פרשת פיקודי

פרפראות

''אלה פקודי משכן העדת אשר פקד על פי משה''

"אלה פקודי משכן העדת אשר פקד על פי משה" (לח – כא)

רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהם של ישראל. (רש"י)

כידוע, שאילו היה משה רבנו נכנס לארץ ישראל, לא היו ישראל חוטאים ולא היה בית המקדש נחרב. אך מכיון שנסתלק משה במדבר, בעטיו של חטא מי מריבה (שאמר לבני ישראל: "שמעו נא המורים"), ולא נכנס לארץ ישראל, לא זכתה זו לקיום נצחי. זוהי כוונתו של הפסוק: "אלה פקודי המשכן…אשר פקד" לפיכך נתמשכן בית המקדש (שאף הוא קרוי משכן) ונפקד אחר כך (מלשון חסרון, כמו "ולא נפקד ממנו איש") – משום "על פי משה" – מפני שלא נכנס משה לארץ ישראל בגלל החטא שנכשל בפיו… (תורת משה).

"אלה פקודי המשכן" (לח – כא)

אליבא דאמת לא היה כל צורך בעריכת דין וחשבון זה, אלא "אשר פקד על פי משה" – משה רבנו דרש זאת, כדי לקיים "והייתם נקיים מה' ומישראל" – שמא יעלה ברצונו של מישהו לדעת, מה נעשה בכל הכסף שנתרם למשכן…(אור החיים)

לפיכך מסר משה דין וחשבון רק על הכסף ולא על הזהב (גם האבן-עזרא מתעכב על כך בתור קושיא), משום שהכסף בא ממחצית-השקל שנתנו כל ישראל כמס חובה, והבין משה שבין כל ישראל יימצאו אי אלה אשר ידרשו חשבונות ויטילו חשדות; אבל הזהב הרי ניתן בתור נדבה רק על ידי נדיבי-הלב, ובניהם לא היה מקום לחשוש לחשדנים ולדורשי חשבונות…(אבן יהונתן)

נשאלת איפוא השאלה, מדוע מסר משה דין וחשבון על הנחושת, שגם הוא ניתן בתור נדבה?

משיב על כך העולם: משום שדוקא הממעיטים לתת – נחושת – דורשים חשבונות יותר מן המרבים לתת… הנותנים צרי-העין מבקשים תמיד טענות וחשדות, כדי למצוא אמתלא שלא לתת יותר…

"אלה פקודי משכן העדת אשר פקד על פי משה" (לח – כא)

הזוהר הקדוש מקשה, לשם מה בכלל מנו את הכסף, והלא אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין? ומשיב על כך, מכיון שהכסף נמנה על ידי משה רבנו יכולה היתה הברכה לשרות עליו גם כשהוא מנוי.

זהו איפוא פשוטו של פסוק": "אלה פקודי המשכן" – מנו את נדבות המשכן, אף על פי שבדרך כלל אין הברכה שורה בדבר מנוי, משום "אשר פקד על פי משה" – שהמנין נעשה בידי משה ולכן היתה הברכה יכולה לשרות גם בדבר מנוי. לפיכך אומר המדרש: "איש אמונים רב ברכות – זה משה" – מכיון שמשה רבנו, איש האמונים, הוא היה המונה, לכן "רב ברכות" – אף כי היה זה דבר מנוי… (ספרים)

מה טעם "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין"? משום שהברכה היא כוח פנימי של קדושה, והקדושה מחבבת רק צניעות וסתר. דבר גלוי ומנוי כבר שולטים בו כוחות חיצוניים רעים ואין הברכה יכולה להגיע אליו. ברם, כאשר המנין נעשה בכוחו של משה רבנו, שעליו מעידה התורה: "בכל ביתי נאמן הוא", הרי מצוי כאן כוח האמת ובמקום שיש אמת שם אין שליטה לשום כוחות חיצוניים ורעים. לחיצוניות יש שליטה רק במקום בו השקר מצוי… (הגה"ק מסוכטשוב ז"ל)

"מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן" (לח – כז)

מאת אדנים היו למשכן ומאה ברכות צריך אדם מישראל לברך בכל יום. כשם שהאדנים היו יסודות המשכן, כך גם הברכות הן יסודות הקדושה בכל אדם מישראל. "אדן" הוא מלשון אדנות – על ידי הברכה מעיד האדם שהשם יתברך הוא האדון על כל הבריאה. מאה הברכות הינן ממילא מאה האדנים למשכן של כל אדם מישראל…(חידושי הרי"ם)

"ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים" (לח – כח)

אמרו חכמינו, כי בשעת עריכת החשבון שכח משה בתחילה מה עשה באלף ושבע מאות ושבעים וחמשה השקלים, עד שנזכר כי עשה בהם ווים לעמודים. אפשר להבין את הכוונה שבדבר על פי מה שנאמר בספרים, כי עיקר שורש ישראל הוא שש מאות אלף נפש, שיש להן מקום באותיות התורה והיתה להן גם אחיזה במשכן. אשר ליתר בני ישראל שמחוץ למספר זה, שלא היה להם קשר אמיתי לתורה ולשורש ישראל, לא ידע משה בתחילה כיצד לצרפם אל הקדושה, עד שמצא להם עצה, שיתחברו אל הצדיקים – שהם עמודי העולם – ויתמכו בתלמידי חכמים. על ידי כך יהיו בבחינת "ווים" ל"עמודים, ויוכלו גם הם להשתייך אל הקדושה… (תורת משה)

כיוצא בזה, אך באופן אחר, אומרים בשם הרבי מקוצק ז"ל: משראה משה רבנו ששכח מה עשה באלף ושבע מאות ושבעים וחמשה השקלים, הבין מכך שכוונתם של הנותנים לא היתה טהורה ולשם שמים די הצורך, ותיקונם על ידי זה שחיברם לצדיקים, בבחינת "ווים לעמודים"…

"ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' ויברך אותם משה" (לט – מב, מג)

את כפל הלשונות בפסוקים הללו אפשר להסביר בדרך זו: "מלאכה" פירושה: העבודה המעשית של המשכן, לעומת זה "עבודה" פירושה: הכוונות הנדיבות והטובות של ישראל בעת שהביאו את נדבותיהם לעבודת המשכן ("עבודה" יכולה להיות גם בלב בלבד – "איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה".) בני ישראל עשו את העבודה שלהם – הבאת הנדבות – מתוך הכוונות הטובות והרציניות ביותר, כפי רצון הבורא – "כאשר צוה ה' את משה". אולם משה רבנו לא ידע מה היתה כוונתם הפנימית בשעת העבודה, עד אשר ראה את ה"מלאכה" של המשכן והנה נשלם הכל בדייקנות מלאה, ללא כל מכשולים ומניעות, ממש "כאשר צוה ה"' – הבין מזה כי ה"עבודה" של ישראל היתה גם היא "כאשר צוה ה"'… כפי שאמרו חכמינו על שליח צבור, שאם תפילתו היא כשורה ללא כל טעויות, הרי זה סימן טוב לשולחיו. זהו שאמרה תורה: "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה"' – הבין מזה כי "כאשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את העבודה", והוא הביע את קורת רוחו בברכה – "ויברך אותם משה"… (תורת משה)

"ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד" (מ – ב)

לפי המובא בספרים, היה כל מעשה המשכן דומה בכל פרטיו למעשה בראשית, וכשם שעל בריאת העולם אמרו חכמינו: "עלה במחשבה בתשרי ונברא בניסן", כך גם במשכן הביאו את הנדבות בתשרי – ממחרת יום הכפורים – והמשכן היה אז אצלם רק במחשבה, ואילו בראש חדש ניסן הוקם למעשה. (שיחות צדיקים) לפי המדרש כבר היתה כל מלאכת המשכן גמורה בעשרים וחמשה לחדש כסלו, ואילו למעשה הקימו את המשכן רק בראש חדש ניסן, אם כן היכן החזיקו את הכלים במשך שלושת החדשים? ברם, כל זמן שהכלים לא נמשחו בשמן המשחה עדיין לא הייתה קדושה עליהם, וממילא לא היתה כל חשיבות למקום המצאם; ואילו בשעה שמשחו אותם כבר היה המשכן מוכן. אף על פי כן הבין בצלאל, שיש לעשות תחילה את אוהל מועד ואחר כך את הכלים, בשאלו: "כלים שאעשה להיכן אכניסם?" (ראה רש"י בפסוק לח-כב) – משום שסבור היה שאם יעשה את הכלים תחילה יהיו גם נמשחים תחילה, ואחרי המשיחה הרי כבר היה צורך במקום להכניסם שמה. (הגה"ק ר' נתן אדלר ז"ל)

סיפור

.

