פרשת חיי שרה

פרפראות

''ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים''

פרשה זו קרויה "חיי שרה", אף-על-פי שמסופר בה על מות שרה אימנו. בדומה לכך נקראת הפרשה האחרונה בספר "בראשית": "ויחי", אף כי היא מספרת בעיקר על מות יעקב. בכך יש רמז לדברי חכמינו ז"ל: "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות י"ח, ע"ב; ועוד).

על דברי הפתיחה בפרשתנו: "ויהיו חיי שרה…" אומרים חכמינו ז"ל: נאמר במגילת קוהלת (א", ה"): "וזרח השמש, ובא (=ושוקעת) השמש" – וכי אין אנו יודעים, שזרח השמש ובא השמש? אלא עד שלא ישקיע הקדוש-ברוך-הוא שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו.

עד שלא השקיע שמשו של משה, הזריח שמשו של יהושע. עד שלא שקעה שמשו יהושע, זרחה שמשו של עתניאל בן קנז (ראשון לשופטים בישראל). עד שלא שקעה שמשו של עלי (בסוף תקופת השופטים), זרחה שמשו של שמואל. עד שלא השקיע הקדוש-ברוך-הוא שמשה של שרה, הזריח שמשה של רבקה. בתחילה נאמר: "הנה ילדה מלכה גם היא…ובתואל ילד את רבקה" (כ"ב, כ"-כ"ג), ואחר-כך נאמר: "ויהיו חיי שרה וגו" ותמת שרה בקרית ארבע, היא חברון" (כ"ג, א"-ב").

במדרש זה מוכיחים חז"ל בדוגמאות שונות, שהקדוש-ברוך-הוא משגיח על עמו ומקים לו בכל דור מנהיג חדש, קודם הסתלקותו של המנהיג הקיים. משום כך מספרת לנו התורה בסוף הפרשה הקודמת על הולדת רבקה, לפני סיפור מותה של שרה אימנו.

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"

מכל ארבע האימהות של בית ישראל (שרה, רבקה, רחל ולאה) מיוחדת שרה אימנו בכך, שהתורה מציינת את שנות חייה עלי-אדמות. חכמינו הקדמונים תהו על מיעוט שנות חיי שרה לעומת שנות חיי אברהם. כך שנינו בבראשית רבה; ראויה היתה שרה להגיע לשנותיו של אברהם (שחי מאה שבעים וחמש שנים – כ"ה, ז"); ועל-ידי שאמרה: "ישפט ה ביני וביניך" (ט"ז, ו"), נמנעו (=נגרעו) מחייה ארבעים ושמונה שנים. לדברי כמה מחכמי ישראל, הגיעו שנות חייה של שרה בדיוק לשנות חיי אברהם "העברי", לאחר הכרת אל עליון. שכן שנינו בפסיקתא רבתי, שאברהם היה בן מ"ח שנים כשהכיר את בוראו. והרי הורונו חז"ל במסכת יבמות (צ"ז, ע"ב): "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". ואם נחשב את שנותיו של אברהם מן היום שהכיר את הקדוש-ברוך-הוא, נמצא שאף הוא חי מאה עשרים ושבע שנים, כשנות חיי שרה…

על דברי הסיום של הפסוק הראשון בפרשה – "שני חיי שרה" – מעיר רש"י: "כולן שווין לטובה". מקשים המפרשים: כלום אפשר לומר על מאה ועשרים ושבע שנות חייה של שרה אימנו "כולן שווין לטובה"? והלא כמה וכמה שנות צער וסבל עברו על שרה בשנות חייה הארוכות עם אברהם! די להזכיר את הרעב בארץ, שהביאם לרדת למצרים, וכל התלאה שפקדה אותם במצרים ובארץ פלשתים. למעשה, כל עשרת הנסיונות, שנתנסה בהם אברהם אבינו, היו נסיונות מרים וקשים גם לשרה. הכיצד אפשר לומר על חיים אלה של שרה: "כולן שווין לטובה"? הסביר זאת הצדיק רבי זושא מאניפולי בדרך הבאה: שרה אימנו היתה צדקנית שלמה, וכך קיבלה כל צרותיה וייסוריה באהבה וברצון, ועל כל דבר היתה אומרת: "גם זו לטובה". מעולם לא הרהרה אימנו הצדקת אחרי מעשיו ונסיונותיו של הקדוש-ברוך-הוא ולא התרעמה על מנות הסבל והמצוקה שבאו עליה ועל בעלה בתקופות נדודיהם ממקום למקום, אלא נהגה כל הימים לפי הכלל שקבעו לנו חכמינו ז"ל: "מברכין על הרעה, כשם שמברכין על הטובה" (ברכות ט", ה"). בצדק מעיר אפוא רש"י: "כולן שווין לטובה", שבעיני שרה אימנו כל מה שבא עליה בחיים היה אך לטובה……

"ותמת שרה…ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה"

בפסוק זה מציינת התורה, שאברהם בלבד בא לספוד ולבכות את שרה במותה. נשאלת השאלה: היכן היו אותה שעה שאר באי-ביתה של שרה אימנו? מדוע אין הכתוב מזכיר את כל הבנים שהיניקה שרה, שגם הם ספדו לה וביכו את מותה? והיכן היו במעמד עצוב זה "כל הנפש אשר עשו – אברהם ושרה – בחרן"? ותמוה לא במעט, שאפילו הבן יצחק אינו מוזכר כמשתתף באבל הגדול על מות שרה, כי אם אברהם לבדו. דבר זה מאמת את מאמרם של חכמינו ז"ל במסכת סנהדרין (כ"ב, ע"ב): "אין איש מת אלא לאשתו, ואין אישה מתה אלא לבעלה". יותר מכל שאר בני המשפחה, חש האיש את גודל האסון במות אשתו; והאישה חשה יותר מבן-משפחה אחר מלוא הכאב והצער במות בעלה. ויפה ביטא רבי יוחנן את צער הפרידה, שבין איש לאשתו: "כל אדם שמתה אשתו ראשונה בחייו, כאילו חרב בית-המקדש בימיו"

"ויקם אברהם מעל פני מתו"

האדמו"ר רבי יחזקאל ראבינוביץ מראדומסק, בעל "כנסת יחזקאל", היה מפרש את הפסוק "ויקם אברהם מעל פני מתו" על-פי המאמר הבא של חז"ל במסכת שבת (קנ"ג, ע"א): "רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך! שאלו תלמידיו אל רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להם: וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר; ונמצא כל ימיו בתשובה. אמר האדמו"ר מראדומסק: האדם צריך בכל יום לדמות בנפשו, כי היום הזה הוא האחרון לימי חייו, שהניחוהו עוד בעולם הזה מן השמים, כדי לעושת תשובה לפני מיתתו. ועל כך אומר הכתוב: "ויקם אברהם" – כל הקימה (=שיעור הקומה), המעלות והמדרגות של אברהם אבינו, היו "מעל פני מתו" – מפני שיום המיתה היה חופף תמיד על פניו. ומספרים חסידי ראדומסק: כל ימיו של אותו צדיק היה נאה מקיים מה שהיה נאה דורש, ואף בשנות הנעורים שלו חש כאילו מרחף עליו צילו של יום המיתה. הוא נסתלק מן העולם בשבת פרשת "חיי שרה" (בשנת תרע"א), ובאותו ליל שבת שר בהתלהבות רבה את המזמור "אשת חיל מי ימצא", וחזר כמה פעמים על הפסוק "ותשחק ליום אחרון" (משלי ל"א, כ"ה) עד כלות הנפש ממש.

ולקחת אשה לבני ליצחק (חיי שרה כד-ד)

להלן, כאשר אליעזר חזר וסיפר את הדברים, אמר "ולקחת אשה לבני", מבלי הזכיר את המילה "ליצחק"? ברם, אפשר להסביר את הדבר בדרך משל גביר מופלג ביקש לשדך את בתו עם בנו של גאון גדול והוא הבטיח לשם כך נדוניה גדולה מאד. בא אליו ואמר לו "מבקש אתה ליתן כל כך הרבה כסף בשביל בנו של גאון. אני אתן לך חתן שהוא עצמו גאון". סירב הגביר ואמר "אין את נפשי לעשות את בתי לרבנית, כי איני רוצה שתסבול צער ולא תיהנה כראוי מחייה".

הוא הדבר גם כאן. אברהם אמר לו לאליעזר "לבני ליצחק: עליך לציין, כי יש לי בן שהוא עצמו צדיק גדול. אולםף כשבא אליעזר לשם והכיר את טיב האנשים, היה חושש להפליג בשבחו של יצחק, שהוא צדיק גדול, פן יסרבו להסכים לשידוך ליכך דיבר רק בשבחו של "המחותן" ולא הזכיר כלל את החתן עצמו…(בית הלוי)

ויבוא האיש הביתה ויפתח הגמלים (חיי שרה כד- לב)

ויבוא האיש הביתה: מדובר על אליעזר עבד אברהם "ויפתח התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם, שלא ירעו בדרך בשדות אחרים" מחשש גזל (רש"י)

מסופר על אשתו של החפץ חיים שקנתה בשותפות עם שכנה דג גדול. הן סיכמו ביניהן שהשכנה תכנס לביתה והן תחלקנה את הדג ביניהן. שעת הצהרים כבר הגיעה, אך השכנה טרם נכנסה. אשת החפץ חיים ניגשת תכופות לחלון, כי הגיעה העת לבשל. אך השכנה איחרה פעמיה לבוא. בראותה כי השעה מאוחרת חילקה אשת החפץ חיים את הדג לבדה. את החצי הגדול שמרה עבור שכנתה ואת הקטן נטלה לעצמה. הכניסה אותו לסיר ומיהרה לבשלו. החפץ חיים נטל את ידיו, בירך ובצע על הפת, אכל את ה"כזית" הראשון ואח"כ אמר את מזמור כ"ג בתהילים: "ה' רועי לא אחסר". בינתיים הגישה אשתו את הדג, שכבר התבשל, לשולחן, אך החפץ חיים לא שת לבו, והמשיך באכילת הלחם כאילו אין דבר אחר על השולחן.

בנו ר' לייב, חשש אולי לא הרגיש אביו שהניחו לפניו דג, וקירב את הצלחת אליו, אך החפץ חיים הסיט את הצלחת מלפניו והמשיך באכילת הלחם בלבד. הבין ר' לייב, כי לא דבר ריק הוא, נכנס למטבח וביקש מאמו שתספר את כל מאורעות הדג הידועים לה. סיפרה לו דברים כהוויתם, שהדג היה גדול מדי, והיא קנתה אותו בשותפות עם שכנה והשכנה עדיין לא הגיעה, ולכן חילקה את הדג ואת החצי הגדול הותירה לשכנה….

עתה הכל ברור ומובן, לחש לעצמו ר' לייב, הלא הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך חושן משפט הלכות שותפין סימן קע"ו סעיף י"ח: "אם לא קבעו זמן לשותפות או שקבעו ונשלם, ובא אחד לחלוק שלא מדעת חברו, חולק בפני שלשה, אפילו הם הדיוטות, ובלבד שיהיו נאמנים ויודעים בשומא, ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום". ודאי שדג שנעשה בו מעשה כזה, אבא אינו יכול לאכול. החלוקה אינה חלוקה, והדג הרי שייך בחלקו עדיין לשכנה. ובכל בעל "המשנה ברורה" יכשל כגזל? סיפור זה סופר ע"י רבי יחזקאל לוינשטיין בשנת תרצ"ט בהיותו מנהלה הרוחני של ישיבת מיר. ר' יחזקאל הוסיף שעל המשיח נאמר: "והריחו ביראת ה'" (ישעיה יא. ג) קיים חוש ריח רוחני מיוחד שעל פיו ניתן להבחין בעבירות או במצב רוחני. לאנשים שהתעלו מאד במדרגות הרוחניות קיימת תחושה להכיר פגמים רוחניים או חשש גזל וכדו' (מורשת אבות)

פרשת "חיי שרה" מסתיימת בפסוק הבא: "וישכנו (בני ישמעאל) מחוילה עד שור…על-פני כל אחיו נפל" (כ"ה, י"ח); ופרשת "תולדות" מתחילה בכתוב: "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (כ"ה, י"ט).

אומרים חכמי ישראל: יש קשר ענייני בין סוף פרשת "חיי שרה" לתחילת פרשת "תולדות", בחינת הא בהא תליא. בסדר זה של הפסוקים באה התורה לרמז לנו את החזון הבא: כשיקוים בישמעאל "על-פני כל אחיו נפל" – כשיפלו בני ישמעאל מגדולתם באחרית הימים – יצמח ויעלה משיח בן-דויד, גואל ישראל, שהוא מתולדות יצחק בן אברהם.

מאורי הדורות בראי הפרשה

"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדנִי" (כד/יד) – ויק"ר לז: שלשה שאלו שלא כהוגן והשיבם הקב"ה כהוגן. אחד שאל שלא כהוגן והשיבו המקום שלא כהוגן. ואלו הם: אליעזר עבד אברהם ושאול ויפתח וכלב. [א] אליעזר שאל שלא כהוגן, שנאמר "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך" – א"ל הקב"ה: אילו יצאה שפחה כנענית או זונה, היית אומר "אותה הוכחת לעבדך ליצחק"?! ועשה לו הקב"ה וזימן לו את רבקה. [ב] כלב שאל שלא כהוגן, שנאמר (יהושע טו) "ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה" – השיבו הקב"ה: אילו לכדה כנעני או ממזר או עבד, היית נותן לו בתך?! מה עשה הקב"ה זימן לו את אחיו ולכדה שנאמר (שם) "וילכדה עתניאל בן קנז". [ג] שאול שאל שלא כהוגן, שנאמר (שמ"א יז/כה) "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו" – אמר הקב"ה: אילו הרגו עמוני או ממזר או עבד, היית נותן לו את בתך?! זימן לו הקב"ה את דוד. [ד] יפתח שאל שלא כהוגן, שנאמר (שופ' יא/לא) "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה", אמר הקב"ה: אילו יצא גמל או חמור או כלב? היית מעלהו עולה?! השיבו הקב"ה שלא כהוגן וזימן לו את בתו.

מב"י

סיפור

.

רבים הסיפורים על מסעותיהם של האחים הקדושים, רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי, ועל הנשמות התועות הרבות שעוררו במהלכם לתשובה. מכתתים היו את רגליהם בשבילי פולין, גליציה, הונגריה, רומניה, אוקראינה, ווהלין וליטא – כדי לגלות ניצוצות חבויים ולהשיבם לצור מחצבתם.

מסורת רווחת היא כי בכל מקום שבו דרכו רגליהם – התפשטה לאחר מכן דרך החסידות וקנתה לה שביתה, ולעומתה נמנעה חדירתה של תנועת ההשכלה, אשר חוללה שמות ביהדות גרמניה.

שנים רבות לאחר מכן ידעו תושביהן של ערים ועיירות באירופה להצביע על בית-מדרש שהתפלל בו רבי אלימלך, או על פונדק-דרכים שלן בו רבי זושא. באושפצין, למשל, הקפידו כל תושבי העיר לטבול עצמם, בערב יום-הכיפורים, במקווה שמימיו הנובעים ממעיין היו קרים כקרח – רק מפני שרבי אלימלך טבל בו באחד ממסעותיו.

פעם אחת הגיע הצדיק רבי זושא, בערב שבת-קודש, לעיר אחת. סר לבית-הכנסת והתעניין אצל הגבאי היכן יוכל להתארח בשבת. "גש אל ביתו של ר' יעקב הפרנס. מכניס-אורחים גדול הוא ובוודאי ישמח לארח גם אותך", יעץ לו הגבאי.

עשה רבי זושא כעצת הגבאי ופנה לביתו של הפרנס נדיב-הלב. את הדלת פתח ר' יעקב בכבודו ובעצמו, קידמו במאור-פנים והובילו אל אחד החדרים בחווילתו הגדולה. "חלץ עצמותיך והכן עצמך לקראת שבת המלכה", אמר לרבי זושא בחביבות. קודם שיצא מהחדר הוסיף ואמר: "מוזמן אתה לסעוד עמי על שולחני את כל סעודות השבת, אך יהיה עליך להכין דבר-תורה לכל אחת ואחת מהסעודות".

מנהג היה לו לר' יעקב הפרנס, שכל אחד ואחד מהאורחים שהסבו עמו לשולחן שבת – ולעיתים הגיע מספרם לעשרות -היה אומר דבר-תורה הקשור בפרשת השבוע או בענייני דיומא. נוהג זה היה מפורסם בין האורחים, וכל אחד ואחד מהם, אפילו הפשוטים ועמי-הארצות, השתדל להכין לקראת כל סעודה דבר-תורה, כדי להשביע את רצון המארח ולשמח את ליבו.

ליל שבת הגיע. התפילה בבית-הכנסת הסתיימה ור' יעקב הפרנס פסע לביתו ושובל ארוך של אורחים צועד בעקבותיו. לאחר שקידש המארח על היין והאורחים נטלו את ידיהם לסעודה- החל ר' יעקב לכבדם, זה אחר זה, לומר דבר-תורה.

ואמנם כל אורח בתורו שאל, הסביר, פירש או ציטט – איש-איש לפי רמתו ומידת למדנותו. ר' יעקב היטה אוזניו כאפרכסת וניכר היה בעליל כי הוא רווה רוב-נחת מדברי-התורה עצמם וגם מהמנהג שהנהיג בביתו.

הגיע תורו של רבי זושא, אולם הוא ישב דומם ולא פצה את פיו. דחק בו המארח, אך רבי זושא הוסיף לשתוק. "וכי לא ביקשתיך להכין דבר-תורה לסעודה?!", השתומם ר' יעקב, "אינך יודע את מנהג הבית?!", הוסיף בנימת גערה. ורבי זושא עדיין מחריש.

כעבור רגע התעשת ר' יעקב וחייך אל רבי זושא חיוך סלחני. אולי מבטו החד של רבי זושא ריכך אותו. "אם-כן, הכן-נא דבר-תורה למחר, לסעודת יום השבת", הפטיר ועבר אל האורח הבא.

למחרת שב ר' יעקב והזמין את האורחים הרבים לשאת דברי-תורה. כשהגיע תורו של רבי זושא פנה אליו המארח בשמץ של עוקצנות: "נו, ודאי היה לך די והותר זמן להכין דבר-תורה כלשהו; פתח פיך ויאירו דבריך!". הכול ציפו בסקרנות למוצא פיו של האורח השתקן.

"אינני למדן גדול", פתח רבי זושא ואמר, "אך בבוקר, לאחר התפילה, אמרתי כמה מזמורי תהילים, ובהגיעי לפסוק (י,ג) 'כי הילל רשע על תאוות נפשו', הייתי כמשתומם – הרי הילל הזקן צדיק גדול ועניו היה, ומדוע אפוא הוא נקרא 'רשע'?".

חלל החדר התמלא צחוק למשמע הקושיה ה'גאונית' של האורח האלמוני. גם ר' יעקב נשך את שפתיו בהתאמצו לכלוא את צחוקו. "זאת הקושיה", אמר, "ומהו התירוץ?".

"חשבתי להסביר זאת כך", אמר רבי זושא והישיר מבט אל ר' יעקב: "אם יצר-הרע ינסה להסית יהודי לעבור עברה מגונה ומכוערת, סתם-כך, ודאי לא ישמע לו ואף יטען כנגדו, 'מה לי – תלמיד-חכם, ירא-שמים ועשיר גדול – ולשטות זו'. מה יעשה אפוא יצר-הרע ויצליח? יכניס בליבו של היהודי מחשבה של ענווה ושל שפלות עצמית. כך יצליח לפתותו לדבר-עברה, שהרי על אדם שפל ופחות-ערך אין להתפלא כל-כך שהוא עובר עברה. זהו שאמר דוד המלך 'כי הילל רשע על תאוות נפשו' – כלומר, לפעמים הרשע עוטה עליו את גלימת הענווה של הילל הזקן כדי למלא את זממו ולממש את תאוות ליבו".

היושבים סביב השולחן, שהחיוך טרם סר משפתותיהם, הביטו זה בזה, תוהים ותמהים על ההסבר המוזר ששמעו מפי ההלך הלא-מוכר. דווקא המארח עצמו לא נראה משועשע כלל. להפך, חיוורון הציף את פניו ועיניו כמו התכווצו בחוריהן. גם בהמשך הסעודה התנהג ר' יעקב כמנותק מסביבתו. נראה היה כמפליג על כנפי מחשבותיו למחוזות אחרים לגמרי.

עם צאת השבת הסתגר ר' יעקב הפרנס עם רבי זושא בחדר וביקש ממנו דרך לתיקון ולתשובה על כמה וכמה חטאים שב'ענווה' יסודם.

סיפור שני

רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" – בְּפָסוּק זֶה מִתְּהִלִּים פָּתַח הָרַבִּי הַזָּקֵן מֵאֲלֶכְּסַנְדֶּר אֶת סִפּוּרוֹ עַל הַמַּגִּיד מִמֶּזְרִיטְשׁ:

בֵּין הַ'יּוֹשְׁבִים' אֵצֶל הַמַּגִּיד הָיָה אַבְרֵךְ תַּלְמִיד-חָכָם, ר' עַזְרִיאֵל שְׁמוֹ, שֶׁקִּיֵּם "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". ר' עַזְרִיאֵל נָשָׂא-חֵן בְּעֵינֵי חֲבֵרָיו וּמַכָּרָיו וְגַם הַמַּגִּיד חִבְּבוֹ.

זְמַן רַב הִתְפַּרְנְסָה מִשְׁפַּחְתּוֹ, בְּדֹחַק, מֵעֲבוֹדוֹת מִזְדַּמְּנוֹת שֶׁעָשְׂתָה אִשְׁתּוֹ, אַךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים הִתְרַחֲבָה הַמִּשְׁפָּחָה, הַיְּלָדִים גָּדְלוּ וְהַקֹּמֶץ לֹא הִשְׂבִּיעַ עוֹד אֶת הָאֲרִי. דָּחֲקָה הָאִשָּׁה בְּבַעֲלָהּ לִמְצֹא עֲבוֹדָה כָּלְשֶׁהִי. סִפֵּר זֹאת ר' עַזְרִיאֵל לְרַבּוֹ. "מִדֵּי שָׁבוּעַ תְּקַבֵּל מִמֶּנִּי הַקְצָבָה קְבוּעָה, וְכָךְ תּוּכַל לְהוֹסִיף וּלְהַקְדִּישׁ אֶת כָּל-כֻּלְּךָ לַתּוֹרָה וְלָעֲבוֹדָה", אָמַר לוֹ הַמַּגִּיד.

חָלַף זְמַן, וְהַהַקְצָבָה הַקְּבוּעָה לֹא סִפְּקָה עוֹד אֶת צָרְכֵי בֵּיתוֹ שֶׁל ר' עַזְרִיאֵל. הָאִשָּׁה שָׁבָה וְתָבְעָה מִמֶּנּוּ לָצֵאת לַעֲבֹד. לְאַחַר שֶׁסִּפֵּר זֹאת לַמַּגִּיד, הֶעֱלָה הַמַּגִּיד אֶת גֹּבַהּ הַהַקְצָבָה הַשְּׁבוּעִית.

ר' עַזְרִיאֵל קָנָה שֶׁקֶט מֵאִשְׁתּוֹ לְפֶרֶק-זְמַן נוֹסָף. כַּאֲשֶׁר חָזְרָה הָאִשָּׁה לִתְבֹּעַ מִמֶּנּוּ כִּי יַעֲזֹב אֶת בֵּית-הַמִּדְרָשׁ וְיֵצֵא לַעֲבוֹדָה, פָּנָה אֶל רַבּוֹ לִשְׁאֹל בַּעֲצָתוֹ. הִגִּישׁ לוֹ הַמַּגִּיד סְכוּם כֶּסֶף. "קְנֵה בָּזֶה עֲדָשִׁים וְתֵן אוֹתָן לְאִשְׁתְּךָ, שֶׁתִּמְכְּרֵן בַּשּׁוּק", יָעַץ לוֹ.

עָשָׂה ר' עַזְרִיאֵל כְּדִבְרֵי רַבּוֹ. לְמָחֳרָת, בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדָה הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק עִם קַעֲרַת הָעֲדָשִׁים, עָבְרָה בַּמָּקוֹם כִּרְכֶּרֶת הַגְּרָף שֶׁל מֶזְרִיטְשׁ. מִתּוֹכָהּ יָצְאָה אֵשֶׁת הַגְּרָף וְקָנְתָה מִיְּדֵי הָאִשָּׁה אֶת כָּל הָעֲדָשִׁים.

