"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא – א)
מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני. (רש"י)
כדי שלא יהיו אנשים סבורים, כי מכיון שהמשפטים הם בעלי אופי הגיוני ומחויבים לפי השכל, אינם איפוא מצוות אלוקיות אלא יצירות אנושיות – על כן העידה התורה, שהם "מסיני" כדוגמת מצוות אחרות שהן בבחינת חוקים ויש לקיימן רק מפני רצון השם-יתברך ולא משום שהשכל מחייב אותן… (חידושי הרי"מ)
לפיכך אמר רש"י, כי היה בדעתו של משה שלא לפרש לבני ישראל את טעמי המשפטים, עד שאמר לו השם-יתברך: "אשר תשים לפניהם" – כי סבור היה משה, שכאשר יפרש להם את הטעמים יעשו בני-ישראל את המשפטים מפני הטעם ולא מפני רצון השם. אמר לו השם-יתברך, שבכל זאת יפרש להם את הטעמים ועם זה ילמדם לעשות את המשפטים מפני רצון השם, על אף ידיעת הטעמים. (שפת אמת)
"וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות" (כא – יד)
לאמיתו של דבר יש מקום לפטור כל רוצח מעונש, שמא היה הנרצח אדם טריפה, שלא היה יכול לחיות בין כה וכה. ברם, אין אנו משגיחים בכך, משום שאנו הולכים אחר הרוב, ורוב בני אדם בריאים הם ואינם טריפות. דבר זה, שבדין תורה הולכים אנו אחר הרוב ולא אחר המיעוט, למדו חכמינו מן הקורבנות שהיו מקריבים אותם מבלי להשגיח על כך, שמא הבהמה טריפה מבפנים ופסולה היא לקרבן, לפי שהולכים אנו אחרי רוב בהמות שאינן טריפות. (חולין י"א).
לפיכך אמרה התורה: "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה" – שירצה לפטור עצמו מעונש בטענה, שההרוג היה טריפה, אזי "מעם מזבחי" – מהקורבנות שמקריבים על המזבח – "תקחנו" – תלמד לקח ותדע את הדין, כי "למות" – שחייב הוא עונש, שכן מהקורבנות אנו למדים שהולכים אחר הרוב…(הרב חיד"א בשם חכמי אשכנז)
"ורפא ירפא" (כא – יט)
מכן שניתנה רשות לרופא לרפאות (רש"י)
לפני אחד הצדיקים הגדולים שבדורות עברו באו פעם אנשים ובכו ובקשו ממנו, כי יתפלל למען חולה מסוכן, אשר הרופאים כבר נתייאשו מחייו וקבעו, שאיננו יכול לחיות עוד.
נענה הצדיק ואמר: "התורה נתנה לרופאים רשות רק לרפאות אבל לא לייאש את החיים. לכן אין להם כל זכות, שכן לא קבלו רשות על כך".
הרבי מקוצק ז"ל היה אומר על כך: "יאוש שלא מדעת" – כל יאוש בא מתוך שאין דעת…
"אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה" (כא – יט)
אמנם המזיק משלם בעד הכל: נזק, צער, רפוי, שבת ובושת, אולם הרי גרם לניזוק גם ביטול תורה ותפילה בעת מחלתו, ומי איפוא ישלם את ההפסד הזה? ואכן דבר זה נשאר כמעמסה תמידית על המכה ולעולם איננו יכול להיטהר מכך. במה דברים אמורים, רק אם אמנם עוסק המוכה בתורה ועבודה בקומו מחוליו, אבל אם יקום והתהלך ב ח ו ץ על משענתו" – שהוא מתהלך בטל בחוצות, ולא זו בלבד שאיננו מצטער על אשר החסיר בעת מחלתו ואינו שואף למלא את החסר, אלא שהוא עוד מתבטל בחוצות, הריהו מוכיח בזה שהמכה לא גרם לו שום ביטול תורה, ועל כן "ונקה המכה"… (כרם הצבי)
"אם יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא" (כא – כא)
כל ימות השנה בולע אדם את תפילתו בחטיפה. ואף אם ביום אחד בשנה – ביום כיפור – או יומיים בשנה – בראש השנה – הריהו מאריך קימעה בתפילתו, גם אז "לא יוקם" – איננו קם ועומד עמידה איתנה בתפילתו "כי כספו הוא" – שאפילו אז מתכוין הוא לעצמו, שתהיה לו פרנסה בריוח, ואין דעתו נתונה על התיקון הרוחני האמיתי, הדרוש לאדם… (הרבי ר' בונם ז"ל מפשיסחה)
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים (כב,ו-ד)
קורא נעים, נא לשים לב בזה הפסוק, כי הוא מזעזע כל גופו של האדם מלשמוע, כי יתן איש אל רעהו איש דא קודשא ברוך הוא, רעהו זה ישראל, כסף – כמשמעו, למי שהקדוש ברוך הוא נתן לו כסף צריך שיהיה נאמן לה' וישמור, ואין שמירה אלא בצדקה במקום קדוש, כמו שעשה מונבז המלך כידוע, או כלים לשמור, כלים אלו האברים של האדם, נתן לו הקדוש ברוך הוא ידים, רגלים, עינים, וכיוצא גם אבר קטן יש לאדם הנקרא "חותמא דמלכא קדישא" שלא יגנוב, ואם חס וחלילה לא שמר בקדושה וגנב מבית האיש חס ושלום, שהוא פגם והוציאו מן הקדושה, סוף סוף ימצא שהוא גנב, ואם חס ושלום מת פתאום בלי תשובה אזי אוי ואבוי לו שפגם "בחותמא דמלכא קדישא", בעל כרחו יבוא לשלם שנים, כדכתיב כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה, אבל אם לא ימצא הגנב, כומר כבר של בתשובה אז ונקרב בעל הבית אל האלקים, זאת אומרת קרוב אל האלקים יותר מצדיק מעיקרו, כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולים לעמוד, ואז אף על פי שחטא ישראל הוא, למדנו מכאן עד כמה צריך האדם לשמור כל כליו, שגוף האדם ישמור את הכלים שלא יגנבו, ובפרט בזמננו הזה ה' יצילנו.
