"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (כ"ח, י)
הגאון רבי יוסף דוב סולובייציק מבריסק, בעל "בית הלוי", מסביר את כפל-הלשון בתחילת הפרשה בדרך הבאה: כשאדם עובר ממקום למקום, הוא עושה זאת מאחת הסיבות הבאות: א) הוא מחליט לעזוב את מקום-מגוריו, מנימוק זה או אחר; ב) הוא משתוקק להגיע למקום החדש. במקרה של הליכת יעקב לחרן נצטרפו שתי המטרות הבאות: לברוח מעשיו הזומם להרגו, ולהגיע לחרן כדי להקים לו משפחה הראויה לו. לגבי רבקה פעלה בעיקר המטרה הראשונה: להרחיק את בנה האהוב מפגיעת עשיו; ואילו יצחק חשב על המטרה השנייה, שיעקב בנו יישא לו אישה הראויה למשפחת אברהם. מטרה כפולה זו של יעקב מרומזת בכפל-הלשון בפתח פרשתנו: "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה".
"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (כ"ח, י)
פרשה זו מתחילה במלים: "ויצא יעקב מבאר שבע" (כ"ח, י). ואילו בהפטרה לפרשתנו נאמר: "ויברח יעקב שדה-ארם" (הושע י"ב, י"ג).
שינוי-לשון זה שבין התורה להפטרה מוסבר בדרך הבאה: יעקב עזב את בית אביו משתי סיבות: א.מחמת מצוות כיבוד אב, לאחר שנצטווה על-ידו: "קום לך פדנה ארם…ויקח לך משם אישה…" . ב. מפחד עשיו אחיו, שאיים להרגו (כ"ז, מ"א).
הנביא הושע מוסר לנו את הנימוק האנושי-הטבעי, המובן לקורא ולשומע: יעקב ברח מאיומי אחיו הרשע, שהרי הכירו מקרוב וידע שהוא מסוגל לבצע את האיום שזמן כלפיו. אולם התורה באה להדגיש לנו, שיעקב התמים התגבר על תחושת-הפחד הטבעית שקיננה בו, נוכח דברי האיום של עשיו אחיו, כדי לקיים מצוות כיבוד אב בטהרתה ובשלמותה.
"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"(כ"ח, י)
ידוע מה שאמרו המפרשים: באר שבע זה ארץ ישראל, חרנה זה חוץ לארץ. באר שבע זהו בתי כנסיות ובתי מדרשות שיש להם בחינת אויר של ארץ ישראל. אבל היוצא מהם מיד יוצא לחרון אפו של הקב"ה דהיינו וילך חרנה בגלות. אמרו חז"ל באותו יום שיצא יעקב מבאר שבע באותו יום הגיע לחרן, כמו שנאמר: "ויצא יעקב מבאר שבע" ומיד: "וילך חרנה". ואז בהיותו בחרן נזכר שעבר בהר המוריה ולא התעכב שם בתפילה על יציאתו אל הגלות וחפץ לחזור, אבל מיד שנתן לבו והתחיל לחזור, תיכף "ויפגע במקום וילן שם". כל זה מלמדנו עד כמה שהקב"ה אב רחמן מחכה ומצפה לתשובת השבים, בשעה שאדם נותן לבו לחזור בתשובה ממקום היותו, אפילו בחרן, דהיינו באויר של חוץ לארץ, חרון אפו של הקב"ה, מאותה שעה ממש הקב"ה חותר חתירה מתחת כסא כבודו לעשות רצונו ולהחזירו לבחינת אויר של ארץ ישראל, בלבד שיהיה רצונו חזק, לכך, כפי מדת רצונו של האדם למטה, כך מדת רצונו של הקב"ה למעלה, כמו שנאמר: שובו אלי ואשובה אליכם, פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם, ואין דבר העומד נגד הרצון.
"ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו" (כ"ח, י"א)
שואלים חכמי ישראל: הכיצד יתכן, שיעקב אבינו יצא לדרך רחוקה כל כך, בלא שנטל עימו כר להניח עליו את ראשו בלילות? יש המסבירים זאת על-פי המדרש הבא: כשיצא יעקב מבאר שבע, רדף אחריו אליפז בן עשיו להרגו במצוות אביו. אמר לו יעקב: טול (קח) כל מה שיש בידי, ועל-ידי זה תקיים מצוות אביך, שהעני חשוב כמת. נתרצה לו אליפז ונטל כל אשר היה ליעקב. למקרה מצער זה מרמז יעקב בתפילתו, ערב הפגישה עם עשיו: "כי במקלי עברתי את הירדן" (ל"ב, י"א) – בשעה שעברתי את הירדן מזרחה, לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה, אלא מקלי לבדו (רש"י, שם). חכמים אחרונים מסבירים את העובדה, שיעקב יצא לחרן בידיים ריקות, על-פי המשנה הבאה בסוף מסכת כתובות (י"ג, י"א): "הכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין". לפי הסבר זה, אמר יעקב אבינו בצאתו מבית אביו: עלי נגזר לרדת לזמן-מה מארץ הקודש לחוץ-לארץ; ואילו המיטלטלין שזכו להיות בקדושת הארץ, אין לי רשות להורידם מקדושתם ולהוציאם מאדמת הארץ…
על פסוק זה מעירים חכמי התוספות: "לפי פשוטו יש לפרש, שלקח אבן אחת מאבני המקום" (חולין צ"א, ע"ב); כי אמר יעקב חביבה עלי אבן קשה של ארץ ישראל מכרים וכסתות רכים של חוץ לארץ. על יסוד זה – מאיר הרמ"א (רבי משה איסרליש) – נוהגים חסידים ואנשי מעשה לשים אבן למראשותיהם בליל תשעה באב, כדוגמת ישראל סבא בשעה שנאלץ לצאת מגבולות הארץ. ויש הקושרים לכך מנהג קדום של אבותינו, שבשעה שנסעו לחוץ-לארץ היו נוטלים עימהם רסיס-אבן מאחד המקומות הקדושים שבארץ; והיתה זו סגולה בדוקה בעיניהם, שיזכו לשוב בשלום לארץ הקודש.
"ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו" (כ"ח, י"א)
חכמים אחרונים מסבירים את העובדה, שיעקב יצא לחרן בידיים ריקות, על-פי המשנה הבאה בסוף מסכת כתובות (י"ג, י"א): "הכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין". לפי הסבר זה, אמר יעקב אבינו בצאתו מבית אביו: עלי נגזר לרדת לזמן-מה מארץ הקודש לחוץ-לארץ; ואילו המיטלטלין שזכו להיות בקדושת הארץ, אין לי רשות להורידם מקדושתם ולהוציאם מאדמת הארץ…
על הכתוב "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" מעיר רש"י: עשאן כמין מרזב סביב לראשו…התחילו מריבות זו עם זו; זאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! וזאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! מיד עשאן הקדוש-ברוך-הוא אבן אחת; וזהו שנאמר: "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו" (כ"ח, י"ח). שואל האדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור: לאחר שכל האבנים נעשו אבן אחת, מדוע לא רבו ביניהן לאמר: "בצד זה יניח הצדיק ראשו? ומשיב האדמו"ר: לאחר שנוצרה אחדות בין האבנים המריבות, שוב לא היתה ביניהן קנאה ושנאה ותחרות…
"ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו" (כ"ח, י"א)
על כך שנינו במדרש רבה, פרשה ס"ח: רבי יהודה אמר: י"ב אבנים נטל. אמר יעקב: כך גזר הקדוש-ברוך-הוא, שהוא מעמיד י"ב שבטים. אברהם לא העמידם; יצחק לא העמידם. אם מתאחות (מתחברות) י"ב האבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כוון שנתאחו י"ב האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים. רבי נחמיה אמר: נטל ג אבנים. אמר: אברהם ייחד הקדוש-ברוך-הוא שמו עליו; יצחק ייחד הקדוש-ברוך-הוא שמו עליו. אם מתאחות שלוש האבנים זו לזו, יודע אני שהקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו עלי. על דברים אלה של רבי נחמיה מעירים חכמי ישראל: המדרש שלפנינו רומז למאמרו של שמעון הצדיק בפרקי אבות (א, ב): "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". לפי זה, נטל יעקב אבינו שלוש אבני-יסוד, שהעולם עומד עליהן: תורה, עבודה וגמילות חסדים. התחילה האבנים מריבות זו עם זו; וכל אחת טענה: אני הנני העיקר בעולם, ולכן "עלי יניח צדיק ראשו!". מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? צירף את כל שלוש האבנים לאחת ורמז בכך, שכולן צריכות להיות צמודות ומחוברות זו לזו, כי רק בצירוף שלשתן יכול האדם להגיע לשלמות נפשית בחיים
"ויפגע במקום וילן שם, כי בא השמש" (כ"ח, י"א)
שנינו במסכת ברכות (כ"ו, ע"ב): רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תיקונם (שלוש תפילות היום נקבעו על-ידי שלושת האבות, כמפורט להלן). אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה" (י"ט, כ"ז); ואין "עמידה" אלא תפילה, שנאמר: "ויעמד פינחס ויפלל" (תהילים ק"ו, ל). יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (כ"ד, ס"ג); ואין "שיחה" אלא תפילה, שנאמר: "תפילה לני כי יעטף (כשמתענה ומתעטף מצער), ולפני ה ישפך שיחו" (תהילים ק"ב, א). יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם"; ואין "פגיעה" אלא תפילה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט"ז).
החכם הספרדי רבי יצחק אבוהב, בעל "מנורת המאור", מעיר בעניין זה: צא וראה, שהאות השנייה בשמותיהם של שלושת האבות מרמזת על התפילה המיוחסת לכל אחד מהם:
האות השנייה בשם "אברהם" היא ב – רמז לתפילת בוקר;
האות השנייה בשם "יצחק" היא צ – רמז לתפילת צהריים (אחר הצהריים);
האות השנייה בשם "יעקב" היא ע – רמז לתפילת ערב
הוסיפו על כך חכמים אחרונים: בקריאה "שמע ישראל" (דברים ו, ד) מצוי רמז, שישראל צריכים להתפלל בכל יום שחרית, מנחה וערבית (ראשי-התיבות של שלוש התפילות מצטרפים למלה "שמע"; והנוטריקון של "שמע" במהופך הוא: עול מלכות שמים).
"ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו" (כ"ח, י"א)
מעיר רש"י: עשאן כמין מרזב סביב לראשו…התחילו מריבות זו עם זו; זאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! וזאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! מיד עשאן הקדוש-ברוך-הוא אבן אחת; וזהו שנאמר: "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו" (כ"ח, י"ח). שואל האדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור: לאחר שכל האבנים נעשו אבן אחת, מדוע לא רבו ביניהן לאמר: "בצד זה יניח הצדיק ראשו? ומשיב האדמו"ר: לאחר שנוצרה אחדות בין האבנים המריבות, שוב לא היתה ביניהן קנאה ושנאה ותחרות…
על פסוק זה מעירים חכמי התוספות: "לפי פשוטו יש לפרש, שלקח אבן אחת מאבני המקום" (חולין צ"א, ע"ב); כי אמר יעקב חביבה עלי אבן קשה של ארץ ישראל מכרים וכסתות רכים של חוץ לארץ. על יסוד זה – מאיר הרמ"א (רבי משה איסרליש) – נוהגים חסידים ואנשי מעשה לשים אבן למראשותיהם בליל תשעה באב, כדוגמת ישראל סבא בשעה שנאלץ לצאת מגבולות הארץ. ויש הקושרים לכך מנהג קדום של אבותינו, שבשעה שנסעו לחוץ-לארץ היו נוטלים עימהם רסיס-אבן מאחד המקומות הקדושים שבארץ; והיתה זו סגולה בדוקה בעיניהם, שיזכו לשוב בשלום לארץ הקודש.
"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה…עולים ויורדים בו" (ויצא כח-יב)
סולם בגימטריה – ממון.
כך הוא טבע הממון, אשר כדוגמת הסולם עולים ויורדים בו. יש שהממון גורר את האדם לעבר פחת, ויש שהוא מעלה אותו לגבהי מרומים. הכל תלוי כיצד משתמשים בו. לכן מומלץ להשתמש בממון למטרות צדקה וקדושה ורק אז נאמר: "שכל טוב לכל עושהם צידקתו עומדת לעד" כלומר שכרו בזכות הצדקה היא לעולמי עולמים ולחיי העולם הבא ואם אותו ממון הוא למטרות אחרות אזי ההנאה מימנו זה רק לחיי העולם הזה. הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א שסיפר בימי נעוריו היה מהלך בדרך אל הכותל המערבי ובקשה ממנו אשה זקנה בגיל שמונים שיתלוה עמה. סיפרה לו כמה גדולה מצות גמילות חסדים ובזה אפשר להציל נפשות, שהרי היה לה בן אחד כשהגיע לגיל שמונה שנים וכבר ידע מאה ועשרים דפי גמרא ונחלה בחולי של אגריפא שהיה שכיח אז, ומאחר ולא היה להם כסף בכדי לשלם לרופא לכן החליט בעלה למכור את ביתו ובכך יוכל לשלם לרופא, לאחר שמכרו את הדירה ובידם בסך שתי לירות, רץ בעלה לרופא לשלם לו שירפא את בנו, כעס הרופא ונתן לו שתי סטירות לחי, ואמר לו: "עכשיו אתה נזכר לבוא אצלי? כבר אין תקנה!" ובאמת הילד לא התגבר על מחלתו ונפטר. אמרה לו תתאר לעצמך אילו היה אז גמ"ח היו ממהרים מקודם ללכת לרופא, ואז הילד היה חי, ואם היה ממשיך לגדול מי יודע איזה גאון היה יוצא הילד הזה ע"כ. ואכן העושה גמ"ח בממונו ואפילו בסכום קטן סגולה היא לעושר, מידה כנגד מידה, כשם שהוא עוזר לזולת בממונו כך יהיה לו סיעתא דשמיא וממונו יתברך (לבוש יוסף)
מאורי הדורות בראי הפרשה
"ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה'… ותעמוד מלדת" (כט/לה) – החוזה מלובלין [אדמו"ר נודע. שמו המלא: ר' יעקב יצחק בר' אברהם אליעזר הלוי הורוויץ. חי בשנים תק"ה (1745 למנינם) עד שנת תקע"ה (1815)]: במס' ברכות נד, נאמר: נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד – לאה הודתה על העבר בלבד ולא צעקה תיכף על העתיד, לפיכך עמדה מלדת. "ותרא רחל כי לא ילדה… ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (ל/א) – נדרים סד: תניא: ארבעה חשובים כמת: עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים. עני – דכתיב (שמות ד/יט) "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" [נאמר על דתן ואבירם שירדו מנכסיהם], מצורע – דכתיב (במדבר יב/יב) "אל נא תהי כמת… ויאכל חצי בשרו" [דברי אהרן למשה, כשנצטרעה מרים], וסומא – דכתיב (איכה ג/ו) "במחשכים הושיבני כְּמֵתֵי עולם", ומי שאין לו בנים – דכתיב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהי-ם אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (ל/ב) – שפתי חכמים בשם מהרש"ל: יש להקשות והלא כמה נביאים היו מתפללים על אחרים, כמו אלישע על האשה הצרפית, ואף יעקב היה לו להתפלל אף שהיה לו בנים. ועוד קשה למה "ויחר ליעקב", שהיה לו להשיב בנחת כי דברי חכמים בנחת נשמעים. אלא יש לומר שיעקב אמר לה שכבר התפלל עליה, והתפילה אינה מקובלת בעיני המקום. אז אמרה לו: א"כ רשע אתה. לכן חרה אפו בה שהחזיקה אותו לרשע, ואמר לה: איני דומה לאבא, כי אבא היה גם כן עקר והיה תפילתו נשמעת מחמת זכותו וזכות אמי רבקה. אבל אני איני עקר, כי ממך מנע ולא ממני, ואין כאן אלא זכות של אחד, לפיכך אין תפלתי נשמעת [מהרש"ל – ר' שלמה בר' יחיאל לוריא. מגדולי הדור ורבו של הרמ"א. חי בשנים ע"ר (1510 למנינם) עד של"ג (1573). / ר' יוסף משורר בר' שבתי בס – מחבר 'שפתי חכמים'. חי בשנים ת"א (1641 למנינם) – תע"ח (1718)].
מב"י
