פרשת שלח לך

פרפראות

''שלח לך אנשים''

"שלח לך אנשים" (י"ג, א)

למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר (רש"י).

"שלח לך לדעתך, אני איני מצוה אותך אם תרצה שלח" – לפי דעתך שאפס אתה בעיניך, יכול אתה לשלוח, כי יתכן שיקחו מוסר שלא להוציא דיבה על הארץ; ברם, לפי גדולתך האמיתית אמנם אין ללמוד ממך שאסור לדבר אפילו על עצים ואבנים ולא היית צריך לשלוח. מה לשון היא זו ברש"י: "ראו ולא לקחו מוסר", והלא די היה לו לומר: "לא לקחו מוסר"? ברם, באמת הרי מקום היה לומר שיסוריה של מרים לא באו עליה כעונש על אשר דיברה במשה, אלא היו אלה יסורים של אהבה, אבל מכיון ש"ראו" הכל את צרעתה של מרים כבר אי-אפשר היה לומר שאלה הם יסורים של אהבה, כפי שאמרו חכמינו כי נגעים בפרהסיה אינם יסורים של אהבה (ברכות ה), וממילא צריכים היו לקחת מוסר שהיא נעשה על עסקי דיבה. •על הכתוב "לך לך" שנאמר אצל אברהם אבינו דרשו חכמינו: "להנאתך ולטובתך". בדומה לזה אפשר לפרש גם את "שלח לך", שהרי נגזר על משה רבינו שלא יכנס לארץ-ישראל, ואם-כן הודות למרגלים, אשר הוציאו את דיבת הארץ ועיכבו את כניסת ישראל לארץ ארבעים שנה, צמחה טובה למשה שניתן לו לחיות עוד ארבעים שנה.

"כולם אנשים" (י"ג, ג)

כל אנשם שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו (רש"י).

הרי אמרה תורה: "יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה" (י"ד, ל"ד), כלומר: כנגד ארבעים יום ששהו המרגלים בדרך נתחייבו ישראל לשהות במדבר ארבעים שנה, וקשה איפוא לכאורה – הלא חסרו חמשה-עשר יום מארבעים שנה, שכן בעשירי בניסן עברו ישראל את הירדן לארץ, ככתוב: "והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון" (יהושע ד, י"ט), ואילו ממצרים יצאו בחמשה-עשר בניסן, חסרים איפוא ארבעה ימים, ונוסף על-כך הרי היה עליהם ללכת אחד-עשר יום בין כה וכה, ככתוב: "אחד-עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" (דברים א-ב) – וביחד חסרו איפוא חמשה-עשר יום?

לפיכך אומר רש"י: "באותה שעה כשרים היו" – ואם מחשבים שנה כנגד יום, שיש בו עשרים וארבע שעות, יוצא חצי חודש כנגד שעה, שכן שנה כוללת עשרים וארבעה חצאי חודשים – וכיון שאותה שעה היו כשרים הרי לא נענשו עליה, ושפיר הגיע להם עונש של ארבעים שנה פחות מחצית החודש.

"ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (י"ג, ט"ז)

התפלל עליו : יה יושיעך מעצת מרגלים (רש"י).

תרגום יונתן אומר על הפסוק הזה: "וכדי חמא משה ענותנותיה קרא משה להושע בן נון יהושע". וקשה, מה ענין זה אצל עניוות? ברם, בעצם למה צריך היה משה להתפלל על יהושע שינצל מעצת המרגלים, והלא לפי הנאמר בספר יוחסין כבר היה אז יהושע בן ארבעים שנה, והלא אמרו חכמינו: "כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב לא יחטא", ובין כה וכה כבר לא יכשל בחטא? אך משראה את ענוותנותו של יהושע היה חושש לו שמא יכשל, שכן אמרו חכמינו כי תלמיד-חכם שמעביר על מידותיו מוסיפין לו על שנותיו (תענית), הרי יתכן איפוא שהוא יאריך ימים ושנים וכי ארבעים שנותיו עדיין אינן "רוב שנותיו" ועדיין עלול הוא להכשל בחטא, על-כן התפלל עליו. כוון שראה משה שנתכעס יהושע על אלדד ומידד בהתנבאם: "משה מת יהושע מכניס" – הבין מה גדולה מידת עניוותו, שאיננו רוצה להיות מנהיג ובורח הוא מן הכבוד. לפיכך חושש היה משה, שמא בגלל דבר זה כשלעצמו יסכים יהושע לעצת המרגלים, למען ישארו ישראל במדבר תחת הנהגתו של שמה ולא יכנסו לארץ-ישראל מקום שם יהא עליו להיות למנהיג – ועל-כן התפלל עליו שינצל מעצת המרגלים. טבעו של עניו הוא, שלא להיות תקיף בדעתו ותמיד מבטל הוא את דעתו מפני דעת הזולת. המרגלים הרי היו נשיאים של שבטים ואנשי-שם, היה משה חושש איפוא שמא יבטל יהושע את דעתו מפני דעתם מחמת עניוותו, כל-כן התפלל עליו: "יה יושיעך מעצת מרגלים".

"למקום ההוא קרא נחל אשכול על אדות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל " (י"ג, כ"ד)

אם רק מעכשיו החלו לקרוא למקם הזה "נחל אשכול", למה איפוא כבר אמר הכתוב לעיל: "ויבואו עד נחל אשכול"? אלא, יתכן שגם לפני-כן נקרא המקום "נחל אשכול", על שמו של אדם בשם אשכול, (כגון: ענר, אשכול וממרא), ולכן נאמר לעיל "אשכל" חסר, בלי "ו", שמשמעותן: אחת) ולאחר שכרתו המרגלים את אשכול-הענבים החלו לקרוא למקום: "נחל אשכול", מלא עם "ו", שאז כבר היתה זו לשון רבים (כפי שאמרו חכמינו על "בסכות" ו"קרנות" שמשמעותן: שתים) בשל שני האשכולות, האחד: אשכול האיש, והשני: אשכול הענבים.

"וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן" (י"ג, כ"ו)

להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה (רש"י).

אם-כן קשה, והלא לעיל (פסוק ג) אמר רש"י: "ואותה שעה כשרים היו"?

אמרו חכמינו: "מחשבה טובה הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה, מחשבה רעה אין הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה, ואלא מה אני מקיים: הנה אנכי מביא רעה אל העם הזה פרי מחשבותם – מחשבה שעושה פרי הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה" (קידושין מ) – לפי זה יוצא, שבשעה ששלח משה רבינו את המרגלים, אף כי הליכתם היתה מלכתחילה בעצה רעה, הרי עדיין אל צורפה המחשבה הרעה אל המעשה ועל-כן כשרים היו באותה שעה; אבל עכשיו, לאחר שכבר הוציאו לפועל את מחשבתם הרעה, היינו: מחשבה שעשתה פרי, הרי כבר צורפה המחשבה אל המעשה – "להקיש הליכתן לביאתן".

"וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה" (י"ב, כ"ז)

כל דבר שקר אין אומרים בה קצת אמת בתחלתו אין מתקיים בסופו (רש"י).

מנין לנו שאמרו דבר זה רק כדי לקיים את השקר, ואולי לא אמרוהו אלא משום שהאמת היא כך?

אלא, כאשר שלח אותם משה רבנו אמר: "החזק הוא הרפה, המטע אם רב", ורק לבסוף הוסיף: "השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין", והיה איפוא עליהם להשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כדרך העולם, ומכיון שהפכו את הסדר והקדימו להשיב על השאלה האחרונה, הרי זה סימן מובהק שאמרו זאת רק כדי שיהיה דבר-אמת בתחילת דבריהם, ועל-כן לא השיבו לאלתר על השאלה הראשונה: "החזק הוא הרפה" את תשובתם: "אפס כיעז העם", שכן אז היה השקר בא ראשונה ולא היה יכול להתקיים.

"ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה" (י"ג, ל)

מדוע החריש כאן יהושע ולא אמר דבר?

ברם, עיקר פחדם של ישראל נבע מזה ששמעו את נבואתם של אלדד ומידד: "משה מת, יהושע מכניס", ונפל רוחם בקרבם: כיצד יוכלו להתגבר על ענקים וערים בצורות כאלה בלעדי משה. הסביר להם כלב, כי טעות היא בידיהם בייחסם את כל המופתים למשה. אדרבה, בני ישראל עצמם חוננו בכוחות כבירים, שיהיו ראויים לניסים הללו, כך שגדולתו של משה נובעת מקדושתם הם ("כל זמן שהיו ישראל כנזופין במדבר לא נתייחד בדבור עם משה"). זהו איפוא פשוטם של דברים: "ויהס כלב את העם אל משה" – היסה כלב את העם, שתולים היו ומייחסים הכל אל משה, "ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" – אפילו בלעדי משה יכול נוכל לעלות ולרשת את הארץ. דבר זה יכול היה לומר רק כלב ולא יהושע, שכן אילו היה יהושע אומר כך, מיד היו ישראל אומרים: לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שהוא יורש מקומו של משה. אחרי מות משה אמר יהושע לבני ישראל: בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם והורש יוריש מפניכם את הכנעני" (יהושע ג, י) – אל תהיו סבורים, שמאחר ומשה איננו אתכם לא יתרחשו לכם ניסים. להוי ידוע לכם כי "אל חי בקרבכם" – כל הניסים נעשים על-ידי האל החי תמיד בקרבכם, וגם להבא יעשה לכם ניסים.

"ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה" (י"ג, ל)

מדוע החריש כאן יהושע ולא אמר דבר? ברם, עיקר פחדם של ישראל נבע מזה ששמעו את נבואתם של אלדד ומידד: "משה מת, יהושע מכניס", ונפל רוחם בקרבם: כיצד יוכלו להתגבר על ענקים וערים בצורות כאלה בלעדי משה. הסביר להם כלב, כי טעות היא בידיהם בייחסם את כל המופתים למשה. אדרבה, בני ישראל עצמם חוננו בכוחות כבירים, שיהיו ראויים לניסים הללו, כך שגדולתו של משה נובעת מקדושתם הם ("כל זמן שהיו ישראל כנזופין במדבר לא נתייחד בדבור עם משה"). זהו איפוא פשוטם של דברים: "ויהס כלב את העם אל משה" – היסה כלב את העם, שתולים היו ומייחסים הכל אל משה, "ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" – אפילו בלעדי משה יכול נוכל לעלות ולרשת את הארץ. דבר זה יכול היה לומר רק כלב ולא יהושע, שכן אילו היה יהושע אומר כך, מיד היו ישראל אומרים: לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שהוא יורש מקומו של משה. אחרי מות משה אמר יהושע לבני ישראל: בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם והורש יוריש מפניכם את הכנעני" (יהושע ג, י) – אל תהיו סבורים, שמאחר ומשה איננו אתכם לא יתרחשו לכם ניסים. להוי ידוע לכם כי "אל חי בקרבכם" – כל הניסים נעשים על-ידי האל החי תמיד בקרבכם, וגם להבא יעשה לכם ניסים.

"ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (י"ג, ל"ג)

שמענו אומרים זה לזה: נמלים יש בכרמים כאנשים (רש"י).

הלא בפסוק נאמר "חגבים", ומה ראה רש"י לומר "נמלים"? ברם, הרי אמר הכתוב: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" (משלי ו, ו), כלומר: מן הנמלה אפשר ללמוד כיצד יקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים, וכיון שהמרגלים פרקו מעליהם את עול מלכות-שמים הזכירו להם את הנמלה. הנמלה נוהגת זהירות יתירה גם בעניני גזל, כפי שאמרו חכמינו: "אלמלא ניתנה תורה היינו למדים גזל מנמלה".

כידוע הרי טוענות אומות-העולם כנגד ישראל, שהם נטלו את ארץ-ישראל מידי הכנענים בגזילה. לפיכך נרמז להם, כי האנשים אשר בכרמים רחוקים מן הגזל כדוגמת הנמלה, שכן באמת שייכת ארץ-ישראל לבני ישראל אם רוחו של אדם נמוכה והוא אפס בעיני עצמו, הריהו מקבל צורה כזו גם בעיני יריבו והלה אכן רומסהו ברגליו. אם "ונהי בעינינו כחגבים" הרי ממילא "וכן היינו בעיניהם".

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ויוציאו דבת הארץ…ארץ אוכלת יושביה…ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (יג/לב-לג): "ותשא כל-העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (יד/א) – תענית כט: אמר רבה [מראשי דור ג' לאמוראי בבל וחבר לרב יוסף] אמר ר' יוחנן [מגדולי האמוראים ופעל בדור השני בא"י]: אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות; חרב הבית בראשונה…ובשניה. סדר עולם [לר' יוסי (יבמות פב/ב) הוא ר' יוסי בן חלפתא, מגדולי התנאים בדור הרביעי. מתלמידיו של ר' עקיבא ומרבותיו של רבינו הקדוש. הנודע בבניו הוא: ר' ישמעאל בר' יוסי] – חשבון של ט' באב: כתיב (בהעלותך י/יא) "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן" [ז"א כ' באייר.]….ממדבר סיני באו להם לקברות התאוה ועשו שם שלשים יום שנאמר (שם יא/יט – כ) "לא יום אחד תאכלון ולא יומים ולא חמישה ימים… עד חדש ימים" [הגענו לכ"א בסיון, שכן בחודש אייר כ"ט ימים]. נסעו מקברות התאוה ובאו לחצרות ועשו שם שבעה ימים שנאמר (שם יב/טו) "ותסגר מרים וגו' שבעת ימים". נסעו מחצרות ובאו להן למדבר פארן בכ"ח בסיון, ובכ"ט בסיון [חודש סיון 30 ימים] שלח משה מרגלים שנאמר (שם יג/ב) "והימים ימי בכורי ענבים" [ונלענ"ד שהוא בחודש סיון, מהנאמר: "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים" (שמות לד/כב)] ושבו כעבור 40 יום שנאמר (שם יג/כה) "וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום" ותשעה באב היה [מכ"ט בסיון תמנה 40 יום ותגיע לט' באב].

כַּאֲשֶׁר שְׁנֵי הַגְּבִירִים הַנּוֹדָעִים, ר' גְּדַלְיָה וְר' נָחוּם, מִשְׁתַּדְּכִים בֵּינֵיהֶם, נַעֲשֶׂה הַדָּבָר שִׂיחַת-הַיּוֹם בְּקֶרֶב כָּל יְהוּדֵי הָאֵזוֹר. הַכֹּל יָדְעוּ לְסַפֵּר פְּרָטֵי-פְּרָטִים עַל מָה שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּחַדְרֵי-חֲדָרִים, כְּגוֹן מָה הִבְטִיחַ כָּל צַד, אֵיזוֹ תְּשׁוּרָה קִבֵּל הֶחָתָן מֵחוֹתְנוֹ לֶעָתִיד וּמָה עֶרֶךְ הַתַּכְשִׁיטִים שֶׁקִּבְּלָה הַכַּלָּה.

ר' גְּדַלְיָה, אֲבִי הֶחָתָן, וְר' נָחוּם, אֲבִי הַכַּלָּה, הִתְגּוֹרְרוּ בִּשְׁנֵי מְחוֹזוֹת סְמוּכִים. כָּל אֶחָד מֵהֶם הָיָה הֶעָשִׁיר הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר בִּמְחוֹזוֹ, דָּבָר שֶׁהִקְנָה לוֹ מַעֲמָד מְכֻבָּד. אֵין פֶּלֶא שֶׁהַשִּׁדּוּךְ בֵּין הַשְּׁנַיִם הוֹלִיד צִפִּיָּה דְּרוּכָה לַחֲתֻנָּה הַגְּדוֹלָה.

עָבְרוּ כַּמָּה שָׁבוּעוֹת. הַהֲכָנוֹת לִקְרַאת הַחֲתֻנָּה, שֶׁכְּבָר זָכְתָה לַכִּנּוּי חֲתֻנַּת הֶעָשׂוֹר וְאוּלַי הַיּוֹבֵל, הָיוּ בְּעִצּוּמָן. וּלְפֶתַע פָּשְׁטָה הַשְּׁמוּעָה כְּמוֹ אֵשׁ בִּשְׂדֵה קוֹצִים – ר' נָחוּם הַגְּבִיר יָרַד מִנְּכָסָיו…

בַּתְּחִלָּה לֹא נִתַּן לַשְּׁמוּעָה שׁוּם אִשּׁוּר רִשְׁמִי וְנִדְמֶה הָיָה שֶׁהַכֹּל כָּרָגִיל. אוּלָם עַד מְהֵרָה נוֹדְעָה הָאֱמֶת הַמָּרָה. בֵּית-הַמִּשְׁפָּט הַמְּקוֹמִי הִכְרִיז עַל פְּשִׁיטַת-רֶגֶל, וְר' נָחוּם נֶאֱלַץ לְוַתֵּר עַל כָּל נְכָסָיו וְאַף עַל בֵּיתוֹ הַפְּרָטִי לְטוֹבַת נוֹשָׁיו הָרַבִּים. הוּא וּמִשְׁפַּחְתּוֹ שֻׁכְּנוּ בְּדִירָה עֲלוּבָה שֶׁסִּדְּרָה לוֹ הַקְּהִלָּה.