הפסוק מסיים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ממש רוצה לומר שלא חטא בינו לבין חברו, אבל אם חס ושלום נגע ברעהו, אז אפילו יום הכיפורים לא מכפר עד שירצה את חברו (אהבת חיים).
"וכי ישאל איש מעם רעהו… אם בעליו עמו לא ישלם" (כב – יג, יד)
כל אדם קיבל את נשמתו ואת חייו בהשאלה מן השמים, על מנת שישתמש בהם לטובה, והרי שואל חייב אפילו באונסין, ואם-כן כיצד יכול אדם לפטור עצמו מן העבירות שהוא עושה באונס או בשוגג? רק כאשר "בעליו עמו" – שהוא זוכר תמיד את השם יתברך ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, אזי "לא ישלם". הוא אשר אמר דוד המלך: "אחת שאלתי מאת ה"' (תהילים כז) – הרי נשמה אחת ויחידה זו רק שאלתי אותה מאת הבורא, אם כן קיים החשש פן אתחייב אפילו באונסין, אך מכיון "אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי" – ששאפתי תמיד להתקרב אל השם יתברך ולהיות עמו, הרי זה איפוא שאילה בבעלים… (הרבי ר' בונם מפשיסחא ז"ל)
בעל חידושי הרי"ם ז"ל היה אומר: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – השם יתברך מעלים עיניו מהרבה עוונות וחטאים בישראל, באם "ה' אלוקיו עמו" – אם מוסיפים לקבל עול מלכות שמים. עבירות כאלו, שאינן נוגעות בעול מלכות שמים ונשאר גם להבא "ה' אלוקיו עמו" – עליהן מוחלים מן השמים, לפי ש"בעליו עמו".
"כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלוקים" (כב – יז)
"כי יתן איש" – כאשר ה' יתברך, שנקרא "איש", נותן "אל רעהו" – אל היהודי, שהוא בבחינת רעהו ("רעך ורע אביך אל תעזוב") – "כסף או כלים" – את כל הצטרכויותיו החומריות והגופניות, "לשמור" – כדי שישמרם ויחזיקם בקדושה, ולבסוף "וגנב מבית האיש" – הוא פוגם, הוא מקלקל את אבריו ואת כספו וע"י כך הוא מוציא את כל זאת מתוך הקדושה, הרי "אם ימצא הגנב" – אם בעת נתנו דין-וחשבון על מעשיו ימצא, שהוא עדיין אשם ולא עשה תשובה, אזי "ישלם שנים" – הריהו נענש עונש כפול לפי חטאו ("כי לקחה מיד ה' כפלים מכל חטאתיה"- ישעיה מ). אבל "אם לא ימצא הגנב" – לא מתברר שעשה תשובה מיד, אזי "ונקרב בעל הבית אל האלוקים" – ע"י תשובתו הריהו מתקרב אל האלוקים עוד יותר מאשר לפני החטא, שכן "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"… (חתם-סופר בשם הגאון מהר"ר נתן אדלר זצ"ל)
ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ( כב-ל)
מדוע כתוב "בשר בשדה טריפה" וכי רק בשדה אסור ואילו בבית מותר? (עיין בפירוש אבן עזרא).
אלא ניתן לפרש על דרך הדרש. כי בדרך כלל מי שבני ביתו מקפידים לשמור על מאכלים כשרים, אע"פ שהוא אינו ירא ה' כל כך, הוא מתבייש לאכול מאכלים שאינם כשרים מפני שהוא נמצא במסגרת, או מפני שמצוי לו בלאו הכי בשר כשר ולמה לו לאכול בשר טריפה? אבל כשהוא נמצא בשדה כלומר מחוץ לבית כגון בטיול או במילואים וכדומה אז יש חשש שמא יכשל ויאכל טריפה כשאין לו בשר כשר, וגם אין לו ממי להתבייש, חוץ מבורא עולםולכן מפני חשש תאוות הבשר הזהירה התורה בפירוש "ובשר בשדה" טריפה לא תאכלו, בכל מצב שיהיה.
