"ויקח קרח" (ט"ז, א)
איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת שמאי והלל, ואיזוהי מחלוקת שהיא שלא לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו (אבות פ"ה מ"כ).
מה טעם לא נאמר: "זו מחלוקת קרח ומשה", כפי שנאמר: "זו מחלוקת שמאי והלל"? לפי שכוונתו של משה רבנו היתה בודאי לשם-שמים, ורק כוונתם של קרח וכל עדתו לא היתה לשם שמים. "זו מחלוקת קרח וכל עדתו" – היינו, שגם בינם לבין עצמם היו מחולקים. לכל אחד מהם היתה כוונה אחרת ונגיעה אחרת, ולא היו מאוחדים אלא בדבר אחד: לחלוק על משה, ועל-כן אמנם היתה מחלוקתם שלא לשם שמים. לפיכך נאמר "שמאי והלל" ולא "בית שמאי ובית הלל" – שכן שמאי והלל עצמם ודאי נתכוונו לשם-שמים, אבל אצל תלמידיהם אפשר שנתערבו אי-אלה פניות ונגיעות אישיות, שהיה כל אחד אומר: רבי גדול מרבך…ואף-על-פי-כן היה זה לשם-שמים. מנין אנו למדים שמחלוקת קרח ועדתו היתה שלא לשם שמים? לפי שהיה חולק על רבו וכל החולק על רבו כחולק על השכינה, וממילא הרי לא יתכן שכוונתם היתה לשם-שמים.
ויקח קורח (טז-א)
בן שבע שנים היה רבי ישראל מהוסיאטין בעת שלמד את דברי רש"י בפרשת קורח: "וקורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו". פנה הילד אל מלמדו, הרב החסיד ר' יוחנן מסקאליט ושאל: "מדוע כתוב עינו, בלשון יחיד והלא לאדם יש שתי עינים!" "אדרבה", ענה המלמד, "אמור אתה!"
והילד הסביר: "מה הסיבה שהאדם נברא בעל שתי עיניים? כדי שבעין אחת יתבונן תמיד בגדלות הבורא יתברך שמו, ואילו בעין השניה עליו להתבונן בשיפלות עצמו. "וקורח", המשיך הילד, "מנושאי הארון היה, ובעל רוח הקודש, ובעינו האחת בודאי היטיב לראות את גדלותו של הבורא, אך העין השניה, זו שבה צריך היה לראות את שפלותו עין זו הטעתה אותו, שכן ראה בה שושלת גדולה יוצאת ממנו וכלל לא ראה בה את שפלות עצמו!" ולכן יש לנו ללמוד לקח מעצת קורח, ובכל פעם שהיצר הרע מושך אותנו למחלוקת אנחנו נגיב לו בשלילה.
"ויקח קרח" (ט"ז, א)
מה ראה קרח לחלוק על משה? פרה אדומה ראה (מדרש).
אמרו חכמינו במדרש, שכשביקש משה על ישראל אחרי חטא-העגל אמר: "לי ציוית ולא להם", שכן נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד ואין ישראל ראויים לעונש. אבל עתה, כיון שטען קורח: "כל העדה כלם קדושים – כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה" (רש"י פסוק ג), הרי עורר שוב קיטרוג על ישראל בגלל חטא העגל, וקשה איפוא: מה ראה קרח לעולל כזאת? על כך באה התשובה: "פרה אדומה ראה" – הוא שמע את פרשת פרה אדומה, שבאה לכפר על חטא-העגל ("תבוא האם ותקנח צואת בנה" – רש"י פרשת חוקת בשם ר"מ הדרשן), והיה סבור שאין עוד צורך בסנגוריה של משה רבנו: "לי ציוית ולא להם", ועל-כן אמר: "כל העדה כולם קדושים".