ר' בנימין אבלס, תושב שיכון ויז'ניץ בבני-ברק, נולד בקופובאר שבהונגריה. בימי המלחמה גוייס, כרבים אחרים, לאחת מפלוגות העבודה ההונגריות. יום אחד החליט, עם עוד שלושה צעירים יהודים, לברוח מהפלוגה ולהסתתר. תלאות רבות עברו עליהם, שבמהלכן התעמתו עם המוות פנים-אל-פנים יותר מפעם אחת. סיפורו זה של אבלס עוסק בעיקר במה שאירע לאחר המלחמה:

 

"אחד מארבעתנו היה יהודי, פרופסור להיסטוריה ובעל שליטה בשפות רבות, אך בעל דעות קומוניסטיות קיצוניות. כמה שנים קודם-לכן עלה לארץ-ישראל, וכעבור זמן שב להונגריה. הוא טען כי נרדף בארץ בשל דעותיו.

 

"במהלך שהייתנו הארוכה יחד, מתוכה כמה חודשים בתוך בונקר במעבה האדמה, התגלעו בינינו לא-אחת ויכוחים בענייני אמונה. הוא היה נחרץ בדעותיו הכפרניות. בכל פעם שהתרחש לנו נס גלוי, היה מתעקש לטעון כי זה 'יד המקרה'.

 

"לאיש היו אישה ובת, שהוסתרו על-ידי קומוניסטים גויים בהונגריה. כל הזמן טען במרירות כי העם היהודי הוא עם נרדף, ועל-כן מוטב להינתק ממנו כליל. הוא גם אמר כי אם יישאר בחיים ואי-פעם ייוולד לו בן, יעשה הכול כדי שבן זה אפילו לא ידע על היותו יהודי.

 

"המלחמה תמה. הפרופסור מצא את אשתו ובתו, ואף קיבל משרה באחת האוניברסיטאות בהונגריה. הוא נחשב מומחה גדול בכל הקשור לסוציאליזם, ואף זכה על כך בפרס יוקרתי.

 

"אני רציתי בכל מאודי לעלות לארץ-ישראל, ולשם כך נדרשתי, כמו כולם, להציג עדויות על מעשיי בימי המלחמה, כדי להסיר מעליי חשד שמא חברתי לפשיסטים ההונגרים. ביקשתי מידידי הפרופסור למסור עדות על פרק-הזמן שבו בילינו יחדיו, כעריקים מפלוגת העבודה.

 

"לתדהמתי נתקלתי בסירוב מוחלט. 'אמנם אתה מקרה אבוד', אמר לי, 'אבל בוודאי תקים משפחה וייוולדו לך ילדים, ואני מסרב לתת את ידי לכך שילדיך יגדלו בישראל, יקבלו חינוך קלוקל ויצטרפו למעגל הסבל היהודי'. לא הועילו כל הפצרותיי. 'לא אפעל בניגוד למצפוני', התעקש.

 

"הקב"ה עזר לי גם בלי הפרופסור ועליתי לארץ. התחתנתי והקמתי משפחה יפה ומאושרת. מאז חלפו עשרות שנים. יום אחד התעורר בי רצון עז לשוב לארץ הולדתי, ל'ביקור שורשים'. השתוקקתי לפקוד את קברי אבותיי, לראות שוב את הבית שבו גדלתי, את בית-הכנסת שבו התפללנו וכו'. ואמנם, מימשתי את משאלתי וחוויתי ביקור מרגש בהונגריה.

 

"יום קודם שובי ארצה ניסיתי לטלפן לידידי משכבר הימים, הפרופסור הקומוניסט, כדי לדרוש בשלומו. מצידו השני של הקו ענתה לי אשתו. בקול עצוב סיפרה כי בעלה נפטר לא-מכבר והזמינה אותי לבוא לבקר. השבתי לה כי שעתי דחוקה, משום שאני עומד לשוב לביתי.

 

"'היכן אתה גר?', שאלה האישה, שעד אז הייתה בטוחה כי עודני תושב הונגריה. 'בישראל', עניתי לה. 'אה, כן? יש לנו שם בן', אמרה. לרגע חשבתי שאוזניי מטעות אותי. לאחר שנייה של התעשתות שאלתיה אם תסכים למסור לי את שמו וכתובתו של הבן. היא עשתה זאת מיד. נפרדתי ממנה לשלום ולמחרת שבתי לארץ.

 

"הדבר הראשון כמעט שעשיתי עם נחיתתי בארץ היה לטלפן לבנו של הפרופסור. הצגתי את עצמי ושאלתי אם יהיה מוכן לפגוש אותי. הוא השיב בחיוב וקבענו מקום ושעה לפגישה.

 

"הגעתי לפגישה מתוך ציפייה דרוכה לראות את בנו של הפרופסור, שסירב בזמנו לסייע לי לעלות לארץ. ניסיתי לדמיין כיצד נראה הבן. אולי הוא קיבוצניק, חשבתי בליבי, הגרסה הישראלית הקרובה ביותר לקומוניזם. גם בחלומותיי ההזויים ביותר לא יכולתי לשער כי היהודי המזוקן, החובש כיפה גדולה לראשו, שהקדים ובא למקום המפגש לפניי, הוא-הוא בנו של הפרופסור.

 

"בפגישה הנרגשת שהייתה בינינו לאחר מכן מצאתי אדם מלומד מאוד, בעל אישיות יוצאת-דופן. נודע לי מפיו כי הוא ממלא משרה בכירה במוסד חשוב בארץ.

 

"סיפורו היה מדהים לא-פחות מכפי שהפתיעה אותי חזותו. הוא נולד לאחר המלחמה, ואביו עמד בדיבורו והעלים ממנו את עובדת יהדותו. יום אחד, כשכבר היה נער, נודע לו בעקיפין כי הוא יהודי. 'עזוב, זה לגמרי לא חשוב', ענה לו אביו בקוצר-רוח, כששאלו על כך. כשהתבגר המריצו אביו לשאת אישה גויה, וכך אמנם עשה.

 

"יום אחד התוודתה לפניו אשתו כי כבר זמן רב היא חוקרת את עניין הדתות, וכי הגיעה למסקנה כי היהדות היא דת-האמת. בתוך כך הודיעה לו כי גמלה בליבה ההחלטה להתגייר. לשם כך פנתה לעזרתו של ראביי רפורמי מקומי, אך עד-מהרה הבינה כי מדובר בחיקוי עלוב של רב יהודי אמיתי. 'אם אנחנו באמת רוצים לחיות כיהודים, עלינו לעלות לארץ-ישראל', אמרה לבעלה, שהסכים ללכת בעקבותיה אל ארץ אבותיו.

 

"הנה כי-כן", מסיים ר' בנימין אבלס את סיפורו המופלא, "ברצות ה', נהפכים בנו וכלתו של הפרופסור, שביקש לברוח מיהדותו הכי רחוק שאפשר – ליהודים כשרים ונאמנים".

סיפור שני

שְׁתֵּי הַמֶּרְכָּבוֹת הַהֲדוּרוֹת הִתְקָרְבוּ זוֹ לְזוֹ, כְּשֶׁהֵן מְאִטּוֹת בְּהַדְרָגָה אֶת נְסִיעָתָן, וְאָז עָצְרוּ זוֹ לְצַד זוֹ. מֵאַחַת יָרַד מוֹשֵׁל הַמָּחוֹז הַפּוֹלָנִי מִטַּעַם מֶמְשֶׁלֶת רוּסְיָה (שֶׁשָּׁלְטָה בַּיָּמִים הָהֵם בְּפוֹלִין) וּמֵהַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁנִיָּה יָרַד מִי שֶׁנֶּחְשַׁב לְאֶחָד מֵעֲשִׁירֵי פּוֹלִין, הַיְּהוּדִי ר' יְהוּדָה-לֵיְיבּ קוֹשְׁמִירְק.

 

הַשְּׁנַיִם הִתְקָרְבוּ זֶה לָזֶה כְּשֶׁהֵם מְנוֹפְפִים בְּיָדָם אִישׁ לְרֵעֵהוּ בִּידִידוּת מֻפְגֶּנֶת. הֵם לָחֲצוּ יָדַיִם בַּחֲמִימוּת וְהֶחְלִיפוּ בֵּינֵיהֶם כַּמָּה מִלּוֹת נִימוּסִין מְלֻוּוֹת חִיּוּכִים.

 

וְאָז הֵנִיחַ הַמּוֹשֵׁל אֶת יָדוֹ עַל כִּתְפֵי רֵעֵהוּ הַיְּהוּדִי וּנְטָלוֹ עִמּוֹ לְפִנָּה צְדָדִית, כְּדֵי שֶׁאִישׁ מֵהָעוֹבְרִים וְשָׁבִים לֹא יִקְלֹט אֶת תֹּכֶן שִׂיחָתוֹ עִמּוֹ. "אֱמֹר נָא לִי, יְדִידִי, הַאִם אַתָּה מַכִּיר אֶת הָרַב מִזִּיכְלִין?", שָׁאַל הַמּוֹשֵׁל אֶת אִישׁ-שִׂיחוֹ הַמֻּפְתָּע. כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה, כַּמּוּבָן, לַצַּדִּיק הַנּוֹדָע רַבִּי שְׁמוּאֵל-אַבָּא מִזִּיכְלִין.