ומעשה בעיירה אחת שהממשלה גזרה לפנות את בית הקברות שלה לצורך כביש, ופינו את כל המתים ובכל בית הקברות נמצאו רק עצמות, חוץ משני קברים שהיו גופות שלמות האחת היתה של רב העיירה שהיה איש צדיק וקדוש. והשניה של חייל אחד וכולם תמהו איזו זכות היתה לחייל הפשוט הזה שנשאר גופו שלם? לאחר שחקרו נודע שאותו חייל היה משרת בצבא הפלוני והיה תמיד נזהר שלא לטעום מפיגוליהם. פעם אחת ספרו לקצין הגוי שכך נוהג היהודי שלא טועם מהאוכל שלהם. חרה לו מאוד וציוה לכמה חיילים להאכילו בכוח בשר חזיר. השכיבו את החייל היהודי ודחפו לתוך פיו בשר חזיר ולא בלע עד שנחנק ומת. וכעת לאחר מאה שנה נתגלה קברו והיה גופו שלם ורענן ונכתב כל זה בספר חברה קדישא ונעשה על ידי זה קידוש ה' גדול (קול יהודה).
"כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו… עזב תעזב עמו" (כג – ה)
כאשר מסייעים לשונא המצוה גדולה יותר, לפי שבכך מדכאים גם את יצר השנאה.
אף על פי שאין הכוונה כאן לשונא אישי, שהרי אסור סתם כך לשנוא אדם מישראל, אלא הכוונה כאן לאדם שראה בחברו דבר עבירה, שאז מצוה לשנוא אותו – בכל זאת עלולה כל שנאה של מצוה ליהפך במשך הזמן לשנאה אישית. שכן אם אני שונא אדם – אם כי לשם מצוה – מתחיל גם הלה לשנוא אותי, משום "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", ושנאתו של הלה כלפי הרי איננה עוד לשם מצוה, כי אם שנאה פשוטה, אישית. ואם כן נהפכת גם שנאתי כלפיו לאישית והמצוה נשמטת והולכת. לפיכך אמרה התורה, שיש להושיט עזרה לשונא שכזה שהיותו נתון במצוקה, כדי לשמור בכך על תחומה של השנאה, שלא תהפך השנאה לשם מצוה לשנאה אישית, פשוטה וגסה… (תוספות פסחים קי"ז) זהו פשוטו של פסוק בתהילים (קלט-כא): "הלא משנאיך ה' אשנא ומתקוממיך אתקוטט" – "תכלת שנאה שנאתים" – שנאתי אליהם היא תכליתית, לשם מצוה; אבל "לאויבים היו לי"- הרי הם נענשים לי לאויבים פשוטים, שלא לשם מצוה, ויש איפוא מקום לומר שלבסוף נהפכת גם שנאתי להיות אישית, לכן הנני מבקש – "חקרני א-ל ודע לבבי, בחנני ודע שערפי" – הבט אל לבבי ומחשבותי ותראה, כי אין כאן שום נטיה אישית, כי אם רק "תכלית שנאה", משום שהם משנאיך ומתקוממיך"… (אדמו"ר מאוסטרובצה זצ"ל)
מאורי הדורות בראי הפרשה
"עין תחת עין שן תחת שן…" (כא/כד): ב"ק פד: רבי שמעון בן יוחי אומר: "עין תחת עין" – ממון. או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא וסימא (אחרים) קיטע וקיטע חיגר וחיגר, היאך אני מקיים בזה "עין תחת עין"? והתורה אמרה (ויקר' כד/כב): "משפט אחד יהיה לכם" – משפט השוה לכולכם! הגאון מוילנא: בתיבה "עין" רמוז, כי עונשו של הפוגע הוא בממון. שכן אחרי אות עי"ן באה האות פא ואחרי י"וד – באה האות כ"ף, ואחרי נו"ן – האות סמ"ך, ואלו אותיות תיבת "כסף". ר' שמעון בר יוחאי: מגדולי תלמידיו של ר' עקיבא ונסמך ע"י ר' יהודה בן בבא [סנהדרין יד]. מרבותינו שבדרום שהעמידו תורה [יבמות סב] ונמנה על רבותינו שבאושא [שהש"ר, פס' סמכוני באשישות]. הוא רבי שמעון סתם. סתם ספרי – רבי שמעון אליבא דר"ע [סנהדרין פו]. ומחבר ספר 'הזוהר'. מתלמידיו: רבי יהודה הנשיא [שבת קמ"ז], ר' אלעזר בנו ר' שמעון בן יהודה [מסר הרבה], ר' דוסתאי בר' יהודה [חולין קכג], יהודה בן גרים [מו"ק ט'], יונתן בן עסמאי [שם] ועוד. "אמר רבי שמעון לתלמידיו: בני, שנו מידותי שמידותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא" [גיטין סז].
