"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"
עתה לאחר מעשה העגל בתור הקדמה למשכן היה דרוש שיהיו בני ישראל נקהלים ומלוכדים כאיש אחד. מכיוון שהיה אפשר לעשות את המשכן רק על ידי ליכוד כל ישראל. שכן עד למשכן היו הבמות מותרות וכל אחד היה רשאי לעשות לו במה בכל מקום שרצה ולהקריב עליה קרבנות. אבל לאחר הקמת המשכן נאסרו במות של יחידים והכל חייבים היו להביא קרבנותיהם למשכן. הרי נועד איפוא המשכן להסיר מקרב ישראל את כל הבמות הבודדות ולרכז את העם כולו במקום אחד, אם כן הלא היה ה"ויקהל" מטרתו האמיתית של המשכן וממילא גם ההקדמה המתאימה לו.. וכיוון ששבת גם היא מהווה כוח ליכוד וריכוז לכל ישראל נאמרה מיד לאחרי זה מצות שבת, כדי לבצע על ידה את "ויקהל", הנחוץ כל כך למלאכת המשכן. (מתוך מעיינה של תורה) המלבי"ם כותב בספרו "ארץ חמדה": במתן תורה בסיני התאחדו כל בני ישראל, ככתוב: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (י"ט, ב), ודרשו על כך חז"ל: כאיש אחד, בלב אחד. אולם כשחטאו ישראל בחטא העגל, נתפרדה החבילה והשטן המקטרג גרם לפרוד ולמחלוקת בקרב שבטי ישראל. והנה ידוע, שהקמת המשכן נועדה, בין השאר, לכפר על חטא העגל של ישראל משום כך השתדל משה להקהיל "את כל עדת בני ישראל", בשעה שהודיע לעם על מלאכת המשכן, כדי להחזיר בכך את העטרה ליושנה ולהשיב על כנה את אחדות ישראל כבימי מתן תורה. (מתוך פרפראות לתורה).
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת (לה-ב)
לכאורה, היה צריך הכתוב לומר "ששת ימים תעשה (ת' בפתח) מלאכה", שהרי האדם הוא העושה את המלאכה ואין המלאכה נעשית מאליה?
אולם כבר לימדונו חז"ל, שמזונותיו של האדם קצובין לו מראש השנה לראש השנה, והאדם בהשתדלותו החיונית יוכל להשיג רק מה שנקצב לו בלבד. ואם יחשוב האדם שההצלחות וההישגים תלויים במידת השתדלותו, ויוכל אף לקחת משל חברו, הרי שטועה הוא בכך טעות גדולה. בגלל טעות זו ישנם רבים שעושים השתדלות רבתי מעל למותר, במחשבה שביכולתם עי"כ להשיג יותר ויותר, ועושים זאת על חשבון התפילות, או חלילה עושים השתדלות לא על פי דרך התורה ונכשלים בגזל וכדומה. ואף שלפעמים נראית כביכול השתדלות זו בשבת ויו"ט מועילה עד שעובדים וחושבים שיוסיפו עושר, הרי שכבר הרבה עשו כך וחדלו ע"י שהבינו שאין בכך כל תוספת שכר אלא להיפך, נזק והוצאות בלתי צפויות ניחתו עליהם. זוהי כוונת הכתוב "ששת ימים תעשה (ת' בצירי) מלאכה" – המלאכה נעשית מאליה, ואנו רק עושים השתדלות של יהודי מאמין, אין השתדלות זו עושה אלא מבצעת מלאכות שייעשו גם בלעדינו, ובדרגה שבה אנו נמצאים יש לה צורך להשתדלות זו עדיין. וממילא יכול האדם לנוח בשבת ולא להיות מוטרד כלל ועיקר, כי בוטח הוא שכל מה שצריך להיעשות יעשה, על כן מצווים אנו לשמור את השבת ולשבות בה ממלאכה. שכן בכך מוכיחים אנו שגם בשביתתנו יוכל העולם להמשיך ולהתקיים. אולם מי שלא זכה לכך אין לו מנוחה בשבת, ומנסה הוא לעשות השתדלות אף בשבת. על פי זה אפשר להבין את דברי המשנה האומרת: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", פירוש הדבר: כשהאדם נותן נדבה או גמ"ח הוא בסה"כ צינור המשמש להעברה, אבל אין הוא נותן משלו כלום, כי "לה' הארץ ומלואה" והכל שלו, כך הדבר לגבי אלו שמענגים את השבת אין הם מענגים משל עצמם אלא משל הבורא ועל כן נאמר: "שבת שבתון לה'". יתירה מכך, השבת לא רק שאינה גורמת הפסד חלילה, אלא "היא מקור הברכה", ושומרי השבת רואים ברכה מרובה בכל מעשי ידיהם. ואל יחשוב האדם שייגרם לו איזה שהוא נזק אם ישבות ממלאכה בשבת. יש אדם הרואה את חברו עובד בשבת ולכאורה "שכרו הרבה מאוד", אולם זה רק למראית עין! כיון שכל מה שנקצב לאדם לקבל יקבל. ולא יועיל לו כלל אם יעבוד בשבת אף לכאורה אם יראה ממון רב מכך. יש להקב"ה דרכים להחסיר ממון זה בדרכים שונות ומגוונות – מס הכנסה, רפואה ושאר הוצאות מיותרות… האדם צריך להאמין שאכן כך הם פני הדברים!
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (ויקהל לה-ג)
בתקוני הזוהר (תקון מ"ח) כתוב: "האי כל מאן דכעיס בשבת כאילו אוקיד נורא דגיהנום" דהיינו: כל הכועס כאילו מבעיר אש גיהנום חס וחלילה, וזה אחד מהאיסורים של הבערת אש בשבת, ולא רק בשבת אסור לכעוס אלא בכל עת ובכל שעה. ורבנו האר"י זכרונו לברכה הזהיר רבות על הכעס, ואמר שכל הכועס הוא טורף נפשו באפו, ומחליף נשמתו בסטרא אחרא חס וחלילה, ואף על פי שעשה את כל התיקונים, הכעס מכריע לרעה. בתורתנו הקדושה מצינו שמשה רבנו, עליו השלום, כעס שלש פעמים. בראשונה כשהזהירם משה שלא ירד מן בשבת, ואף על פי כן יצאו מן העם ללקוט. בפעם השניה, כשנשלחו בני ישראל למלחמת מדין, והחיו את הנקבות בזה צעק משה ושאל: "החייתן כל נקבה" וכן בפעם השלישית, כאשר אלעזר ואיתמר בני אהרון הכהנים אכלו מן החטאת, שלא במקום הקודש. אף על פי שכעסו של משה רבנו, עליו השלום, היה לשם שמים ובצדק, אף על פי כן נענש. לשיטת הרמב"ם, זו היתה סיבת עונשו של משה רבנו. ורבנו הבן איש חי זיע"א, פרש את מאמר רבותינו: "רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו", בספרו "בן יהוידע" פסחים (קיג) שכל המצות והעברות שאדם עושה נכתבות בקוי היד, אך כאשר כועס חס וחלילה מאבד מצותיו ולא עלתה "בידו" אלא רגזנותו. פעם בא תלמיד ותיק לרבו הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ"ל, וראהו עצוב. שאל את רבו: מפני מה נפולות פניו? ענהו הרב זצ"ל, שחטא בעוון הכעס, חזר התלמיד ושאל: וכי הרב פגע במישהו? ענהו הרב זצ"ל, "שכל ההקפדה והכעס היו בלב ולא בחוץ, ועל זה הוא ודאג, ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יענו אזובי הקיר, וצריכים להיזהר מאוד מכעס הלב, ומכעס הפנים. והמגיד הזהיר פעמים רבות את מרן רבנו יוסף קארו זיע"א, שלא לכעוס אפילו לדבר טוב, משום שמסוגל להגרר לדברים אחרים.
ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (לה- ל)
אם רוצים למנות פרנס על הציבור יש לימלך בציבור תחילה, לראות אם דעתם נוחה מן הפרנס הזה שהולכים להעמיד עליהם. והקב"ה אמר למשה שהממונה על מלאכת המשכן יהיה בצלאל, שעל פיו יתנהגו כל הענינים, ועכשיו נמלך משה עם ישראל ואמר להם ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת וגו', האם דעתכם נוחה ממנו. ענו ישראל ואמרו, אם הגון הוא בעיניך ובעיני הקב"ה שבחר בו מבין כולנו, ודאי הגון הוא. אמר להם משה לישראל, דעו, אע"פ שכולכם חכמים ונבונים, בכל זאת בחר הקב"ה בבצלאל שהוא יהיה הממונה על המלאכה, לפי שרוצה הקב"ה לפרוע לו שכר זקנו חור שמסר נפוש על קידוש השם ונהרג ובלבד שלא לעשות העגל. וזהו שאומר הכתוב בצלאל בן אורי בן חור למה בחר הקב"ה בבצלאל, מפני שהיה בן אורי בן חור. ועוד, לפי שהוא בצלאל משבט יהודה שעשה קידוש השם יותר מכל השבטים, שהיה הראשון שקפץ לתוך הים כשהיו ישראל צריכים לעבור בתוכו.
מאורי הדורות בראי הפרשה
"ויקהל משה" – רש"י: למחרת יוה"כ [בשנה הראשונה לצאת ישראל ממצרים] אחר שירד עם לוחות שניים. רמ"א: נקט לשון "ויקהל" שהתיקון צריך להיות מעין הקלקול. במעשה העגל נאמר ויקָּהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים – לכן התיקון הוא ב"ויקהל".
ר' משה בר' ישראל איסרליש [רמ"א] מגדולי הדור, ששמו יצא בעולם והוא עדיין צעיר בימים. פוסק ומקובל. נולד בין השנים רפ"ה – ר"צ (1530-1525 למנינם) בקראקא, שבפולין. בן בתו של ר' אלעזר, שהיה מפרנסי הקהילה. מרבותיו: ר' שלום שכנא חותנו [אבי אשתו הראשונה] ור' משה הייגרליך דודו. לאחר פטירת אשתו נשא לאשה את אחות ר' יוסף כ"ץ בעל 'שארית יוסף'. חותנו של ר' אליעזר [ליזר] גינזבורג. החל משנת שי"ג, הוא ראש בית הדין. עמד בחליפת אגרות עם מרן קארו ומהר"ם פבאדובה. מחיבוריו: מחיר יין [פירוש על מגילת אסתר – נדפס בקרימונה שנת שי"ט], דרכי משה [חיבור על הטורים בעקבות השגותיו על חיבורו של ר' יוסף קארו ה'בית יוסף', על הטורים], מפה [הגהות ותוספות לשו"ע של מרן קארו, תורת העולה [פילוסופיה וקבלה], תורת חטאת [איסור והיתר], פירושים למסכתות בתלמוד, פירוש לזוהר, שו"ת ועוד. אחיהם של ר' אהרן ור' אליעזר. הרבה מחכמי הדור הבא המה מתלמידיו, וביניהם גדול הדור ר' מרדכי יפה בר' אברהם מביהם – הוא הרב "בעל הלבושים". בעל סה"ד בשם צ"ד כותב: "והעמיד תלמיד הרבה והרביץ תורה בישראל בק"ק קראקא כמו עשרים שנה ונפטר שנת של"ב (1572) וי"א בשנת של"ג.
