תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים. (רש"י).
היהודי הקדוש מפשיסחה היה אומר: כל אדם רגיל לטעון, כי איננו עמל ויגע אלא בשביל בניו, שיגדלו ויהיו יהודים טובים ובני תורה. כאשר הבנים הללו מתבגרים, שוב אינם נותנים דעתם על עצמם וטוענים אף הם, כי כל עמלם ויגיעם אינו אלא בשביל בניהם. אי לזאת, כבר הייתי תאב לראות את הבן הראוי לשמו… לפיכך אמר הכתוב: "אלא תולדות נח, נח" – נח לא הזניח את עצמו, כדי לפעול רק בשביל בניו, כי אם ראה גם את עצמו כבן ושקד על עליית עצמו. הוא הוא אשר היה הבן הראוי לשמו, אשר הבין כי גם עליו מוטלת החובה לעבוד את האלוקים. וזהו פירושם של הדברים: "תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים" – הצדיקים רואים במעשיהם הטובים כאילו הם בניהם… (בית יעקב מהה"צ ר' יעקב אהרן ז"ל מאלכסנדר). הגאון רבי יושה בר מבריסק ז"ל היה אומר: כל ימי הייתי שואף, שלא אזדקק לזכות של "ברא מזכה אבא"… (חיי מוסר).
אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (נח ו-ט)
שלוש פעמים 'נח' נזכר בפסוק הזה. ונראה לפרש בס"ד על פי מה שהזכרנו למעלה על הפסוק "ונח מצא חן בעיני ה'", שצריך האדם להיות נח לבריות ובזה ימצא חן בעיני ה', ובא הכתוב כאן ואומר "אלה תולדות נח נח", כפל תיבת 'נח', ללמדנו כי לא מספיק שיהיה האדם נח אחד, כלומר מתנהג בנחת רק עם הבריות, אלא עוד נח, שגם בעניני שמים צריך להיות נח, שצריך האדם לדקדק בכל מעשיו ולקיים את שני סוגי המצות גם שבין אדם למקום, וגם שבין אדם לחברו, בדקדוק ובהידור. אמנם לפעמים ישנה התנגשות בין זה לזה, ואם יהיה נח לבריות לא יהיה באותה שעה נח למקום, כגון שבאים חברים לבקרו ומשוחחים עמו ומפריעים לו ללמוד או לעשות מצווה מסויימת, ואם יעשה רצונם יהיה נח לבריות אבל לא יהיה נח למקום, כיצד יעשה? הלא יהא מוכרח לבטל נח אחד? לזה אמר "את האלהים התהלך נח", כלומר אם יקרה לך דבר כזה, עזוב את 'נח לבריות' ותתפוס 'נח למקום', לזה אמר ,את האלהים התהלך נח". (קול יהודה)
"איש צדיק תמים היה בדורותיו".
הגמרא מפרשת את המילה "תמים" – "תמים בדרכיו" (עבודה זרה ו:) ורש"י מפרש שם: "עניו ושפל רוח". יש להבין מה טעם מציין המושג "תמים" דוקא את מידת הענווה? ויש לומר, משום שאמרו חכמינו: "האי מאן דיהיר בעל מום הוא" (מגילה כ"ט), ואם הגאווה מהווה מום, הרי העניו ושפל הרוח הינו "תמים"… (מפי הרב מעיר חדש בוורשה זצ"ל). "תמים בדורותיו" – נח נשאר עניו ושפל רוח בעיני עצמו, אף על פי שהיה צדיק אחד בדור של רשעים, משום ש"את האלוקים התהלך נח" – בזוכרו תמיד בגדלות הבורא וממילא מעשיו לא היו נחשבים בעיניו; אם כי לגבי בני אדם היה צדיק, מכל מקום היה מעמיד תדיר את צדקותו ביחס לאלוקים, לפיכך נשאר תמים-עניו ושפל רוח בעיניו… (נועם מגדים).
"ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל… והיה לך ולהם לאכלה" (ו-כא)
המילים: "אשר יאכל" לכאורה מיותרים הם; וכן, היכן יכול היה נח לשים מלאי ענקי כזה של מזון, עבור כל האדם, הבהמה, החיה והעוף אשר בתבה, למשך שנה?
ברם, דרשו חכמינו בפסוק זה: "מכל האוכל אשר יאכל – אוכל שאתה יכול לאכלו בבת אחת ואיזהו זה כביצת תרנגולת" (יומא פ'); נמצאנו למדים שהמילה "יאכל" באה להורות על שיעור של כביצה, שאפשר לבלעו בבת אחת. פירוש הדבר, שציווה ה' יתברך על נח להכין רק כשיעור של ביצה לכל סעודה, כפי "אשר יאכל"; והוא נתן את הברכה בשיעור זה שיהא בו כדי שביעה. ולכך מסיים הפסוק: "והיה לך ולהם לאכלה" – הגם שלא תכניס עמך אלא כשיעור של "אשר יאכל", בכל זאת יהיה לכם שיעור זה לשובע. (בשם הגר"א מווילנא ז"ל). הרמב"ן אומר, כי על כן עד נח היו האנשים אסורים באכילת בעלי חיים ואילו לנח הותר הדבר – משום שהרי נח החיה אותה בתבה והיו לו אסירי תודה בעד קיומם, וממילא מותר היה להשתמש בהם לאכילה. זהו שמרמז הפסוק: "ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל" – על ידי זה שאתה לוקח אותם עכשיו לתבה, הם נעשים ראויים ומותרים לאכילה על ידך… (קדושת הלוי).
"ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (ז-ח)
עקם הכתוב שמונה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו (פסחים ג').
אבל הלא הרבה פעמים נאמר בתורה טמא, כגון: "וזה לכם טמא", "טמא יהיה לכם", וכיוצא בזה?
אלא כאן, תוך סיפור עניין שאינו נוגע להלכה, יש להיזהר שלא להוציא דבר מגונה; ואילו שם, כשיש צורך להורות להלכה שזה טמא, כי אז אין לכסות דבר, אלא יש לבטא ברורות וחריפות: "וזה לכם הטמא!"… (לפי ראשונים).
"בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים" (ח-ח)
האבות קרויים "הרים", כפי שאמרו חכמינו: "הרים – אלה האבות". כשהתורה מזכירה את האבות, פעמים אברהם מוזכר ראשון ופעמים יעקב, כפי שנאמר: וזכרתי את בריתי יעקב ואת בריתי יצחק ואת בריתי אברהם" (ויקרא כו-מב); ואילו יצחק לעולם אינו מוזכר ראשון, כיון שמידתו היא מידת "דין".
וזהו שמרמז הפסוק: "בעשירי" – ביום הכיפורים החל ביום העשירי לחודש, ו"באחד לחודש" – בראש השנה החל באחד לחודש – "נראו ראשי ההרים" – נראים לפני ה' יתברך רק ראשי האבות, אברהם ויעקב, שמידתם היא מידם החסד, ולא את מידת הדין של יצחק. (קול שמחה).
"והנה על זית טרף בפיה" (ח-יא)
אמרה יהו מזונותי מרורין כזית ובידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם. (רש"י).
קשה להבין, מדוע הודתה היונה לנח בדברים כאלה, לאחר שהחזיק אותה שנה תמימה בתבה ודאג לכל צרכיה? ברם, חוששת היתה היונה, שמא יאמר נח, כי לא מפני שיש עוד מים על הארץ חזרה אל התבה, אלא מפני שטוב לה כאן אצל נח הדואג למזונותיה ולצרכיה, בעוד שבאמת כבר אין מים על הארץ; לפיכך רמזה לו, כי אילו יכולה היתה להתפרנס בכוחות עצמה ואפילו בדוחק ובמרירות של זית, כי אז לא היתה חוזרת אליו… (משכנות יעקב).
"וישאר אך נח" (ז-כג)
כאן לא נאמר עוד "נח צדיק תמים", כי אם רק "נח"; שכן במדרש נחשב לו לנח לחטא, מה שלא עשה דבר לתיקונו של הדור, ואם אין אדם עושה מאומה לתיקונם של אחרים – אף הוא יורד ונופל מטה. משנשאר נח לבדו, נוכח לראות כי איננו אלא רק "נח"… (הרה"ג מהר"ם שפירא מלובלין ז"ל).
"בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים" (ח-ח)
האבות קריים "הרים", כפי שאמרו חכמינו: "הרים – אלה האבות". כשהתורה מזכירה את האבות, פעמים אברהם מוזכר ראשון ופעמים יעקב, כפי שנאמר: וזכרתי את בריתי יעקב ואת בריתי יצחק ואת בריתי אברהם" (ויקרא כו-מב); ואילו יצחק לעולם אינו מוזכר ראשון, כיון שמידתו היא מידת "דין".
וזהו שמרמז הפסוק: "בעשירי" – ביום הכיפורים החל ביום העשירי לחודש, ו"באחד לחודש" – בראש השנה החל באחד לחודש – "נראו ראשי ההרים" – נראים לפני ה' יתברך רק ראשי האבות, אברהם ויעקב, שמידתם היא מידם החסד, ולא את מידת הדין של יצחק. (קול שמחה).
ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן (יא-ג)
בספר "האיש על החומה" מסופר על פגישתו של רבי יוסף חיים זוננפלד עם נשיא צ'כסלובקיה פרופ' ת. מאסאריק, שהיה מחסידי אומות העולם, בעת ביקורו בירושלים בשנת תרפ"ז. לאחר קבלת פנים מפוארת שערך כולל "שומרי החומות" – שיוצאי צ'כסלובקיה נמנים עליו – ישבו הרב והאורח ושוחחו שעה ארוכה על נושאים שונים. וכך נאמר שם על אותה שיחה: "מורנו התעכב על ההתדרדרות המוסרית של העולם אחרי המלחמה ועל התופעה השלילית של טיפוח הרגשת "כוחי ועוצם ידי", שגברה עם ההפתחות הטכנולוגית. הרעיון המרכזי הוא בנה מסביב לסיפור התורה על "דור הפלגה", שעיקר חטאו היה בטחון עצמי מופרז, שתוצאותיו הישירות מוליכות למרידה במלכות שמים. הוא הסביר זאת לנשיא המלומד בהרחבת הפירוש על הפסוק: "ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים". לאחר פסוק זה מובא עיקר החטא "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל" ומתבקש הסבר על הפסוק הראשון, איך הוא מתקשר לחטאם של אנשי דור ההפלגה. מדוע חשוב לדעת באלו חומרים בנו את המגדל בלבנים או באבנים? אלא כאן מרומז תהליך התפתחות השקפת הכפירה של דור ההפלגה: הטיפו לטיפוח הכח העצמי של האדם ולצורך להתנתק מטובותיו של הקב"ה. אם ה' הכין לאדם אבנים, שהוא חומר בניה מן המוכן, עליהם להפגין כי הם יכולים ליצר בעצמם את חומרי הבניה שהם זקוקים להם. ולפיכך אמרו: "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן" – יש לנו אבנים משלנו ואין אנו זקוקים לאבניו של הקב"ה. השקפה זו, של טיפוח היכולת העצמי, שימשה רקע והכנה למרד הגדול בקב"ה, שהופגן ע"י בנית המגדל שראשו בשמים". (מורשת אבות)
מאורי הדורות בראי הפרשה
נוח נולד בשנת 1056 לבריאת העולם. בן 500 שנה הוליד את יפת, ואחר שנתיים בשנת 1058 הוליד את שם, שנאמר (יא/י) "אלה תולדות שם, שם בן מאת שנה וילוד את ארפכשד שנתים אחר המבול". ובשנת 1656 בא המבול לעולם ונח בן 600 שנה, שנאמר (ז/ו) "ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ". ובכ"ז במרחשון יבשה הארץ מהמבול, שנאמר (ח/יג-יד) "ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ… ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ".
"מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה… ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל… והיה לך ולהם לאכלה" (ו/כ- כא) – גיטין סב: אמר רב יהודה [הוא רב יהודה בר יחזקאל. מגדולי תלמידי רב. אמורא בבלי שפעל בדור ב'. שימש כראש ישיבת פומבדיתא והיה ראש הדור בבבל אחר פטירת רב הונא] אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר "ואכלת ושבעת". אם כן, כיצד מקדים הכתוב את האדם, שנאמר "לך ולהם לאכלה"? בתהל' כתיב (לו/ז): "אדם ובהמה תושיע ה'" – והמדרש אומר (ויק"ר כז): אדם בזכות בהמה תושיע ה'. היינו עולה, שמשום שהאדם נושע בזכות הבהמה, עליו להקדימה במאכל. ברם, בדור המבול, שבעלי החיים ניצולו בזכות האדם בזכות נוח, הקדים האדם לבהמה (פרפ' לתורה).