שָׁלִיחַ מְיֻחָד מֵאֵת ר' גְּדַלְיָה הֶעֱבִיר אֶל ר' נָחוּם מִכְתַּב הִשְׁתַּתְּפוּת בְּצַעַר, וּבְאוֹתָהּ הִזְדַּמְּנוּת הֻצַּע לְבַצֵּעַ בִּמְהִירוּת וּבַחֲשָׁאִיּוּת אֶת פֵּרוּק הַחֲבִילָה. אָמְנָם ר' גְּדַלְיָה הָיָה יְהוּדִי תַּלְמִיד-חָכָם וּבַעַל מִדּוֹת טוֹבוֹת, וְהַבְּשׂוֹרָה עַל יְרִידָתוֹ שֶׁל מְחֻתָּנוֹ לֶעָתִיד מִנְּכָסָיו צִעֲרָה אוֹתוֹ מְאוֹד, אֲבָל הָיָה בָּרוּר לוֹ עַתָּה שֶׁהַשִּׁדּוּךְ הָיָה מִקַּח-טָעוּת לְכָל דָּבָר. מִבְּחִינָתוֹ לֹא נוֹתְרָה כָּל בְּרֵרָה אֶלָּא לְבַטֵּל אֶת הַשִּׁדּוּךְ.

אוּלָם מָה שֶׁהָיָה בָּרוּר לְר' גְּדַלְיָה, לֹא הָיָה בָּרוּר כְּלָל וּכְלָל לַאֲבִי הַכַּלָּה. "הַשִּׁדּוּךְ הוּא שִׁדּוּךְ וְאֵינֶנִּי מוּכָן לְבַטְּלוֹ רַק מִפְּנֵי בְּעָיוֹת שֶׁל מָמוֹן", הוֹדִיעַ לַשָּׁלִיחַ.

עַתָּה נֶהֶפְכָה תְּחוּשַׁת הָרַחְמָנוּת שֶׁבְּלֵב ר' גְּדַלְיָה לִתְחוּשָׁה לֹא-מְבֻטֶּלֶת שֶׁל זַעַם. מִבְּלִי לְהַסֵּס קָם וְנָסַע לְבֵית ר' נָחוּם. הוּא הֵבִיא עִמּוֹ אֶת כָּל הַמַּתָּנוֹת שֶׁהִסְפִּיק בְּנוֹ לְקַבֵּל קֹדֶם שֶׁנּוֹדַע דְּבַר פְּשִׁיטַת-הָרֶגֶל, כְּדֵי לְהוֹכִיחַ עַד כַּמָּה הוּא נָחוּשׁ בְּדַעֲתוֹ.

אוּלָם גַּם עַתָּה נִתְקַל בְּסֵרוּב מֻחְלָט שֶׁל מְחֻתָּנוֹ – עֲדַיִן מְחֻתָּנוֹ – לְבִטּוּל הַשִּׁדּוּךְ. "אָנוּס אָנֹכִי וְאָנוּס רַחְמָנָא פַּטְרֵיהּ", חָזַר וְטָעַן ר' נָחוּם.

ר' גְּדַלְיָה הַמְּתֻסְכָּל הִרְהֵר אֲרֻכּוֹת בַּמְּצִיאוּת הַמְּבִיכָה שֶׁנִּקְלַע לְתוֹכָהּ. פִּתְאוֹם עָלָה בְּדַעֲתוֹ רַעְיוֹן. "שְׁמַע-נָא, לֹא-הַרְחֵק מִכָּאן מִתְגּוֹרֵר הַצַּדִּיק הַנּוֹדָע רַבִּי חַיִּים מִצַּאנְז. הָבָה נִסַּע אֵלָיו וּכְכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו כֵּן נַעֲשֶׂה", הִצִּיעַ.

אַךְ ר' נָחוּם לֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ גַּם לְהַצָּעָה זוֹ. "אֵינֶנִּי מְבַטֵּל אֶת הַשִּׁדּוּךְ וּבָרוּר לִי שֶׁלֹּא הָיָה מִתְרַחֵשׁ לוּלֵא נִקְבַּע מִשָּׁמַיִם. אִם רְצוֹנְךָ בְּכָךְ, רַשַּׁאי אַתָּה לִנְסֹעַ אֶל הַצַּדִּיק. אֲנִי נִשְׁאָר כָּאן", הוֹדִיעַ.

שָׁבוּר בְּרוּחוֹ עָלָה ר' גְּדַלְיָה עַל כִּרְכַּרְתּוֹ וְהֵאִיץ בָּרַכָּב לְהַדְהִיר אֶת הַסּוּסִים אֶל מְקוֹם מִשְׁכָּנוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק. זֶה הָיָה יוֹם שִׁשִּׁי. כְּשֶׁהִגִּיעַ ר' גְּדַלְיָה לְצַאנְז, כְּבָר הָיְתָה הַשָּׁעָה שְׁעַת אַחַר-צָהֳרַיִם מְאֻחֶרֶת. הַצַּדִּיק, שֶׁכְּבָר הָיָה עָסוּק בַּהֲכָנוֹתָיו לְשַׁבָּת, לֹא קִבֵּל קָהָל. אוּלָם בִּזְכוּת עָשְׁרוֹ הָרַב וּמַעֲשֵׂי הַצְּדָקָה וְהַחֶסֶד הָרַבִּים שֶׁבִּזְכוּתָם יָצָא שְׁמוֹ לִתְהִלָּה, הִצְלִיחַ הַגְּבִיר לְשַׁכְנֵעַ אֶת הַגַּבַּאי לְהַכְנִיסוֹ פְּנִימָה אֶל הַקֹּדֶשׁ.

לֹא הָיָה כִּמְעַט יְהוּדִי בַּמְּדִינָה שֶׁדְּבַר הַשִּׁדּוּךְ בֵּין שְׁנֵי הַגְּבִירִים וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַפָּרָשָׁה לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנָיו. סָבִיר לְהָנִיחַ שֶׁגַּם הַצַּדִּיק יָדַע עַל כָּךְ. אַף-עַל-פִּי-כֵן הֶאֱזִין בְּרֹב קֶשֶׁב לְסִפּוּרוֹ שֶׁל ר' גְּדַלְיָה, שֶׁיָּצָא מִפִּיו בִּכְאֵב רַב.

כְּשֶׁסִּיֵּם אֶת דְּבָרָיו, הִשְׁתַּהָה הַצַּדִּיק רֶגַע קַל וְאַחַר פָּקַח אֶת עֵינָיו הָעֲצוּמוֹת לְמֶחֱצָה. "בַּר-מַזָּל גָּדוֹל אַתָּה שֶׁבָּאתָ לְכָאן", אָמַר. "אוּלָם כְּפִי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה, הַשַּׁבָּת בַּפֶּתַח. הִשָּׁאֵר כָּאן עִמִּי וְאַחֲרֵי הַשַּׁבָּת נַמְשִׁיךְ בְּשִׂיחָתֵנוּ".

ר' גְּדַלְיָה יָצָא מֵחַדְרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק מְעוֹדָד וּמְאוֹשָׁשׁ. אֶת הַשַּׁבָּת עָבַר בִּתְחוּשָׁה שֶׁהָעִנְיָן עָתִיד לְהִסְתַּדֵּר. הָרַבִּי הִקְשִׁיב לְסִפּוּרוֹ, וְנִכַּר עָלָיו שֶׁהִסְכִּים לְכָל מִלָּה. לֹא הָיָה לוֹ שׁוּם סָפֵק מָה יִהְיֶה פְּסַק-הַדִּין שֶׁיֵּצֵא מִפִּיו. וַהֲרֵי בִּמְפֹרָשׁ אָמַר כִּי הוּא "בַּר-מַזָּל"…

בְּמֶשֶׁךְ הַשַּׁבָּת נֶהֱנָה הַגְּבִיר מִכָּל רֶגַע בִּמְחִיצַת הַצַּדִּיק, שֶׁאַף הֶרְאָה לוֹ סִימָנֵי קֵרוּב מְיֻחָדִים. עִם צֵאת הַשַּׁבָּת, אַךְ נִסְתַּיְּמָה הַהַבְדָּלָה, וּכְבָר נִרְאָה ר' גְּדַלְיָה עוֹמֵד סָמוּךְ לְפֶתַח חַדְרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק, מַמְתִּין לְאוֹת לָשׁוּב וּלְהִכָּנֵס פְּנִימָה.

בְּיִרְאַת-קֹדֶשׁ וּבְרֹאשׁ מֻרְכָּן הִמְתִּין לְמוֹצָא-פִּיו שֶׁל הָרַבִּי. "וּבְכֵן ר' גְּדַלְיָה, סַע עוֹד הַיּוֹם לְבֵיתוֹ שֶׁל ר' נָחוּם מְחֻתָּנְךָ וֶאֱמֹר לוֹ, כִּי מִכֵּיוָן שֶׁהִתְחַיֵּב לָשֵׂאת בְּמַחֲצִית מֵהוֹצָאוֹת הַחֲתֻנָּה, וְעַתָּה אֵין בְּיָדוֹ לְשַׁלֵּם אַף לֹא פְּרוּטָה אַחַת, תִּשָּׂא אַתָּה בְּכָל הוֹצָאוֹת הַחֲתֻנָּה שֶׁתִּהְיֶה בַּמּוֹעֵד שֶׁנִּקְבַּע, בְּשָׁעָה טוֹבָה וּמֻצְלַחַת".

כַּעֲבֹר רֶגַע שֶׁל הִתְאוֹשְׁשׁוּת, הֵעֵז הַגְּבִיר לְבַקֵּשׁ הֶסְבֵּר לַדְּבָרִים. "הֲרֵי בְּמוֹ אָזְנַי שָׁמַעְתִּי אֶת פֶּה קָדְשׁוֹ שֶׁאָמַר לִי כִּי בַּר-מַזָּל אָנֹכִי שֶׁהִגַּעְתִּי לְכָאן", אָמַר בְּהִסּוּס…

הַצַּדִּיק מִצַּאנְז הֵרִים שׁוּב אֶת עֵינָיו אֶל ר' גְּדַלְיָה וְחִיֵּךְ קַלּוֹת. "נִרְאֶה שֶׁלֹּא הֵבַנְתָּ הֵיטֵב אֶת דְּבָרַי", אָמַר. "הִתְכַּוַּנְתִּי לוֹמַר, כִּי הֵאִיר לְךָ הַמַּזָּל אֶת פָּנָיו בְּכָךְ שֶׁאַתָּה בָּאתָ אֵלַי, וְלֹא מְחֻתָּנְךָ. דַּמֵּה בְּנַפְשְׁךָ מָה עָגוּם הָיָה מַצָּבְךָ אִלּוּ הָיָה מִתְהַפֵּךְ גַּלְגַּל-הַמַּזָּל וְהָעֹשֶׁר שֶׁלְּךָ וְלֹא שֶׁל מְחֻתָּנְךָ. אוֹ-אָז אַתָּה הָיִיתָ נִשְׁאָר בְּבֵיתְךָ וּמְחֻתָּנְךָ הָיָה מַגִּיעַ אֵלַי"…

בַּמּוֹעֵד הַנָּכוֹן בָּאוּ בְּנוֹ שֶׁל ר' גְּדַלְיָה וּבִתּוֹ שֶׁל ר' נָחוּם בִּבְרִית הַנִּשּׂוּאִין, לְשִׂמְחַת יְהוּדֵי שְׁנֵי הַמְּחוֹזוֹת. מְסַדֵּר הַקִּדּוּשִׁין לֹא הָיָה אֶלָּא הַצַּדִּיק רַבִּי חַיִּים מִצַּאנְז.

סיפור שני

שְׁלוּמִיאֵל שֶׁכְּמוֹתְךָ, אֵיךְ מַשְׁאִירִים אַרְנָק מָלֵא כֶּסֶף בְּאַרְגַּז סְחוֹרָה גָּלוּי?", כָּךְ קִדְּמוּ בְּנֵי הַשּׁוּק אֶת מוֹטְקֶה, סוֹחֵר הַנַּעֲלַיִם, שֶׁנִּיסָה לְפַלֵּס לוֹ דֶּרֶךְ בֵּין הַדּוּכָנִים. "מָצְאוּ אֶת הָאַרְנָק שֶׁלִּי?", שָׁאַל מֻפְתָּע.

"לְמַזָּלְךָ הָרָב מְצָאוֹ בָּרוּךְ יְדִידְךָ, סוֹחֵר הַכּוֹבָעִים, וּבִקֵּשׁ מֵאִתָּנוּ שֶׁנּוֹדִיעֲךָ כִּי הָאַרְנָק אֶצְלוֹ", אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים. אַנְחַת רְוָחָה פָּרְצָה מַחֲזֵהוּ שֶׁל מוֹטְקֶה. כַּמָּה טוֹב שֶׁיֵּשׁ יְדִידִים טוֹבִים כְּמוֹ בְּרוּךְ הַכּוֹבָעָן.

מִהֵר מוֹטְקֶה לְעֵבֶר דּוּכָנוֹ שֶׁל בָּרוּךְ. זֶה נִפְנֵף בָּאַרְנָק לְעֻמַּת חֲבֵרוֹ, וּבְחִיּוּךְ יְדִידוּתִי צָעַק: "בַּפַּעַם הַבָּאָה תְּאַבֵּד מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב יוֹתֵר"…

"אָכֵן הָיִיתִי מְבֻלְבָּל מְעַט", הִצְטַדֵּק מוֹטְקֶה, "שֶׁהֲרֵי הַיּוֹם יוֹם הַשָּׁנָה לְאָבִי עָלָיו-הַשָּׁלוֹם. מִהַרְתִּי לֶאֱרֹז אֶת סְחוֹרָתִי בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, כְּדֵי שֶׁאַסְפִּיק לְהַגִּיעַ לִתְפִלַּת מִנְחָה וְעַרְבִית בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. בְּעוֹדִי בְּדַרְכִּי, נֶעֶצְרָה מוּלִי עֶגְלָתוֹ שֶׁל ר' יְחֶזְקֵאל. הוּא בִּקֵּשׁ לְשַׁלֵּם לִי רוּבָּל וָחֵצִי תְּמוּרַת מַגָּפַיִם שֶׁקָּנָה מִמֶּנִּי. רָצִיתִי לָתֵת לוֹ עֹדֶף, אַךְ אֲבוֹי, אַרְנָקִי אֵינֶנּוּ! פָּנִיתִי לַעֲרֵמַת הַסְּחוֹרָה וְחִפַּשְׂתִּי בֵּין שַׂקֵּי הַנַּעֲלַיִם, אַךְ לַשָּׁוְא. כְּרוּחַ סְעָרָה פָּנִיתִי לְמַהֵר וְלָשׁוּב אֶל הַיְּרִיד".

עַתָּה לָקַח מוֹטְקֶה אֶת הָאַרְנָק וְחִבֵּק אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה. יְדִידוּת זוֹ בֵּין בָּרוּךְ לְמוֹטְקֶה רַבַּת שָׁנִים הִיא. שְׁנֵיהֶם סוֹחֲרֵי שׁוּק מֻבְהָקִים, שֶׁלֹּא הִפְסִידוּ שׁוּם יְרִיד. הַשְּׁנַיִם הִתְגּוֹרְרוּ בַּעֲיָרוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לְזוֹ וְנִפְגְּשׁוּ תָּמִיד בַּדֶּרֶךְ הַמּוֹבִילָה לַיְּרִיד. כְּשֶׁהָיוּ מַגִּיעִים לַיְּרִיד נָהֲגוּ לְהַצִּיב אֶת עֶגְלוֹתֵיהֶם זוֹ בְּצַד זוֹ. אֲמִינוּתָם וְיָשְׁרָם הָיוּ יְדוּעִים גַּם לַגּוֹיִים, אֲשֶׁר כִּבְּדוּ וְהוֹקִירוּ אוֹתָם מְאֹד.

מוֹטְקֶה פָּתַח אֶת הָאַרְנָק וְהֵחֵל לִמְנוֹת אֶת מְעוֹתָיו. הוּא סִיֵּם, הֵרִים לָרֶגַע אֶת עֵינָיו מִן הָאַרְנָק וְהִפְנָן לְעֵבֶר בָּרוּךְ, וְשׁוּב שָׁלַח מַבָּטָיו לָאַרְנָק. מְבוּכָה עָלְתָה עַל פָּנָיו, וּבְקוֹל חָלוּשׁ אָמַר: "עֶשְׂרִים רוּבָּלִים חֲסֵרִים בְּאַרְנָקִי!". "אוּלַי טָעִיתָ, מְנֵה שׁוּב", הִצִּיעַ בָּרוּךְ. "קַח, מְנֵה בְּעַצְמֵךְ", אָמַר מוֹטְקֶה. "חֶשְׁבּוֹנִי פָּשׁוּט וּבָרוּר: שִׁשִּׁים רוּבָּל הֵבֵאתִי אִתִּי בַּבֹּקֶר. אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם הָיוּ פִּדְיוֹנִי, סַךְ הַכֹּל מֵאָה וּשְׁנַיִם. וְכָאן יֵשׁ רַק שְׁמוֹנִים וּשְׁנַיִם רוּבָּל". וְאַתָּה בָּטוּחַ שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ נָכוֹן?", שָׁאַל בָּרוּךְ. "כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהַיּוֹם יוֹם שְׁלִישִׁי!", הֵשִׁיב. דְּמָמָה מְעִיקָה הִשְׂתָּרְרָה בֵּין הַשְּׁנַיִם. הַסַּקְרָנִים, שֶׁהִתְרַבּוּ מִשּׁוּם מַה, כָּרוּ אָזְנָם כַּאֲפַרְכֶּסֶת. לֹא בְּכָל יוֹם מִתְרַחֶשֶׁת עֲלִילָה כָּזֹאת, וְעוֹד בֵּין שְׁנֵי יְדִידִים.

הַכֹּל הִפְנוּ אֶת עֵינֵיהֶם לְעֵבֶר בָּרוּךְ. גַּם מוֹטְקֶה לֹא הֵסִיר אֶת עֵינָיו מִמֶּנּוּ. בָּרוּךְ הִשְׁפִּיל אֶת מַבָּטוֹ, חִטֵּט בָּאַרְגָּז, וְהוֹשִׁיט לְעֵבֶר מוֹטְקֶה שְׁטָר שֶׁל עֶשְׂרִים רוּבָּל.

"סְלַח לִי, יְדִידִי, יֵצֶר הַמָּמוֹן גָּבַר עָלַי. הֵא לְךָ, קַבֵּל אֶת כַּסְפְּךָ", לָחַשׁ לוֹ. נָבוֹךְ מְעַט מִגִּלּוּי הָאֱמֶת, לָקַח מוֹטְקֶה אֶת הַכֶּסֶף, דְּחָפוֹ עָמֹק בָּאַרְנָק וּמִהֵר אֶל עֶגְלָתוֹ, שֶׁהֲרֵי עָלָיו לְהַסְפִּיק עוֹד לְהִתְפַּלֵּל בְּמִנְיָן. לְעֵת עֶרֶב, כְּשֶׁיָּשַׁב בָּרוּךְ בְּבֵיתוֹ וְסָעַד פַּת עַרְבִית, נִפְתְּחָה לְפֶתַע הַדֶּלֶת. מוֹטְקֶה פָּרַץ לַבַּיִת כְּרוּחַ סְעָרָה, מְנוֹפֵף בְּיָדוֹ בִּשְׁטַר בֶּן עֶשְׂרִים הָרוּבָּל, לְשׁוֹנוֹ מִשְׁתַּרְבֵּב בְּרַעַד, וּפָנָיו חִוְּרִים. "סְלַח לִי יְדִידִי, סְלַח לִי יַקִּירִי. לָמָּה עָשִׂיתָ זֹאת? לָמָּה הוֹצֵאתָ מֵאַרְנָקְךָ כֶּסֶף שֶׁלֹּא לָקַחְתָּ?". "וּמַדּוּעַ לֹא נִזְהַרְתָּ בִּלְשׁוֹנְךָ?", נַעֲנָה בָּרוּךְ, "לָמָּה בִּיַּשְׁתָּ אוֹתִי לְעֵינֵי כֹּל?". "וְכִי אָמַרְתִּי שֶׁאַתָּה לָקַחְתָּ? רַק אָמַרְתִּי שֶׁחֲסֵרִים בְּאַרְנָקִי עֶשְׂרִים רוּבָּל", הִצְטַדֵּק מוֹטְקֶה. "לֹא אָמַרְתָּ, אֲבָל נָתַתָּ אֶת הַתְּחוּשָׁה", אָמַר בָּרוּךְ. "וְכִי מִי הֶחְזִיק אֶת הָאַרְנָק מִלְבַדִּי? כָּל הַסּוֹבְבִים אוֹתָנוּ הֵבִינוּ שֶׁאַתָּה מַאֲשִׁים אוֹתִי. לוּ לֹא הוֹצֵאתִי מִכַּסְפִּי עֶשְׂרִים רוּבָּל, לֹא הָיִיתָ מַאֲמִין לִי, וְלֹא יָכֹלְתִּי לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הֲשָׁבַת אֲבֵדָה בִּשְׁלֵמוּת".