"ויקח קורח…. ואון בן פלת" (ט"ז, א)
להלן, כשנבלעו קרח ועדתו באדמה, שוב לא נזכר שמו של און בן פלת, ואמרו על כך חכמינו כי אשתו של און בן פלת הצילתו, שאמרה לו: מה נפקא-מינה לך אם אהרן יהיה הרב ואם קרח יהיה הרב, כי בין כה וכה אתה תישאר התלמיד? אמר לה: מה אעשה, עמם הייתי בעצה ונשבעתי לו. השקתה אתו יין והלכה וישבה על פתח האהל כששערותיה סתורות ופרועות וכל מי שבא וראה חזר מיד על עקבותיו (סנהדרין ק"ט). למה נרתעו מפני ראשה הפרוע?
ברם, הרי קדושים היו בעיני עצמם, ולדעתם היה כל אחד ראוי לשמש בכהונה גדולה, ואצל כהן גדול הלא נאמר: "וכפר בעדו ובעד ביתו – זו אשתו", ואם-כן חייבת אשתו של כהן גדול להיות אשה צנועה, שאם-לא-כן הרי זה פגם בכהן גדול עצמו וזה עשוי לערער את כהונתו. עכשיו משראו שאשתו של און פוערת את ראשה לעיני זרים, הסיקו מזה שבעלה אינו ראוי להיות כהן גדול, ועל-כן לא רצו עוד לצרפו לחבורתם. הן יכול היה און בן פלת להשיב לה לאשתו: אמנם כעת איני אלא תלמיד, אבל אם אתמוך בקרח שטוען כי אין הכהונה שייכת לאהרן, הרי יתכן שאי-פעם יהיו בני לכהנים גדולים. לפיכך סתרה את שערותיה כדי למנוע בזה את האפשרות שיהיו בניה כהנים גדולים, כפי שסיפרו חכמינו על האשה קמחית שזכתה לבנים כהנים-גדולים, משום ש"מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערותי" (יומא מ"ז), ואם צניעות בשיער של אשה מביאה לידי כך שיהיו בניה כהנים גדולים, הרי חוסר-צניעות בשיער מהווה ניגוד לכהונה גדולה.
"נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם" (ט"ז, כ)
מצינו בזוהר-הקדוש, שתלמיד-חכם נקרא "שבת". הכוונה שבדבר היא, כי צריך תלמיד-חכם שקדושתו וגדולתו תהיינה מכח עצמו, כשם שקדושת השבת היא עצמית, ולא רק משום שמוחזק הוא לקדוש בעיני הבריות, כמו קדושת יום-טוב שאינה אלא משום שקידשו ישראל את היום הזה ליום-טוב.
לפיכך אמר הכתוב, שאף-על-פי שאותם מאתיים וחמישים איש היו "נשיאי עדה", הרי לא היו ראויים לכך מצד קדושתם העצמית, אלא "קריאי מועד" – לא היו אלא כמועדים ישראל מקדשים אותם – "אנשי שם" – רק שם טוב היה להם, אבל באמת מצד עצמם לא היו קדושים כלל וכלל.
"רב לכם בני לוי" (ט"ז, ז)
וקרח שפקח היה מה ראה לעשות לשטות זו? עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה שיוצאת ממנו, שמואל, ששקול כנגד משה ואהרן. אמר: בשבילו אני נמלט. ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה היה רואה (רש"י).
אמרו חכמינו: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו" (יומא כ"ב) – כלומר: מן ההכרח שיהיה לו למנהיג איזה פגם במשפחתו, כדי שלא יוכל להתגאות יתר על המידה.
לפיכך שואל רש"י: "מה ראה לשטות זו" – איך רצה להיות מנהיג ונשיא בזמן שהיה מיוחס גדול ולא היתה לו קופה של שרצים מאחוריו? והוא מתרץ, שראה כי עתיד נינו שמואל להיות שופט על ישראל אף-על-פי שגם הוא לא תהא לו קופה של שרצים ויהיה בן אותה משפחה מיוחסת. אולם "לא ראה יפה" – שלא ידע כי באמת תהיה לשמואל קופה של שרצים מאחוריו, היינו עצם היות לו סבא כקורח.
"לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו" (ט"ז, י"א)
דרכו של עולם, כשאדם מבזה אדם חשוב ורם-מעלה ואחר-כך הוא מבזה איש פשוט ונחות, אין הלה נעלב ממנו, שכן אומר הוא לנפשו: אם אדם זה מבזה אנשים גדולים ממני בהרבה, שוב איני צריך להיפגע מבזיונותיו. זהו שאמר משה רבינו: "אתה וכל עדתך הנועדים על ה" – הלא באמת מתכוונים אתם בטענותיכם להטיח דברים כלפי השם-יתברך, ואם-כן "אהרן מה הוא" – מה יוכלו איפוא דבריכם לפגוע באהרן, "כי תלינו עליו" – כשאתם מתלוננים עליו. אם חולקים אתם על גדולים ממנו, שוב לא ייפגע ממכם כלל.
"העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" (ט"ז, י"ד)
מה ראו להזכיר דוקא ניקור עינים ולא שום עונש אחר?
אלא, בידוע שרמ"ח אבריו של אדם מכוונים כנגד רמ"ח מצוות-עשה שבתורה. כל מצוה מכוונת כנגד אבר מסויים. והלא הם כפור במצוות ציצית (ראה רש"י פסוק א) שהיא כנגד העינים, ככתוב: "וראיתם אותו" – ממילא ראויים היו לעונש בעיניהם, ועל-כן התבטאו ואמרו: "העיני האנשים ההם תנקר".
בעצם הלא ראו בעליל את קרני-האור הקורנות מפניו של משה וידעו היטב כי נישאהו השם-יתברך מעל לכל הקהל, ולמה איפוא שאלו: "ומדוע תתנשאו על קהל ה"? אלא, הואיל ונשא משה מסווה על פניו, כדי להסתיר את קרינת אור פניו, לבל יכיר איש ברום מדרגותיו, על-כן יכלו לחרחר-ריב נגדו בקרב העם.
אמרו איפוא דתן ואבירם: "העיני האנשים ההם תנקר" – אפילו אם תסיר את המסווה מעל פניך וקרני-האור תנקרנה את עינינו, גם כן לא נשגיח בזה, שכן "רשעים אפילו על פתחו של גיהינום" – אפילו בראותם כבר את האמת לאמיתה – "אינם חוזרים בתשובה".
"ופקדת כל האדם יפקד עליהם" (ט"ז, כ"ט)
כאן מצאו חכמינו רמז לביקור-חולים, שמצוה היא לבקר אצל כל חולה (נדרים ל"ט). ויש להבין, למה דוקא כאן נרמז הרמז הזה? ברם, בידוע שלפני יעקב אבינו לא היה חולי בעולם, עד שבא יעקב וביקש רחמים כי יחלה האדם לפני מותו, למען ידע להכין עצמו ולחזור בתשובה (ראה בבא-מציעא פ"ז). ואכן, תפקידם של מבקרי החולים הוא – לפי ספרי המוסר – לעורר את החולה לתשובה. אבל עדת קרח הרי היו חואים ומחטיאים את הרבים, אשר אין מספיקים בידם לעשות תשובה, וממילא לא תהא להם כל תועלת במחלה ועליהם למות איפוא מיתה פתאומית. זהו שאמר משה רבנו: "ופקודת כל האדם יפקד עליהם" – אם יחלו הללו לפני מותם ויבואו אנשי לבקרם, הרי זה סימן כי "לא ה שלחני", אבל אם מות ימותו פתאום ללא כל מחלה מוקדמת, הרי זה סימן "כי נאצו האנשים האלה את ה" ואין מספיקים בידם לעשות תשובה.
"אם כמות כל אדם ימתון אלה…לא ה' שלחני" (ט"ז, כ"ט)
איך הרהיב משה עוז לסכן את כל האמונה בנבואתו ובתורה מן השמים, והרי אפשר שיחזרו בתשובה וממילא ימותו כמות כל אדם, שכן "אין לך דבר העומד בפני התשובה"? אלא מצינו ברמב"ם, שבעל-תשובה הריהו כקטן שנולד ונחשב לאדם אחר לחלוטין. לפיכך דייק משה ואמר: "ימותון אלה" – חוטאים אלה כמות שהם, בלי תשובה, אם ימותון כמות כל אדם – כי אז "לא ה' שלחני", אבל אם יחזרו בתשובה הרי לא יהיו עוד "אלה" כי אם בריות חדשות.
"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם" (ט"ז, ל"ב)
מה טעם נענשו להבלע בתוך האדמה? אמר על כך הרבי וולף מסטריקוב בדרך צחות: משה רבנו הלא היה נמוך (קטן בעיניו) מכל האדם אשר על-פני האדמה, והיינו שהיה מגיע ממש עד עפר, ובכל-זאת טענו כנגדו: "ומדוע תתנשאו", זאת אומרת שאפילו מין ענווה כזאת, להיות שפל עד עפר, נחשבת גם היא בעיניהם לגאות והתנשאות, אם-כן לא נשאר להם אלא לירד מתחת לפני האדמה.
מאורי הדורות בראי הפרשה
"ותבָּקע האדמה…ותפתח הארץ את פיה ותבלע… ותכס עליהם הארץ" (טז/לא-לג) – ר' בחיי בשם הרמב"ן: מה שהוצרך לומר "ותפתח הארץ" אחר שהזכיר "ותבקע האדמה", שלא תאמר כי בקיעת האדמה היתה כטבעו של עולם ומנהגו, שהרי יש מדינות נבקעות מפני הרעש [רעש אדמה], והיה הענין בטבע גמור, אין בזה נס כלל. לפיכך בא להשמיענו אחר כך "ותפתח הארץ את פיה", לבאר שהיה נס גדול, וענין כמוהו לא היה מעולם, שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם ואח"כ נתכסה המקום, זהו שאמר "ותכס עליהם הארץ", ואין זה ענין טבעי, כי אחר שהמקום ההוא מתבקע הוא נשאר פתוח, אבל כאן חזרה לכסות עליהם, וזה היה נס גדול מן הנסים המפורסמים, ומפני זה הזכיר הכתוב לשון בריאה, ואם בריאה יברא ה', שהוא לשון המצא יש מאין, שהיה פלא עצום וחדוש גדול כחדוש המצא יש מאין. "ויאבדו מתוך הקהל" (טז/לג) – במ"ר: א"ר יהודה: באותה שעה נפתחו לארץ פיפיות הרבה, שנאמר "בקרב כל ישראל". א"ר נחמיה: והרי כתיב "ותפתח הארץ את פיה"? אמר לו: והיאך את מקיים "בקרב כל ישראל"? אלא שנעשית הארץ כמשפך, וכל היכן שהיה אחד מהם היה מתגלגל ויורד ובא עמו, נמצאת מקיים "בקרב כל ישראל"… / "ותבלעם…. ואת כל היקום אשר ברגליהם" – "ואת כל היקום" – זה הממון שמעמיד את הרגלים. רבותינו אמרו: אפילו היו כלים ביד הכובס, היו מתגלגלין ובאין ונבלעין עמהן. א"ר שמואל בר נחמני: אפילו מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם, אף היא היתה נבלעת שנאמר "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה". / ולמה גם הרכוש נבלע? ספורנו: שלא יזכו אותם רשעים שצדיקים יהנו מרכושם, כענין שאמר ר' אלעזר בן עזריה: המאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה, מעלה עליו הכתוב כאלו זכה [ספרי, כי תצא, רפג]. / ר' יהודה בר' אלעאי [ר' יהודה] – מגדולי התנאים בדור הרביעי ומתלמידיו של ר' עקיבא. ר' נחמיה – מגדולי התנאים בדור הרביעי ומתלמידיו של ר' עקיבא. ר' שמואל בר נחמן [נחמני] פעל בדור השני ובדור השלישי לאמוראי א"י. מרבותיו: ר' יהושע בן לוי, ר' יוחנן ור' יונתן. ר' משה בן נחמן [רמב"ן] – חי בשנים ד"א תתקנ"ד (1194) – ה"א ל' (1270). קיבל מר' יהודה ן' יקר. ר' בחיי בר' אשר ן חליאווה – חי בשנים ה"א ט"ו (1255) – ד"א ק' (1340). קיבל מר' שלמה בן אדרת [רשב"א]. ר' עובדיה בר' יעקב ספורנו – חי בשנים ה"א רל"ה (1475) – ה"א ש"י (1550).
