פרשת חקת

פרפראות

''זאת חקת התורה''

"זאת חקת התורה" (י"ט, ב)

אלמלא מצוות תוכחה היה כל צדיק יושב בשלווה בביתו, עוסק בעבודת-השם, והוא לא היה נענש בעוון הדור. ובני הדור גם הם יכולים היו להצטדק וללמד זכות על עצמם, כי לא היה להם ממי ללמוד את הטוב ואיש לא הזהירם ולא הוכיחם על מעשיהם, כי אז היה עונשם קל בהרבה. עכשיו משנתנה מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך", הוטלה אחריות כבדה על הצדיק ואין עוד שום תירוץ בפי הבריות. זהו שמרמז כאן התרגום: "זאת חוקת התורה אשר צוה לאמור" – חוקה זו אשר ציווה ה לאמר לאחרים, להזהירם, להוכיחם וללמדם תורה ומצוות, היא היא "גזירת אוריתא" – הגזירה העיקרית של התורה. גזירה היא לדור שאינו שומע את התוכחה, ולצדיקים שלעולם אינם יוצאים כראוי ידי חובתם באמירת תוכחה.

"פרה אדומה" (י"ט, ב)

כשעלה משה למרום שמע שהקדוש-ברוך-הוא אומר, אליעזר בני אומר פרה בת שנים, אמר יהי רצון שיצא זה מחלצי (מדרש).

למה נתפעל משה כל-כך מן ההלכה של "פרה בת שתים"? ברם, באמת הלא מצינו טעם על פרה אדומה, שבאה לכפר על חטא העגל, כפי שאומר רש"י להלן: "תבוא האם ותקנה צואת בנה". הרי אם ננקוט בסברה שמצינו במדרש, כי בני-ישראל לא חטאו בעגל-הזהב, כי אם רק אנשי הערב-רב, לא יהא יסוד לטעם זה. זאת ועוד, לפי הטעם הנזכר מן ההכרח הוא שתהא הפרה בגיל הראוי להולדה, כדי שיתאים לה הביטוי: " תבוא האם ותקנח צואת בנה", והלא כלל הוא בידינו שאין פרה מולידה אלא אחרי מלאת לה שלוש שנים (תוספות בכורות י"ט).

לפיכך, מששמע משה את ההלכה של "פרה בת שתים", היינו בגיל שבו אינה מסוגלת להוליד, ולא יתכן איפוא שהפרה באה לכפר על חטא העגל, ואם-כן יש להגיע למסקנה שבני-ישראל לא חטאו בעגל, כי אם רק אנשי הערב-רב – וזהו שעורר כל-כך את התפעלותו של משה, לפי שזכות היא זו לישראל, וביקש: "יהי רצון שיצא זה מחלצי".

"ויקחו אליך" (י"ט, ב)

לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר (רש"י).

כתב האר"י הקדוש ז"ל, כי אדם שאינו יודע לכוון את כל כוונות התפילה, יכוון בדעתו שהוא מכוון את כל הכוונות אשר כיוונו אנשי-כנסת-הגדולה. והרי אמרו חכמינו, שאמר השם-יתברך למשה: "לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה" – יוצא איפוא שרק משה רבנו ידע את טעמי פרה אדומה, וכאשר באו בני ישראל אחר-כך לעשות פרה-אדומה לא יכלו אלא לומר כי הם מכוונים את הכוונות אשר כיוון משה רבנו.

היינו: "לעולם היא נקראת על שמך" – לעולם יהא הכרח להסתמך עליך ולכוון את הכוונות אשר כיוונת אתה בעשותך את הפרה הראשונה במדבר.

"ושחט אתה לפניו" (י"ט, ג)

ויבדיקנה בתמני סרי טריפן (תרגום יונתן בן עוזיאל).

תרגום-יונתן זה פלא עצום הוא בעיני העולם, שהרי מצינו גמרא מפורשת (חולין י"א) כי אי-אפשר היה לבדוק את הפרה האדומה, מאחר שנשרפה כשהיא שלימה, ומכאן למדו חכמינו שהולכים אחר רוב בהמות שאינן טריפה ואין צורך כלל בבדיקה; ואיך איפוא אומר תרגום-יונתן כהיפוכה של גמרא מפורשת? ברם, באמת מכוונים דברי התרגום לפרה-האדומה שנעשתה במדבר, שאז אפשר היה לבדוק בדיקת-טריפה על-ידי עמוד-הענן, שהיה משקף כל דבר ומאיר את המקומות האפלים ביותר (בדומה לקרני-רנטגן של ימינו), עד שאפשר היה לראות מבחוץ מה שבתוך חבית או קנקן (תוספות שבת, ד"ה וכי לאורה, בשם ברייתא דמלאכת המשכן), ובדרך זו אפשר היה לבדוק את מעי הפרה אפילו בעודנה שלימה. אבל בזמן שכבר לא היה עמוד-הענן, אכן אי-אפשר היה לבדוק את הפרות האדומות והכרח היה לסמוך על הרוב, כדברי הגמרא.

"ואזוב ושני תולעת" (י"ט, ו)

מספרים על פילוסוף אחר שאמר, שלפיכך יכולים בני-אדם לשלוט על הבהמות, שכן אם יש לנו הזכות לאכול את בשרן הרי ודאי שזכאים אנו לשלוט עליהן בחייהן. אמר לו חכם אחר: אם-כן הרי צריכות התולעים לשלוט על האדם, שכן אחרי מותו הן אוכלות את בשרו.

לפיכך אומר הכתוב, שיקח הטמא אזוב המרמז על שפלות – "ישפיל עצמו כאזוב" – כי עליו לזכור ש"ושני תולעת" – שהוא השני לתולעת, כלומר שהתולעת קודמת לו, כיון שהיא אוכלת אותו, ובמה איפוא יוכל להתגאות.

'ותמת שם מרים ותקבר שם" (כ, א)

מלמד שכלו מתי מדבר (מדרש).

מה פשוטם של דברים אלה? ברם, הרי אמרו חכמינו שבימי היות בני-ישראל במדבר היו חופרים להם קברים בכל תשעה-באב ולנים בתוכם, ולמחר היו מהם נשארים מתים ומהם קמים וחוזרים לבתיהם. כך היו נוהגים עד אשר מתו כל אנשי דור המרגלים, אשר נגזר עליהם למות במדבר. יוצא איפוא שבמדבר היתה תמיד הקבורה קודמת למיתה. וכיון שנאמר כאן תחילה "ותמת" ואחר-כך "ותקבר" – הרי מכאן ראיה שכבר כלו מתי מדבר ולא היו עוד מקדימים קבורה למיתה.

"קח את המטה…ודברתם אל הסלע" (כ, ח)

אמר לו הקדוש-ברוך-הוא בני מתים בצמא ואתם יושבים ומתאבלים על הזקנה (מרים) – (ילקוט).

בילקוט נאמר: "ודברתם אל הסלע – שנה עליו פרק אחד", ובזכות לימוד התורה יתן מים, כי אז יווכחו בני-ישראל לראות כי כל שפע של טובה וברכה אינו אלא על-ידי התורה. אבל משה רבנו הלא היה שרוי אז באבלות אחרי מרים אחותו ובימי-אבלות אסור ללמוד תורה, לפיכך נמנע מלדבר אל הסלע. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: "בני מתים בצמא ואתה יושב ומתאבל?" הלא צורך-הרבים הוא ויש בזהמשום סכנת-נפשות, מותר לך איפוא ללמוד תורה אפילו בימי-אבלות. מכאן משמע שאף-על-פי שבאכילה צריך אדם להאכיל תחילה את הבהמה ואחר-כך יאכל בעצמו, כפי שאמרו חכמינו: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" ואחר-כך "ואכלת ושבעת" – הרי בשתיה אין הדבר כך, אלא תחילה "והשקית את העדה" ואחר-כך "ואת בעירם".

"שמעו נא המרים" (כ, י)

לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם (רש"י).

מה ראה רש"י לכלול שני פירושים אל המלה "מורים" – גם שוטים וגם מורים את מוריהם?

לפי שנאמר: "ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו" (משלי כ"ו, י"ב) ומי שמבקש להורות לרבו הרי חכם הוא בעיניו מכל האדם, וממילא גרוע הוא מכסיל, נמצא איפוא ששני הפירושים אינם אלא אחד – אין לך שוטים יותר גדולים מן המורים את מוריהם.

"ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים" (כ, י"א)

האותיות האמצעיות שבאותיות "סלע", היינו: סמך, למד, עין, הן "מים", לפיכך אמר הכתוב: "ונתן מימיו" – שיתן את מימיו שלו הנמצאים בתוכו.

על-כן הכה משה את הסלע פעמים, כדי להכות את האותיות הראשונות – סלע – ואת האחרונות – ךדן – של "סמך, למד, עין" – כי אז תישארנה ממילא האותיות האמצעיות "מים" – "ויצאו מים".

מאורי הדורות בראי הפרשה

"זאת חוקת התורה….ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול" (יט/ ב). פסי"ר יד [תמצית]: ילמדנו רבינו, פרה אדומה כשהייתה נעשית, אם היה מותר לישראל ליקח מן הגוי? כך שנו רבותינו: אין לוקחים פרה אדומה מן הגוי – כדברי ר' אליעזר [מגדולי תנאי הדור השני ומתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי], וחכמים אומרים: לוקחים. ומה טעמו של ר' אליעזר שאמר אין לוקחין פרה אדומה מן עכו"ם? מפני שהעכו"ם חשודים על העבירות ולהחטיא את ישראל. א"ר פנחס הכהן בן חמא [אמורא מחכמי האגדה בדור הרביעי בא"י] בשם רבותינו: מעשה היה שנצטרכו ישראל לפרה אדומה ולא מצאו ואח"כ מצאו אותה אצל עכו"ם אחד. אמר להם: תנו את דמיה וטלו אותה בד' זהובים… עד שהם הולכים להביא את הדמים, הרגיש אותו העכו"ם להיכן הם צריכים את הפרה וכיון שבאו והביאו את דמיה, אמר להם: איני מוכרה לכם. אמרו לו: שמא להוסיף על דמיה אתה מבקש? אנו נותנים לך כל מה שתבקש. ואותו רשע כל שהיה רואה אותם דחוקים עליה, היה מסרב… עד שהגיעו ליתן לו אלף זהובים. כשקיבל עליו ליתנה להם באלף זהובים והתנו עמו – הלכו להביא לו הזהובים. מה עשה אותו הרשע? אמר לחבירו: בוא וראה היאך אני משחק ביהודים הללו? הם נותנים לי כל הדמים שאבקש, מפני שלא עלה עליה עול – הריני נוטל את העול ונותנו עליה, ומשחק אני עליהם ואטול את ממונם. כשבאו חכמים עם אלף זהובים בידם, מיד נכנס והסיר ממנה העול ואמר: טלו אותה. כשבדקוה חכמים, אמרו לו: טול את פרתך – שחוק באמך לא בחכמי ישראל, אין אנו צריכין לה יותר שעלה עליה עול כיון שראה אותו רשע שהחזירו לו פרתו ויצא ריקם מכל אותם הזהובים, אמר: ברוך שבחר באומה הזו ונכנס לו לתוך ביתו ותלה את החבל וחנק את עצמו. מה הסימנים לידע אם עלה עליה עול? שתי שערות יש בצוארה במקום שעול נתון, וכל זמן שלא עלה עליה עול – שתי שערות זקופות הם – ניתן עליה עול מיד שתי השערות נכפפות. ועוד סימן אחר יש בה – עד שלא עלה עליה עול עיניה שוות, כיון שעלה עליה עול, היתה פוזלת שמסתכלת בעול שעליה. בן איש חי [מגדולי דורו. חי בשנים תקצ"ב (1832) – תרס"ט (1909)]: הוא שאמרו חז"ל [במ"ר יט]: "חוקה חיקקתי גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי" – ולא לחינם כפלו העניין. [א] חוקה חיקקתי – מעת היולדה של הפרה, שתי שערות זקופות יהיו בה ועיניה שוות, גזירה גזרתי – מעת שיעלה עליה העול, שתי השערות נכפפות ועיניה לא יהיו שוות. הרי כאן שני עדים ולפיכך אין אתה רשאי להרהר ולומר פסולה היא, שמא עלה עליה עול.

הֶחָסִיד הַנּוֹדָע הָרַב חַיִּים-שָׁאוּל בְּרוּק, בִּקֵּשׁ פַּעַם אַחַת לְעוֹרֵר אֶת תַּלְמִידָיו לְנַצֵּל אֶת הַזְּמַן וּלְהַרְבּוֹת יְגִיעָה וּשְׁקִידָה בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה וּבַעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה. שׂוֹחֵחַ עִם הַתַּלְמִידִים בִּלְשׁוֹנוֹ הַצִּיּוּרִית הַמְּיֻחֶדֶת וּבְתוֹךְ כָּךְ סִפֵּר:

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד מֵאַדְמוֹ"רֵי פּוֹלִין שֶׁנָּהַג בְּכָל מוֹצָאֵי-שַׁבָּת, בִּסְעוּדַת 'מְלַוֵּה מַלְכָּה', לִפְנוֹת אֶל חֲסִידָיו וּלְבַקְּשָׁם לְסַפֵּר סִפּוּר כָּלְשֶׁהוּ שֶׁאֵרַע בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל אוֹ שֶׁשָּׁמְעוּ בִּמְקוֹם מְגוּרֵיהֶם. בְּתֹם כָּל סִפּוּר וְסִפּוּר הָיָה מֵפִיק מֵהָעֲלִילָה הוֹרָאָה כָּלְשֶׁהִי בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא.

פַּעַם אַחַת, בִּסְעוּדַת 'מְלַוֵּה מַלְכָּה', פָּתַח אַחַד הַחֲסִידִים וְסִפֵּר:

מֶלֶךְ פְּלוֹנִי יָצָא יוֹם אֶחָד בְּלִוְיַת אִישׁ-אֵמוּנוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו לְמַסַּע צַיִד בַּיַּעַר. תְּחִלָּה הִתְנַהֵל הַמַּסָּע עַל מֵי-מְנוּחוֹת, וְהַמֶּלֶךְ וּמְלַוֵּהוּ נִתְבָּרְכוּ בְּמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם. אוּלָם בַּחֲלוֹף כַּמָּה שָׁעוֹת הִתְקַדְּרוּ לְפֶתַע הַשָּׁמַיִם וּבְתוֹךְ רְגָעִים אֲחָדִים נִתְכַּסְּתָה הַחַמָּה וַעֲלָטָה הִשְׁתַּלְּטָה עַל הַיַּעַר.

כַּעֲבֹר עוֹד כַּמָּה דַּקּוֹת הִבְרִיקוּ בְּרָקִים מְסַנְוְרִים, הִרְעִימוּ רְעָמִים מִתְגַּלְגְּלִים וְגֶשֶׁם זִלְעָפוֹת הֵחֵל נִתָּךְ אַרְצָה. נִבְהֲלוּ הַמֶּלֶךְ וּמְלַוֵּהוּ. תְּחִלָּה נִסּוּ לְהִסְתַּתֵּר תַּחַת עַנְפֵי הָעֵצִים, אוּלָם אֵלֶּה לֹא סִפְּקוּ לָהֶם הֲגָנָה רְאוּיָה וְהֵם נִרְטְבוּ עַד לְשַׁד עַצְמוֹתֵיהֶם.

הַשְּׁנַיִם הֵחֵלּוּ לְהִסְתּוֹבֵב בַּיַּעַר אָנָה וְאָנָה, מְנַסִּים לִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶךְ הַחוּצָה. הָעֲלָטָה וְהַגֶּשֶׁם הָעַז הִגְבִּילוּ מְאוֹד אֶת כֹּשֶׁר רְאִיָּתָם, וְגַם אַחֲרֵי שָׁעוֹת רַבּוֹת שֶׁל הֲלִיכָה לֹא מָצְאוּ אֶת הַנָּתִיב הַנָּכוֹן. כִּמְעַט נוֹאֲשׁוּ, כְּשֶׁפִּתְאוֹם הִבְחִינוּ בְּאוֹר קָלוּשׁ הַנּוֹצֵץ מֵרָחוֹק. צָעֲדוּ בְּעִקְּבוֹת הָאוֹר וְהִגִּיעוּ לְבִקְתָּה קְטַנָּה וַחֲרֵבָה.

נָקְשׁוּ עַל דֶּלֶת הַבִּקְתָּה, וְאָדָם שֶׁשְּׂעָרוֹ פָּרוּעַ, לָבוּשׁ בְּלוּיֵי סְחָבוֹת, פָּתַח לָהֶם אֶת הַדֶּלֶת. "מָה רְצוֹנְכֶם?", שָׁאַל.

"לְהִתְאָרֵחַ בְּבֵיתְךָ, עַד שֶׁתַּחְלֹף הַסְּעָרָה", הֵשִׁיבוּ הַשְּׁנַיִם. הִכְנִיסָם בַּעַל הַבִּקְתָּה פְּנִימָה וְהִתְנַצֵּל לִפְנֵיהֶם עַל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְאָרְחָם כָּרָאוּי. "בֶּעָבָר שִׁמְּשָׁה בִּקְתָּה זוֹ אַכְסַנְיַת-דְּרָכִים", סִפֵּר, "אוּלָם בִּרְבוֹת הַזְּמַן חָדְלוּ אוֹרְחִים לִפְקֹד אוֹתָהּ וַאֲנִי פָּשַׁטְתִּי אֶת הָרֶגֶל. צַר לִי עַל כִּי אֵין בִּרְשׁוּתִי אֶלָּא עֵז חוֹלֶבֶת אַחַת, וְאִם תִּרְצוּ אוּכַל לְהַשְׁקוֹתכֶם מֵחֲלבָהּ".

שָׂמְחוּ הַמֶּלֶךְ וּמְלַוֵּהוּ עַל הַהִזְדַּמְּנוּת לְהָשִׁיב אֶת נַפְשָׁם בִּמְעַט חָלָב טָרִי וְחַם. לְאַחַר מִכֵּן הִצִּיעַ לָהֶם לִישֹׁן עַל מִזְרְנֵי קַשׁ קָשִׁים. הַמֶּלֶךְ וּמְלַוֵּהוּ, שֶׁהָיוּ תְּשׁוּשִׁים מִכָּל שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶם, לֹא הָיוּ בַּרְרָנִים וּמִיָּד שָׁקְעוּ בְּשֵׁנָה עֲמֻקָּה וּמְתוּקָה.

לְמָחֳרָת חָדְלוּ הַגְּשָׁמִים וְהַשֶּׁמֶשׁ הִפְצִיעָה מִבַּעַד לְצַמְּרוֹת עֲצֵי הַיַּעַר הַגְּבוֹהִים. בִּקְּשׁוּ הַמֶּלֶךְ וּמְלַוֵּהוּ מִבַּעַל הַבִּקְתָּה לְהַדְרִיכָם אֶל הַיְּצִיאָה מִן הַיַּעַר. לְאַחַר שֶׁעָשָׂה כֵּן נִפְרְדוּ מִמֶּנּוּ בְּמִלּוֹת תּוֹדָה נִרְגָּשׁוֹת. כַּעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה הָיוּ הַשְּׁנַיִם בְּדַרְכָּם לְעֵבֶר אַרְמוֹן הַמְּלוּכָה.

חָלְפוּ כַּמָּה יָמִים וְהִנֵּה כִּרְכְּרָה הֲדוּרָה נֶעֶצְרָה לְיַד הַבִּקְתָּה הָעֲלוּבָה בַּיַּעַר. מִן הַכִּרְכָּרָה יָרַד אִישׁ לָבוּשׁ בִּגְדֵי-שְׂרָד, שֶׁנָּקַשׁ עַל דֶּלֶת הַבִּקְתָּה וְהִזְמִין אֶת בְּעָלֶיהָ לְאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ. לְנֹכַח הַהַזְמָנָה הַבִּלְתִּי-צְפוּיָה נֶחְרַד לִבּוֹ שֶׁל אִישׁ-הַיַּעַר. "מִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה חָטָאתִי וּמָה יִגְזֹר עָלַי הַמֶּלֶךְ", חָשַׁב לְעַצְמוֹ.

כְּשֶׁהִגִּיעַ בַּעַל הַבִּקְתָּה אֶל הָאַרְמוֹן הֻכְנַס פְּנִימָה וְהַמֶּלֶךְ קִדְּמוֹ בִּמְאוֹר-פָּנִים וּבְחִבָּה מֻפְגֶּנֶת. "הַאִם לֹא תַּכִּירֵנִי?!", שָׁאַל הַמֶּלֶךְ, "הֲלוֹא אֲנִי הוּא אֶחָד מִשְּׁנֵי הָאֲנָשִׁים שֶׁהֶעֱנַקְתָּ לָהֶם, בְּטוּבְךָ, מַחְסֶה בְּבִקְתָּתְךָ, לִפְנֵי כַּמָּה יָמִים!". בְּתוֹךְ כָּךְ נִכְנְסוּ פְּנִימָה חַיָּטִים שֶׁהִתְאִימוּ לְאִישׁ-הַיַּעַר בְּגָדִים חֲדָשִׁים וּמְפֹאָרִים. הֶעֱנִיק לוֹ הַמֶּלֶךְ כֶּסֶף רַב וּמַתָּנוֹת וְגַם בַּיִת חָדָשׁ וּרְחַב-יָדַיִם לֹא-הַרְחֵק מֵהָאַרְמוֹן.

עַד כָּאן הַסִּפּוּר שֶׁסִּפֵּר הֶחָסִיד. הַחֲסִידִים סְבִיב הַשֻּׁלְחָן הִמְתִּינוּ עַתָּה לְמוֹצָא פִּי הָרַבִּי.

לְאַחַר רֶגַע קָצָר שֶׁל שְׁתִיקָה, פָּתַח הָרַבִּי וְאָמַר: "כָּעֵת הָבָה נְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ פְּגִישָׁה דִּמְיוֹנִית בֵּין אִישׁ הַיַּעַר לְבֵין אֶחָד מֵחֲבֵרָיו. 'כֵּיצַד זֶה נִתְעַשַּׁרְתָּ פִּתְאוֹם?', יִתְמַהּ הֶחָבֵר. 'הִשְׁקֵיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ חֲלֵב עִזִּים וְהִשְׁכַּבְתִּי אוֹתוֹ לִישֹׁן עַל מִזְרַן קַשׁ', יַעֲנֶה לוֹ אִישׁ הַבִּקְתָּה.

"וּמָה חוֹשְׁבִים אַתֶּם? אִם יְקַבֵּל הֶחָבֵר אֶת הַדְּבָרִים כִּפְשׁוּטָם וְיֵלֵךְ לְאַרְמוֹן הַמְּלוּכָה, בְּיָדוֹ הָאַחַת כַּד מָלֵא חֲלֵב עִזִּים טָרִי וּבְיָדוֹ הָאַחֶרֶת מִזְרַן קַשׁ – הַאִם גַּם הוּא יִזְכֶּה בִּבְגָדִים וּבְמַתָּנוֹת? וַדַּאי שֶׁלֹּא. הוּא אַף יְסַכֵּן אֶת נַפְשׁוֹ, בַּעֲווֹן בִּזּוּי כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ!".

לְאַחַר אֶתְנַחְתָּא קַלָּה הִטְעִים הָרַבִּי וְאָמַר: "אֶלָּא מָה? כַּאֲשֶׁר הָיָה הַמֶּלֶךְ בִּמְצוּקָה, הַרְחֵק מֵאַרְמוֹנוֹ וּבְמַצַּב בִּישׁ שֶׁל גָּלוּת – גַּם כּוֹס חֲלֵב עִזִּים וּמַצַּע קַשׁ עָלוּב הֵשִׁיבוּ אֶת רוּחוֹ וְשִׂמְּחוּ אֶת לִבּוֹ. אַךְ כַּאֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ שׁוּב בְּהֵיכָלוֹ – הֲרֵי גַּם כְּלֵי כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת לֹא יַסְפִּיקוּ לוֹ וְלֹא יַשְׂבִּיעוּ אֶת נַפְשׁוֹ".

"אַי! אַי! יְהוּדִים", קָרָא לְפֶתַע הָרַבִּי בְּקוֹל גָּדוֹל, "כָּל עוֹד שְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא וּ'בְכָל צָרָתָם לוֹ צָר', גַּם 'עֲבוֹדָה' מוּעֶטֶת, שֶׁהִיא בִּבְחִינַת חֲלֵב עִזִּים וּמַצַּע קַשׁ – עֲרֵבָה הִיא לִפְנֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, וְעֹשֶׁר רַב שָׁמוּר לְעוֹשֵׂיהָ. אוּלָם בְּעוֹד זְמַן קָט, כְּשֶׁתָּבוֹא הַגְּאֻלָּה וְהַשְּׁכִינָה תִּתְנַעֵר מֵעֲפָרָהּ וְתָשׁוּב לִמְקוֹמָהּ וְלִכְבוֹדָהּ – כָּל שֶׁנִּטְרַח וְנַעֲמֹל, אֲפִלּוּ הַדַּרְגוֹת הַנִּרְאוֹת לָנוּ כַּיּוֹם נַעֲלוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת בְּיוֹתֵר, לֹא יַסְפִּיקוּ לָנוּ!".

סִיֵּם הָרַב חַיִּים-שָׁאוּל בְּרוּק וְאָמַר לְתַלְמִידָיו: "נוּ, יְלָדִים, חַאפְּט אַרַיְין! חַאפְּט אַרַיְין! (=הִזְדָּרְזוּ וְחִטְפוּ!) בְּטֶרֶם נְאַחֵר אֶת הַמּוֹעֵד".

סיפור שני

תְּכוּנָה רַבָּה שָׂרְרָה אוֹתוֹ יוֹם בְּסָלוֹנִיקִי שֶׁבְּיָוָן. מוֹשֵׁל חָדָשׁ בָּא לָעִיר, וּנְצִיגוּת נִכְבָּדָה שֶׁל כָּל חֲשׁוּבֵי הָעִיר קִדְּמָה אֶת פָּנָיו. הַמּוֹשֵׁל הִגִּיעַ רָכוּב עַל סוּסוֹ, וּבְלִוְיַת כָּל הַפָּמַלְיָה הֵחֵל לְהִתְקַדֵּם לְעֵבֶר אַרְמוֹנוֹ.

