"ויחי יעקב בארץ מצרים" (מז – כח)
יעקב מרמז על מידת ה"אמת" – "תתן אמת ליעקב". במידת האמת אפשר לבלות את כל העיתים הקש/ות והמצרים (מלשון מיצר) הקשים ביותר… (חידושי הרי"מ ז"ל) למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד. (רש"י)
מקשים המפרשים מה שנאמר במדרש, כי כל זמן שאחד מן השבטים עוד היה חי, לא היה כל שעבוד? ברם, שיעבוד-הגוף אמנם לא היה, אבל שיעבוד רוחני כבר התחיל מעתה. נסתרה האמת הפנימית, עד שהלב והעינים לא היו רואים ומרגישים אלא רק את הצד החיצוני – והרי זהו עיקר הגלות… (שפת אמת)
דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. (רש"י).
מפני מה ביקש יעקב לגלות את הקץ? כי כאשר יודעים את קץ הגלות, אין הגלות קשה כל-כך. ברם, מן השמים רצו שהגלות תהיה קשה, מבלי ידיעת הקץ, ולפיכך נסתם ממנו… (הרבי ר' בונם ז"ל מפשיסחה)
"ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים" (מז-כט).
חסד שעושים אם המתים הוא חסד של אמת. (רש"י).
העלאתו של יעקב לקבורה בארץ ישראל אינה קרויה חסד של אמת, לפי שיוסף קיבל שכר על כך, שעצמותיו הועלו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאומרת הגמרא: "יוסף זכה לקבור את אביו, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה" (סוטה ט'). ברם, יעקב ביקש ממנו, שאפילו באופן זמני, לפי שעה, לא יקברנו במצרים, כי אם יעלהו מיד עם מותו לקבורה בארץ ישראל; וזהו שפיר חסד של אמת, שכן עצמותיו של יוסף נשארו לפי שעה במצרים, כדי שזכותו תעמוד לישראל בעת קריעת ים סוף – "הים ראה וינוס – מה ראה? ארונו של יוסף".
"ועשית עמדי חסד ואמת" – יהא זה חסד של אמת מה שתעשה עמדי: "אל נ א תקברני במצרים" – שאפילו רק לפי שעה לא תקברני במצריים… (מלא העומר).
כל טובה הנעשית לאדם בעולם הזה, אין יודעים אם אמנם טובה אמיתית היא זו. לפעמים סבור אדם שעשה טובה לחבירו, ולבסוף מתברר שזו היתה רעה, או שיצאה ממנה רעה. לעומת זה, החסד הנעשה למתים, זהו חסד אמיתי, לפי שבוודאי זקוקים הם לו… (אהל יעקב).
ראשי תיבות של "אמת" הם: ארון, מיטה, תכריכים – זהו החסד הנעשה למתים… (מדרש תלפיות).
וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם (מח ח-ט)
המדרשים שואלים וכי לא היה מכירן, והלא בכל יום יושבין ועוסקין בתורה לפניו ועכשיו הוא אומר "מי אלה"? והרי קודם לכן אומר יעקב אבינו "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (שם ה) ועכשיו שואל "מי אלה"? ומפרש רש"י ביקש לברכם ונסתלקה השכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה, "ויאמר מי אלה" מהיכן יצאו אלו שאינן ראויים לברכה? עונה לו יוסף "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" הראה לו שטר אירוסין ושטח כתובה ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקודש ע"כ.
לכאורה צריך להבין מה תשובתו של יוסף לטענתו של יעקב אביו שאין אפרים ומנשה ראויים לברכה בגלל שבעתיד יעבדו עבודה זרה. כיצד מה שמראה יוסף ליעקב אבינו שטר אירוסין ושטר כתובה, מספק את טענת יעקב ועל ידי כך נחה עליו רוח הקודש? והנה, תרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם את הכתוב "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" (בראשית מח ט) "בני הינון דיהב לי מימרא דה כדין כתבא דעליה נסיביתי אסנת ברת דינה ברתך" ע"כ. שיוסף לקח את אסנת בת דינה בת יעקב. אסנת היתה בת דינה בת שכם, וכשנולדה בת זו גירשה יעקב מביתו ותלה לה קמיע בצווארה שכתוב בו שהיא אסנת בת דינה בת יעקב, והושיבה במדבר בתוך סנה, וליכך קראוה "אסנת" ובא מלאך גבריאל והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע ויוסף ראה את הכתב הזה ונשאה ואת הכתב הצניעו. וזהו שאמר לאביו "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" הראה לו את הקמיע ההוא, ע"כ. אך גם לפי האמור לעיל צריך להבין, איך דבר זה סילק את הטענה שלעתיד לבוא יחטאו זרעם של אפרים ומנשה שבגלל כך הם לא היו לכתחילה ראויים לברכה?
אלא, כשיעקב עמד לברך את אפרים ומנשה הוא ראה את העתיד (ראה כלי יקר כאן) שמבניהם יצאו מסיתים ומדיחים לעבודה זרה, לכן חשב שאין הם ראויים לברכה מכיון שמסתכלים גם על העתיד בא יוסף ומבקש רחמים מאת יעקב אביו ואומר לו שלא יסתכל על העתיד אלא על ההוה כיום הם כשרים ונעשו בכשרות על ידי שטר אירוסין ושטר כתובה ואין בהם פסול, ומכון שהיום הם צדיקים ראויים הם לברכה מיד נחה רוח הקודש על יעקב וברכם. ולא עוד. אלא שיוסף מראה ליעקב את אותו קמיע שאשתו היא אסנת בת דינה בת יעקב. על ידי מעשה זה מראה יוסף ליעקב שגם הוא דן את אסנת על פי ההווה ולא על פי העתיד שבזמן שנולדה גירשה מביתו (פד"א פרק לח) שלא יאמרו כל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב ע"כ. ולא דן את אסנת על פי העתיד שעתידה לשמור על צניעותה ולהינשא כדת וכדין ליוסף. אם כן מדוע לגבי אפרים ומנשה אתה דן אותם על פי העתיד ולא על פי ההווה? מיד נחה עליו רוח הקודש וברכם. וכמו שמצינו בגמרא (ראש השנה טז עב) אמר רבי יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר "כי שמע את קול הנער באשר הוא שם", ע"כ. וכן אמרו בבראשית רבה (נג, יד) אמר רבי סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו אמרו פניו ריבון העולמים! אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר? אמר להם עכשיו מה הוא? אמרו לו צדיק אמר להם הנני דן את האדם אלא בשעתו (אור חדש)
"וידגו לרב בקרב הארץ" (מח-טז).
אין מוצאים כלל בתורה, שאפרים ומנשה היו גדולים במספר יותר משאר השבטים, לא במנין שבמדבר ולא במנין שבערבות מואב?
אלא, ברכתו של יעקב היתה "בקרב הארץ" – שבארץ ישראל ידגו לרוב; ואמנם ברכה זו נתקיימה, שכן מייד עם כיבוש ארץ ישראל, עוד לפני חלוקת הארץ, כבר נאמר: "וידברו בני יוסף אל יהושע, מדוע נתת לי נחלה גורל אחד ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה"' (יהושע יז-יד) – בזמן מועט זה של "עד כה", שאנו נמצאים בארץ ישראל, כבר ברכנו הא-ל בעם רב. ויהושע השיב להם על כך: "אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם" (יהושע יז-טו) ואמרו חכמינו, שציוה עליהם לעקור יער עצים, כדי שלא תשלוט בהן עין הרע (בבא בתרא קמ"ח) – לפי שריבוי זה תוך זמן מועט היה לפלא עצום. ברם, זה בא עקב ברכתו של יעקב: "וידגו לרב בקרב הארץ"… (אדרת אליהו פ' ראה).
"בך יברך ישראל לאמר ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה" (מח-כ).
למה יתברכו בני ישראל דווקא באפרים ובמנשה ולא בשני שבטים אחרים?
ברם, יסודה של התורה כולה הוא, שלא יתגאה אדם על חבירו ולא יקנא בו. משראה יעקב אבינו, כי למרות ששיכל את ידיו והקדים את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור, בכל זאת לא נשלטה גאווה על אפרים ולא קנאה על מנשה, כי אם נשארו שניהם כמקודם – אמר, שיהיו כל בני ישראל כך, ללא גאווה וללא קנאה.
ובכן, מה שאומר הכתוב: "וישם את אפרים לפני מנשה" – פירוש הוא על הברכה: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". לפיכך יהיו ישראל מתברכים בהם, משום שעל אף אשר "וישם את אפרים לפני מנשה" לא השפיע על שניהם הדבר לרעה – מה שלדאבון הלב לא היה אצל שאר האחים – "ויקנאו בו אחיו"… (אגרא דכלה).
"אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (מח-כב)
בצלותי ובבעותי (תרגום). "צלותי" פירושו: "תפילה" ו"בעותי" – פירושו: "רצון" (מלשון: במה בעית טפי). פעמים רבות יש ומן השמים ממלאים את רצונו של הצדיק גם מבלי שהתפלל על כך, כפי שאמר הכתוב: "רצון יראיו יעשה" (תהלים קמח-יט). (דגל מחנה אפרים).
מה טעם נמשלה תפילה לקשת? כי כשם שבקשת כל מה שאדם מושך אליו יותר את המיתר – הרי החץ מרחיק יותר לעוף; כך גם התפילה, כל כמה שאדם מתרכז יותר בכוונת הלב – מרחיקה התפילה יותר לעלות ולבקוע שחקים… (הרבי מקוצק ז"ל).
צא וראה מה בין יעקב לעשו. עשו גם כשהוא מדבר על רוח ומוסר, על יושר וצדק, הרי פירושם של דברים: חרב וקשת. כאשר עשו בוכה לפני אביו יצחק ומבקש ברכה, אומר לו יצחק: "על חרבך תחיה". ואילו אצל יעקב היפוכו של דבר, אפילו כשהוא מדבר על "חרב וקשת", הרי פירושם של דברים: "צלותי ובעותי"… (אבני אזל).
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי (ויחי מח-כב)
וכי יעקב כבש את שכם, והלא שמעון ולוי נלחמו עליה? אלא פירש בתרגום אונקלוס שהכוונה היא "בצלותי ובעותי", כלומר שכל הנצחון של שמעון ולוי לא היה בזכות כלי מלחמתם, אלא בזכות התפילה של יעקב (ועיין בבא בתרא קכג).
אולם יש לדקדק מדוע התרגום כפל בלשונו בצלותי ובעותי, הלא "צלותי" פירוש "תפילה", ו"בעותי" – פירושו: "רצון" (מלשון במה בעית טפי) אם כן די היה לומר בצלותי? אלא שפעמים רבות מהשמים ממלאים את רצונו של הצדיק, גם מבלי שהתפלל על כך, כפי שאמר הכתוב: "רצון יראיו יעשה" זהו שרמז יעקב פעמים נעניתי על ידי תפילתי (בצלותי) ופעמים בעוד שרק רציתי (בעותי) לפני שהתפללתי נענתי .
אמר הרבי מקוצק זצ"ל שהתפילה נמשלה לקשת, כי כשם שבקשת ככל שאדם מושך אליו יותר את המיתר – הרי החץ מרחיק יותר לעוף, כך גם בתפילה כל כמה שאדם מתרכז יותר בכוונת הלב ומושך את התפילה כך מרחיקה התפילה יותר לעלות ולבקוע שחקים….
הדברים אמורים בפרט כלפי תפילת שמונה עשרה שאנו עומדים בעמידה ברגלים צמודות להדמות כמלאכים, כי תפילה זו היא ישירות אל הקדוש ברוך הוא ויש לה מעלה מיוחדת, שהרי ק"כ זקנים תקנוה שהם כנסת הגדולה ומהם נביאים. והשאלה נשאלת מה צריך אנשים ענקיים כאלה לתקן נוסח התפילה, לכאורה גם אם יתקבצו עשרה חכמים יוכלו לתקן תפילה שכזאת? ואכן התשובה היא שאנשי כנסת הגדולה כשתקנו את התפילה תקנו נוסח שיתאים לכל הדורות הבאים ודאגו שיתאים לכל אחד ואחד לפי המצב האישי שלו ולפי הבנתו, וגם לפי תיקון עולמות העליונים ושרשים הרוחנים. הרי שבודאי דרוש לזאת אנשים ענקיים ובעלי רוח הקודש להכין תפילה שכזו (נפש החיים ובליקוטי מאמרים פרק ט').
אם תספור את התיבות של תפילת העמידה תמצא בה שש מאות ושלוש עשרה, כנגד רמ"ח אברי האדם, ושס"ה גידים של האדם (נתיבות החיים).
"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (מט-א)
העצה היעוצה לכם נגד הצרות, אשר תבואנה עליכם באחרית הימים, היא: "האספו" – שתיאספו כולכם יחד, "ואגידה" – ותיאגדו לאגודה אחת (אותיות אהו"י מתחלפות לפעמים) – כי אז יהיה לכם האיחוד הזה לעוגן הצלה מכל רע… (ליקוטי רמ"ל).
"הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" (מט-ב).
"יעקב", זה היה שמו מלידה, ולכן נחשב כל יהודי, מבלי להתחשב בהתנהגותו, כבנו של יעקב, רק הודות למוצאו היהודי. ואילו השם "ישראל" ניתן לו ליעקב אחר כך, כאשר הגיע למדרגתו העליונה – "כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל" – לפיכך מבטא השם הזה, כשהוא נקרא על כלל היהודים, את מדרגתו הרוחנית העליונה של עם ישראל, בתור ממשיך דרכיו ושיטותיו של יעקב אבינו.
לפיכך אמר יעקב לבניו: "הקבצו ושמעו ב נ י י ע ק ב – קודם כל האספו בתור בניו של יעקב, כבני לאום אחד; ברם, אין די באיחוד פשוט זה מצד המוצא, אלא, "ושמעו אל י ש ר א ל אביכם" – תכליתו של כל קיבוץ יהודי תהיה לחזק את רוח ישרל המקורית, את רוח ישראל סבא. התוצאה של "הקבצו" צריכה להיות שבני יעקב ישמעו את קולו של "ישראל" סבא ולקרוא יחד אתו: "ה' אלוקינו ה' אחד"… (אבני אזל).
מאורי הדורות בראי הפרשה
"וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו לקבור את אביו אחרי קברו את אביו: ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו" (ברא' נ/יד-טו) – ממה התייראו אחי יוסף? אלא בעת שחזרו מקבורת אביהם, ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו, כדי לברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס 'ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה'. כיון שראו כן, אמרו: ודאי אחר שמת אבינו ישטמנו יוסף, שהיו סבורים שהלך להציץ בו לעורר איבתו עליהם. ועוד, עד שנפטר אביהם היה יושב איתם לסעוד ומכאן חדל מלשבת עמהם. וכוונת יוסף לשם שמים היתה. אמר: בהיות אבי חי, הוכרחתי מפאת כבודו ליסב עמהם, ומשום היותי מלך ישבתי בראש, ואיני ראוי לשבת בראשם והם ישבו למטה ממני. והם כסבורים היו שמחמת טינה בליבו חדל לסעוד עימם. לפיכך שלחו אליו את דן ונפתלי בני בלהה, שהיו חביבין עליו ביותר ואמרו לו: "אביך צוה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ויבך יוסף בדברם אליו" (שם נ/טז-יז) – ולא נמצא שכך ציוה יעקב, שהרי ודאי לא חשד ביוסף שירע לאחיו אחר מותו. אלא אמרו דברים בדויים, בשביל להטיל שלום ביניהם. ועוד אמרו: "עבדי אלהי אביך" – אע"פ שיעקב אבינו מת, אלוהיו חי וקיים ואנו עבדיו. כששמע יוסף שחשדוהו "ויבך יוסף בדברם אליו" (תנח' ויגש יז, ב"ר ק, רש"י, ימ"ל). ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם" (שם נ/כא) – ונאמר קודם "וכלכלתי אותך שם כי עוד חמש שנים רעב" (ברא' מה/יא), מה כלכול האמור להלן בשני רעבון הכתוב מדבר, אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר. רבי שמעון בן יוחי אומר: אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים לאחר מיתתם. א"ר אלעזר בר' שמעון: רואה אני את דברי ר' יוסי מדברי אבא, שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו צדיקים מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם (ספרי עקב לח).
מב"י