"סְלַח לִי, בָּרוּךְ, בּוֹא נַחְזֹר לִידִידוּתֵנוּ, קַח אֶת כַּסְפְּךָ", בִּקֵּשׁ מוֹטְקֶה. "לֹא, לֹא אֶקַּח. נָתַתִּי לְךָ אֶת הַכֶּסֶף בְּלֵב שָׁלֵם וְגַם סָלַחְתִּי לְךָ בְּאוֹתוֹ רֶגַע. אַתָּה יָכוֹל לַחְזֹר הַבַּיְתָה רָגוּעַ וְשָׁלֵו", אָמַר בָּרוּךְ. "מַה פֵּרוּשׁ?! לָמָּה שֶׁאֲקַבֵּל מִמְּךָ כֶּסֶף שֶׁאֵינוֹ שֶׁלִּי?!", נִזְעַק מוֹטְקֶה. "דַּי, הָעִנְיָן נִגְמַר, קִיַּמְתִּי מִצְוָה וְאֵין בִּרְצוֹנִי לְקַבֵּל אֶת הַכֶּסֶף", קָבַע בָּרוּךְ. "אַכְרִיחַ אוֹתְךָ לְקַבֵּל אֶת שֶׁלְּךָ בְּדִין תּוֹרָה!", צָעַק מוֹטְקֶה בְּעָמְדוֹ בַּפֶּתַח. לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר יָשַׁב הָרַב בְּדִין תּוֹרָהּ מוּזָר זֶה. כְּשֶׁדְּמָעוֹת בְּעֵינָיו סִפֵּר מוֹטְקֶה כֵּיצַד נִזְכַּר בְּבֵיתוֹ כִּי שִׁלֵּם עֶשְׂרִים רוּבָּל לְיוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר, וְשָׁכַח לִרְשֹׁם זֹאת בְּפִנְקָסוֹ. מִיָּד הִכָּה 'עַל חֵטְא' וְהִתְחָרֵט עַל חֲשַׁד הַשָּׁוְא שֶׁחָשַׁד בִּידִידוֹ הַיָּקָר. לְעֻמָּתוֹ עָמַד בָּרוּךְ אֵיתָן בְּדַעֲתוֹ שֶׁלֹּא יִקַּח אֶת הַכֶּסֶף. כָּל רְצוֹנוֹ הָיָה לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הֲשָׁבַת אֲבֵדָה. כְּשֶׁרָאָה אֶת הָעוֹמֵד לְהִתְרַחֵשׁ, הוֹצִיא עֶשְׂרִים רוּבָּל מִכִּיסוֹ לְמַעַן שְׁלֵמוּת הַמִּצְוָה. מֻתָּר לוֹ לְהוֹצִיא כֶּסֶף עֲבוּר הִדּוּר מִצְוָה, טָעַן. הָרַב הִבִּיט בַּשְּׁנַיִם בְּרֹךְ וּבְאַהֲבָה וְאָמַר: "הַכֶּסֶף הוּא כְּלִי שָׁרֵת בְּיָדֵינוּ לַעֲשׂוֹת טוֹב. אַצִּיעַ לָכֶם מַה לַּעֲשׂוֹת בְּעֶשְׂרִים הָרוּבָּל הַלָּלוּ: בְּעַיְרָתְךָ, מוֹטְקֶה, יֵשׁ נַעֲרָה יְתוֹמָה, וּבְעַיְרָתְךָ בָּרוּךְ, יֵשׁ נַעַר יָתוֹם. רַבִּים חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם מַתְאִימִים זֶה לָזֶה, אַךְ אֵין לָהֶם בַּמֶּה לַּעֲרֹךְ חֲתֻנָּה. תֵּן אַתָּה, מוֹטְקֶה, עֶשְׂרִים רוּבָּל מִשֶּׁלְּךָ וְאֶת עֶשְׂרִים הָרוּבָּל שֶׁמְּמָאֵן בָּרוּךְ לָקַחַת, וְאוּלַי תִּרְצוּ לְהוֹסִיף עַל סְכוּם זֶה, וּתְקַיְּמוּ מִצְוַת הַכְנָסַת כַּלָּה".

הָרַעְיוֹן מָצָא חֵן בְּעֵינֵי שְׁנֵי בַּעֲלֵי הַדִּין. לֹא אָרְכוּ הַיָּמִים וְזוּג הַיְּדִידִים, בָּרוּךְ וּמוֹטְקֶה, הוֹבִילוּ אֶת בְּנֵי עַיְרָתָם לַחֻפָּה, כִּ'מְחֻתָּנִים' מַמָּשׁ.

סיפור שלישי

קוֹל רָם וּמְחֻסְפָּס נִתֵּק אֶת חוּט מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל הַצַּדִּיק רַבִּי זוּשָׁא מֵאֲנִיפּוֹלִי, שֶׁיָּשַׁב עַל שְׂפַת הַנָּהָר, בֵּין הָעֵצִים, הוֹגֶה בַּסֵּפֶר שֶׁבְּיָדוֹ. "רַבִּי, אַתָּה מֻכְרָח לַעֲזֹר לִי", נִשְׁמַע הַקּוֹל שֶׁבָּקַע מִגְּרוֹנוֹ שֶׁל גֶּבֶר גְּבַהּ-קוֹמָה וּרְחַב-כְּתֵפַיִם, לָבוּשׁ בְּגָדִים גַּסִּים וּמְרֻפָּטִים.

"בַּמֶּה אוּכַל לַעֲזֹר לְךָ?", שָׁאַל רַבִּי זוּשָׁא בְּקוֹל רַךְ, בְּהַפְנוֹתוֹ מַבָּט רַחוּם לְעֵבֶר הָאִישׁ.

"גַּנָּבִים! שׁוֹדְדִים! כֵּן, כָּאֵלֶּה הֵם פַּרְנְסