פרשת וירא

'וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל" (יח – א)

אברהם אבינו היה כל כך שפל בעיני עצמו, עד כי חשב שלכשעצמו איננו ראוי כלל להשראת השכינה, אלא בזכותו של ה"צדיק" ממרא (הוא נחשב צדיק בעיניו על שום שיעץ לו להימול בגלוי) נראה אליו ה' יתברך; אבל "והוא יושב פתח האהל" – הוא גופו עדיין יושב ליד פתח הקדושה ועוד לא התחיל להיכנס פנימה… (אוהב ישראל).

"והוא ישב פתח האהל כחם היום" (יח – א)

חכמינו אמרו, כי אברהם אבינו יושב ליד פתחו של גיהינום ואינו מניח להכנס לכל מי שנימול (עירובין י"ט ובראשית רבה פמ"ח). דבר זה מרמז כאן בפסוק: "והוא יושב פתח האהל" – הוא יושב תדיר על פתחו של האהל, בו באים הרשעים על ענשם, הקרוי "כחום היום", כדברי הנביא: "הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אותם היום בא" (מלאכי ג-יט). (ספרים).

"וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו" (יח – ב)

אחד בא לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות… ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט. (רש"י).

מקשים המפרשים, אם אין מלאך עושה שתי שליחויות, מדוע איפוא לא נשלח מלאך מיוחד כדי להציל את לוט? ברם, באמת ניצול לוט בזכותו של דוד המלך, שעתיד היה לצאת ממנו. והנה, מה שהיה דוד המלך מותר לבוא בקהל, על אף מוצאו המואבי, הרי זה על פי ההלכה: "לא יבוא עמוני ומואבי – עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". ומפרשים טעמינו טעמה של הלכה זו, שהרי נאמר בתורה: "לא יבוא עמוני ומואבי… על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" – ואין דבר זה שייך בנקבות, שכן "דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אישה לקדם", כי על האשה להיות צנועה, "כל כבודה בת מלך פנימה" – ואינה צריכה לקדם פני אנשים זרים בלחם ובמים, (יבמות ע"ו).

והרי ידוע, שבשמים תובעים הלכה בהתאם לפסק בית דין של מטה יוצא איפוא, שבשעה ששאלו המלאכים את אברהם: "איה שרה אשתך" והוא השיב להם: "הנה באהל" – "צנועה היא" (להלן פס' ט' רש"י) – אזי נתחדשה ההלכה, ש"אין דרכה של אשה לקדם", וממילא גם ההלכה של "מואבי ולא מואבית". לפיכך, בשעה שנשלחו המלאכים, עדיין אי אפשר היה לשלוח מלאך מיוחד להציל את לוט, כיון שעדיין לא היה אז ברור אם ראוי להצילו אם לאו, מאחר שזכותו של דוד עוד לא היתה בטוחה כל עוד לא נתבררה ההלכה, אם יהא כשר לבוא לקהל לאחר אשר יצא מלוט. רק כאשר השיב אברהם.: "הנה באוהל" ונתבררה ההלכה, כי "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" – נתברר יחד עם זה, כי צריך להציל את לוט בזכותו של דוד, ורק אז נמסרהלמלאך השליחות להציל את לוט… (בשם החידושי הרי"מ ז"ל).

"ויאמר…. אל נא תעבר מעל עבדך" (יח-ג)

מכאן שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. (שבת קכ"ז).

נשאלת השאלה בפי העולם: מנין ידע אברהם עצמו את ההלכה, שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה, כי הניח את השכינה ורץ לקראת האורחים? ברם, אברהם למד הלכה זו מזה ש"הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו באורחים" (רש"י פסוק א') – הרי ראיה מכאן, שבשעה שיבואו אליו אורחים לא יהא עליו להתחשב בנוכחותה של השכינה אצלו, אלא יהא חייב לקבלם… (הה"ק משפיטיבקה ז"ל). גופו של אברהם אבינו היה כל כך מקודש, עד שהיו אבריו רצים מעצמם לעשות רצון הבורא. לפיכך, מרגיש אברהם, כי רגליו מתנשאות מאליהן ורצות לקראת האורחים, הבין מתוך זה, שזוהי ההלכה – "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה"… (הגה"ק מהר"ן אדלר ז"ל, וכן בשם הה"ק מהר"ם מפרמישלן ז"ל). מה נפקא מינא להלכה בשבילנו, זה שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה? ברם, מזה אנו למדים, כי אף על פי שלפעמים הכנסת אורחים כרוכה בביטול תורה, או בשמיעת מקצת לשון הרע – בכל זאת אין להתחשב בזה, אלא לקיים מצוות הכנסת אורחים, שגדולה היא מ"קבלת פני השכינה"… (בשם הבעש"ט ז"ל).

"בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב" (יח ז)

פירש רש"י: 'שלשה פרים היו, כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל'.

ויש להשתומם, על המראה הנגלה לנו כאן. וכי באמת כל כך גדול הוא חיוב הכנסת אורחים, שבשביל כל אורח צריך המארח לשחוט בן בקר שלם בכדי להאכילו לשון משובחת והלא על ידי זה שאר כל הבשר ילך לאבוד ובפרט בזמנם שלא היו מקררים ומקפיאים המסוגלים לשמור את האוכל זמן רב וממילא הדבר ברור שהכל היה מתעפש והולך לאבוד בזמן קצר ובפרט ביום חום גדול כזה שהניס את כל יושבי הארץ לבתיהם?

הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל באחד משיחותיו הגדיר את הדבר כך: כשם שמידת החום המצויה סביב השמש היא בלתי נסבל לבני אנוש ומ"מ מוכרח להיות חום השמש בעוצמה גדולה כזו, בכדי שימשך ממנה חום אף ליושבי תבל המרוחקים ממנה במדה הראויה להם ואילו היה חום השמש פחות מכך היו יושבי תבל מתקררים ונקפאים למות, כך אברהם אבינו שהוא מקור ושרש החסד של כל עם ישראל, הוא כשמש במידת החסד לעם ישראל, לכך היה נצרך בהכרח שגודל מידת הכנסת אורחים שבו תהיה גדולה כל כך מה שאי אפשר לאדם לעשות כן וזאת בכדי שאת הירושה הזאת שהינו מוריש לנו בניו בכל הדורות תיותר איזו שהיא מדרגה במידת הכנסת אורחים.

"והוא עומד עליהם תחת העץ" (יח-ח)

אחד מתנאי הכנסת אורחים הוא, שלא יגלה בעל הבית המארח עליונות כלפי אורחיו, כדי שירגישו האורחים את עצמם באווירה ביתית. כידוע קרוי הצדיק "הולך", מכיון שהוא הולך ומתעלה במדרגות מפעם לפעם. לעומתו המלאך קרוי "עומד", מכיון שעומד הוא תמיד במדרגה אחת. כפי שאמר הכתוב: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג-ז).

לפיכך, כשבאו עכשיו המלאכים אל אברהם, לא רצה להיות במדרגה (יותר) עליונה מן האורחים הללו, ולכן התלבש במדרגתם – "והוא עומד עליהם" – הוא הפך ל"עומד", "עליהם" – בשבילם… (קדושת הלוי).

"ויאמרו אליו איה שרה אשתך" (יח-ט)

כדי לשגר לה כוס של ברכה. (רש"י).

והלא רש"י עצמו אמר לעיל (בפסוק ח'), כי לא הובא להם לחם מאחר שנטמא, ואם כן הרי לא היו צריכים לברך ומנין, איפוא, כוס של ברכה?

ברם, תדיר היה לחם מוכן אצל אברהם בשביל אורחים, ובכל זאת נוהג היה כל אימת שנזדמנו לו אורחים, לאפות בשבילם לחם טרי. ובכן, אם גם נטמא עכשיו הלחם הטרי, הרי היה לו לחם מתמול-שלשום, וממילא צריכים היו לברך ומכאן כוס של ברכה…. (נפלאות חדשות).

"ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן, ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי". (יח-יב, יג).

מובא בספרים הקדושים, כי "שרה" מרמזת על הגוף ו"אברהם" על הנשמה. הגוף צוחק בקרבו ואומר: "אחרי בלותי" – היתכן שלאחר בלותי ורקבי בקבר – "היתה לי עדנה" – אשוב להיות רענן ומחודש ואקום בתחיית המתים? ועוד טענה בפיו של הגוף: "ואדוני זקן" – היצר הרע השולט עלי הלא הוא "מלך זקן", וחייב אני משום כך לכבדו ולשמוע בקולו, שכן נאמר בתורה: "והדרת פני זקן". משיב ה' יתברך על שתי השאלות ואומר: "האף אמנם אלד" – הלא עיניך הרואות כי מוליד אני בני אדם חדשים, והרי קל וחומר, אם יכול אני לברוא בני אדם שעוד לא היו מעולם, על אחת כמה וכמה שאוכל להקים לתחייה בני אדם שכבר היו. כפי שהשיבו חכמים לאותו צדוקי: "דלא הוי – הוי, דהוי-לא כל שכן" (סנהדרין צ"א). ממילא מתורצת שאלתך הראשונה; ובאשר לשאלתך השניה, שהיצר הרע זקן הוא, התירוץ הוא: "ואני זקנתי" – אני קשיש ממנו… הלא אני הוא "עתיק יומין חי וקיים", ועליך לשמוע קודם בקולי…. (אור פני משה, בשם הבעש"ט ז"ל).התלונה הופנתה אל אברהם, שכן אם שרה צוחקת – הרי זה חסרון באברהם. (האשמה תלויה בבעל), כאשר האישה אינה נוהגת כשורה האשמה תלויה בבעל… (אלשיך הקדוש).

"ותכחש שרה לאמר לא צחקתי" (יח-טו).

איך יתכן כזאת, שצדקנית כשרה תכחש?

ברם, באמת הלא התפלאה שרה וצחקה בגלל "ואדוני זקן", שאמרה: "אחרי בלותי היתה לי עדנה" – אמנם באמת כבר נוכחתי לראות, כי מצידי לא תהיה עוד מניעה לילד, אולם "ואדוני זקן" – אברהם כבר הזקין מכדי להעמיד בן. וכאשר אח"כ שינה ה' יתברך את דבריה, מפני דרכי שלום, שכאילו אמרה על עצמה: "ואני זקנתי" – הרי רשאית היתה להכחיש זאת, כיון שבאמת צחקה לא על זקנותה שלה, אלא על זקנותו של אברהם. אך בכל זאת היה בזה משום חטא, מאחר שאמרה סתם "לא צחקתי", באופן שאפשר לפרש זאת, כאילו לא צחקה כלל וכלל. מכאן יכולים אנו ללמוד, עד כמה חייבים אנשי מעלה להתרחק מן השקר; שאפילו כאשר הדברים עצמם אינם שקר, אלא שאפשר לפרשם באופן שאינו מתאים לגמרי אל האמת – הרי גם זה חטא הוא… (הכתב והקבלה).

מיד לאחר המעשה חזרה שרה בתשובה, עד שנמחה החטא כאילו לא היה, ולפיכך אמרה: "לא צחקתי". בכל זאת קוראת לזה התורה בשם הכחשה, מאחר שהתשובה היתה רק "תשובה מיראה", ככתוב: "כי יראה" – שלאחריה עוד נשאר רושם כלשהו מן החטא. אמר לה אברהם: "לא כי צחקת" – צריך לשוב "תשובה מאהבה", שהצחוק עצמו יתוקן ויהפוך לזכות – "תשובה מאהבה, זדונות נעשו כזכיות".

ואכן כך היה, שמאותו צחוק נעשה "יצחק"; ושרה עצמה אמרה אח"כ: "צחוק עשה לי אלוקים" – היא תיקנה את הצחוק, עד שנעשה לזכות… (שפת אמת). צחוקה של שרה היה "בקרבה" – בעומק המחשבה הפנימית, אשר היא עצמה לא ידעה אותה ולכן קראה: "לא צחקתי". אבל ה' יתברך, הבוחן כל חדרי לב ויודע גם את נצנוצי המחשבות הללו החולפות מתחת לסף ההכרה – כדרך שאמרו חכמינו: "מחשבה עד שלא נוצרה בלבו של אדם כבר היא גלויה לפניך" (בראשית רבה פרשה ט') – הריהו קורא לכך בשם הכחשה ואומר לה לשרה: "לא! כי צחקת!" – כי היתה זו מחשבה עמוקה, חבויה ובלתי בשלה, אשר את עצמך אינך יודעת עליה… (אדמו"ר מגור זצ"ל בשם אביו השפת אמת זצ"ל).

השפת אמת ז"ל הוסיף עוד לזה, לפי מאמר חכמינו: "מי שרב שחקו, מתמעטת יראתו" (הובא בארחות צדיקים שער שמחה) – על ידי מידה יתירה של צחוק מתמעטת אצל האדם יראת שמים שבו, כיון שבשעה שהוא טרוד בצחוקו, אין דעתו פנויה ליראת שמים. וזהו שאמרה שרה: "לא צחקתי – כי יראה" – אם היתה לה יראה באותה שעה, הרי ממילא לא היה מקום לצחוק, שכן שני ניגודים הם אלה, ואין זאת אלה שהיתה זו מחשבה עמוקה, חבויה…

"ואנכי עפר ואפר" (יח-כז)

עפר אין לו כל חשיבות מצד העבר, אבל מאידך עשוי הוא להוציא פירות וצמחים, אחרי חרישה וזריעה. ולעומת זה האפר אין לו כל חשיבות מצד העתיד, שאיננו עשוי להצמיח דבר, אבל מאידך יש לו חשיבות מצד העבר, שהרי היה תחילה חפץ כלי מועיל.

אברהם אבינו היה כל כך שפל בעיני עצמו, מבלי שום מעלה, כדוגמת העפר והאפר גם יחד – כעפר מצד העבר וכאפר מצד העתיד. לפיכך אמרו חכמינו, שבגלל זה זכה ל"עפר סוטה" ול"אפר פרה אדומה" – מידה כנגד מידה. כיון שהשפיל עצמו כ"עפר" שהוא חסר חשיבות מצד העבר – זכה במצווה של "עפר סוטה", העשוי לברר דווקא דבר מן העבר, אם האשה חטאה אם לאו. וכיון שהשפיל עצמו כ"אפר" שהוא חסר חשיבות מצד העתיד – זכה במצוה של "אפר פרה", העשוי לטהר את הטמא מהיום והלאה ומשפיע דווקא על עתידו… (בית הלוי מהגאון מהרי"ב מבריסק ז"ל).

"האחד בא לגור וישפט שפט" (יט-ט).

והלא הם עצמם מינוהו זה עתה לשופט (רש"י יט-א)? אלא, טוענים הם כי שופט מתמנה על ידי מדינה כלשהי, איננו זכאי לדון אלא רק לפי חוקי אותה מדינה ולא לחוקק מעצמו חוקים חדשים, והנה לבסוף "וישפוט שפוט" – הוא עושה על דעת עצמו משפטים שאינם מתאימים עם חוקי המדינה, ולזה לא קיבל מאתנו כל רשות… (כלי יקר). למה סירבו כל כך אנשי סדום להכניס אנשים זרים לארצם? משום שהיו חוששים, פן יתפסו אותם זרים את כל הכהונות הגבוהות במדינה ואת רסן השלטון, תוך דחיקת רגליהם של ילידי הארץ. וכך אמרו ללוט: כיצד יכול אתה לדרוש מאתנו, כי נכניס הנה אנשים זרים, בעוד רואה אתה כי "האחד בא לגור וישפוט שפוט" – הנה בא זר א ח ד והוא כבר נעשה לשופט, הרי אם יבואו זרים רבים יקחו מאתנו את כל השלטון… (אמרי שפר).

"גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ" (כא י)

נורא הדבר למתבונן, ישמעאל היה בנו של אברהם אבינו, אבל מחמת הפחד הגדול הנובע מהחשש שמא יגרום קלקול לבן השני יצחק, נוצר ההכרח הגמור לשלחו ולגרשו מעל פניו ולא היה הדבר פשוט כלל ועיקר, שהרי הכתוב אומר (בראשית כא): "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" ופירשו המפרשים: שחשש שמא על ידי כך שמשלחו מביתו יצא לגמרי לתרבות רעה ומפני זה היה חרד מאד אברהם אבינו, נמצא שעל אף החשש הכבד הזה, מכל מקום אין פתרון אחר שיוכל לקיים את שניהם בבית אברהם ולכך היה מוכרח לסלק את ישמעאל שכבר נמצא בו הנגע של הדעות והמידות הרעות, לבל יתקלקל יצחק הטהור והשלם בחברתו.

ועלינו ללמוד מכך, עד כמה גדול כח החברה של האדם לטוב ולמוטב, אם האדם נמצא בחברת חברים טובים גם הוא משתבח עמהם, אבל חלילה אם האדם נמצא בחברה מקולקלת, אף שהוא עדין שלם בדעותיו ובמעשיו, במוקדם או במאוחר יסטה מדרכו המתוקנת וילך חלילה בדרכים עקלקלות ואחד מעיקרי החנוך הוא הדאגה לחברתם של הבנים.

וידועים דברי הרמב"ם (דעות ו א): 'דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר (משלי יג): "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ"… וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות, או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר (איכה ג): "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם"'.

מאורי הדורות בראי הפרשה

"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום" – ב"מ פ"ו: מאי "כחום היום"? אמר רבי חמא בר' חנינא [דור ב' לאמוראי א"י]: אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה. מהיכן למדו שהיה זה יום שלישי למילה? ר' ישראל פרידמן בר' דוד משה מצ'ורטקוב [חי בשנים תרי"ד (1854 למנינם) – תרצ"ג (1933)]: אברהם אבינו שהיה דבק במידת גמילות חסדים והכנסת אורחים, היה מצטער הרבה שאינו יכול לעסוק במצוות אלו. ואמרו בגמרא ברכות ו': אמר רב אשי [דור ו' לאמוראי בבל ועורך התלמוד הבבלי]: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. משמע, שהקב"ה היה מחשב לאברהם אבינו, על כל יום שהיה מצטער על שאין ביכולתו לעשות המצווה, כאילו עשאה. ועל כל מצוה שאדם עושה קונה לו פרקליט (משנה אבות ד/יא). לכן משנאמר "וירא והנה שלשה אנשים" ובידוע שהם ג' מלאכים: מיכאל, רפאל וגבריאל, למדנו שזה היה ביום השלישי – פרקליט על כל יום שהיה אברהם מצטער.

"וירץ לקראתם מפתח האהל" – שבת קכז: אמר רב יהודה [מגדולי תלמידי רב] אמר רב [תנא הנזכר בברייתא ומגדולי האמוראים. פעל בדור א' בבבל. קיבל מר' חייא דודו ומרבינו הקדוש, והיה חבר לשמואל]: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. מה ראו חז"ל להעמיד הכנסת אורחים מעל הקבלת פני שכינה ולא בשווה לה? ר' ישראל טאוב ממודזיץ' בר' שמואל אליהו [חי בשנים תר"ט (1849 למנינם) – תר"ף (1920)]: אמרו חז"ל (סנהדרין מב): אילו לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש, דיים [פעם בחודש-ראה רש"י]. א"כ, אילו מצות הכנסת אורחים היתה רק שקולה להקבלת פני שכינה ולא יותר, היה האדם מסתפק במצות הכנסת אורחים, פעם אחת בחודש. לפיכך, מצות הכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני שכינה, שאדם מחוייב בה בכל שעה ושעה (פרפ' לתורה).

מב"י