פרשת יתרו

פרפראות

''כה תאמר לבית יעקב''

"כה תאמר לבית יעקב"

בכל מקום כשכתוב בתורה בית יעקב הכוונה לנשים. למה הקב"ה אומר למשה רבנו לפנות לנשים קודם? במדרש רבה מצאתי 3 סיבות. הראשונה: שהן מזדרזות במצוות. מה הכוונה מזדרזות במצוות? אלא הנשים מזדרזות לקבל עליהם עול מלכות שמים. מוסיף מדרש רבה ואומר שהנשים קרובים לקבל באמונה ועושות בלא חקירה. אנו יכולים לראות את זה בפועל בכל הסמינרים שעושים ארגונים כמו ערכים וצוהר. הסיבה השנייה: הנשים מנהיגות את בניהן לתורה. מכיוון שהאשה נמצאת בבית ומשגיחה על הילדים מוטל עליה הדרכת הבנים בקטנותם בתורה כמו שנאמר " ואל תטוש תורת אמך". סיבה שלישית: "אמר הקב"ה כשבראתי את העולם לא צויתי אלא לאדם הראשון ואחר כך נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם עכשיו אם איני קורא לנשים תחלה הן מבטלות את התורה".

"ואשא אתכם על כנפי נשרים"

רש"י מפרש כאן: "כנשר הנושא את גוזליו על כנפיו .. אומר מוטב יכנס החץ בי. למה דוקא נשר? מכיוון שכל העופות פוחדים מעוף אחר ולכן הם נושאים את בניהם בין רגליהם. אבל הנשר פוחד רק מהאדם שלא יזרוק בו חץ (מכיוון שהנשר עף גבוה יותר מכך העופות) לכן הנשר נותן את בניו על גבי כנפיו. לכן אמר הקב"ה מוטב שייכנס החץ בי, ולא בבני. הספר מעינה של תורה מביא את דברי בעל חדושי-הרי"ם שהיה מפרש את דברי רש"י כך: "כידוע בשעת קריעת ים-סוף קיטרגו המלאכים כנגד ישראל ושאלו, במה ראויים הם לישועה יותר מהמצרים, והלא הללו עובדי עבודה-זרה והללו עובדי עבודה-זרה, מה נשתנו אלה מאלה? ושום מענה לא ניתן להם למלאכים על שאלתם זו. אלא, אמר השם-יתברך: מוטב תהיה קושיא כנגדי ובלבד שלא יסבלו חלילה בני-ישראל.."

אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (יתרו כ-ב)

איתא במדרש כששמע משה "אנכי ה' אלקיך" עמד ובירך שלא עשני גוי, והדבר פלא! והרב הגדול המקובל האלהי רבי שמעון אגאסי זצוק"ל פירש בו פירוש נחמד, והוא על י מה שביארו המפרשים הטעם שאנחנו מברכים בכל יום "שלא עשני גוי" בלשון שלילה ולא בלשון חיובי שעשני ישראל, מפני שנמשנו וגמרו (עירובין יג, י) שנוח לו לאדם שלא נברא, ובכן כיצד יברך "שעשני ישראל" כאילו נוח לו שנברא, ולכן מברכים "שלא עשני גוי" כלומר אם כבר נברא, טוב שלא נברא גוי, ובכן מעתה יובן לשון הפסוק בעשרת הדברות נאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ומדוע לא אומר הכתוב אנכי ה' אלקיך שבראתיך שהרי זה יותר חשוב מיציאת מצרים, אלא ודאי הטעם שלא מאר הכתוב כך, מפני שנוח לו לאדם שלא נברא, ולכן אמר הכתוב "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולכן בשמע משה רבינו עליו השלום את הדבר הזה פתח ובירך "שלא עשני גוי" בלשון שלילה ולא בלשון חיוב כיון שנוח לו לאדם שלא נברא. (קול יהודה).

כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא (יתרו כ-ז).

למה כל בעל עבירה ינקה בעשותו תשובה שלמה, ורק הנשבע שבועת שוא, כתוב כי לא יינקה? אפשר לומר בדרך צחות כל עבירות שאדם עושה נכתבין בספר הזכרונות, וכשעושה תשובה מוחקין אותם, אולם הנשבע בשם ה' לשוא, אסור למחוק, משום כך "לא יינקה" (ר' מאיר מפרמישלאן).

את חומר השבועה לשקר, הסביר הראב"ע באריכות וכך כותב לא מצאנו בעשרת הדברות, שכתוב שם שכר מפורש, רק בכיבוד אב ואם ולא עונש מפורש, רק בעבודה זרה ובנשיאות השם לשוא, ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא, לא עבר עבירה גדולה, ואני אראה להם, כי קשה היא מכל הלאווין, הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף, לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להישבע לשוא, יישבע ביום אחד שבועות אין מספר, וכ"כ הוא רגיל בעבירה זו שלא ידע שנשבע ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה? אז יישבע שלא נשבע, מרוב רגילותו בה, כי לפני כל דיבור שידבר יקדים שבועה, והוא להם לשון צחות. (ומידה רעה זו למדו מהישמעאלים שלפני כל דיבור נשבעים)

ואילו לא היתה בישראל רק זאת העבירה לבדה, דיה להאריך גלותנו, ולהוסיף מכה על מכותינו, ואני אראה שגעונם כי הרוצח את אויבו, מילא תאוותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצב הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם אבל הנשבע לשקר בכל עת, הרי הוא מחלל את ה' בלא הנאה שיש לו. וע"כ עוונו חמור. (אמרי חן)

זכור את יום השבת לקדשו (יתרו כ-ח)

"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". יש המבדילים בין "זכור" ל"שמור" – העני רוצה יותר ב"שמור". הוא עובד קשה כל השבוע, וצריך לקצת מנוחה, וגם לא יפסיד הרבה אם ישבית עסקיו בשבת, ואילו "זכור" קשה לו לקיים כדבעי, כי אין ידו משיגה לכבד את השבת, במאכלים טובים וביין טוב, העשיר להיפך, "זכור" הוא מקיים על כל פרטיו, מרבה במעדני שבת ומתענג, אבל "שמור" קשה לקיים, להפסיק את העבודה בעסקיו ובמפעליו ביום השבת, ההפסד הוא גדול, והוא מחפש תחבולות לעקוף את ה"שמור", לכן אמרו חז"ל, שזכור ושמור – בדיבור אחד נאמרו, ואי אפשר להפריד ביניהם, העשיר צריך לקיים את ה"שמור" ולעזור לעני לקיים את ה"זכור". (המגיד מדובנא).

ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו (יתרו כ-כב)

מסופר על שני אנשים משכילים שהחליטו לנסוע אל הרבי מאלכסנדר כדי להתל ברבי. הם נדברו כי יכנסו אליו, ישאלו אותו אודות דבר מה שכביכול הם צריכים, ולאחר שובם יהיה להם חומר להתלוצץ על הרבי ועל חסידיו. אמרו ועשו, שכרו עגלה שתוליכם מהעיר לודז' אל אלכסנדר, והגיעו אל הרבי בערב שבת. תחילה נכנסו לברך את הרבי מאלכסנדר בשלום, אך הרבי לא דיבר עמהם מאומה. משכילים אלו נשארו לשהות שם בשבת קודש, הם דאגו להצטייד בבגדי חסידים והתנהגו כמותם כדי שאף אחד לא יחשוד בהם. ביום ראשון נכנסו אל הרבי כדי לבקש ממנו ברכת פרדה, כדרך החסידים, אך כונתם היתה לתהות על דרכי הרבי כדי ללעוג לו. שאלם הצדיק: "האם למדתם פעם חומש?" תמהו לשאלה ולגלגו בלבם על כך, וכי מי ידמה להם במקרא ובדקדוק לשון הקודש חשבו בליבם, ואדם זה שואל שאלה זו כנראה שאינו מכיר בבני אדם, ומיד ענו לו: "כן למדנו חומש". הוסיף לשאלם: "האם ידעתם את הפסוק שבסוף פרשת יתרו: "ולא תעלה במעלות על מזבחי?" "כן", ענו והחלו לפרש את הפסוק כפי שהרבי ביקשם, ובלבם צחוק על הבקשה המוזרה.

אמר להם הרבי: "לא בכך הוא הפרוש אני אפרשהו לכם, "במעלות" הוא מלשון "נפש כי תמעול מעל" "מזבח" הוא הצדיק שזובח את יצרו ותאותו לה', כונת הפסוק שלא תלך בערמומיות למעול מעל בצדיק "אשר לא תגלה ערותך עליו" שאם לא תשמע, רק תעלה במרמה ומעל על הצדיק, אז הצדיק יגלה את אשר אתה עושה במסתרים דברים מכוערים ומגונים, שתבוש בהם". כשמוע שני המשכילים את דברי הצדיק אחזה בהם חרדה ונמס ליבם כדונג, ולא יכלו לזוז ממקומם מגודל הבושה שכיסתה פניהם. הצדיק הוכיחם על מעשיהם וגילה לפניהם את תעלומות מעשיהם המכוערים שעושים בסתר. השנים כפפו ראשיהם ובכו בדמעות שליש. אחר כך נחמם הרבי, דיבר על לי בם דברי תשובה, ולא זזו משם עד שנעשו בעלי תשובה גמורים, וקבלו עליהם דרך תורה ומצוות (613 סיפורים על תרי"ג).

"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי"

ראשי תיבות של "שמע תשמעו בקולי" הם שבת. בשבת שומעים את קול קבלת התורה. לכן נאמר בספרים כי בשבת מחזיר משה רבנו לבני-ישראל את שתי העטרות שקבלו בעד "נעשה ונשמע" מכיוון שבשבת חוזרים ושומעים זאת.

"אני חותנך יתרו בא אליך"

רש"י אומר: "אם אין אתה יוצא בגיני…" מה פירוש צא בגיני? בספר מעינה של תורה נאמר שיתרו ביקש ממשה רבנו שבשבילו, כלומר בשביל יתרו, יצא ממדרגותיו העליונות וישפיל קימעה את עצמו, כדי שתהיה לו מקצת שייכות אליו ויוכל להידבק בו ועל ידי כך יוכל להתעלות גם הוא כאשר משה רבנו יחזור ויתעלה למדרגותיו.

" ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה לישראל אשר הצילו מיד מצרים" – ספר מעינה של תורה שואלים הרי לכאורה היה צריך להיות הכתוב לומר: "אשר הצילם"? אלא, הרי יתרו בעצמו היה מיועציו של פרעה וממילא היה עשוי למות יחד עם כל המצרים, אלא שנמלט וניצול. לכן, שמח עכשיו על כל הטובה אשר עשה ה גם לישראל וגם לו עצמו, שהצילו מן המצרים ונתן בו את הרעיון להתקרב אל ישראל.

ויצא משה לקראת חתנו וישאלו איש לרעהו לשלום (יתרו יח-ז)

פעם אחת כתב הצדיק ר' מאיר מפרמישלאן ז"ל לגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל מברודי, שרצונו להתראות איתו, ונתוועדו שניהם בכפר אחד הסמוך לזלוטשוב. כאשר באו לאותו כפר התאכסן הצדיק ר' מאיר בבית אחד, והגאון מהרש"ק בבית אחר. שלח הצדיק ר"מ את ר' מאיר בבית אחד, והגאון מהרש"ק בבית אחר. שלח הצדיק ר"מ את הגבאי שלו לשאול את הגאון מהרש"ק שיאמר על פי דין תורה, מי מהם צריך לילך להקדים שלום לחברו, מאחר ששניהם כאן אורים. השיב הגאון, כי על פי התורה צריך הצדיק ר' מאיר ללכת להקדים לו שלום. עשה כן הצדיק והלך לקבל פני הגאון. אחר כך שאל ממנו למקורה של הלכה זו, והשיב הגאון:

דבר זה מקורו בתורה "ויצא משה לקראת חותנו וישאלו איש לרעהו לשלום" (שמות יח, ז) ופירש רש"י, וכן הוא במכילתא "מי הקרוי איש? זה משה". והנה שם במדבר היו שניהם, משה ויתרו, בדרך, ומה הקדים משה לשאול לשלום יתרו? כסבור אני, מפני שיתרו הלך מרחק רב ממדין ועד הנה, ומשה הלך דרך קצרה, לכן שאל משה תחילה בשלום יתרו. ובכן אני נסעתי מרחק רב מברודי, וכבודו נסע רק איזו פרסאות מעירו, על כן מגיע לי שלום קודם.(סיפורי חסידים).

מאורי הדורות בראי הפרשה

ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האהלה" – מכילתא [וכן רש"י]: כשהוא אומר "וישאלו איש לרעהו", מי קרוי "איש"? הלא משה, שנאמר "והאיש משה" (במד' יב/ג), הוי אומר: לא השתחוה ולא נשק, אלא משה לחמיו. מכאן אמרו: שיהא האדם מוכן לכבוד חמיו. "ויבואו האהלה" – זה בית המדרש. החת"ם סופר: והרי גם על יתרו נאמר: "ויואל משה לשבת את האיש" (שמות ב/כא)? מכאן שאין בתואר "איש", כדי ללמד כי משה הוא שהשתחווה ליתרו, אלא דווקא מתכונותיו המעולות של מרע"ה, כפי שהעידה התורה: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במד' יב/יג) – כיון שמרע"ה נתעלה במידת הענוותנות שאין למעלה ממנה, ודאי הוא שמשה לא ימתין עד שחותנו ישתחווה לו וישאל לשלומו, אלא מרע"ה רבינו הקדימו.

ר' משה בר' שמואל שרייבר סופר [החת"ם סופר] נולד בגרמניה בשנת תקכ"ב (1762 למנינם), זרע לבעל הילקוט שמעוני. מגדולי דורו, דרשן ופוסק שכוחו היה רב גם במדעי המתימטיקה והאסטרונומיה. בזיווג ראשון היה חתנו של ר' משה ידוויץ מפרוסניץ, ולאחר שנתאלמן נשא את בתו של ר' עקיבא אייגר (רעק"א). כיהן בכמה רבנויות והחל משנת תקס"ג היה לרבה של פרשבורג שבהונגריה וכראש הישיבה שהיתה הגדולה בישיבות המדינה. נודע כאחד הלוחמים הגדולים נגד תנועת הרפורמה. מרבותיו: ר' פנחס הורוויץ הלוי, ר' מענדל ליליג, ר' משולם זלמן החסיד, ר' מיכל שייאר ור' נתן אדלר הכהן. חיבוריו רבים מאוד (כ-100 כתבי יד) וביניהם: חת"ם סופר [שו"תים ופירושים לתלמוד], תורת משה [על התורה], שירת משה [שירים ופיוטים ע"ד הקבלה], צוואת משה [מוסר לבניו ולזרעו] ועוד הרבה. מתלמידיו: בניו – ר' אברהם שמואל בנימין ["כתב סופר", נולד תקע"ה] ור' שמעון [נולד תק"ף], ר' יהודה אריה מבייא, ר' הלל ליכטנשטיין מקולומיאה, ר' אברהם חיים שאג, ר' משה שיק ועוד. החת"ם סופר שחותנו רעק"א העיד עליו שרוח הקודש הופיע בבית מדרשו ותשובותיו היו מעין שכינה המדברת מתוך גרונו, נפטר בפרשבורג בשנת תקצ"ט (1839 למנינם).

בעיירה קמינסק התגוררו שני אחים גברתנים, עשויים ללא-חת, פיירמן שמם. הם היו ידועים ומוכרים לכול. בכל משימה שבה נדרשו אומץ, גבורה או שניהם גם-יחד, היו בני הקהילה פונים אל האחים פיירמן.

יום אחד התייצבו כמה מנכבדי הקהילה על מפתן בית משפחת פיירמן. הם ביקשו לשוחח עם האחים הגברתנים, "בעניין דחוף וסודי". לאחר שהוכנסו פנימה סיפרו הנכבדים לשניים מעשה נורא: פלוני-אלמוני, מתושבי העיר, מבקש להשתמד (רח"ל). היהודי נתן את עיניו בצעירה נכרייה, ובעבורה הוא מוכן לנטוש מורשת אבות ולנתק את עצמו מעמו ומאלוקיו. כל השיחות שניהלו רבים וטובים עם אותו יהודי, העלו חרס. ליבו אטום, אוזניו ערלות ועיניו עצומות לגמרי.

"כיצד נוכל אנו לעזור, במקום שבו נכשלו כל החכמים?", תהו האחים.

"נותרה עוד דרך אחת אחרונה", לחש המבוגר שבחבורה – "להביאו אל הצדיק היושב ברדושיץ".

"כלום סבורים אתם שאדם המסרב להקשיב ולהשתכנע כאן, יקום וייסע עד רדושיץ, כדי להעניק לצדיק הזדמנות לשנות את דעתו?!", תמהו האחים.

"יפה מאוד!", ענה הנכבד, "לשם כך, בדיוק, באנו אליכם… אין מנוס אלא לחטוף את האיש ולהביאו אל הצדיק בכוח!".

קיבלו עליהם האחים את המשימה. הם ידעו כי אם ייכשלו בה ימיטו על עצמם, במו-ידיהם, אסון כבד. ובכל-זאת הסכימו להסתכן כדי להציל נפש מישראל. לאחר שקיבלו גם את ברכת הוריהם, יצאו השניים לדרך.

הגיעו לביתו של העומד להשתמד והציגו את עצמם כידידיו, שוחרי טובתו. תוך כדי שיחה על דא ועל הא הציעו לו לצאת לשוטט קמעה ברחובות העיירה. נתפתה האיש והסכים. כך התהלכו להם השלושה מרחוב לרחוב, עד שהגיעו לפאתי העיירה. הם לא עצרו אלא המשיכו הלאה לאזור השדות.

שם, הרחק מעין רואה, כבר ציפתה להם עגלה רתומה לשני סוסים, ועגלון יהודי מנוסה. בטרם הספיק מיודענו לקלוט את הנעשה, אחזו בו ארבע ידי פלדה והעלוהו לעגלה. שם קשרו את שתי רגליו לבל יוכל לברוח. בינתיים הניף העגלון את שוטו באוויר והסוסים פתחו בדהרה מהירה.

