"נשא את ראש בני גרשון גם הם" (ד, כ"ב)
מה טיבו של הביטוי "גם הם" כאן? וכי למה זה יעלה על הדעת שלא לשאת אותם? וכן, למה להלן, אצל בני מררי, לא נאמרה כלל לשון נשיאת ראש, כי אם רק "בני מררי למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם" (פסוק כ"ט)?
ברם, שלושת בני לוי מרמזים על שלושת תקופותיו של עם ישראל.
"קהת" – מרמז על התקופה שבה היו ישראל מקובצים יחד בארצם ("קהת" מלשון "ולו יקהת עמים"), היו עומדים ברום המעלה ("ובני קהת עם רם"), היו מאירים את העולם ("יצהר" מלשון "צוהר") והיו עזים וחזקים בקדושתם ובהתחברותם להשם-יתברך ("חברון ועוזיאל"). לתקופה כזאת יאה ביותר לשון נשיאת ראש.
"גרשון" – מרמז על התקופה שבה גלו ישראל מארצם ("גרשון" מלשון גרוש), לפיכך אמר הכתוב, שאף-על-פי שגלו מארצם בכל-זאת עדיין המה גם רמים ונשואי-ראש – "נשא את ראש…גם הם" – לפי שהם מבטלים את עצמם מפני חכמיהם ולומדים תורה מפיהם והרי זה נחשב כאילו היו מקריבים קרבנות, כפי שאמרו חכמינו: "בכל מקם מוקטר ומוגש לשמי ומנחה טהורה – אלה תלמידי חכמים שבבבל שעוסקים בתורה כאילו הקריבו כל הקרבנות", ("ובני גרשון לבני ושמעי" – שנתלבנו ונתכברו חטאיהם על שום ששמעו בקול חכמיהם).
ואילו "מררי" – מרמז על התקופות הנוראות והמרות ("מררי" מלשון "וימררו את חייהם"), שבהן ישראל נרמסים ונשפלים עד עפר, ("בני מררי מחלי ומושי" – שהם סובלים כל מיני חליים ויסורים והם מנותקים מן הכל, ואף-על-פי כן הם מוסרים את נפשם בעד השם-יתברך ותורתו) – הרי אין טעם לומר: "נשא את ראשם לבית אבותם" שכן אינם בבחינת טפל לאבותם, אלא עולים בהרבה על גביהם, כפי שאמרו חכמינו: "דורו של שמד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם".
"ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל"(ה, ד)
לשם מה חזר הכתוב ואמר: "כן עשו בני ישראל", לאחר שכבר נאמר בראש הכתוב: "ויעשו כן בני ישראל"? ברם, טיבה של מצוה זו היא, שכשיראו בני-ישראל כיצד מרחיקים את המצורע מחוץ למחנה וכיצד גופו לקוי ונאלח בצרעת, יהיו נזהרים מן העבירות המביאות לידי צרעת (גאוה, לשון-הרע, צרות-עין). כיוצא בזה, כשיראו כיצד מרחיקים את הזב ואת טמא-המת, מיד יעלו בזכרונם: "מאין באת – מטפה סרוחה" (זב) "ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה" (מת) – וממילא לא יבואו לידי עבירה. לפיכך אומר לנו הכתוב כי בני-ישראל עשו את המצוה משתי הבחינות גם יחד, הן מצד המעשה והן מצד הכוונה.
גם קיימו "וישלחו אותם אל מחוץ למחנה" וגם למדו את הלקח מן המצוה, להזהר מן הדברים המביאים לידי צרעת, זיבה ומיתה – "כאשר דבר ה אל משה" – גם את המטרה אשר היתה לפני השם-יתברך בתתו את המצווה הזאת – "כן עשו בני ישראל".
"האשם המושב לה' לכהן" (ה, ד)
איך בעצם נחשב בתור השבה מה שהוא נותן לכהן, אשר לחלוטין זר הוא לנגזל? ברם, הן ידוע שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש-השנה, ואם אדם גוזל מחברו הריהו מטריח כביכול את השם-יתברך להשלים את חסרונו של הנגזל (עיין סנהדרין ח). לפיכך כשלא הספיק הגזלן להשיב את הגזילה לבעליה, הרי כבר השלים לו השם-יתברך לההוא את חסרונו, כך שהגזלן מחוייב עתה להשיב את הגזילה לרבונו-של-עולם. ובכן, כשהוא משיב אותה לכהן על-פי ציווי השם-יתברך, הרי זה כאילו השיב לרבונו-של-עולם כביכול – "המושב לה לכהן".
"והתודו את חטאתם אשר עשו" (ה, ז)
מדוע נאמרה כאן לשון רבים, בעת שכל הפרשה מדברת בלשון יחיד? "והשיב", ונתן"?
ברם, מצינו בגמרא שהמפקיד ממון אצל חברו ללא עדים הריהו עובר על "לפני עור לא תתן מכשול", לפי שעל-ידי כך הוא מביא את הנפקד לידי הכחשה (עיין בבא-מציעא ע"ה). יוצא איפוא שגם המפקיד יש לו חלק בחטא זה של הנפקד המבקש לגזלו, ולכן גם עליו להתוודות על חטאתו. מה טעם נאמרה מצוות וידוי – שהיא יסוד התשובה על כל החטאים – דוקא אצל חטא גזל? ברם, אליבא דאמת הרי כל עבירה היא בכלל גזל. שכן השם-יתברך נותן לאדם חיות וכח, למען יעשה את רצונו. אם האדם מנצל את הכח והיות כדי לעבור על רצון הבורא, הרי ממילא הוא גוזל את קנינו של השם-יתברך. לפיכך שפיר יאה כאן המצוה של תשובה ווידוי.
מה משמעותן של המילים: "אשר עשו"? הנה, הרופא המנוסה והמוכשר מחפש למצוא בכל מחלה את הסיבה שגרמה לה, והוא מתאמץ לסלק את הסיבה הזאת, כי אז ממילא מתרפאת המחלה. הוא הדבר, כשאר האדם בא לשוב בתשובה על חטא של גזל, עליו להתבונן בסיבות ובמניעים שהביאוהו לידי חטא זה. מן הסתם רק קינא תחילה בחברו ועבר איפוא על "לא תחמוד", והלא עבירה גוררת עבירה וכך הגיע לידי חטא של גזל זהו שאמר הכתוב: "והתוודו את חטאתם" – שבשעה שיתוודו על החטא כשלעצמו, יתוודו גם על "אשר עשו" – על דברים שעשו קודם ואשר גרמו לחטא זה.
"ואיש את קדשיו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (ה, י)
מה ענין זה לפרשת גזל? ברם, אנשים שוטים סבורים כי הממון המונח בקופתם שלהם הוא, ואילו הממון שהם נותנים אינו עוד שלהם, ועל-כן שואפים הם למלא את אוצרותיהם בממון זרים. ואולם, באמת הדברים הפוכים. דוקא הממון הניתן למטרות קדושות – "איש את קדשיו" – והניתן לכהנים ולתלמידי-חכמים – "אשר יתן לכהן" – הוא הוא אשר נשאר קנינו של האדם לצמיתות – "לו יהיה" – ואילו זה שהוא צובר בקופתו, ומכל-שכן ממון של זרים, אינו שלו כלל ועיקר, תוך-הרף-עין עלול כל הונו להינדף כעשן.
"לאביו ולאמו ולאחיו ולאחתו לא יטמא" (ו, ז)
כהן מותר לו להטמא לקרובים, ואילו נזיר אסור להטמא אפילו לקרובים. לפי שכהן הרי לא קבל על עצמו את הקדושה, אלא נולד כהן והקדושה חלה עליו מאליה, ויתכן איפוא שלא יוכל לעמוד בנסיון לכשיאסרו עליו להטמא להוריו. לעומת זה הנזיר, אשר אסר על עצמו את הנזירות מרצונו הטוב, הרי יש להניח כי מן הסתם בדק את עצמו והשתכנע שיוכל לעמוד בכל הנסיונות הכרוכים בכך.
"ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו אל פתח אהל מועד"(ו,י"ג)
יביא את עצמו(רש"י).
למה, באמת, נאמרה לשון כזו, שיביא את עצמו בזמן שהוא בא מעצמו? ברם, הלא טיבה של הנזירות הוא בעיקר כאין רפואה לאדם, שיוכל להגביל את עצמו מתאוות ומותרות ולכבוש את אנוכיותו. אם הנזירות אילפה את האדם שיהא מסוגל לראות את עניניו הוא מאותה נקודת-ראות הימנה הוא רואה את עניני הזול, מבלי שיהא משוחד כל-עיקר מנטיותיו האנוכיות – אזי הושגה מטרת הנזירות וכבר יכול הוא לחדול מלצער את עצמו. לפיכך אומר הכתוב, כי בזמן אשר "יביא אותו" – שיביא את עצמו ממש, כאילו היה מביא אדם אחר, מבלי שתהא בו נטיה כלשהי לעצמו יותר מאשר לאחרים, כי אז סימן הוא זה ש"מלאת ימי נזרו" – שכבר נגמרה נזירותו לאחר שהשיגה את תכליתה הרצויה.
"דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל" (ו, כ"ג)
לשם מה צריך היה הקדוש-ברוך-הוא לצוות על הכהנים כי יברכו את בני ישראל, והלא יכול הוא להשפיע עליהם טובה וברכה אם ירצה בכך, גם בלעדי ברכת הכהנים? ברם, השם-יתברך שהוא צופה כל הנסתרות עד סוף כל הדורות, רואה לפעמים מראש כי באם יתעשר אדם פלוני סופו לסטות מדרך היהדות, או שיתמעט עיסוקו בתורה ועבודה, ועל-כן הוא מונע ממנו את העשירות. אולם, אם הכהן, או הצדיק, מברכים את אותו האדם, השם-יתברך מסכים עם ברכתם. לפיכך ציווה על הכהנים לברך את בני ישראל, כי הלא הם לא יוכלו לראות עתידו של אדם ולא תהא בפניהם שום מניעה, וכאשר יברכו הם יתקיים ממילא "ואני אברכם" – אף שרואה אני כי לא תצמח טובה מזה.
"ישא ה' פניו אליך" (ו, כ"ו)
שאלו מלאכי השרת לפני הקדוש-ברוך-הוא: מפני מה אתה נושא פנים לישראל, והלא כתבת בתורתך אשר לא ישא פנים? אמר להם הקדוש-ברוך-הוא: והאיך לא אשא להם פנים, שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקין על עצמם עד כזית עד כביצה" (ברכות כ ובמדרש). מה נשיאת-פנים היא זאת להשם-יתברך בזה שהם מדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה? אלא, דרכו של עולם, כשמקבל אדם מתנה מאדם חשוב, אף שאין זו אלא מתנה פעוטת ערך בכל-זאת נודעת לה חשיבות מרובה מפאת חשיבותו של הנותן. בני-ישראל נושאים פניהם להשם-יתברך בזה שעל אף נתינתו המועטת הרי מתנתו חשובה בעיניהם עד כדי לברך עליה, לפי שחביב ויקר עליהם הנותן. לפיכך גם השם-יתברך נושא להם פניו ומקבל את עבודתם הפעוטה כשהוא מודיע לה חשיבות מרובה, לפי שהיא נעשית על-ידי בני-אדם על אף מיעט יכולתם וקוצר השגתם. זוהי בחינת מידה כנגד מידה. "מדקדקין על עצמם" – רק על עצמם מדקדקים הם להסתפק במועט, אולם כשהם נותנים צדקה לעני הריהם מאכילים אותו לשובע, וזוהי נשיאת-פנים שלהם.
מאורי הדורות בראי הפרשה
סמיכות פר' נזיר לברכת כהנים: במ"ר יא: "ואת ישרים סודו" (משלי ג/לב) זה שרואה מעשיו ונוזר עצמו מן היין, כדי ליישר ארחותיו כמה דתימא (משלי ט/טו) "המישרים ארחותם"… ה"יין" עולה חשבונו 70 וה"סוד"עולה גם 70, הוא נוזר עצמו מן היין העולה מניינו ע', זוכה לסוד החכמה שהוא עולה ע'. נכנס יין – יצא סוד, יצא יין – נכנס סוד… נאמרה פרשת ברכת כהנים אחר פרשת נזיר, שכל מי שמזיר עצמו מן היין לשם שמים, זוכה לכל הברכות האמורות בברכת כהנים. בעה"ט [רבי יעקב בר' אשר: נולד בקולוניא שבאשכנז בשנת ה"א ל' (1270 למנינם) לאביו הדגול הרא"ש ונפטר בשנת ק"ג (1343 למנינם)]: לומר מי ששתה יין אל יורה, וסמך ברכת כהנים לפרשת נזיר לומר שתויי יין פסול לברכת כהנים [לכן אין כהנים מברכים במנחה מחשש שמא שתו יין בארוחתם ונמצאים שתויים בעת ברכת כהנים. אבל בימי תענית מברכים גם במנחה]. כמה רמזים בברכת כהנים: ר' אברהם אבולעפיה [מקובל נודע בן זמנו של ר' שלמה בר' אברהם אדרת]: ברכ"ת כהני"ם עולה בגי' [=747] מד"ת הרחמי"ם . ר' בחיי [ר' בחיי בר' אשר. תלמיד מובהק של ר' שלמה בן אדרת (רשב"א). חי בשנים ה"א ט"ו- ד"א ק' (1255- 1340 למנינם)]: [1] יש בפסוק ראשון ג' תיבות, ובשני ה', ובשלישי ז', והסימן גה"ז. פסוק ראשון – כנגד שלשה אבות שיזכור להם ברית אבות [אברהם- חסד, יצחק- גבורה, יעקב- תפארת], פסוק שני – כנגד חמשה חומשי תורה שהתורה נתנה בזכות אבות. פסוק שלישי – כנגד שבעה רקיעים [זוהר: וילו"ן, רקי"ע, שחקי"ם, זבו"ל, מעו"ן, מכו"ן, ערבו"ת. בכולם קיימת קדושה עילאה ושמא קדישא נמצא בהם]. [2] צריך אתה לדעת כי יש בפסוק ראשון י"ה אותיות, ובשני הי"ה אותיות, ובשלישי יה"י אותיות – וזה מורה שהשם הגדול הנזכר בהם ג' פעמים, והוא שליט בשלשה זמנים: הוה והיה ויהיה… ודע כי, שלש ברכות אלו הן כלל עשר ספירות [כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות]. [3] הרי לך ששים אותיות בברכת כהנים, ועליהם אמר שלמה ע"ה (שה"ש ג/ז) הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, וכי שמירה היה צריך שלמה? אלא שחקוק סביב למטתו ברכת כהנים שהוא ששים אותיות….. ועוד תן דעתך על השם יי"י [שהוא מע"ב שמות] העולה מר"ת של יְברכך, יָאר, יִשא, ועל ניקודו: שוא, נקודה, קמץ – רומז לניקוד השם הגדול הוי"ה: שווא, חולם [נקודה], קמץ.