הַדֶּרֶךְ לָאַרְמוֹן עָבְרָה דֶּרֶךְ הַנָּמֵל. בְּאוֹתוֹ יוֹם הָיָה הַנָּמֵל שׁוֹמֵם וְשׁוּם פּוֹעֵל לֹא נִרְאָה בּוֹ. הַמּוֹשֵׁל הָיָה מֻפְתָּע: "הַאֻמְנָם שָׁבְתָה כָּל הָעֲבוֹדָה לִכְבוֹדִי?". מְלַוָּיו נֶאֶלְצוּ לְאַכְזְבוֹ: "הַנָּמֵל שׁוֹבֵת הַיּוֹם, מִשּׁוּם שֶׁזֶּהוּ יוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁל הַיְּהוּדִים, וּפוֹעֲלֵי הַנָּמֵל וּמְנַהֲלָיו רֻבָּם כְּכֻלָּם יְהוּדִים וְאֵינָם עוֹבְדִים בְּשַׁבָּת". הַדְּבָרִים הִכְעִיסוּ אֶת הַמּוֹשֵׁל. "לֹא יִתָּכֵן לְהַשְׁבִּית אֶת הַנָּמֵל הֶחָשׁוּב שֶׁל סָלוֹנִיקִי לְיוֹם שָׁלֵם, רַק מִשּׁוּם שֶׁאֵצֶל הַיְּהוּדִים זֶהוּ יוֹם שַׁבָּת!", אָמַר לִמְלַוָּיו וְהוֹדִיעַ: "אֶצְלִי יַעֲבֹד הַנָּמֵל גַּם בְּשַׁבָּת". וְאָכֵן, כַּעֲבֹר יָמִים אֲחָדִים הוֹפִיעָה פְּקֻדַּת הַמּוֹשֵׁל: עַל כָּל עוֹבְדֵי הַנָּמֵל לְהַפְעִילוֹ כָּרָגִיל בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְאֵין רְשׁוּת לְהַשְׁבִּית אֶת הַנָּמֵל אֶלָּא בִּימֵי הַמְּנוּחָה הַלְּאֻמִּיִּים. גְּזֵרַת הַמּוֹשֵׁל עוֹרְרָה הִתְמַרְמְרוּת עַזָּה בְּקֶרֶב הַיְּהוּדִים. הֵם לֹא הִתְכּוֹנְנוּ כְּלָל לְהִכָּנַע לָהּ. הַתְּסִיסָה הִגִּיעָה לְאָזְנֵי הַמּוֹשֵׁל. הוּא הֶחְלִיט לְבַקֵּר בְּחֶלְקָהּ שֶׁל הָעִיר הַמְּאֻכְלָס רֻבּוֹ בִּיהוּדִים, כְּדֵי לַעֲמֹד מִקָּרוֹב עַל הַלְכֵי הָרוּחַ.

בְּבִקּוּרוֹ נִפְגַּשׁ עִם נְצִיגֵי הַיְּהוּדִים וְשָׁמַע אֶת עֶמְדָּתָם. הֵם הוֹדִיעוּ לוֹ כִּי שׁוּם כּוֹחַ שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יִכְפֶּה עֲלֵיהֶם לְחַלֵּל אֶת יוֹם שַׁבַּת-קֹדֶשׁ. הַמּוֹשֵׁל רָאָה שֶׁהַהִתְנַגְּדוּת לִגְזֵרָתוֹ אֵיתָנָה, אַךְ סֵרֵב לַחְזֹר בּוֹ: "אִם לֹא תַּעַבְדוּ בְּשַׁבָּת, תְּפֻטְּרוּ מֵעֲבוֹדַתְכֶם", הִזְהִיר הַמּוֹשֵׁל וְהִמְשִׁיךְ בְּסִיּוּרוֹ בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר.

פִּתְאוֹם רָאָה מַחֲזֶה שֶׁמָּשַׁךְ אֶת תְּשׂוּמַת-לִבּוֹ: בִּקְצֵה הָעִיר הִשְׂתָּרֵעַ שֶׁטַח עָצוּם, כֻּלּוֹ מְכֻסֶּה עֲרֵמוֹת אֵפֶר. הָיָה בָּרוּר שֶׁהִתְחוֹלְלָה בַּמָּקוֹם דְּלֵקַת עֲנָק. הַשֶּׁטַח הָיָה שׁוֹמֵם, אוּלָם בְּמֶרְכָּזוֹ עָמַד בִּנְיָן גָּדוֹל וְנָאֶה וּשְׁבִיל סָלוּל הוֹלִיךְ אֵלָיו. הַמּוֹשֵׁל וּמְלַוָּיו פָּנוּ אֶל הַבִּנְיָן, וְשָׁמְעוּ מִתּוֹכוֹ קוֹלוֹת שִׁירָה וְלִמּוּד. בְּעוֹדָם עוֹמְדִים, יָצָא אֲלֵיהֶם יְהוּדִי זָקֵן, בֵּרְכָם לְשָׁלוֹם וְאָמַר: "אֲנִי הַשַּׁמָּשׁ כָּאן. הַנְּעָרִים לוֹמְדִים תּוֹרָה. נָא לֹא לְהַפְרִיעַ. אֶתְכַּבֵּד לְאָרְחֲכֶם בְּבֵיתִי", וְהוּא הִצְבִּיעַ עַל בַּיִת קָטָן הַסָּמוּךְ לְבֵית-הַכְּנֶסֶת.

"מִי בָּנָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה וּמֶה הָיָה כָּאן בַּשֶּׁטַח הַשָּׂרוּף?", שָׁאַל הַמּוֹשֵׁל בִּפְלִיאָה. "הוֹ, סִפּוּר אָרֹךְ הוּא, אֲבָל לִכְבוֹדְכֶם אֲסַפְּרוֹ בִּשְׁלֵמוּתוֹ", הֵשִׁיב הַזָּקֵן. "לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה הִתְגּוֹרֵר בַּמָּקוֹם הַזֶּה סוֹחֵר עֵצִים גָּדוֹל, סְטֶפָנוּס שְׁמוֹ. הוּא הָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל, רַב-הַשְׁפָּעָה וְרַב-כּוֹחַ. עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת עָמְדָה חֲוִילָתוֹ הַמְּפֹאֶרֶת וְכָאן שָׁכְנוּ גַּם מַחְסְנֵי הָעֵצִים. סְטֶפָנוּס לֹא הֶאֱמִין בְּהַשְׁקָעוֹת בִּנְכָסִים, אֶלָּא שָׁמַר אֶת כָּל כַּסְפּוֹ בִּמְזֻמָּן בְּמָקוֹם סֵתֶר בְּאֶחָד מִמַּחְסָנָיו. "עַל גּוּפוֹ מֵעוֹלָם לֹא נָשָׂא כֶּסֶף. הֲרֵי הַכֹּל הִכִּירוּ אוֹתוֹ. דַּי הָיָה שֶׁיְּבַקֵּשׁ דְּבַר-מָה, וּמִיָּד הָיְתָה הַבַּקָּשָׁה מִתְמַלֵּאת עַד תֻּמָּה. אֶת הוֹנוֹ הָרַב נִצֵּל כְּדֵי לֵהָנוֹת מִמַּנְעַמֵּי הָעוֹלָם. יוֹם שִׁשִּׁי אֶחָד הִגִּיעָה לַנָּמֵל אֳנִיָּה טְעוּנָה עֵצִים יְקָרִים עֲבוּר סְטֶפָנוּס . פּוֹעֲלֵי הַנָּמֵל עָמְלוּ קָשֶׁה כְּדֵי לִפְרֹק אֶת הַמִּטְעָן, אוּלָם מְנַהֵל הַנָּמֵל הִבְהִיר לסְטֶפָנוּס כִּי לֹא יִהְיֶה נִתַּן לִפְרֹק אֶת כָּל הַמִּטְעָן לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְכִי יֵאָלֵץ לְהַשְׁאִירוֹ בַּנָּמֵל עַד אַחַר הַשַּׁבָּת.

"הַהוֹדָעָה הִכְעִיסָה אוֹתוֹ. הוּא פָּנָה אֶל הַמְּנַהֵל וְהִזְהִירוֹ לִפְרֹק מִיָּד אֶת כָּל הַמִּטְעָן, אֲפִלּוּ אִם יִצְטָרְכוּ לַעֲבֹד לְשֵׁם כָּךְ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וָלֹא – יְשַׁלֵּם עַל כָּךְ בְּיֹקֶר. מִבְּלִי לְהַמְתִּין לִתְשׁוּבָה עָלָה עַל מִרְכַּבְתּוֹ וְיָצָא לִכְפַר-הַנֹּפֶשׁ שֶׁבּוֹ הָיָה אָמוּר לְבַלּוֹת אֶת סוֹף הַשָּׁבוּעַ. "בְּצָהֳרֵי הַשַּׁבָּת הִגִּיעַ אֵלָיו רָץ מְבֹהָל וּבִשֵּׂר לוֹ עַל אָסוֹן נוֹרָא: דְּלֵקָה פָּרְצָה בְּמַחְסְנֵי הָעֵצִים וְכִלְּתָה אֶת הַכֹּל. בֵּיתוֹ, מַחְסָנָיו וְכָל רְכוּשׁוֹ הָיוּ לְמַאֲכֹלֶת אֵשׁ. הוּא מִהֵר לָשׁוּב אֶל הַמָּקוֹם וּמִמֶּרְחַקִּים רָאָה אֶת הַלֶּהָבוֹת הָעֲצוּמוֹת הַמְּכַלּוֹת אֶת כָּל אֲשֶׁר צָבַר בִּימֵי חַיָּיו. "הָאָסוֹן הַנּוֹרָא הִטְרִיף אֶת דַּעְתּוֹ. עַתָּה נִשְׁאַר בְּעֵירֹם וּבְחֹסֶר-כֹּל. שָׁבוּר וְכוֹאֵב נִמְלַט הָאִישׁ מִן הַמָּקוֹם וְרָץ לַאֲשֶׁר נְשָׂאוּהוּ רַגְלָיו. לֹא הָיָה עוֹד טַעַם לְחַיָּיו וְהוּא חִפֵּשׂ מָקוֹם שֶׁבּוֹ יוּכַל לְהִתְאַבֵּד. "יָמִים אֲחָדִים הִתְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת וּבַכְּפָרִים. לֹא הָיָה בּוֹ הָעֹז לִטֹּל אֶת נַפְשׁוֹ, וְכָךְ חָזַר יוֹם אֶחָד אֶל הָעִיר. בְּשַׁעַר הָעִיר בָּאוּ לִקְרָאתוֹ כַּמָּה מִפּוֹעֲלֵי הַנָּמֵל. הֵם הִכִּירוּהוּ וְקָרְאוּ לְעֶבְרוֹ: 'מְנַהֵל הַנָּמֵל מְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיךָ כְּבָר כַּמָּה יָמִים. הוּא רוֹצֶה שֶׁתִּקַּח אֶת מִטְעַן הָעֵצִים שֶׁלְּךָ!'. עֵינָיו שֶׁל סְטֶפָנוּס אוֹרוּ. מִתְבָּרֵר שֶׁלֹּא הִתְרוֹשֵׁשׁ לְגַמְרֵי. הוּא רָץ אֶל מְנַהֵל הַנָּמֵל, וְזֶה אָמַר לוֹ: 'רוֹאֶה אַתָּה, בִּזְכוּת הַשַּׁבָּת נִשְׁאַר בְּיָדְךָ כָּל הַמִּטְעָן הַיָּקָר. אִלּוּ הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלְךָ וּפוֹרֵק אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, הָיָה גַּם הוּא עוֹלֶה בַּלֶּהָבוֹת'. זֶה הַסִּפּוּר", סִיֵּם הַזָּקֵן אֶת דְּבָרָיו. "וְהֵיכָן הוּא סְטֶפָנוּס זֶה?", שָׁאַל הַמּוֹשֵׁל בְּסַקְרָנוּת.

"הוֹ, סְטֶפָנוּס אֵינֶנּוּ קַיָּם עוֹד", חִיֵּךְ הַזָּקֵן. "הוּא הֵחֵל לְהִתְעַנְיֵן בַּדָּת הַיְּהוּדִית, חִסֵּל אֶת עֲסָקָיו, הִתְגַּיֵּר וּבָנָה עַל חָרְבוֹת חֲוִילָתוֹ בֵּית-כְּנֶסֶת וְתַלְמוּד-תּוֹרָה. יֵשׁ שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אַבְרָהָם וְיֵשׁ שֶׁמְּכַנִּים אוֹתוֹ שַׁבְּתַּי, כִּי בִּזְכוּת הַשַּׁבָּת נוֹלַד מֵחָדָשׁ. הוּא הֵמִיר אֶת חַיֵּי הַהוֹלְלוּת בְּמִשְׂרַת שַׁמַּשׁ בֵּית-הַכְּנֶסֶת". "אַתָּה הוּא סְטֶפָנוּס!", קָרָא הַמּוֹשֵׁל בְּהִתְרַגְּשׁוּת. "אָכֵן, אֲנִי", עָנָה הַזָּקֵן בַּעֲנָוָה. הַמּוֹשֵׁל הָיָה נִרְגָּשׁ, שָׁקַע בְּהִרְהוּרִים, וּלְבַסּוֹף הֵנִיד בְּרֹאשׁוֹ וְאָמַר: "לוּ יְהִי כֵּן. גְּזֵרָתִי מְבֻטֶּלֶת. יוֹסִיפוּ הַיְּהוּדִים לִשְׁמֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת".

סיפור שלישי

הַיְּדִיעָה עַל מוֹת הַסַּבָּל מִצְּפַת הֵבִיאָה לַמָּקוֹם קֹמֶץ אֲנָשִׁים, בְּעִקָּר מִקֶּרֶב חֲבֵרָיו לָעֲבוֹדָה, אַנְשֵׁי עָמָל יְגֵעֵי-כַּפַּיִם. הֵם עָזְבוּ אֶת עִנְיְנֵיהֶם וּבָאוּ לְלַוּוֹת אֶת חֲבֵרָם בְּדַרְכּוֹ הָאַחֲרוֹנָה.

הַהַלְוָיָה הַקְּטַנָּה הִתְנַהֲלָה לְאִטָּהּ, עוֹבֶרֶת בְּסִמְטְאוֹת הָעִיר הַמִּתְפַּתְּלוֹת, בְּדַרְכָּהּ לְבֵית-הַחַיִּים הָעַתִּיק. בְּמַסָּעָהּ חָלְפָה גַּם בְּמִשְׁעוֹל צַר, שֶׁאֵלָיו הִשְׁקִיפוּ חַלּוֹנוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק רַבִּי אַבְרָהָם-דֹּב מֵאוֹוְרִיטְשׁ, מְחַבֵּר הַסֵּפֶר 'בַּת-עַיִן'. לְפֶתַע יָצָא הַצַּדִּיק מִבֵּיתוֹ וְהִצְטָרֵף לַמְּלַוִּים הַמְּעַטִּים. הוּא לֹא הִסְתַּפֵּק בְּלִוּוּי קָצָר, כְּדַרְכּוֹ בְּרֹב הַהַלְוָיוֹת שֶׁבָּהֶן הִשְׁתַּתֵּף, אֶלָּא הִמְשִׁיךְ עִם הַמְּלַוִּים עַד מְקוֹם הַקֶּבֶר, וְאַף הִמְתִּין לִסְתִימַת הַגּוֹלֵל.

הִשְׁתּוֹמְמוּ הַמְּלַוִּים עַל הַכָּבוֹד הָרַב שֶׁחָלַק הַצַּדִּיק לַסַּבָּל. אוּלַי הָיָה הַסַּבָּל אֶחָד מִל"ו הַצַּדִּיקִים הַנִּסְתָּרִים, תָּהוּ בְּלִבָּם. אִם-כֵּן, תָּמְהוּ, מַדּוּעַ לֹא קָרָא הַצַּדִּיק לְכָל שְׁאָר תּוֹשָׁבֵי הָעִיר לְהִצְטָרֵף גַּם-כֵּן לְמַסַּע הַלְוָיָתוֹ שֶׁל 'הַצַּדִּיק'?

מֵחֲמַת יִרְאָתָם מֵהַצַּדִּיק לֹא הֵעֵזּוּ הַמְּלַוִּים לִשְׁאֹל אוֹתוֹ עַל כָּךְ. הֵם קִוּוּ כִּי הוּא-עַצְמוֹ יַבְהִיר לָהֶם אֶת פֵּשֶׁר הַדָּבָר.

וְאָמְנָם, לְאַחַר הַהַלְוָיָה פָּנָה הָרַב אֶל כַּמָּה מִמְּקֹרָבָיו וּבִקְּשָׁם לָגֶשֶׁת לְבֵית הַסַּבָּל וּלְחַפֵּשׂ שָׁם עֵדֻיּוֹת לְצִדְקַת הַנִּפְטָר. עַד מְהֵרָה הִגִּיעוּ הַלָּלוּ לְבֵית הָאַלְמָנָה וּבְהַסְכָּמָתָהּ סִיְּרוּ בּוֹ סִיּוּר חָטוּף. כַּעֲבֹר שָׁעָה שָׁבוּ אֶל הַצַּדִּיק בְּיָדַיִם רֵיקוֹת. "לֹא מָצָאנוּ שָׁם סִפְרֵי קַבָּלָה אוֹ כָּל מִמְצָא אַחֵר שֶׁיָּעִיד עַל הֱיוֹתוֹ שֶׁל הַנִּפְטָר אִישׁ-מַעֲלָה, לְמַעְלָה מִסַּבָּל פָּשׁוּט", אָמְרוּ.

דַּעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי אַבְרָהָם-דֹּב לֹא נָחָה. "שׁוּבוּ לְבֵיתוֹ וְדוֹבְבוּ אֶת הָאַלְמָנָה; אוּלַי מִפִּיהָ תַּצְלִיחוּ לִדְלוֹת פְּרָטִים חֲדָשִׁים עַל אִישִׁיּוּתוֹ שֶׁל הַנִּפְטָר", הוֹרָה לָהֶם. עָשׂוּ כֵּן הַשְּׁלִיחִים וְגַם הַפַּעַם הֶעֱלוּ חֶרֶס בְּיָדָם.

הַצַּדִּיק לֹא אָמַר נוֹאָשׁ. "חִזְּרוּ אֶל הָאַלְמָנָה וּבַקְּשׁוּהָ לְסַפֵּר לָכֶם עַל מַהֲלַךְ חַיֵּי בַּעֲלָהּ", אָמַר לָהֶם וְהוֹסִיף, "רַשָּׁאִים אַתֶּם לִמְסֹר לָהּ כִּי בִּשְׁלִיחוּתִי בָּאתֶם אֵלֶיהָ".

כְּשֶׁשָּׁמְעָה הָאַלְמָנָה אֶת בַּקָּשַׁת הַצַּדִּיק הֵחֵלָּה לְסַפֵּר:

"בַּשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת לְנִשּׂוּאַי הָיָה בַּעֲלִי הַמָּנוֹחַ רוֹכֵל, הַסּוֹבֵב בַּכְּפָרִים וּבָעֲיָרוֹת. בִּזְמַן קָבוּעַ מֵרֹאשׁ הָיָה מַגִּיעַ לְכָל כְּפָר וּלְכָל עֲיָרָה וּמֵבִיא לַתּוֹשָׁבִים אֶת מְבֻקָּשָׁם. רֹב לָקוֹחוֹתָיו הָיוּ כַּפְרִיִּים עַרְבִים, תּוֹשָׁבֵי הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן.

"בִּצְעִירוּתוֹ הָיָה בַּעֲלִי אִישׁ יְפֵה-תֹּאַר, גְּבַהּ-קוֹמָה, וְנָשָׂא חֵן בְּעֵינֵי כָּל רוֹאָיו. הַפַּרְנָסָה הָיְתָה מְצוּיָה בְּרֶוַח וּבְכָבוֹד, וְחַיֵּינוּ הִתְנַהֲלוּ עַל מֵי-מְנוּחוֹת. לְפֶתַע נָחֲתָה עָלֵינוּ צָרָה נוֹרָאָה – בִּתּוֹ הַיְּחִידָה שֶׁל שֵׁיח' עַרְבִי נִכְבָּד חָשְׁקָה בְּבַעֲלִי.

"אָבִיהָ הַשֵּׁיח' הִזְמִינוֹ לְבֵיתוֹ וְסִפֵּר לוֹ עַל רְצוֹנָהּ שֶׁל בִּתּוֹ לְהִנָּשֵׂא לוֹ. הוּא תֵּאֵר בְּאָזְנָיו אֶת נִסְיוֹנוֹתָיו הַכּוֹשְׁלִים לְהָנִיאָהּ מִכָּךְ. 'אִם אֵינִי נִשֵּׂאת לִיהוּדִי זֶה, טוֹב מוֹתִי מֵחַיַּי', הוֹדִיעָה הַבַּת לְאָבִיהָ.

הַשֵּׁיח' הִצִּיג לִפְנֵי בַּעֲלִי שְׁתֵּי אֶפְשָׁרֻיּוֹת: אַחַת – סְעוּדַת נִשּׂוּאִין, בְּגָדִים יְקָרִים, מַתָּנוֹת וְכֶסֶף. הַשְּׁנִיָּה – מָוֶת.

"בַּעֲלִי הַמָּנוֹחַ לֹא הִסֵּס אֲפִלּוּ לְרֶגַע. הָיָה בָּרוּר לוֹ כִּי יַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן וִיהִי-מָה. הוּא הָיָה מוּכָן לִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ, וְלֹא לַעֲבֹר עַל רְצוֹן ה', אַךְ חִפֵּשׂ דֶּרֶךְ נְאוֹתָה לְהֵחָלֵץ מֵהַצָּרָה שֶׁנִּחֲתָה עַל רֹאשׁוֹ. לַשֵּׁיח' לֹא גִּלָּה זֹאת. לְהֶפֶךְ, הוּא נָתַן לוֹ לְהָבִין כִּי נַעֲנָה לְבַקָּשָׁתוֹ.

"הַשֵּׁיח' שָׂמַח מְאוֹד, בְּיָדְעוֹ כִּי חַיֵּי בִּתּוֹ נִצְּלוּ וְגַם כִּי זָכָה בְּחָתָן יְפֵה-תֹּאַר, יָשָׁר וְהָגוּן. מִיָּד צִוָּה עַל מְשָׁרְתָיו לְהָכִין סְעוּדַת נִשּׂוּאִין כַּיָּאֶה לְבִתּוֹ הַיְּחִידָה שֶׁל הַשֵּׁיח' הֶעָשִׁיר.

"לֵיל הַחֲתֻנָּה הִגִּיעַ. הַשֵּׁיח' הַמְּאֻשָּׁר יָשַׁב לְצַד הֶחָתָן. בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל הַחֲגִיגָה הִגִּישׁוּ לָהֶם הַמְּשָׁרְתִים נַרְגִילוֹת לְעִשּׁוּן. בַּמֶּרְכָּז עָמַד מַגַּשׁ נְחֹשֶׁת, וְעָלָיו גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהַמְּכֻבָּדִים נָטַל מֵהַגֶּחָלִים כְּדֵי לְהָזִין בָּהֶן אֶת הַנַּרְגִילָה שֶׁלְּפָנָיו. עַנְנֵי עָשָׁן הֵחֵלּוּ לְהִתַּמֵּר מֵעַל רָאשֵׁי הַמְּסֻבִּים.

"גַּם הֶחָתָן הִתְקָרֵב לַמַּגָּשׁ כְּדֵי לָקַחַת מִמֶּנּוּ גֶּחָלִים. לְפֶתַע, לְתַדְהֵמַת הַכֹּל, הֵרִים אֶת הַמַּגָּשׁ הֶעָמוּס בְּגֶחָלִים וַהֲפָכוֹ עַל בִּטְנוֹ וְרַגְלָיו, כְּשֶׁהַגֶּחָלִים שׂוֹרְפוֹת אֶת גּוּפוֹ. בֶּהָלָה וּמְהוּמָה קָמוּ בַּמָּקוֹם וְהַשִּׂמְחָה נֶהֶפְכָה לְתוּגָה. הַשֵּׁיח' חָשׁ בֹּשׁ וְנִכְלָם מֵהִתְנַהֲגוּת הֶחָתָן. הוּא וַחֲבֵרָיו הֵחֵלּוּ לַהֲלֹם בְּגוּפוֹ שֶׁל בַּעֲלִי, שֶׁכְּבָר הָיָה מָלֵא כְּוִיּוֹת. דַּעְתָּם לֹא נָחָה עַד אֲשֶׁר גֵּרְשׁוּהוּ מֵהַמָּקוֹם, שׁוֹתֵת דָּם וּמְיֻסָּר.

"כָּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ נִמְלַט בַּעֲלִי מֵהַכְּפָר. בְּדֶרֶךְ-לֹא-דֶּרֶךְ הִצְלִיחַ לְהַגִּיעַ הַבַּיְתָה, פָּצוּעַ, חָבוּל וְחוֹלֶה. עַד מוֹתוֹ סָבַל יִסּוּרִים מֵהַכְּוִיּוֹת הַקָּשׁוֹת. אַף-עַל-פִּי-כֵן הָיוּ פָּנָיו מְאִירוֹת, וּבְלִבּוֹ שָׂמַח תָּמִיד עַל שֶׁבְּעֶזְרַת הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא הִצְלִיחַ לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן. אֶת כָּל יִסּוּרָיו קִבֵּל בְּאַהֲבָה", סִיְּמָה הָאַלְמָנָה הַמִּתְיַפַּחַת וְהוֹסִיפָה, "זֶה הָיָה בַּעֲלִי הַמָּנוֹחַ".

הַשְּׁלִיחִים הִקְשִׁיבוּ בְּהִתְרַגְּשׁוּת לְסִפּוּרוֹ הַמֻּפְלָא שֶׁל הַסַּבָּל, וְיָדְעוּ כִּי הַפַּעַם תָּנוּחַ דַּעַת רַבָּם. וְאָמְנָם, כְּשֶׁשָּׁבוּ אֵלָיו וְסִפְּרוּ לוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאַלְמָנָה, הִבְחִינוּ בָּאוֹר שֶׁזָּרַח עַל פָּנָיו שֶׁל הַצַּדִּיק. "כַּאֲשֶׁר עָבְרָה הַהַלְוָיָה לְיַד בֵּיתִי רָאִיתִי עַמּוּד אֵשׁ עוֹלֶה מֵהַמִּטָּה וּמִזְדַּקֵּר עַד הַשָּׁמַיִם", אָמַר לָהֶם, "כָּעֵת אֲנִי גַּם מֵבִין מַדּוּעַ זָכָה לְכָךְ".