זעקות הזעם והשבר של האיש החרידו את האיכרים הגויים בכל מקום שבו חלפה העגלה. לכל מי שניסה לתהות על פשר הזעקות סיפרו האחים כי 'דיבוק' אחז בחברם וכי הם מובילים אותו אל ה'ראבין' היושב ברדושיץ, כדי שיוציא מגופו את ה'דיבוק'. האיכרים הפולנים, בשמעם את המילה 'דיבוק', נפוצו בבהלה לכל עבר, כשהם ממלמלים תפילות ולחשים ליראתם.

בהגיעם לרדושיץ הורידו האחים את האיש והביאוהו לבית הרבי. כאן ציפתה להם בעיה חדשה: הגבאי, שלא היה בסוד העניין, החליט שלא להתיר לשני הגברתנים ולשבוי שגררו עמהם להיכנס פנימה. האחים, בהבינם את הסכנה הגדולה המרחפת מעל ראשיהם, לא התרשמו יתר על המידה ממחאות הגבאי. דחיפה קלה הצידה, נגיעה בידית הדלת וכבר הם בתוך הקודש פנימה.

גוללו האחים לפני הרבי את סיפורו העגום של בן-עיירתם המבקש להשתמד וסיפרו גם על הדרך שבה הביאוהו הלום. "יפה נהגתם", שיבחם הרבי והורה להם לשחרר את האיש מכבליו. "הוסיפו לשמור עליו כאן, עד אשר אשוב", הוסיף כעבור רגע, ומיד פנה לשאול את האיש לשמו ולשם אימו.

או-אז עזב הרבי את החדר ופנה לבית-המדרש. בהגיעו לשם פתח את ארון-הקודש והתייצב מולו שעה ארוכה. לאחר מכן רשם הרבי את שם האיש ואת שם אימו על-גבי ארון-הקודש עצמו.

בשובו מבית-המדרש הייתה ארשת רצינית עמוקה נסוכה על פני הרבי. הוא שב ושיבח את האחים על מעשם הנועז. לאחר מכן אמר: "שובו לקמינסק ואמרו לנכבדי הקהילה כי יכולים הם להיות רגועים. כעת, האיש לא ישתמד. אפילו הס"מ (השטן) עצמו לא יצליח לקחתו מאיתנו!".

כעבור רגעים אחדים עלו השלושה אל העגלה, בדרכם לשוב לקמינסק. כל הדרך הצטנף האיש בפינתו, מכונס בהרהוריו, שותק כדג.

בהגיעם הורידו האחים את האיש במעונו והמשיכו לביתם, שם כבר ציפו להם בכיליון-עיניים נכבדי הקהילה. השניים סיפרו להם את קורותיהם ומסרו את דברי הרבי כלשונם. הנכבדים הודו נרגשות לאחים וביקשו מהם לנצור את לשונם ולנהוג משנה זהירות גם בעתיד.

סיפור מופלא ומוזר זה, סיפר הרב נח-גד ויינטראוב מירושלים, ששמעו ישירות מפיו של מענדל פיירמן – אחד משני האחים. וסיים הרב ויינטראוב את הסיפור במילים האלה: "הכרתי היטב את היהודי שעמד להשתמד, והוא נהפך ליהודי ירא-שמים ושלם במעשיו. אף בניו ובנותיו הלכו בדרך ה'".

סיפור שני

זֶלִיג הָיָה חוֹכֵר שֶׁהִתְפַּרְנֵס מִפּוּנְדָּק בִּכְפָר קָטָן וְנִדָּח. אִישׁ פָּשׁוּט וְעַם-הָאָרֶץ הָיָה, אַךְ בַּעַל לֵב יְהוּדִי חַם. מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם נָהַג לִנְסֹעַ לַחֲצֵרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק רַבִּי מָרְדְּכַי מִנֶּשְׁכִיז וּלְהִתְחַמֵּם לְאוֹרוֹ.

יוֹם אֶחָד נִזְדַּמְּנָה לְזֶלִיג עִסְקָה מֻצְלַחַת שֶׁהֵנִיבָה לוֹ רֶוַח כַּסְפִּי נָאֶה. בַּכֶּסֶף שֶׁהִרְוִיחַ עָשָׂה עִסְקָה נוֹסֶפֶת שֶׁגַּם הִיא צָלְחָה בְּיָדוֹ. נְכָסָיו שֶׁל זֶלִיג גָּדְלוּ וְהָלְכוּ, עֲסָקָיו הִסְתַּעֲפוּ וְהוּא נִשְׁאַב לְתוֹכָם כָּלִיל.

מִכֵּיוָן שֶׁהָיָה טָרוּד מְאוֹד, חָדַל לִנְסֹעַ אֶל הָרַבִּי. לִבּוֹ הַיְּהוּדִי הַחַם הִצְטַנֵּן בְּהַדְרָגָה, עַד שֶׁהִתְנַתֵּק כִּמְעַט לְגַמְרֵי מֵחַיֵּי תּוֹרָה וּמִצְווֹת.

בְּעֹמֶק לִבּוֹ עֲדַיִן נִמְשַׁךְ זֶלִיג לְסִגְנוֹן חַיָּיו הַיָּשָׁן, אַךְ בְּמַעֲשָׂיו נָהַג כְּגוֹי לְכָל דָּבָר. מַצָּב זֶה הֵצִיק לוֹ מְאוֹד וְהוּא הֶחְלִיט לִנְקֹט צַעַד קִיצוֹנִי וּלְהִתְנַתֵּק מִיַּהֲדוּתוֹ. זֶלִיג הִתְכַּוֵּן לְהָמִיר אֶת דָּתוֹ.

רֶגַע לִפְנֵי בִּצּוּעַ הַמַּעֲשֶׂה הַנִּמְהָר, נִמְלַךְ בְּדַעֲתוֹ וְהֶחְלִיט כִּי קֹדֶם לָכֵן יִסַּע אֶל הָרַבִּי וְעַל-פִּי הִתְיַחֲסוּתוֹ שֶׁל הָרַבִּי אֵלָיו יְכַלְכֵּל אֶת צְעָדָיו הַבָּאִים. "אִם יַרְחִיקֵנִי הָרַבִּי מֵעָלָיו, אֵדַע כִּי נָכוֹן אֲנִי נוֹהֵג", אָמַר בְּלִבּוֹ, "אוּלָם אִם בְּכָל-זֹאת יְקַבְּלֵנִי וְיַסְבִּיר לִי פָּנִים – אֶחְזֹר בִּי מִכַּוָּנָתִי וְאֶשָּׁאֵר יְהוּדִי".

בְּאוֹתָם יָמִים שָׁהָה בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק מִנֵּשְׁכִיז תַּלְמִידוֹ הֶחָבִיב, רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי מֵרוֹפְּשִׁיץ. בֹּקֶר אֶחָד קָרָא הַצַּדִּיק מִנֶּשְׁכִיז לְרַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי וּשְׁלָחוֹ לְבֵיתוֹ. "מָה חֶטְאִי וּמָה פִּשְׁעִי כִּי יְסַלְּקֵנִי הָרַבִּי מֵעָלָיו?", בָּכָה רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי.

"עֲשֵׂה כְּפִי שֶׁאוֹמְרִים לְךָ", סָתַם הַצַּדִּיק וְלֹא פֵּרֵשׁ.

הָלַךְ רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי אֶל רַעְיָתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק וְהִתְחַנֵּן עַל נַפְשׁוֹ. פָּנְתָה הָרַבָּנִית לְבַעֲלָהּ וּבִקְּשָׁה הֶסְבֵּר לְגֵרוּשׁוֹ הַפִּתְאוֹמִי שֶׁל הַתַּלְמִיד הֶחָבִיב. "לֹא הַכֹּל מְגַלִּים לִי וְגַם אֲנִי עַצְמִי אֵינִי יוֹדֵעַ אֶת טַעַם הַדָּבָר", עָנָה הַצַּדִּיק לְרַעְיָתוֹ, "וְאַף-עַל-פִּי-כֵן סְבוּרַנִי כִּי עָלָיו לִנְסֹעַ לְבֵיתוֹ". הִפְצִירָה הָרַבָּנִית לְמַעַן הַתַּלְמִיד. "טוֹב", אָמַר לְבַסּוֹף הַצַּדִּיק, "בִּרְאוֹתִי אֶת צַעֲרוֹ שֶׁל רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי וּמִכֵּיוָן שֶׁגַּם אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת לְמַעַנוֹ, מְבַטֵּל אֲנִי אֶת דַּעְתִּי וְחוֹזֵר אֲנִי מֵהוֹרָאָתִי".

כַּעֲבֹר יוֹם-יוֹמַיִם הִגִּיעַ זֶלִיג לַחֲצַר הַצַּדִּיק. קֹדֶם שֶׁיָּצָא לְדַרְכּוֹ הֶעֱמִיס עַל עֶגְלָתוֹ מִכָּל טוּב – פֵּרוֹת, יְרָקוֹת, עוֹפוֹת וְעוֹד – מַתָּנָה לַצַּדִּיק.

בְּבוֹאוֹ לְבֵית הָרַבִּי לֹא הָיָה הָרַבִּי בְּחַדְרוֹ, אֶלָּא בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת הַסָּמוּךְ. אֶת פָּנָיו קִדֵּם רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי, שֶׁהִבְחִין תֵּכֶף וּמִיָּד בְּמַצָּבוֹ הָרוּחָנִי הַיָּרוּד. בְּעֵינָיו הַטְּהוֹרוֹת לֹא הָיָה יָכֹל רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי לִסְבֹּל אֶת מַרְאֵהוּ שֶׁל זֶלִיג, וְהוּא הֵחֵל לִצְעֹק עָלָיו וּלְבַיְּשׁוֹ. "אֵיךְ מֵעֵז חוֹטֵא וּפוֹשֵׁעַ שֶׁכְּמוֹתְךָ לְהַרְאוֹת אֶת פָּנָיו בְּבֵיתוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הָרַבִּי! אֵינְךָ מִתְבַּיֵּשׁ?! הִסְתַּלֵּק מִכָּאן, חֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְרַק אָז תַּצִּיג אֶת רַגְלֶיךָ בַּמָּקוֹם הַטָּהוֹר הַזֶּה!".

כְּשֶׁשָּׁמַע זֶלִיג אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹכָחָה שֶׁל רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי הִתְמַלֵּא בּוּשָׁה. חָזַר בִּמְהִירוּת אֶל עֶגְלָתוֹ, סוֹבֵב אֶת הַסּוּסִים לְאָחוֹר וְיָצָא בִּדְהָרָה. "זֶהוּ זֶה", הֶחְלִיט, "יוֹתֵר אֵין לִי מָה לְחַפֵּשׂ בֵּין יְהוּדִים".

לֹא חָלַף רֶגַע קַל וְהַצַּדִּיק מִנֶּשְׁכִיז, שֶׁהֵד צַעֲקוֹתָיו שֶׁל תַּלְמִידוֹ הִגִּיעַ לְאָזְנָיו, יָצָא בְּבֶהָלָה מִבֵּית-הַכְּנֶסֶת. "מִי הָיָה הָאִישׁ שֶׁגֵּרַשְׁתָּ מִכָּאן?", שָׁאַל, חִוֵּר כַּסִּיד.

"זֶלִיג הַחוֹכֵר", עָנָה רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי.

"מָה עָשִׂיתָ!", הִזְדַּעְזֵעַ הַצַּדִּיק. "רוּץ אַחֲרָיו בְּכָל כּוֹחוֹתֶיךָ, הַשֵּׂג אוֹתוֹ וֶאֱמֹר לוֹ שֶׁאֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לִרְאוֹתוֹ; מִשְׁתּוֹקֵק בְּכָל לִבִּי!".

אֵין לְתָאֵר אֶת גֹּדֶל תִּמְהוֹנוֹ כְּמוֹ גַּם בּוּשָׁתוֹ שֶׁל רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי. זֶה עַתָּה גֵּרֵשׁ מֵהַבַּיִת יְהוּדִי שֶׁהָרַבִּי מִשְׁתּוֹקֵק לִרְאוֹתוֹ!…

חָסִיד הוּא חָסִיד – וְרַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי לֹא הִסֵּס לְרֶגַע. חִישׁ-מַהֵר יָצָא בְּרִיצָה אַחֲרֵי עֶגְלָתוֹ הַמִּתְרַחֶקֶת שֶׁל זֶלִיג. כַּעֲבֹר דַּקָּה שֶׁל רִיצָה לְלֹא נְשִׁימָה הִבְחִין בָּעֲגָלָה, רֶגַע לִפְנֵי שֶׁפָּנְתָה בְּעִקּוּל הַדֶּרֶךְ. "זֶלִיג! חֲזֹר לְאָחוֹר! הָרַבִּי קוֹרֵא לְךָ!", צָעַק רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי בְּכָל גְּרוֹנוֹ, "הָרַבִּי מִשְׁתּוֹקֵק לִרְאוֹתְךָ! בְּכָל לִבּוֹ מִשְׁתּוֹקֵק הוּא!".

אָזְנָיו שֶׁל זֶלִיג קָלְטוּ אֶת הַקְּרִיאָה וְהוּא עָצַר אֶת הָעֲגָלָה. לְמִשְׁמַע מִלִּים כָּאֵלֶּה לֹא הָיָה יָכֹל לְהִשָּׁאֵר אָדִישׁ. שׁוּב סוֹבֵב אֶת עֶגְלָתוֹ לְאָחוֹר, הַפַּעַם לְעֵבֶר בֵּית הַצַּדִּיק.

הַצַּדִּיק בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ עָמַד בְּפֶתַח בֵּיתוֹ וְקִבֵּל אֶת זֶלִיג בְּמָאוֹר-פָּנִים וּבְיָד מוּשֶׁטֶת. "שָׁלוֹם-עֲלֵיכֶם, זֶלִיג יַקִּירִי!", קָרָא לְעֶבְרוֹ וְהִכְנִיסוֹ פְּנִימָה, לְחַדְרוֹ. שָׁעָה אֲרֻכָּה מְאוֹד חָלְפָה עַד שֶׁזֶּלִיג יָצָא מֵהַחֶדֶר, פָּנָיו לוֹהֲטוֹת וְעֵינָיו רְטֻבּוֹת מִדְּמָעוֹת.

לְאַחַר צֵאתוֹ מֵהַבַּיִת קָרָא הַצַּדִּיק לְתַלְמִידוֹ רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי. "רוֹאֶה אֲנִי כִּי בְּכָל-זֹאת צָדַקְתִּי כַּאֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּיךָ לִנְסֹעַ לְבֵיתְךָ", אָמַר. רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי לֹא הֵעֵז לְהָרִים אֶת עֵינָיו. "חָלִילָה לְךָ לְהָבִין אוֹתִי לֹא נָכוֹן", הִמְשִׁיךְ הַצַּדִּיק, "אוֹהֵב אֲנִי אוֹתְךָ כְּבֵן. אוּלָם הַיּוֹם כִּמְעַט דָּחִיתָ בְּמוֹ-יָדֶיךָ יְהוּדִי מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל".

הַצַּדִּיק מִנֶּשְׁכִיז הִתְכַּנֵּס לְרֶגַע בְּתוֹךְ עַצְמוֹ. "עַם יִשְׂרָאֵל מָשׁוּל לְאִילָן רַב עֲנָפִים", שָׁב לְדַבֵּר, הַפַּעַם בְּקוֹל רַךְ. "כָּל הָעֲנָפִים מְקַבְּלִים אֶת חַיּוּתָם מֵהַגֶּזַע הַמֶּרְכָּזִי, שֶׁיּוֹנֵק מִן הָאֲדָמָה. לִפְעָמִים נוֹצֶרֶת חֲסִימָה כָּלְשֶׁהִי בִּתְעָלוֹת הַיְּנִיקָה הַפְּנִימִיּוֹת, וְעָנָף קָטָן וְרָחוֹק חָדֵל לְקַבֵּל מַיִם. אַט-אַט הֶעָנָף מִתְיַבֵּשׁ וּלְבַסּוֹף נוֹשֵׁר מֵהָאִילָן.

"זֶלִיג נִתֵּק בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן אֶת הַקֶּשֶׁר עִם מְקוֹר חַיּוּתוֹ. הַלַּחְלוּחִית הַיְּהוּדִית בְּנַפְשׁוֹ הִתְיַבְּשָׁה וְהָלְכָה וְהוּא הִגִּיעַ לְשָׁלָב אֶחָד לִפְנֵי שֶׁנִּתַּק כָּלִיל מִן הָאִילָן. לוּלֵא הִרְעַפְתִּי עָלָיו מִדָּה עֲצוּמָה שֶׁל אַהֲבָה, הָיָה זֶלִיג מֵמִיר הַיּוֹם אֶת דָּתוֹ. רַק בְּנֵס נִצְּלָה הַיּוֹם נִשְׁמָתוֹ וְהוּא חָזַר לְהִתְחַבֵּר מֵחָדָשׁ אֶל הָאִילָן הַגָּדוֹל, אֶל עַם יִשְׂרָאֵל".

סיפור שלישי

הַשָּׁעָה הָיְתָה שְׁעַת עֶרֶב מְאֻחֶרֶת. רַבִּים מִתּוֹשָׁבֵי הָעִיר בְּרוֹדִי כְּבָר סָעֲדוּ אֶת אֲרוּחַת הָעֶרֶב וְהִתְכּוֹנְנוּ לִשְׁנַת הַלַּיְלָה. רַק בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל הֵאִירוּ הָאוֹרוֹת וּמִתּוֹכוֹ נִשְׁמְעוּ בָּרָמָה קוֹלוֹתֵיהֶם שֶׁל הַלּוֹמְדִים.

לַמְדָנֵי הָעִיר – וּבִּבְרוֹדִי הָיוּ רַבִּים כָּאֵלֶּה – יָשְׁבוּ בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ וְהִתְנַצְּחוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בִּקְבוּצוֹת אוֹ בְּזוּגוֹת. לֹא נִרְאוּ עֲלֵיהֶם סִימָנֵי עֲיֵפוּת. לְהֶפֶךְ, חֶדְוָה מְיֻחֶדֶת הָיְתָה נְסוּכָה עַל פְּנֵיהֶם, וּבָרָק שֶׁל אֹשֶׁר נִשְׁקַף מֵעֵינֵיהֶם.