 

ר' לֵיְיבּ חָשׁ מַהֲלֻמָּה בְּחָזֵהוּ. הַאִם הוּא מַכִּיר אֶת הָרַבִּי מִזִּיכְלִין?! הֲלֹא הוּא נִמְנָה עִם חֲסִידָיו הַקְּרוֹבִים בְּיוֹתֵר! אוּלָם מִיַּד כָּבַשׁ אֶת רִגְשׁוֹתָיו וְהֵשִׁיב בַּאֲדִישׁוּת מְעֻשָּׂה: "כֵּן, שָׁמַעְתִּי עָלָיו הַרְבֵּה".

 

הַמּוֹשֵׁל קֵרֵב אֶת פִּיו אֶל אָזְנוֹ שֶׁל בֶּן-שִׂיחוֹ וְאָמַר: "הַבֹּקֶר קִבַּלְתִּי הוֹרָאָה לַעֲשׂוֹת בְּדִיקָה מַעֲמִיקָה עַל אִישִׁיּוּתוֹ, לְרֶגֶל מֵידָע שֶׁהִגִּיעַ לַשִּׁלְטוֹנוֹת וּלְפִיו הָרַב הַזֶּה נוֹתֵן יָדוֹ לַפּוֹלָנִים הַמִּתְקוֹמְמִים כְּנֶגֶד הַשִּׁלְטוֹן הָרוּסִי".

 

צְמַרְמֹרֶת עָבְרָה בְּגוּפוֹ שֶׁל ר' לֵיְיבּ. הוּא יָדַע כִּי עָלָיו לְהָגִיב בִּמְהִירוּת וּבְצוּרָה שֶׁתְּעוֹרֵר אֲמִינוּת. "אָה, שְׁטֻיּוֹת וַהֲבָלִים!", אָמַר, מְלַוֶּה אֶת דְּבָרָיו בִּתְנוּעַת בִּטּוּל וּבְצִחְקוּק לַגְלְגָנִי. "אוֹתוֹ רַב מְנֻתָּק כָּלִיל מִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם. אֲפִלּוּ צוּרַת מַטְבֵּעַ אֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְכָל-שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ מֵבִין בְּטִיבָם שֶׁל שִׁלְטוֹנוֹת אֵלּוּ וַאֲחֵרִים. חֵי-רֹאשִׁי כִּי שְׁטוּת כָּזֹאת לֹא שָׁמְעָה אָזְנִי זֶה זְמַן רַב"…

 

דְּבָרָיו שֶׁל ר' לֵיְיבּ חָדְרוּ כְּכָל הַנִּרְאֶה לְלִבּוֹ שֶׁל הַמּוֹשֵׁל. עוֹד בְּאוֹתוֹ יוֹם שִׁגֵּר הַמּוֹשֵׁל אֶל הַשִּׁלְטוֹנוֹת הַמֶּרְכָּזִיִּים הוֹדָעָה חַד-מַשְׁמָעִית שֶׁנִּקְּתָה אֶת הָרַבִּי מִזִּיכְלִין מִכָּל אֲבַק עָווֹן וְאַשְׁמָה.

 

ר' לֵיְיבּ חָשׁ חֶדְוָה עֲצוּמָה עַל שֶׁזָּכָה לְשַׁמֵּשׁ שְׁלִיחַ הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה לְהַצָּלַת רַבּוֹ מֵעֲווֹן מְרִידָה, שֶׁעָנְשׁוֹ בַּיָּמִים הָהֵם נָע בֵּין עֲבוֹדַת-פֶּרֶךְ לְכָל הַחַיִּים לְבֵין מָוֶת בִּירִיָּה. הוּא חָשׁ צֹרֶךְ עַז לִנְסֹעַ אֶל רַבּוֹ, כְּדֵי לְשַׁתְּפוֹ בָּעִנְיָן.

 

כְּשֶׁהִתְיַצֵּב ר' לֵיְיבּ עַל מִפְתַּן בֵּית-הַמִּדְרָשׁ שֶׁבְּזִיכְלִין, יָשַׁב בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הַצַּדִּיק עִם קֹמֶץ מֵחֲסִידָיו, וְהִשְׁמִיעַ בְּאָזְנֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה וַחֲסִידוּת. כְּשֶׁהִבְחִין בּוֹ הַצַּדִּיק, הִזְמִינוּ בְּחִבָּה לְהִצְטָרֵף לַחֲבוּרָה וְהוֹשִׁיבוּ סָמוּךְ אֵלָיו. ר' לֵיְיבּ הִתְקַשָּׁה מְאוֹד לִכְבֹּשׁ אֶת רְצוֹנוֹ לְסַפֵּר לְרַבּוֹ עַל הַצָּלָתוֹ, אוּלָם הוּא הֵבִין כִּי יֵאָלֵץ עַתָּה לְהַמְתִּין עַד אֲשֶׁר יְסַיֵּם רַבּוֹ אֶת הַהִתְוַעֲדוּת עִם הַחֲסִידִים.

 

"ר' לֵיְיבּ, אֱמֹר לְחַיִּים!", פָּנָה אֵלָיו לְפֶתַע הַצַּדִּיק וְקָטַע אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו. בְּעוֹד הֶעָשִׁיר נוֹטֵל אֶת הַכּוֹסִית וּמְקָרֵב אוֹתָהּ אֶל שְׂפָתָיו, פָּתַח הַצַּדִּיק אֶת פִּיו וְאָמַר: "נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר, 'הַלְּלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִים שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, כִּי גָּבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ'. וְלִכְאוֹרָה לֹא מוּבָן, מַדּוּעַ יְהַלְּלוּ הַגּוֹיִים וִישַׁבְּחוּ אֶת ה', בְּשָׁעָה שֶׁזֶּה מַגְבִּיר אֶת חֲסָדָיו עָלֵינוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?!".

 

עָשָׂה הַצַּדִּיק אֶתְנַחְתָּא קַלָּה בִּדְבָרָיו, וּמִיָּד הִמְשִׁיךְ וְעָנָה עַל שְׁאֵלָתוֹ: "שִׁמְעוּ סִפּוּר שֶׁסִּפֵּר פַּעַם הַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין:

 

"בְּעִיר אַחַת הִתְגּוֹרֵר יְהוּדִי עָשִׁיר וּמַצְלִיחַ וּלְיָדוֹ הִתְגּוֹרֵר גּוֹי חָשׁוּב וְנִכְבָּד. הַיְּהוּדִי הָיָה אִישׁ חֶסֶד וְאָהוּב עַל הַבְּרִיּוֹת, וְאִלּוּ הַגּוֹי הָיָה עָרִיץ וְרַע-לֵב. נִתְקַנֵּא הַגּוֹי בַּיְּהוּדִי עַל הַחִבָּה וְהַכָּבוֹד שֶׁרָחֲשׁוּ לוֹ הַבְּרִיּוֹת, וְהֶחְלִיט לְהִתְנַכֵּל לוֹ. מֶה עָשָׂה? הוּא יָדַע כִּי הַיְּהוּדִי נוֹהֵג לָצֵאת בְּכָל בֹּקֶר בְּשָׁעָה מֻקְדֶּמֶת מְאוֹד, כַּאֲשֶׁר הַחֲשֵׁכָה עֲדַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּרְחוֹב, אֶל הַנָּהָר הַסָּמוּךְ, כְּדֵי לִטְבֹּל בּוֹ לִפְנֵי הַתְּפִלָּה. בְּאַחַד הַיָּמִים שָׁלַח אֶת אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו כְּדֵי שֶׁזֶּה יִכְרֶה בּוֹר עָמֹק מְאוֹד בְּמַסְלוּל הַצְּעִידָה שֶׁל שְׁכֵנוֹ הַיְּהוּדִי.

 

"לְמָחֳרָת, לִפְנוֹת בֹּקֶר, הִמְתִּין הַגּוֹי בְּחַלּוֹן בֵּיתוֹ בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת וּבְאָזְנַיִם כְּרוּיוֹת. הוּא צִפָּה לִרְאוֹת אֶת הַיְּהוּדִי חוֹלֵף עַל פָּנָיו וְכַעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים לִשְׁמֹעַ אֶת צַעֲקַת הַמָּוֶת שֶׁלּוֹ מְפַלַּחַת אֶת הַלַּיְלָה. הַזְּמַן חוֹלֵף, הַשַּׁחַר מֵאִיר לְאִטּוֹ – וְהַיְּהוּדִי אֵינוֹ נִרְאֶה הַפַּעַם.

 

"הִתְבָּרֵר, שֶׁבְּדִיּוּק בָּעֶרֶב הַקּוֹדֵם הִגִּיעַ אֶל הַיְּהוּדִי יְדִיד-נְעוּרִים אָהוּב. הַשְּׁנַיִם שָׁקְעוּ בְּשִׂיחַת רֵעִים, שֶׁנִּתְמַשְּׁכָה עַד אוֹר הַבֹּקֶר. לָכֵן אִחֵר בְּאוֹתוֹ יוֹם הַיְּהוּדִי לָצֵאת לַטְּבִילָה הַקְּבוּעָה. בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁצָּעַד אֶל הַנָּהָר, הִבְחִין בַּחֲפִירָה הָעֲמֻקָּה וְעָקַף אוֹתָהּ מִבְּלִי מֵשִׂים.

 

"כְּשֶׁרָאָה זֹאת הַשַּׂר מֵחַלּוֹנוֹ, לֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ מִתַּדְהֵמָה וְהִפְטִיר: 'אָכֵן, גָּדוֹל הוּא אֱלֹקֵי הַיְּהוּדִים!'.

 

"זֶהוּ אֵפוֹא פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל הַפָּסוּק", סִיֵּם הַצַּדִּיק מִזִּיכְלִין אֶת סִפּוּרוֹ, וְנָעַץ מַבַּט רַב-מַשְׁמָעוּת בְּר' לֵיְיבּ. "לְעִתִּים, הַיְּהוּדִי עַצְמוֹ כְּלָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ עַל הַבּוֹר שֶׁנִּכְרָה לְרַגְלָיו וְעַל הַהַצָּלָה שֶׁבָּאָה לוֹ, וּלְפִיכָךְ גַּם אֵינֶנּוּ מַכִּיר בְּנִסּוֹ. דַּוְקָא הַגּוֹי, אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לִפְגֹּעַ בּוֹ, הוּא – הוּא אֲשֶׁר מְהַלֵּל לְבַסּוֹף אֶת ה', אֲשֶׁר הִגְבִּיר חַסְדּוֹ עַל הַיְּהוּדִי". וּבְאָמְרוֹ זֹאת חִיֵּךְ הַצַּדִּיק וְלֹא הוֹסִיף דָּבָר.

 

רִגְשׁוֹתָיו שֶׁל ר' לֵיְיבּ גָּאוּ בְּקִרְבּוֹ. עַתָּה לֹא הָיָה עוֹד בְּלִבּוֹ כָּל סָפֵק, כִּי רַבּוֹ, בְּרוּחַ-קָדְשׁוֹ, כְּבָר חָשׁ וּמַכִּיר בְּכָל פְּרָטֵי אוֹתוֹ מְאֹרָע שֶׁבִּקֵּשׁ הוּא לְסַפֵּר לוֹ…

סיפור שלישי

דאגה רבה מילאה את ליבם של תושבי ירושלים אותו חודש ניסן. הימים, ימי העלייה הראשונה. ביישוב היהודי המתחדש נמנו כמאה משפחות בלבד, שנחלקו לשלוש קהילות – ספרדים, חסידים ופרושים. בני היישוב, שנאלצו להיאבק יום-יום על קיומם, גם סבלו רבות משכניהם הערבים.

 

והנה, כאילו לא די בצרות המרובות שבאו מידי אדם, ניתוספה צרה חדשה מידי שמים: חורף שחון ביותר פקד את הארץ. יוקר המזון האמיר ומחירה של כיכר לחם אחת הרקיע לשחקים. יהודי ירושלים נאנקו ברעב הכבד.

 

אך זו לא הייתה עיקר דאגתם של בני ירושלים, שכבר היו מלומדים בחיי דחק. הדאגה באה בשל חג הפסח הממשמש, ואילו להם אין חיטים למצות!

 

רבני היישוב ופרנסיו התהלכו בפנים קודרות. פה-ושם אפשר היה להשיג כמויות מוגבלות של חיטים, אבל מחירן הגבוה עלה בהרבה על הסכום שקופותיהן של הקהילות יכולות היו לשאת. לאמיתו של דבר, קופות הקהילות לא היו יכולות לעמוד בשום סכום, שכן הן היו ריקות לגמרי…

 

כשבועיים לפני הפסח ישב בביתו רבי ישראל משקלוב, ממנהיגי קבוצת העולים ומראשי היישוב ונכבדיו, והתאמץ למצוא פתרון לבעיה המעיקה. לפתע קלטו אוזניו תכונה רבה מחוץ לביתו. הוא יצא אל פתח הבית ועיניו נפערו בתדהמה. אורחה של גמלים עמוסי שקים על גביהם חנתה לפני ביתו. ערבי זקן, חבוש כאפייה ולבוש בתלבושת ערבית מסורתית, הוביל את השיירה.

 

כשהערבי הבחין ברבי ישראל הניצב בפתח הבית, התקרב אליו בצעדים מדודים. עיניו של הערבי הקשיש האירו מתוך פניו חרושי הקמטים. הוא החווה בגופו קידה קלה והושיט את ידו לברכת שלום. רבי ישראל הושיט לו את ידו ותהה לפשר העניין.

 

"רואה אדוני את כל השקים הללו?", אמר הערבי, בהצביעו על השקים הרבים שנשאו הגמלים, "כולם מלאים חיטים. חג הפסח שלכם מתקרב ואני יודע כי בחג זה זקוקים אתם לחיטים, לצורך אפיית המצות שלכם. הבה נסגור בינינו כאן ועכשיו עיסקה במחיר הגון", סיים הערבי את דבריו והשתוממותו של רבי ישראל רק גברה.

 

מוחו של רבי ישראל החל לפעול בקדחתנות וליבו נחמץ בקרבו. מה יעשה עכשיו? הנה כבר זימן לו ה' חיטים, אך מהיכן ייקח את הכסף הרב שעליו לשלם תמורתן?! הוא כחכח בגרונו ובקול רפה השיב: "בחפץ-לב הייתי מבצע את העיסקה הזו, אבל מה אעשה וקופת הקהל ריקה עתה לחלוטין!"…

 

הערבי הביט בו, כאומד את דבריו אם אמיתיים הם, ואחר אמר: "יודע אתה, קח את החיטים בהקפה ולכשירווח לכם תפרע לי את החוב".

 

ליבו של רבי ישראל פרכס בקרבו מרוב אושר. אף-על-פי-כן, משום שישר היה, ביקש לקבוע עם הערבי תאריך נקוב שיהיוה מועד אחרון לתשלום. השניים הסכימו על הסכום לתשלום וכן קבעו את ערב פסח כמועד אחרון לפירעון החוב.

 

חיש-מהר פשטה בין בתי היישוב היהודי השמועה המרנינה על מלאי החיטים הגדול שהגיע באורח לא-צפוי. בתוך דקות נאספו סביב ביתו של רבי ישראל יהודים רבים שסייעו בפריקת השקים מהגמלים. בתוך כל ההמולה, בעוד היהודים עסוקים בהעמסת השקים על גבם ובהכנסתם לתוך מחסן סמוך, נעלמו הערבי וגמליו מן העין.

 

התנהגותו של הערבי עוררה השתאות בליבו של רבי ישראל. אך הזמן הדוחק לא איפשר לו להרבות במחשבות. כעת היה עליו לגייס את הכסף שעליו התחייב. הוא מיהר להריץ מכתבים לקהילות היהודיות בחוץ-לארץ ובהם שטח את תחינתו לעזרה כספית מידית, "כדי שבני היישוב יוכלו לחגוג את חג-המצות כדת וכדין". ואמנם, לא ארכו הימים והכסף הדרוש נאסף בידיו.

 

בהגיע ערב הפסח יצאו כל בני הקהילה למאפיית המצות כדי לאפות את מצות-המצווה לליל- הסדר. רק רבי ישראל נותר בביתו. הוא המתין לערבי שיבוא לדרוש את כספו. אולם השעות נקפו, החמה שקעה והערבי לא בא. הוא לא הופיע גם בימי הפסח ולאחריהם.

 

חלפו שנים. רבי ישראל משקלוב הרגיש שקרבו ימיו למות. יום אחד, כשכבר שכב על ערש- דווי, קרא לחתנו. הוא הצביע לעבר פינת החדר ואמר ששם מונח ארנק מיוחד עם כסף. על הארנק רשומות היו המילים: 'מעות חיטים לערבי'.

 

הוא ביקש מחתנו להתקרב אליו ובקול חלש ציווהו: "עשר שנים תמתין ולא תיגע בכסף הזה. אולי בתוך פרק-הזמן הזה יופיע הערבי או אחד מיורשיו כדי לגבות את חובו. אולם אם עד אז לא יבוא אף אחד מהם, תמתין עד ערב פסח של השנה הבאה ואז תחלק את הכסף בין עניי ירושלים".

 

חלפו עשר שנים ואיש לא בא לדרוש את הכסף. חתנו של רבי ישראל מילא את מצוות חמיו ולקראת חג הפסח של השנה הבאה חילק את המעות בין עניי העיר.

 

סיפורן של החיטים שהחל בפלא, נסתיים אפוא בחידה.