"זאת חקת התורה" (י"ט, ב)
אלמלא מצוות תוכחה היה כל צדיק יושב בשלווה בביתו, עוסק בעבודת-השם, והוא לא היה נענש בעוון הדור. ובני הדור גם הם יכולים היו להצטדק וללמד זכות על עצמם, כי לא היה להם ממי ללמוד את הטוב ואיש לא הזהירם ולא הוכיחם על מעשיהם, כי אז היה עונשם קל בהרבה. עכשיו משנתנה מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך", הוטלה אחריות כבדה על הצדיק ואין עוד שום תירוץ בפי הבריות. זהו שמרמז כאן התרגום: "זאת חוקת התורה אשר צוה לאמור" – חוקה זו אשר ציווה ה לאמר לאחרים, להזהירם, להוכיחם וללמדם תורה ומצוות, היא היא "גזירת אוריתא" – הגזירה העיקרית של התורה. גזירה היא לדור שאינו שומע את התוכחה, ולצדיקים שלעולם אינם יוצאים כראוי ידי חובתם באמירת תוכחה.
"פרה אדומה" (י"ט, ב)
כשעלה משה למרום שמע שהקדוש-ברוך-הוא אומר, אליעזר בני אומר פרה בת שנים, אמר יהי רצון שיצא זה מחלצי (מדרש).
למה נתפעל משה כל-כך מן ההלכה של "פרה בת שתים"? ברם, באמת הלא מצינו טעם על פרה אדומה, שבאה לכפר על חטא העגל, כפי שאומר רש"י להלן: "תבוא האם ותקנה צואת בנה". הרי אם ננקוט בסברה שמצינו במדרש, כי בני-ישראל לא חטאו בעגל-הזהב, כי אם רק אנשי הערב-רב, לא יהא יסוד לטעם זה. זאת ועוד, לפי הטעם הנזכר מן ההכרח הוא שתהא הפרה בגיל הראוי להולדה, כדי שיתאים לה הביטוי: " תבוא האם ותקנח צואת בנה", והלא כלל הוא בידינו שאין פרה מולידה אלא אחרי מלאת לה שלוש שנים (תוספות בכורות י"ט).
לפיכך, מששמע משה את ההלכה של "פרה בת שתים", היינו בגיל שבו אינה מסוגלת להוליד, ולא יתכן איפוא שהפרה באה לכפר על חטא העגל, ואם-כן יש להגיע למסקנה שבני-ישראל לא חטאו בעגל, כי אם רק אנשי הערב-רב – וזהו שעורר כל-כך את התפעלותו של משה, לפי שזכות היא זו לישראל, וביקש: "יהי רצון שיצא זה מחלצי".
"ויקחו אליך" (י"ט, ב)
לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר (רש"י).
כתב האר"י הקדוש ז"ל, כי אדם שאינו יודע לכוון את כל כוונות התפילה, יכוון בדעתו שהוא מכוון את כל הכוונות אשר כיוונו אנשי-כנסת-הגדולה. והרי אמרו חכמינו, שאמר השם-יתברך למשה: "לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה" – יוצא איפוא שרק משה רבנו ידע את טעמי פרה אדומה, וכאשר באו בני ישראל אחר-כך לעשות פרה-אדומה לא יכלו אלא לומר כי הם מכוונים את הכוונות אשר כיוון משה רבנו.
היינו: "לעולם היא נקראת על שמך" – לעולם יהא הכרח להסתמך עליך ולכוון את הכוונות אשר כיוונת אתה בעשותך את הפרה הראשונה במדבר.
"ושחט אתה לפניו" (י"ט, ג)
ויבדיקנה בתמני סרי טריפן (תרגום יונתן בן עוזיאל).
תרגום-יונתן זה פלא עצום הוא בעיני העולם, שהרי מצינו גמרא מפורשת (חולין י"א) כי אי-אפשר היה לבדוק את הפרה האדומה, מאחר שנשרפה כשהיא שלימה, ומכאן למדו חכמינו שהולכים אחר רוב בהמות שאינן טריפה ואין צורך כלל בבדיקה; ואיך איפוא אומר תרגום-יונתן כהיפוכה של גמרא מפורשת? ברם, באמת מכוונים דברי התרגום לפרה-האדומה שנעשתה במדבר, שאז אפשר היה לבדוק בדיקת-טריפה על-ידי עמוד-הענן, שהיה משקף כל דבר ומאיר את המקומות האפלים ביותר (בדומה לקרני-רנטגן של ימינו), עד שאפשר היה לראות מבחוץ מה שבתוך חבית או קנקן (תוספות שבת, ד"ה וכי לאורה, בשם ברייתא דמלאכת המשכן), ובדרך זו אפשר היה לבדוק את מעי הפרה אפילו בעודנה שלימה. אבל בזמן שכבר לא היה עמוד-הענן, אכן אי-אפשר היה לבדוק את הפרות האדומות והכרח היה לסמוך על הרוב, כדברי הגמרא.
"ואזוב ושני תולעת" (י"ט, ו)
מספרים על פילוסוף אחר שאמר, שלפיכך יכולים בני-אדם לשלוט על הבהמות, שכן אם יש לנו הזכות לאכול את בשרן הרי ודאי שזכאים אנו לשלוט עליהן בחייהן. אמר לו חכם אחר: אם-כן הרי צריכות התולעים לשלוט על האדם, שכן אחרי מותו הן אוכלות את בשרו.
לפיכך אומר הכתוב, שיקח הטמא אזוב המרמז על שפלות – "ישפיל עצמו כאזוב" – כי עליו לזכור ש"ושני תולעת" – שהוא השני לתולעת, כלומר שהתולעת קודמת לו, כיון שהיא אוכלת אותו, ובמה איפוא יוכל להתגאות.
'ותמת שם מרים ותקבר שם" (כ, א)
מלמד שכלו מתי מדבר (מדרש).
מה פשוטם של דברים אלה? ברם, הרי אמרו חכמינו שבימי היות בני-ישראל במדבר היו חופרים להם קברים בכל תשעה-באב ולנים בתוכם, ולמחר היו מהם נשארים מתים ומהם קמים וחוזרים לבתיהם. כך היו נוהגים עד אשר מתו כל אנשי דור המרגלים, אשר נגזר עליהם למות במדבר. יוצא איפוא שבמדבר היתה תמיד הקבורה קודמת למיתה. וכיון שנאמר כאן תחילה "ותמת" ואחר-כך "ותקבר" – הרי מכאן ראיה שכבר כלו מתי מדבר ולא היו עוד מקדימים קבורה למיתה.
"קח את המטה…ודברתם אל הסלע" (כ, ח)
אמר לו הקדוש-ברוך-הוא בני מתים בצמא ואתם יושבים ומתאבלים על הזקנה (מרים) – (ילקוט).
בילקוט נאמר: "ודברתם אל הסלע – שנה עליו פרק אחד", ובזכות לימוד התורה יתן מים, כי אז יווכחו בני-ישראל לראות כי כל שפע של טובה וברכה אינו אלא על-ידי התורה. אבל משה רבנו הלא היה שרוי אז באבלות אחרי מרים אחותו ובימי-אבלות אסור ללמוד תורה, לפיכך נמנע מלדבר אל הסלע. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: "בני מתים בצמא ואתה יושב ומתאבל?" הלא צורך-הרבים הוא ויש בזהמשום סכנת-נפשות, מותר לך איפוא ללמוד תורה אפילו בימי-אבלות. מכאן משמע שאף-על-פי שבאכילה צריך אדם להאכיל תחילה את הבהמה ואחר-כך יאכל בעצמו, כפי שאמרו חכמינו: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" ואחר-כך "ואכלת ושבעת" – הרי בשתיה אין הדבר כך, אלא תחילה "והשקית את העדה" ואחר-כך "ואת בעירם".
"שמעו נא המרים" (כ, י)
לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם (רש"י).
מה ראה רש"י לכלול שני פירושים אל המלה "מורים" – גם שוטים וגם מורים את מוריהם?
לפי שנאמר: "ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו" (משלי כ"ו, י"ב) ומי שמבקש להורות לרבו הרי חכם הוא בעיניו מכל האדם, וממילא גרוע הוא מכסיל, נמצא איפוא ששני הפירושים אינם אלא אחד – אין לך שוטים יותר גדולים מן המורים את מוריהם.
"ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים" (כ, י"א)
האותיות האמצעיות שבאותיות "סלע", היינו: סמך, למד, עין, הן "מים", לפיכך אמר הכתוב: "ונתן מימיו" – שיתן את מימיו שלו הנמצאים בתוכו.
על-כן הכה משה את הסלע פעמים, כדי להכות את האותיות הראשונות – סלע – ואת האחרונות – ךדן – של "סמך, למד, עין" – כי אז תישארנה ממילא האותיות האמצעיות "מים" – "ויצאו מים".
מאורי הדורות בראי הפרשה
"זאת חוקת התורה….ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול" (יט/ ב). פסי"ר יד [תמצית]: ילמדנו רבינו, פרה אדומה כשהייתה נעשית, אם היה מותר לישראל ליקח מן הגוי? כך שנו רבותינו: אין לוקחים פרה אדומה מן הגוי – כדברי ר' אליעזר [מגדולי תנאי הדור השני ומתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי], וחכמים אומרים: לוקחים. ומה טעמו של ר' אליעזר שאמר אין לוקחין פרה אדומה מן עכו"ם? מפני שהעכו"ם חשודים על העבירות ולהחטיא את ישראל. א"ר פנחס הכהן בן חמא [אמורא מחכמי האגדה בדור הרביעי בא"י] בשם רבותינו: מעשה היה שנצטרכו ישראל לפרה אדומה ולא מצאו ואח"כ מצאו אותה אצל עכו"ם אחד. אמר להם: תנו את דמיה וטלו אותה בד' זהובים… עד שהם הולכים להביא את הדמים, הרגיש אותו העכו"ם להיכן הם צריכים את הפרה וכיון שבאו והביאו את דמיה, אמר להם: איני מוכרה לכם. אמרו לו: שמא להוסיף על דמיה אתה מבקש? אנו נותנים לך כל מה שתבקש. ואותו רשע כל שהיה רואה אותם דחוקים עליה, היה מסרב… עד שהגיעו ליתן לו אלף זהובים. כשקיבל עליו ליתנה להם באלף זהובים והתנו עמו – הלכו להביא לו הזהובים. מה עשה אותו הרשע? אמר לחבירו: בוא וראה היאך אני משחק ביהודים הללו? הם נותנים לי כל הדמים שאבקש, מפני שלא עלה עליה עול – הריני נוטל את העול ונותנו עליה, ומשחק אני עליהם ואטול את ממונם. כשבאו חכמים עם אלף זהובים בידם, מיד נכנס והסיר ממנה העול ואמר: טלו אותה. כשבדקוה חכמים, אמרו לו: טול את פרתך – שחוק באמך לא בחכמי ישראל, אין אנו צריכין לה יותר שעלה עליה עול כיון שראה אותו רשע שהחזירו לו פרתו ויצא ריקם מכל אותם הזהובים, אמר: ברוך שבחר באומה הזו ונכנס לו לתוך ביתו ותלה את החבל וחנק את עצמו. מה הסימנים לידע אם עלה עליה עול? שתי שערות יש בצוארה במקום שעול נתון, וכל זמן שלא עלה עליה עול – שתי שערות זקופות הם – ניתן עליה עול מיד שתי השערות נכפפות. ועוד סימן אחר יש בה – עד שלא עלה עליה עול עיניה שוות, כיון שעלה עליה עול, היתה פוזלת שמסתכלת בעול שעליה. בן איש חי [מגדולי דורו. חי בשנים תקצ"ב (1832) – תרס"ט (1909)]: הוא שאמרו חז"ל [במ"ר יט]: "חוקה חיקקתי גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי" – ולא לחינם כפלו העניין. [א] חוקה חיקקתי – מעת היולדה של הפרה, שתי שערות זקופות יהיו בה ועיניה שוות, גזירה גזרתי – מעת שיעלה עליה העול, שתי השערות נכפפות ועיניה לא יהיו שוות. הרי כאן שני עדים ולפיכך אין אתה רשאי להרהר ולומר פסולה היא, שמא עלה עליה עול.