בְּיַרְכְּתֵי בֵּית-הַמִּדְרָשׁ, חָבוּי מְעַט בְּגֻמְחָה שֶׁבִּקְצֵה הַקִּיר הַמַּעֲרָבִי, עָמַד ר' יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהוּא נִשְׁעָן עַל דּוּכָנוֹ. זוֹ הָיְתָה פִּנָּתוֹ הַקְּבוּעָה. עֲרֵמָה שֶׁל סְפָרִים פְּתוּחִים הִצְטַבְּרָה עַל הַדּוּכָן, וְעֵינָיו הִתְרוֹצְצוּ מִסֵּפֶר אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ. מִפַּעַם לְפַעַם הֵזִיז הַצִּדָּה אֶת אַחַד הַסְּפָרִים, כְּדֵי לְפַנּוֹת מָקוֹם לְסֵפֶר נוֹסָף שֶׁשָּׁלַף מֵאֲרוֹן הַסְּפָרִים.

ר' יְהוֹשֻׁעַ הָיָה כִּמְעַט הַיָּחִיד בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ בֶּן-זוּג לַלִּמּוּד. הוּא הָיָה אָדָם צָנוּעַ וְשָׁקֵט בְּיוֹתֵר, שֶׁמִּעֵט לָבוֹא בְּמַגָּע עִם הַבְּרִיּוֹת. אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָלַךְ בָּרְחוֹב וּפָגַשׁ מִישֶׁהוּ מֻכָּר, הֶעֱדִיף לְהַרְכִּין רֹאשׁ לְשָׁלוֹם וּלְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ. גַּם עַתָּה, כְּשֶׁעָמַד עַל מְקוֹמוֹ, שָׁקוּעַ בִּסְפָרָיו, נִרְאֶה הָיָה כְּאִלּוּ הוּא מְנֻתָּק כָּלִיל מִכָּל הַסּוֹבֵב אוֹתוֹ.

אִישׁ לֹא הִצְלִיחַ לִתְהוֹת עַל קַנְקַנּוֹ שֶׁל ר' יְהוֹשֻׁעַ וְלַעֲמֹד עַל מַהוּתוֹ. חֲבֵרָיו לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ, שֶׁרָאוּהוּ שׁוֹקֵד עַל תַּלְמוּדוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, אָמְנָם נָהֲגוּ בּוֹ דֶּרֶךְ-אֶרֶץ, אַךְ זֹאת בְּעִקָּר מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הִכִּירוּהוּ, וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא יָכְלוּ לְהוֹכִיחַ כִּי אֵינֶנּוּ תַּלְמִיד-חָכָם.

הָאֱמֶת הָיְתָה שֶׁר' יְהוֹשֻׁעַ הִצְטַיֵּן בְּשִׁלּוּב נָדִיר שֶׁל עַמְקוּת רַבָּה, חַדּוּת הַמַּחְשָׁבָה וְהַתְמָדָה בִּלְתִּי-מְצוּיָה. הַחִבּוּר שֶׁל שָׁלֹשׁ הַתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה, הֵנִיב תּוֹצָאָה שֶׁהָיְתָה עֲשׂוּיָה לְהַדְהִים כָּל אֶחָד מִלַּמְדָנֵי בְּרוֹדִי, אִלּוּ רַק יָדְעוּ זֹאת. אֲבָל ר' יְהוֹשֻׁעַ עָשָׂה הַכֹּל כְּדֵי שֶׁאִישׁ לֹא יֵדַע עַל כָּךְ.

יְתֵרָה מִזּוֹ, מִכֵּיוָן שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הֶעֱמִיד אֶת הֶשֵּׂגָיו לְבִקָּרְתָּם שֶׁל אֲחֵרִים, נוֹצַר מַצָּב, שֶׁאֲפִלּוּ הוּא עַצְמוֹ לֹא יָדַע כֵּיצַד לְהַעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ. בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת, כְּשֶׁבֵּית-הַמִּדְרָשׁ הָיָה מִתְרוֹקֵן בְּרֻבּוֹ נָהַג לְהַעֲלוֹת עַל הַכְּתָב אֶת חִדּוּשָׁיו שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ לוֹ בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם. בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה עָסַק בְּבֵרוּר סוּגְיוֹת וַהֲלָכוֹת סְבוּכוֹת בְּדִינֵי חֹשֶׁן-מִשְׁפָּט, וְהַחִדּוּשִׁים שֶׁהֶעֱלָה עַל הַכְּתָב הִצְטַבְּרוּ לְסֵפֶר עַב-כֶּרֶס.

לֹא פַּעַם הִשְׁתּוֹקֵק לִבְחֹן אִם חִדּוּשָׁיו אָכֵן אֲמִתִּיִּים, וְאִם הֵם רְאוּיִים לִרְאוֹת אֶת אוֹר-הַדְּפוּס. אַךְ אֶל מִי יִפְנֶה, מִבְּלִי שֶׁיֵּאָלֵץ לָצֵאת מִסְּגִירוּתוֹ? הָיָה אָדָם אֶחָד בָּעִיר שֶׁר' יְהוֹשֻׁעַ חָשׁ כִּי יוּכַל לִבְטֹחַ בּוֹ. הָיָה זֶה אַב-בֵּית-הַדִּין וְרַבָּהּ שֶׁל בְּרוֹדִי, רַבִּי יִצְחָק הוֹרְבִיץ. פְּעָמִים רַבּוֹת כִּמְעַט הֶחְלִיט לָלֶכֶת לְבֵיתוֹ וּלְהַצִּיג לְפָנָיו אֶת חִדּוּשָׁיו, אַךְ בְּכָל פַּעַם דָּחָה זֹאת מִסִּבָּה אַחֶרֶת.

חָלְפוּ יָמִים וּבֵינְתַיִם נָפוֹצָה בִּבְרוֹדִי הַשְּׁמוּעָה, כִּי רַבָּם עוֹמֵד בְּקָרוֹב לְקַבֵּל עָלָיו אֶת מִשְׂרַת הָרַבָּנוּת בָּעִיר הַמְבּוּרְג הַמַּעֲטִירָה. תּוֹשָׁבֵי הָעִיר הִצְטַעֲרוּ צַעַר רַב עַל רַבָּם הָעוֹזֵב אוֹתָם. אָמְנָם לֹא חָסְרוּ בִּבְרוֹדִי תַּלְמִידֵי-חֲכָמִים, אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵשׁ צֹרֶךְ לִמְצֹא מְמַלֵּא-מָקוֹם לְרַבִּי יִצְחָק הוֹרְבִיץ, שֶׁהָיָה לְדַעַת הַכֹּל מִשִּׁכְמוֹ וּמַעְלָה, לֹא הָיָה קַל לִמְצֹא מֻעֲמָד הוֹלֵם. בִּמְיֻחָד הִצְטַעֵר ר' יְהוֹשֻׁעַ שֶׁעוֹד מְעַט לֹא יִתְאַפְשֵׁר לוֹ לְמַמֵּשׁ אֶת מִשְׁאַלְתּוֹ. לְהַרְאוֹת אֶת כְּתָבָיו לְרַבִּי יִצְחָק.

הָיָה זֶה בָּעֶרֶב הָאַחֲרוֹן לִשְׁהוּתוֹ שֶׁל רַבִּי יִצְחָק הוֹרְבִיץ בִּבְרוֹדִי. רַבִּים מִבְּנֵי הָעִיר בָּאוּ לְהִפָּרֵד מִמֶּנּוּ לְשָׁלוֹם. בֵּין הַבָּאִים הָיָה גַּם ר' יְהוֹשֻׁעַ. בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן, לִפְנֵי שֶׁיָּצָא אֶל בֵּית הָרַב, הֶחְלִיט לִטֹּל עִמּוֹ אֶת דַּפֵּי הַחִדּוּשִׁים שֶׁכָּתַב.

הוּא נִכְנַס לְחַדְרוֹ שֶׁל הָרַב, שֶׁכִּמְעַט מֵעוֹלָם לֹא הֶחְלִיף עִמּוֹ מִלָּה, וּבְחֹסֶר-נוֹחוּת בּוֹלֵט הֵנִיחַ לְפָנָיו אֶת הַקֹּבֶץ. בְּתוֹךְ כָּךְ בִּקְּשׁוּ אֲנָשִׁים נוֹסָפִים לְהִכָּנֵס אֶל הָרַב, וְהַזְּמַן לֹא הָיָה כָּשֵׁר לְהַאֲרִיךְ בְּדִבּוּר, אַךְ הָרַב הִבְטִיחַ לְר' יְהוֹשֻׁעַ כִּי יְעַיֵּן בְּחִדּוּשָׁיו בְּהֶמְשֵׁךְ הָעֶרֶב. ר' יְהוֹשֻׁעַ הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ בְּיִרְאָה וְיָצָא.

בְּדַרְכּוֹ לְבֵיתוֹ הֵחֵל מַצְפּוּנוֹ לְיַסְּרוֹ. עַל שֶׁפָּגַם בְּעֵרֶךְ לִמּוּד הַתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, שֶׁעָלָיו הִקְפִּיד כָּל הַשָּׁנִים. בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה הִרְגִּיעַ אֶת עַצְמוֹ בְּאוֹמְרוֹ, כִּי מִישֶׁהוּ הֲרֵי חַיָּב לוֹמַר לוֹ אִם צוֹעֵד הוּא בְּלִמּוּדוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה, אוֹ שֶׁמָּא חָלִילָה הוּא מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה.

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה לֹא שָׁכַב רַבִּי יִצְחָק לִישֹׁן. לְאַחַר שֶׁאַחֲרוֹן בְּנֵי הָעִיר נִפְרַד מִמֶּנּוּ לְשָׁלוֹם, הֵחֵל לְעַיֵּן בִּכְתָבָיו שֶׁל ר' יְהוֹשֻׁעַ. בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת לֹא הִצְלִיחַ לְהִתְנַתֵּק מִן הַקֹּבֶץ הַמֻּפְלָא שֶׁבְּיָדָיו. הוּא עָבַר עַל הַכְּתָבִים שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָה, עַמּוּד אַחַר עַמּוּד, וְהִשְׁתּוֹמְמוּתוֹ גָּבְרָה וְהָלְכָה.

"הַאִם יִתָּכֵן שֶׁבִּקְהִלָּתִי נִמְצָא יְהוּדִי כָּזֶה, וַאֲנִי לֹא הִכַּרְתִּיו?!", תָּמַהּ שׁוּב וָשׁוּב. הוּא חָשׁ מְעַט אַשְׁמָה עַל שֶׁלֹּא קֵרֵב דֵּי הַצֹּרֶךְ אֶת הַצְּנוּעִים וְהַלֹּא-מִתְבַּלְּטִים שֶׁבֵּין חוֹבְשֵׁי בֵּית-הַמִּדְרָשׁ. "הֲלוֹא זֶהוּ גָּאוֹן עָצוּם בַּתּוֹרָה, שֶׁאֲנִי הָיִיתִי רָאוּי לִהְיוֹת תַּלְמִידוֹ!", הוֹסִיף לְהַרְהֵר בְּעוֹדוֹ מוֹסִיף לִקְרֹא אֶת הַכְּתָבִים.

לְמָחֳרָת זִמֵּן אֵלָיו רַבִּי יִצְחָק אֶת רָאשֵׁי בְּרוֹדִי וּפַרְנָסֶיהָ. הוּא סִפֵּר לָהֶם עַל הַגִּלּוּי הַמַּדְהִים שֶׁנִּתְגַּלָּה לוֹ. וְהִצְלִיחַ לְהַדְבִּיק בְּהִתְפַּעֲלוּתוֹ גַּם אוֹתָם. לְאַחַר סִדְרָה קַדַּחְתָּנִית שֶׁל הִתְיַעֲצֻיּוֹת וְחִלּוּפֵי דְּבָרִים עִם כָּל הַנּוֹגְעִים בַּדָּבָר, כּוֹלֵל עִם הַ'תַּגְלִית' עַצְמָהּ, עָבְרָה הַשְּׁמוּעָה בָּעִיר: דַּיָּן חָדָשׁ לִבְּרוֹדִי, הֲלוֹא הוּא ר' יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנִּקְרָא שְׁמוֹ מֵעַתָּה – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַדַּיָּן.