשר יבואו אחריהם, כפי שנאמר: "פוקד עוון אבות על בנים" (שמות ל"ד, ז), אך מכיוון שלא היו להם בנים נענשו הם עצמם. לפיכך אמר כאן הכתוב: "ובנים לא היו להם".למה נאמר "וימת" בלשון יחיד, ולא "וימותו" בלשון רבים? ברם, הלא אמרו חכמינו: "לא מתו נדב ואביהו אלא על שלא היו להם נשים", אם-כן הרי היה כל אחד מהם בבחינת "פלג-גוף", ורק שניהם ביחד היוו גוף שלם, ועל-כן נחשבו שניהם כגוף אחד ויאה להם לשון יחיד. זה גם מובנים של דברי הכתוב: "ובנים לא היו להם" – מאחר שלא נשאו להם נשים ולא העמידו בנים, יאה לומר על שניהם "וימת" בלשון יחיד.

"הקרב את מטה לוי" (ג, ו)

הדא הוא דכתיב: צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. שני מיני צדיקים הם – יש צדיק שהוא טרוד תדיר בדביקות ובעבודתו הקדושה, אבל רק בינו לבין עצמו מבלי שיטרח כלל להשפיע מצדקותו גם על הזולת. צדיק כגון זה נמשל ל"ארז", שהוא אילן גדול וכביר, אבל אינו נושא פרות, כך גם צדיק זה גדול בתורה ובעבודתו רק לעצמו ואינו נוקף אצבע כדי להרבות עוד צדיקים בעולם. מאידך יש צדיק אחר, שנמשל ל"תמר", אשר הוא גם גבוה וכביר וגם מפריח פרי, כן גם הוא פורח ומפריח אחרים, מביא אנשים לידי תשובה ומקרבם אל אביהם שבשמים, הארז בלבנון אינו אלא בבחינת "ישגה" – שהוא משגשג רק בשביל עצמו, ואילו התמר הוא בבחינת "יפרח" – שהוא פורח ומשפיע טובה לעולם.

שבט לוי, אף שהיו עוסקים בתורה ובעבודה, בכל-זאת היו גם הם כתמר הזה, שהיו מורים את תורת ה לאחרים – "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" – וקירבו את הבריות למקום – "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

"פקד את בני לוי לבית אבתם" (ג, ט"ו)

מה טעם לא נאמר במנין הלויים "לגולגלותם", כפי שנאמר במנין בני ישראל?

ברם, אמרו חכמינו ששכיח כי יוולד תינוק בעל שתי גולגלות, אלא שאינו שכיח כי יחיה למעלה משנים-עשר חודש. הי לכך, בני ישראל שנמנו מבן עשרים שנה ומעלה, אפשר היה למנותם לפי הגולגלות. אבל בני לוי שנמנו מבן חודש ומעלה, הרי אפשר היה שיימצא ביניהם תינוק בעל שתי גולגלות, ואלמלי היו מנויים "לגולגלותם" היה תינוק כזה נחשב לשנים ושוב לא היו יודעים את מספרם המדוייק של האנשים. על-כן לא נאמר אצל בני לוי "לגולגלותם", לפי שבאמת לא נמנו לפי הגולגלות אלא לפי הגופים.

"מבן חדש ומעלה" (ג, ט"ו)

משיצא מכלל נפלים הוא נמנה לקרוא שומר משמרת הקודש. למדו הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן.

להלן אצל בכור נאמר גם כן: "מבן חודש ומעלה" (פסוק מ) ואומר שם רש"י : "משיצא מכלל ספק נפלים". מה ראה רש"י לשנות את הלשון? ברם, לפי שיטתו (בבא קמא י"א) ציוותה תורה לפדות את הבכור רק אחרי שלושים יום, משום שאז בטוחים אנו כי איננו נפל, שכן עד שלושים כל וולד הוא בחזקת ספק נפל ומכאן ואילך הוא יוצא מספק זה. לפיכך גם אומר רש"י להלן אצל בכור, שנמנו "מבן חודש ומעלה", משום שאז כבר יצא מכלל "ספק נפלים".

אבל כאן אצל הלווים הלא נערך המנין "על פי ה" – שהלך משה ועמד על פתח כל אהל ואהל ובת קול יצאה מן האהל ואמרה: כך וכך תינוקות יש באהל זה (ראה רש"י פסוק ט"ז) – אם כן ממילא לא היה מקום לחשוש לספק נפל, שהרי לגבי שמים אין שום ספקות (מי איכא ספיקא כלפי שמיא), אלא כך היה רצון השם-יתברך למנותם מבן חודש ומעלה. לפיכך אומר רש"י כאן, בתור קביעת עובדא בלבד ולא בתור פירוש טעם על הפסוק, שבאמת "משיצא מכלל נפלים הוא נקרא להיות שומר משמרת הקודש" ואפילו עדיין לא מלאו לו שלושים יום, אם רק לא היה בעצם נפל – ובשמים הלא ידוע דבר זה בלי כל ספק – כבר היה ראוי להימנות בתור שומר, שכן "למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן". ואם בכל זאת לא היה נמנה אלא מבן חודש ומעלה, הרי זה רק משום גזירת הכתוב, לפי שכך עלה ברצונו יתברך.

"כל פקודי הלויים…שנים ועשרים אלף" (ג, ל"ט)

מה טעמו של דבר שהיה שבט לוי מועט במספרו מכל יתר השבטים? לפי שבני-ישראל, אשר סבלו ונתענו בשעבוד מצרים, היפרה והירבה אותם השם-יתברך שלא כדרך הטבע, ככתוב: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, י"ב). אבל שבט לוי, שלפי דברי חכמינו לא היה בשעבוד מצרים ולא עבד עבודת פרך, היתה איפוא ילודתו בדרך הטבע וברכת "כן ירבה וכן יפרוץ" לא חלה עליו.

מטעם זה גם לא נמנה שבט לוי ביחד עם כל ישראל, שהרי לא בא המנין אלא להראות גודל חסדיו ונפלאותיו של השם-יתברך, שתוך תקופה קצרה יצאה אומה כה גדולה משבעים נפש שירדו מצרימה; אבל גידולו של שבט לוי הלא היתה בדרך הטבע, מבלי כל נס מפליא, על-כן לא היה כל קשר בין מניינו הוא ומנין בני-ישראל.

מאורי הדורות בראי הפרשה "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד" – מדוע נסמכה פרשת "במדבר" לפרשת "בחוקותי"? בעה"ט [רבי יעקב בר' אשר: נולד בקולוניא שבאשכנז בשנת ה"א ל' (1270 למנינם) לאביו הדגול הרא"ש ונפטר בשנת ק"ג (1343 למנינם)]: בסוף פרשת "בחוקותי" נאמר: "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" – בא ללמדך, אם אין אדם משים עצמו כמדבר אינו יכול לידע תורה ומצות. ואפשר להסביר כוונת בעה"ט בכמה אופנים: [א] מה המדבר יבש ואין בו מים – כך האדם אפילו אם למדן הוא, יחוש עצמו כאילו יבש הוא מתורה [שנמשלה למים] וישאף ללמוד עוד ועוד [ב] מה המדבר הפקר וכ"א דורך עליו – כך האדם יכול להיו כלי קיבול לתורה, רק אם שם עצמו כמי שאינו נחשב. והדבר מכוון לדברי ר' יוחנן (סוטה כא): א"ר יוחנן [מגדולי האמוראים. פעל בדור ב' בא"י וכל אמוראי א"י תלמידיו ותלמידי תלמידיו]: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר (איוב כח/יב) והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה. מדרש תהלים קל: שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. אמר רבי יוסי בר חנינא [אמורא מא"י ומתלמידיו של ר' יוחנן] משום ר' אליעזר בן יעקב [תנא מדור ד' ומתלמידי ר' עקיבא, וזקנו הוא ר' אליעזר בן יעקב מחבר מס' מדות] לעולם אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, משום שנאמר ממעמקים קראתיך. תניא: נמי הכי לעולם לא יעמוד אדם לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל שאין גבהות לפני המקום שנאמר ממעמקים קראתיך ה' וכתיב תפלה לעני כי יעטוף" [ויש לתת הדעת כי "סיני" בגימ' = ענ"י = 130]. במדבר סיני – למה הכתוב מצא לנכון להזכיר זאת, שהרי היה יכול לומר מיד באוהל מועד? – הרבי מקוצק [ר' מנחם מנדל בר' יהודה לייב מורגנשטרן: מתלמידיו הנודעים של החוזה מלובלין. נולד בשנת תקמ"ז (1787 למנינם) ונפטר בן ע"ב שנים]: שכל הלומד ויגע בתורה, יחשוב כאילו עדיין לא למד ולא יגע, כמדבר שיד אדם כמעט ולא נוגעת בו, שלא נעבד ולא נזרע. פרשת במדבר נקראת לרוב בשבת שלפני שבועות – החיד"א [ר' חיים יוסף דוד בר' יצחק זרחיה אזולאי: נולד בירושלים בשנת תפ"ה (1725 למנינם). נכד לר' ישעיה בר' יצחק אזולאי. דור חמישי לר' אברהם בר' מרדכי אזולאי בעל 'חסד לאברהם'. נפטר בשנת תקס"ו (1806 למנינם)]: במדבר סיני [378] = בגימטריא: בשלו"ם. ידוע שניתנה תורה לישראל, כאשר היו כולם בשלום ובלב אחד, שנאמר (שמות יט/ב) ויחן שם ישראל. לפיכך, קורין פרשת במדבר לפני שבועות, שיהיה ביננו שלום בערב מתן תורה. אבות: כָּךְ הִיא דַרְכָּה שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תּאכֵל, וּמַיִם בַּמְּשׁוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן, (תהלים קכח) אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא