"הבאים מצרימה את יעקב" (א – א)
בני ישראל עשויים להחזיק מעמד בגלות אך ורק כאשר הם נדבקים במידתו של יעקב אבינו, שהיה עניו ושפל רוח, (קטונתי מכל החסידים), מנע עצמו מלהתגרות בעשו אחיו ובתמימות היה יושב באהלה של תורה (איש תם יושב אהלים) – כי אז השכינה שרויה אתם בגלות ושומרת על קיומם.
ואילו כאשר אין בני ישראל הולכים בדרכי יעקב אבינו, כי אם שואפים רק להדמות אל הגויים, לחקות את מעשייהם, לחיות כמותם חיי מותרות והוללות, לעזוב את התורה ולנקוט בדרכיו ושיטותיו של עשו – אז הם הולכים ונשפלים יותר ויותר וכל קיומם נכרך בקשיים מרובים. (פרדס יוסף)
"ובני ישראל פרו וישרצו" (א – ז)
דרש רבי עקיבא, כי בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו אבותינו ממצרים. מה עשו? כשהלכו לשאוב מים היה הקב"ה מזמן להן דגים קטנים כדי מחצית הכד. היו מבשלות קדירה של דגים וקדירה של חמין והיו מביאות לבעליהן בשדה. שם היו מעודדות אותם בדברי ניחומים, מרחצות אותם ומגישות לפניהם אכילה ושתיה. וכשהיתה מגעת שעתן ללדת, היו יוצאות לשדה ויולדות תחת עץ-תפוח. אז היה הקב"ה שולח להן מלאך מן השמים, שהיה רוחץ הילדים, חותלם בחיתולים, ומניק אותם דבש ושמן.
כאשר בני ישראל היו מגיעים לכלל יאוש עקב קושי העבודה והעינויים, עד שדעך בקרבם כל רצון של חיים ונשקפה סכנה לכל עצם קיומו של עם ישראל, – הרי דווקא הנשים היו מביאות עמן עידוד ועוררו בבעליהן רצון-קיום וחדוות-חיים. על-אף התנאים הקשים והגרועים ביותר הוסיפו לנהל את חיי – המשפחה שלהן, כדי להגדיל את מחנה ישראל. הן לא נקטו בשיטות האפיקורסיות, כי בימי רעה ומצוקה יש למעט בילודה ככל האפשר, אלא שמו מבטחן ותקוותן בהשם-יתברך, כי ביכולתו לפרנס על-ידי מלאכיו שלא כדרך הטבע ולהציל את ילדי עמו אפילו כאשר חורשים מענית על גבם… זו היתה צדקותן של נשי אותו הדור ובזכות זאת הביאו את הגאולה. (אבני אזל)
"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (א – ח)
אילו היה יודע ומכיר את יוסף, את עברו ופרשת חייו, כי אז היה לומד לקח מזה, שדוקא כל האמצעים שהופעלו כדי להביא עליו רעה, הן ע"י האחים והן ע"י פוטיפר – הם היו הדרכים אשר הובילוהו אל פסגת ההצלחה והגדולה, וממילא היה חושש לענות ולהציק ליהודים, פן יגרום על ידי כך לגאולתם ועלייתם לגדולה. (אמרי אש להה"ק מגומבין ז"ל)
יוסף הינו סמל הקדושה, הצניעות והבריחה מתאוות מגונות. כל זמן שמצוי אצל ישראל כוחו של יוסף הצדיק אין כל רעה יכולה לבוא עליהם. "אשר לא ידע את יוסף" – כאשר חדלים לדעת מדתו זו של יוסף, אזי מתחדשות כל הגזירות. (לפי שפת אמת)
"הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו" (א – ט, י)
לו – למושיען של ישראל (רש"י)
תמיד קם לו לעם ישראל מנהיג, המעודד ומחזק אותם בכל עת צרה, מאמץ את לבם ורוחם בדברים ועצות בכל שעת משבר, אינו מניחם להתרפות באמונתם בזמן של נסיונות, ובכך הוא מושיעם.
דבר זה ידוע להם לשונאי ישראל שבכל הדורות, ולפיכך זוממים הם תמיד מחשבות רעות כנגד המנהיג והמושיע היהודי, כיצד לבטל את השפעתו על העם היהודי וכך להחלישו ולהכריעו כליל.
מספרת לנו התורה, כי פרעה גם הוא אמר כך: "הנה, עם בני ישראל" – הנה בזה טמון סוד שלמותו של עם ישראל – "רב ועצום" – שתמיד מצוי להם מנהיג חזק, רב עצום, אשר נותן להם עוז ועצמה לעמוד בעת צרה ומצוקה. לפיכך "הבה נתחכמה לו" – "למושיען של ישראל"… (נועם מגדים)
"ויעש להם בתים" (א – כא)
"בית" פירושו בית-אבא, נקודת-מרכז. אדם מישראל שמוסר את נפשו בעד מצווה, נעשית אישיותו לנקודת-מרכז, לבית, שממנו מוקרנות קרני הכיסופים, ההתלהבות והקדושה של המצוה, על אחרים הבאים אתו במגע. למשל, אדם מישראל המוסר נפשו בעד אהבת-השם – הריהו נעשה "בית" של אהבת-השם, ואם בעד יראת-השם – הריהו נעשה "בית" של יראת-השם. וזוהי איפוא כוונת הפסוק: כיון שיראו המילדות את האלוקים ומסרו את נפשן בעד יראה זו – "ויעש להם ביתם" – עשה אותן השם-יתברך לבתים של יראה, לנקודות-מרכז שמהן הוקרנה יראת-שמים על כל כלל ישראל. (דגל מחנה אפרים)
"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (ב – א)
בת לוי זוהי יוכבד, שכבר היתה אז בת מאה ושלושים שנה, ואף על פי כן חזרה לנעוריה וילדה את משה.
ברם, למה מסופר מעשה זה כלאחר יד, על אף היותו תופעה בלתי טבעית, בעוד אשר התורה מדגישה בהרחבה את פרשת הולדתו של יצחק בתור נס מופלא, בזמן ששרה היתה בת תשעים שנה בלבד?
הסביר המגיד מדובנה דבר זה עפ"י משל: שני אביונים נזדמנו יחד בדרך והיו משוחחים על אודות עיר אחת, שבה קיבצו נדבות. אחד דיבר בשבחם של בני העיר שהם בעלי צדקה ונדיבי לב, ואילו השני צווח ואמר, שהם קמצנים מושבעים וכי לא השיג אצלם מאומה. לבסוף נתברר, כי הראשון ביקר בעיר בחג הפורים, בעת שהכל נותנים מתנות לאביונים, ואין פלא איפוא שקיבל נדבות ניכרות. ואילו השני ביקר שם באחד מימות החול האפורים ואמנם לא קיבל מאומה. הוא הדבר גם כאן במצרים. כאשר כל עצם הילודה היה נס ופלא, שכן נשי ישראל היו ממליטות ששה ילדים בבת אחת וכולם היו בריאים ושלמים – לא היה ממילא משום חידוש מיוחד בזה שיוכבד ילדה בן בגיל מאה ושלושים שנה. ואילו בזמנו של אברהם היה עולם כמנהגו נוהג ובלידתו של יצחק בגיל תשעים היה משום חידוש עצום…
"ותרא אותו כי טוב הוא" (ב – ב)
איתא במדרש, "כי טוב" כלומר, שנולד מהול.
שכן "טוב" בתורה פירושו – שלם ותמים ללא פגם, ואילו "רע" פירושו פגום, בעל מום. (ראה בפרשת בחוקותי: "לא יבקר בין טוב לרע" – מפרשת הגמרא: "בין תם לבעל מום"). תמים ללא פגם יכול להיות רק אדם מהול, כפי שאמרה תורה אצל אברהם אבינו: "התהלך לפני והיה תמים", ונאמר על כך במדרש, כי לפני המילה היה אברהם בעל מום ורק לאחרי המילה נעשה תמים. ואם, איפוא, נאמר אצל משה רבנו עם היוולדו: "כי טוב הוא", הרי למדים אנו מזה שהוא נולד מהול – שלם ותמים… (ברכת שאול)
"ותרד בת פרעה" (ב – ה)
התורה אינה מזכירה את שמה של בת פרעה, ואילו בדברי הימים א' (ד-יח) מוזכר שמה: "בתיה". חכמינו אמרו, כי השם "בתיה" ניתן לה רק לאחר מכן, כאות תודה על הצילה את משה. וכך אמר לה הקב"ה, את קראת לבני משה, הריני קורא לך בתי – בתיה.
ברם, מצינו במדרש כי עוד במצרים היו קוראים לה "בתיה", שכן אמרו דתן ואבירם למשה: אף שטוען אתה כי בנה של בתיה אתה, אינך אלא בנה של יוכבד.
אלא באמת קרא אותה פרעה , אשר ראה עצמו כאליל, בשם "בתיה", שבלשון מיצרית פירושו: בת אלוקים, וכך קראוה גם דתן ואבירם. אולם, התורה לא רצתה לתת לבת פרעה תואר אלקי ולפיכך אמרה "בת פרעה" במקום "בת- י-ה". אבל לאחר מכן, כאשר נטשה את אלילי אביה והצילה את משה, חזרה התורה לקרוא לה "בתיה", שכן מעתה איננה מתייחסת עוד אל פרעה, כי על ידי מעשיה הטובים נעשתה לבת א-ל חי. (אבני אזל)
"אכן נודע הדבר" (ב – יד)
תחילה לא הבין משה, על שום מה סובלים בני ישראל בגלות יותר מעמים אחרים; ואילו עתה, משנוכח לראות ביניהם רכילויות, מחלוקת ולשון הרע, כבר היטיב להבין עד כדי כך, שאפילו שאל: "וכי אוציא את בני ישראל" – משום איזו זכות ראויים הם בני ישראל להיגאל? מסתבר איפוא, כי בגלל לשון הרע, מחלוקת ורכילות, מתבטלות כל הזכויות. (שפת אמת)
"איש מצרי הצילנו מיד הרועים" (ב – יט)
נאמר על כך במדרש: "הוא עברי ולבושו מצרי". מאחר שהיה לבוש כמצרי אמרו עליו: "איש מצרי".
בעת שממשלת הצר ברוסיה גזרה גזירה נגד התלבושת היהודית, וצדיקי הדור עשו כל מיני השתדלויות כדי לבטל הגזירה הזאת, שאל משכיל יהודי בעל השפעה להרבי הזקן מוורקי הרה"ק ר' יצחק ז"ל: מה לכם מרעישים כל כך עולמות? הלא משה רבנו גם הוא היה לבוש כמצרי? השיב לו על כך הרבי מוורקי ז"ל ואמר: ראה משה רבנו, כי יתרו מבקש להשיא את בתו רק לאיש עברי, אלא שהיה חושש מפני אומות העולם; התלבש מפני המדיינים, אשר יחשבוהו למצרי. דבר זה אפשר לעשותו רק במקרה מסויים, כדי להערים על המדיינים, אבל ללבוש מלבושי נכרים באורח קבוע – זה אסור ליהודי. לפיכך מברכים אנו כל יום: "אוזר ישראל בגבורה" ו"עוטר ישראל בתפארה" – אומר הב"ח – כדי להודות להשם-יתברך על אשר הבדילנו מן הגויים אשר סביבנו במלבושינו המיוחדים.
"וימת מלך מצרים" (ב – כג)
אמרו חכמינו, שלא מת ממש אלא נעשה מצורע. שהרי הכתוב מכנהו כאן בשם "מלך", ואם כן אין לפרש כפשוטו שהוא מת ממש, לפי שבמותו איננו קרוי עוד מלך, ככתוב: "אין שלטון ביום המות"… (הגאון מוילנה)
מאורי הדורות בראי הפרשה
"ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהי-ם" – א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: בשכר שלש זכה לשלש: בשכר "ויסתר משה פניו" – זכה לקלסתר פנים, בשכר "כי ירא" – זכה ל"וייראו מגשת אליו" (שמ' לד/ל), בשכר "מהביט" – זכה ל"ותמונת ה' יביט" (ברכות ז). רבי הושעיא רבה אמר: יפה עשה משה שהסתיר פניו. אמר לו הקב"ה: אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר ארבעים יום וארבעים לילה, בלא אכילה ושתיה ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה, שנאמר (שמ' לד/כט) "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו". אמר רבי יהושע הכהן בר נחמיה: בשעה שנגלה הקב"ה על משה, טירון היה משה לנבואה. אמר הקב"ה: אם נגלה אני עליו בקול גדול – אני מבעיתו, בקול נמוך – בוסר [מבזה] הוא על הנבואה. מה עשה? נגלה עליו בקולו של אביו. אמר משה: הנני, מה אבא מבקש? אמר הקב"ה: איני אביך, אלא אלהי אביך. בפתוי באתי אליך, כדי שלא תתירא… שמח משה ואמר: הא אבא נמנה עם האבות, ולא עוד אלא שהוא גדול שנזכר תחלה (שמ"ר ג). "ויאמר עוד אלהי-ם אל משה כה תאמר לבני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם" – לך ואמור להם בשמי, שהוא מידת רחמים בו אני מתנהג עמהם, בזכות אבותם, ותדע שעל אבות אברהם יצחק ויעקב אני אומר… כששמע משה שלא הזכיר אביו כשם שעשה בתחלה, אמר לפניו: רבונו של עולם יש חוטאים בשאוֹל [שמא בין ובין ח"ו עמרם חטא]? אמר לו: לאו. אמר לפניו: בתחילה אמרת שמך על אבי ועכשיו סילקת אותו? אמר לו: בתחלה פיתוי פתיתי אותך, מכאן ואילך דברי אמת אני מדבר עמך. "זה שמי לעלם" – חסר וא"ו שלא יהגה אדם את השם באותיותיו י"ה ו- ו"ה, "וזה זכרי לדור דור" – שאין אומר אותו אלא בכינוי באותיות א-ד-נ-י (שמ"ר ג).
מב"י