"הַאִם אֵינֵךְ מוֹכֶרֶת דָּבָר מִלְּבַד עֲדָשִׁים?!", תָּהֲתָה אֵשֶׁת הַגְּרָף. "אֵין בְּיָדִי כֶּסֶף לְיוֹתֵר מִזֶּה", עָנְתָה לָהּ הַמּוֹכֶרֶת, בְּעֵינַיִם מֻשְׁפָּלוֹת. הוֹשִׁיטָה אֵשֶׁת הַגְּרָף לְמוֹכֶרֶת הָעֲדָשִׁים חֹפֶן מַטְבְּעוֹת. "קְחִי וְעִמְדִי עַל רַגְלַיִךְ".

בַּכֶּסֶף שֶׁקִּבְּלָה קָנְתָה הָאִשָּׁה מִצְרָכִים בְּסִיטוֹנוּת, וּמָכְרָה אוֹתָם בַּשּׁוּק. אַט-אַט הִתְרַחֲבָה פְּעִילוּתָהּ הַמִּסְחָרִית עַד שֶׁפָּתְחָה חֲנוּת קְטַנָּה. הַמַּזָּל הֵאִיר לָהּ פָּנִים וְהַחֲנוּת הַקְּטַנָּה גָּדְלָה וְהָיְתָה לַחֲנוּת גְּדוֹלָה, שֶׁבָּהּ נִמְכְּרוּ מוּצְרֵי מָזוֹן וְצָרְכֵי בַּיִת.

עִם הִתְרַחֲבוּת הַחֲנוּת הִפְצִירָה הָאִשָּׁה בְּבַעֲלָהּ לְהַטּוֹת שֶׁכֶם וּלְסַיֵּעַ לָהּ בְּנִהוּל הָעֵסֶק. "הַקְדֵּשׁ לִי רַק כַּמָּה שָׁעוֹת בְּיוֹם", בִּקְּשָׁה מִבַּעֲלָהּ.

הִתְקַשָּׁה ר' עַזְרִיאֵל לַעֲמֹד בְּהַפְצָרוֹת אִשְׁתּוֹ וְהֵחֵל לְסַיֵּעַ לָהּ בְּנִהוּל הַחֲנוּת. עַד מְהֵרָה נִסְחַף לְתוֹךְ עִנְיְנֵי הַחֲנוּת וְהַמְּכִירוֹת. הָעֵסֶק הִתְרַחֵב מְאוֹד וְר' עַזְרִיאֵל וְרַעְיָתוֹ נֶהֶפְכוּ לַאֲנָשִׁים אֲמִידִים.

יוֹם אֶחָד נִקְרָא ר' עַזְרִיאֵל לְבֵית הַגְּרָף. "אֵינִי צָרִיךְ לְהַזְכִּיר לְךָ כַּמָּה אַתָּה חַיָּב לִי", פָּתַח הַגְּרָף וְאָמַר, "לְיֶתֶר דִּיּוּק, לְאִשְׁתִּי". ר' עַזְרִיאֵל הִנְהֵן בְּרֹאשׁוֹ. "וּבְכֵן, אֲנִי זָקוּק לְאִישׁ נֶאֱמָן, כְּדֵי לְהַעֲבִיר עִמּוֹ סְכוּם כֶּסֶף גָּדוֹל מְאוֹד לְאֶרֶץ רְחוֹקָה. עָלֶיךָ אוּכַל לִסְמֹךְ, וּבַקָּשָׁתִי שֶׁתַּעֲשֶׂה אֶת הַשְּׁלִיחוּת". ר' עַזְרִיאֵל יָדַע כִּי אֵין לְפָנָיו בְּרֵרָה, וְקִבֵּל עָלָיו אֶת הַמְּשִׂימָה.

קֹדֶם צֵאתוֹ לַדֶּרֶךְ בִּקֵּשׁ לְקַבֵּל אֶת בִּרְכַּת רַבּוֹ, אוּלָם כְּשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ הָיְתָה הַדֶּלֶת נְעוּלָה. הַשָּׁעָה דָּחֲקָה, וְהוּא נֶאֱלַץ לָצֵאת לִשְׁלִיחוּתוֹ בְּלֹא בִּרְכַּת הַדֶּרֶךְ.

ר' עַזְרִיאֵל הִפְלִיג בָּאֳנִיָּה, וּבְדַרְכָּהּ עָגְנָה לְיַד אִי. ר' עַזְרִיאֵל יָרַד לְטַיֵּל מְעַט בָּאִי, עַד הֶמְשֵׁךְ הַהַפְלָגָה, וְשָׁקַע בְּמַחְשָׁבוֹת נוּגוֹת. הוּא הָיָה מְרֻכָּז כָּל-כָּךְ בְּהִרְהוּרָיו, עַד שֶׁלֹּא הִבְחִין כִּי הָאֳנִיָּה עָזְבָה אֶת הָאִי וְהוּא נִשְׁאַר לְבַדּוֹ, עָזוּב וַחֲסַר-כֹּל. חֲפָצָיו וּבָהֶם צְרוֹר כַּסְפּוֹ שֶׁל הַגְּרָף נִשְׁאֲרוּ בָּאֳנִיָּה.

שָׁעוֹת רַבּוֹת הִתְהַלֵּךְ כְּסַהֲרוּרִי, עַד שֶׁהִכְרִיעוּהוּ הָעֲיֵפוּת וְהַצַּעַר וְהוּא נָפַל עַל הָאָרֶץ. כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר חָשׁ יֹבֶשׁ רַב בְּפִיו. בְּקֹשִׁי קָם עַל רַגְלָיו וְהֵחֵל לָתוּר אַחַר מְקוֹר מַיִם. מִמֶּרְחָק הִבְחִין בְּמַעְיָן מְפַכֶּה. בְּכָל לִבּוֹ קִוָּה כִּי אֵין זֶה תַּעְתּוּעַ דִּמְיוֹן. כְּשֶׁהִתְקָרֵב, נוֹכַח כִּי אָכֵן מַיִם חַיִּים זוֹרְמִים בַּמָּקוֹם. בְּכוֹחוֹתָיו הָאַחֲרוֹנִים הִתְכּוֹפֵף אַרְצָה, בֵּרֵךְ מֵעֹמֶק לִבּוֹ "שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ" וְלָגַם בִּשְׁקִיקָה מֵהַמַּיִם הַזַּכִּים.

לְאַחַר שֶׁשָּׁתָה קִמְעָה הִתְחַזֵּק בְּגוּפוֹ וְגַם בְּרוּחוֹ. "מִן הַשָּׁמַיִם סִיְּעוּ לִי לִמְצֹא מַיִם, וּמֵהַשָּׁמַיִם יַעַזְרוּ לִי לָצֵאת מִכָּאן", אָמַר. כַּעֲבֹר שָׁעָה הִבְחִין בָּאֳנִיָּה אַחֶרֶת, הַשָּׁטָה לֹא-הַרְחֵק מֵהָאִי. בְּמַאֲמַצִּים רַבִּים הִצְלִיחַ לִלְכֹּד אֶת תְּשׂוּמַת-לֵב הַמַּלָּחִים, שֶׁהִטּוּ אֶת הָאֳנִיָּה מִמַּסְלוּלָהּ וּפָנוּ אֶל הָאִי לְהַצִּילוֹ.

ר' עַזְרִיאֵל הִצְטָרֵף לַחֲבוּרַת עֲנִיִּים שֶׁנָּדְדָה מֵעִיר לְעִיר וּמֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ. שָׁנִים חָלְפוּ עַד שֶׁשּׁוּב הִגִּיעַ לְמֶזְרִיטְשׁ. הוּא לֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ מִבּוּשָׁה. הוּא חָשַׁשׁ מִתְּגוּבַת הַגְּרָף שֶׁאֶת כַּסְפּוֹ אִבֵּד בְּרַשְׁלָנוּת, וְהִתְבַּיֵּשׁ מִפְּנֵי אִשְׁתּוֹ וּמַכָּרָיו, כְּשֶׁיִּרְאוּהוּ בַּעֲלִיבוּתוֹ וְיִשְׁמְעוּ אֶת סִפּוּרוֹ.

וְאוּלָם בִּמְהֵרָה נוֹדְעוּ לוֹ שְׁתֵּי עֻבְדּוֹת. רֵאשִׁית, כְּבָר לִפְנֵי שָׁנָה מֵת הַגְּרָף. שֵׁנִית, אִשְׁתּוֹ כָּשְׁלָה בְּנִהוּל חֲנוּתָהּ וְהִיא וִילָדָיו שָׁבוּ לְחַיֵּי עֹנִי. רַק אָז אָזַר ר' עַזְרִיאֵל אֹמֶץ וּפָנָה לְבֵיתוֹ.

לְמָחֳרָת בָּא אֶל רַבּוֹ. הַמַּגִּיד קִבְּלוֹ בִּמְאוֹר-פָּנִים, וְר' עַזְרִיאֵל סִפֵּר לוֹ בְּשִׁבְרוֹן-לֵב אֶת כָּל קוֹרוֹתָיו. נִחֲמוֹ הַמַּגִּיד וְאָמַר: "דַּע, כִּי בְּמֵימָיו שֶׁל אוֹתוֹ מַעְיָן שֶׁגִּלִּיתָ עַל אַדְמַת הָאִי הִתְגַּלְגְּלוּ נִיצוֹצוֹת קְדוֹשִׁים שֶׁל נְשָׁמוֹת יְהוּדִיּוֹת חַסְרוֹת תִּקּוּן. עַל-יְדֵי בִּרְכַּת 'שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ', שֶׁבֵּרַכְתָּ עֲלֵיהֶם בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה, דָּלִיתָ אֶת כָּל אוֹתָם נִיצוֹצוֹת וְהֶחְזַרְתָּ אוֹתָם לְשָׁרְשָׁם. כְּדָאִיּוֹת הָיוּ כָּל תְּלָאוֹתֶיךָ בִּשְׁבִיל הַצָּלַת אוֹתָם נִיצוֹצוֹת קְדוֹשִׁים".

לְאַחַר שְׁהוּת קַלָּה, הוֹסִיף הַמַּגִּיד וְאָמַר: "אֲשֶׁר לְךָ וּלְמִשְׁפַּחְתְּךָ, אֲחַדֵּשׁ אֶת הַהַקְצָבָה הַשְּׁבוּעִית שֶׁהִקְצַבְתִּי לְךָ בְּטֶרֶם פָּתְחָה אִשְׁתְּךָ אֶת הַחֲנוּת"…

מֵאוֹתוֹ יוֹם חָדְלָה אֵשֶׁת ר' עַזְרִיאֵל מִלְּהַטְרִידוֹ בְּעִנְיְנֵי פַּרְנָסָה, עַתָּה יָדְעָה כִּי "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם".

סיפור שלישי

הַצַּדִּיק רַבִּי יִצְחָק מִוּוֹרְקָה נוֹדַע בְּמִדַּת הַסַּבְלָנוּת הָעֲצוּמָה שֶׁלּוֹ. מֵעוֹלָם לֹא נִתְפַּס בְּכַעַס, וְאַף לֹא בְּאָבָק שֶׁל כַּעַס. פַּעַם אַחַת, בְּשֶׁבְתוֹ עִם חֲסִידָיו, סִפֵּר לָהֶם כֵּיצַד אִמֵּץ לְעַצְמוֹ מִדָּה זוֹ.

הַדָּבָר הָיָה בַּיָּמִים שֶׁר' יִצְחָק הָיָה אַבְרֵךְ צָעִיר, זְמַן-מָה לְאַחַר נִשּׂוּאָיו. הוּא הִתְגּוֹרֵר בָּעֲיָרָה ז'וּרִיק וְנִסְמַךְ עַל שֻׁלְחַן חוֹתְנוֹ. אוּלָם כְּשֶׁהֵחֵל לְבַלּוֹת פִּרְקֵי-זְמַן אֲרֻכִּים מִדַּי, לְטַעֲמוֹ שֶׁל חוֹתְנוֹ, בְּבֵית-מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבּוֹ, רַבִּי דָּוִד מִלֶּלוֹב, הֶחְלִיט הַחוֹתֵן לְהַפְסִיק אֶת הַתְּמִיכָה בַּחֲתָנוֹ. לְעֻמַּת זֹאת, רַעְיָתוֹ הָיְתָה שְׁלֵמָה עִם כָּל מַעֲשָׂיו. הִיא הֶעֱרִיכָה אֶת בַּעֲלָהּ וְכִבְּדָה אֶת רְצוֹנוֹ.

בְּהֶעְדֵּר תְּמִיכַת הַחוֹתֵן, בָּאָה יְשׁוּעַת הַפַּרְנָסָה מִמָּקוֹר אַחֵר. ר' יִצְחָק זָכָה בְּרִשָּׁיוֹן מֶמְשַׁלְתִּי לְאַסְפָּקַת טָבָּק בְּכָל הָאֵזוֹר. רַעְיָתוֹ הִיא שֶׁקִּבְּלָה עָלֶיהָ אֶת נִהוּל הָעֵסֶק הַמְּסֹעָף, וּבְכָךְ אִפְשְׁרָה לְבַעֲלָהּ לִשְׁקֹד עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְלַחְסוֹת מֵעֵת לְעֵת בְּצֵל רַבּוֹ בְּלֶלוֹב.

יוֹם אֶחָד הֶחְלִיט הַצַּדִּיק מִלֶּלוֹב כִּי הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁתַּלְמִידוֹ, ר' יִצְחָק, יִסַּע עִמּוֹ אֶל רַבּוֹ, הַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין. נָסְעוּ הָרַבִּי וְתַלְמִידוֹ לְלוּבְּלִין. בְּהַגִּיעָם לְשָׁם נִכְנְסוּ יַחְדָּו לָתֵת שָׁלוֹם לָרַבִּי.

הַחוֹזֶה הֶחְלִיף כַּמָּה מִלִּים עִם תַּלְמִידוֹ הַוָּתִיק, רַבִּי דָּוִד, וּלְאַחַר מִכֵּן נָתַן מַבָּט בּוֹחֵן בָּאַבְרֵךְ הַצָּעִיר שֶׁלְּפָנָיו. וּפִתְאוֹם אָמַר לוֹ: "אִם תֻּצַּע לְךָ מִשְׂרַת מְלַמְּדוּת, אַל תִּדְחֶה אוֹתָהּ". ר' יִצְחָק בָּא בִּמְבוּכָה. הוּא לֹא בִּקֵּשׁ עֵצָה בַּנּוֹשֵׂא וְגַם לֹא בְּרָכָה לְפַרְנָסָה. עִסְקֵי הַטָּבָּק פָּרְחוּ וְשִׂגְשְׂגוּ בְּנִהוּלָהּ שֶׁל רַעְיָתוֹ, וּפַרְנָסַת בֵּיתוֹ הָיְתָה בְּכָבוֹד וּבְשֶׁפַע.

לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מֵחֲדַר הָרַבִּי, הֵחֵלּוּ הַשְּׁנַיִם דָּנִים בַּעֲצָתוֹ הַמַּפְתִּיעָה שֶׁל הָרַבִּי. עוֹדָם מְדַבְּרִים, נִגַּשׁ אֲלֵיהֶם יְהוּדִי כַּפְרִי. "סִלְחוּ לִי רַבּוֹתַי", אָמַר. "מִתְגּוֹרֵר אֲנִי בִּכְפָר לְיַד טָארִנְיגְרָד, וּבָאתִי לְחַפֵּשׂ 'מְלַמֵּד' לִשְׁנֵי יְלָדַי. מוּכָן אֲנִי לְשַׁלֵּם מֵרֹאשׁ אַרְבָּעִים אֲדֻמִּים לְשָׁנָה שְׁלֵמָה".

ר' יִצְחָק וְרַבִּי דָּוִד הִבִּיטוּ בַּכַּפְרִי מִשְׁתּוֹמְמִים. כָּעֵת כְּבָר לֹא נוֹתַר סָפֵק בְּלִבּוֹ שֶׁל ר' יִצְחָק, שֶׁרָאָה בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַדְּבָרִים אוֹת מִשָּׁמַיִם. מִיָּד הִסְכִּים לַהַצָּעָה. הוּא קִבֵּל מֵהַכַּפְרִי אֶת אַרְבָּעִים הָאֲדֻמִּים וּשְׁלָחָם לְרַעְיָתוֹ בְּצֵרוּף מִכְתָּב, שֶׁבּוֹ גּוֹלֵל אֶת סִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה. בַּמִּכְתָּב צִיֵּן הֵיכָן יִשְׁהֶה בַּשָּׁנָה הַקְּרוֹבָה.

בַּיָּמִים הָהֵם הִתְנַהֲלָה הַמִּלְחָמָה בֵּין צִבְאוֹת נָפּוֹלְיוֹן לְצִבְאוֹת רוּסְיָה. הָרוּסִים נָחֲלוּ תְּבוּסָה וְנָסוֹגוּ לְאָחוֹר. מַסְלוּל נְסִיגָתָם כָּלַל גַּם אֶת ז'וּרִיק, שֶׁנּוֹתְרָה מֻפְקֶרֶת לִצְּבָא הַכּוֹבֵשׁ. יוֹם לִפְנֵי פְּלִישַׁת הַצָּרְפָתִים בָּרְחוּ מִמֶּנָּה כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ, מִקְּצָתָם לִמְקוֹמוֹת מִסְתּוֹר שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים וּמִקְּצָתָם אֶל הַיַּעַר. כְּשֶׁהִגִּיעוּ הַכּוֹבְשִׁים לָעֲיָרָה, מָצְאוּ אוֹתָהּ רֵיקָה מֵאָדָם.

הַחַיָּלִים לֹא הִסְפִּיקוּ לְהַשְׁחִית הַרְבֵּה, שֶׁכֵּן לְמָחֳרָת נִצְטַוּוּ לְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכָּם, אֲבָל דַּוְקָא בֵּיתוֹ וַחֲנוּתוֹ שֶׁל ר' יִצְחָק נִזּוֹקוּ קָשׁוֹת. לְאַחַר שֶׁנִּתְגַּלְּתָה הַכַּמּוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁל טָבָּק שֶׁאֻחְסְנָה שָׁם, נָהֲרוּ אֶל הַבַּיִת כָּל הַחַיָּלִים שֶׁפָּשְׁטוּ עַל הָעֲיָרָה. הֵם נָטְלוּ אֶת כָּל מְלַאי הַטָּבָּק, שֶׁעֶרְכּוֹ הָיָה רַב, וְאַגַּב כָּךְ זָרְעוּ הֶרֶס בְּכָל הַבַּיִת.

כְּשֶׁשָּׁבָה רַעְיָתוֹ שֶׁל ר' יִצְחָק לְבֵיתָהּ, חָשְׁכוּ עֵינֶיהָ. בֵּיתָהּ נֶהֱרַס וּמַטֵּה לַחֲמָהּ נִשְׁבַּר. לְמָחֳרָת הִגִּיעַ שָׁלִיחַ וּבְיָדָיו הַמִּכְתָּב שֶׁשָּׁלַח בַּעֲלָהּ. הִיא פָּתְחָה אֶת הַמַּעֲטָפָה וְנִדְהֲמָה לִמְצֹא בָּהּ אַרְבָּעִים אֲדֻמִּים. לְאַחַר שֶׁקָּרְאָה אֶת הַמִּכְתָּב וְהֵבִינָה אֶת הַנְּסִבּוֹת, יָדְעָה שֶׁרוּחַ ה' הָיְתָה עִם הַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין.

לְלַמֵּד אֶת שְׁנֵי בָּנָיו שֶׁל הַכַּפְרִי – לֹא הָיְתָה מְלָאכָה קַלָּה. מוֹחָם הָיָה אָטוּם לִקְלִיטַת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. לְאַחַר זְמַן הֶחְלִיט ר' יִצְחָק לִפְתֹּחַ כָּל יוֹם לִמּוּדִים בִּתְפִלָּה מְיֻחֶדֶת לְמַעַנָם. וְאָמְנָם הַדָּבָר הוֹעִיל. אַט-אַט נִפְתַּח מוֹחָם וְהֵם הֵחֵלּוּ לִקְלֹט וּלְהָבִין.

הַחַיִּים בַּכְּפָר הַנִּדָּח הָיוּ קָשִׁים לְר' יִצְחָק. אָמְנָם מְלַאכְתוֹ הוֹתִירָה לוֹ דֵּי זְמַן פָּנוּי, לְלִמּוּד תּוֹרָה וְלַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, אֲבָל הַהִמָּצְאוּת בֵּין הַכַּפְרִיִּים הַפְּשׁוּטִים וְהַתְּפִלָּה בְּחֶבְרָתָם לֹא נָעֲמוּ לוֹ. לֹא אַחַת פָּרְצוּ בֵּין הַכַּפְרִיִּים מְרִיבוֹת וְר' יִצְחָק נֶאֱלַץ לְהִתְעָרֵב וּלְפַשֵּׁר בֵּינֵיהֶם. כָּל אֵלֶּה הֵעִיקוּ עָלָיו מְאוֹד.

הַשָּׁנָה נִסְתַּיְּמָה. לִפְנֵי שׁוּבוֹ לְבֵיתוֹ, הֶחְלִיט לִנְסֹעַ אֶל הַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת בִּרְכָּתוֹ לְהֶמְשֵׁךְ דַּרְכּוֹ. הַצַּדִּיק קִבְּלוֹ בַּחֲבִיבוּת רַבָּה. "אֱמֹר-נָא לִי, אִיצִיקְ'ל, חִדּוּשׁ כָּלְשֶׁהוּ שֶׁלָּמַדְתָּ בַּכְּפָר", פָּנָה אֵלָיו.

ר' יִצְחָק חָשַׁב וְחָשַׁב וְלֹא יָדַע מָה לְהָשִׁיב. "הַאִם יִתָּכֵן שֶׁחָיִיתָ שָׁנָה שְׁלֵמָה בֵּין יְהוּדִים וְלֹא לָמַדְתָּ מֵהֶם דָּבָר?", תָּמַהּ הַחוֹזֶה.

ר' יִצְחָק אִמֵּץ אֶת זִכְרוֹנוֹ. לְבַסּוֹף אָמַר בְּהִסּוּס: "בִּמְרִיבָה אַחַת בֵּין הַכַּפְרִיִּים, שֶׁהָיִיתִי עֵד לָהּ, גָּאָה זַעֲמוֹ שֶׁל אַחַד הַנִּצִּים עַד שֶׁנָּפַל מִתְעַלֵּף. אַחַד הַנּוֹכְחִים, אֲשֶׁר כְּפִי הַנִּרְאֶה זָכַר פְּסוּקִים שֶׁלָּמַד בְּיַלְדוּתוֹ, אָמַר: זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בַּפָּסוּק 'וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב' – אִם רוֹאֶה אַתָּה אֶת הַמְּנוּחָה וְאַתָּה חָפֵץ בָּהּ, 'וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל' – מֻכְרָח אַתָּה לִקְנוֹת אֶת מִדַּת הַסַּבְלָנוּת; שֶׁאִם לֹא-כֵּן, עָלוּל אַתָּה לִכְעֹס וְלִרְתֹּחַ עַד כְּדֵי אָבְדַּן חוּשִׁים וְסַכָּנַת-נְפָשׁוֹת"…

ר' יִצְחָק חִיֵּךְ חִיּוּךְ קָלוּשׁ שֶׁל מְבוּכָה וְהִמְתִּין לִתְגוּבַת הַצַּדִּיק. "אָה!", קָרָא הַחוֹזֶה בְּהִתְפַּעֲלוּת וּבְפָנִים מְאִירוֹת. "מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּאַמְתַּחְתְּךָ וּבִקַּשְׁתָּ לְהַעֲלִימָהּ מִמֶּנִּי?! הֲלוֹא דְּבָרִים שֶׁל מַמָּשׁ דִּבֵּר הַכַּפְרִי!"…

"מֵאוֹתוֹ יוֹם אִמַּצְתִּי לִי אֶת אִמְרָתוֹ שֶׁל הַכַּפְרִי", סִכֵּם הַצַּדִּיק מִוּוֹרְקָה אֶת סִפּוּרוֹ. "אוֹ-אָז הֵבַנְתִּי, כִּי לֹא רַק בִּשְׁבִיל פַּרְנָסַת בֵּיתִי שְׁלָחַנִי הַחוֹזֶה לַכְּפָר הַנִּדָּח, אֶלָּא גַּם בַּעֲבוּרִי וּלְתִקּוּן נִשְׁמָתִי"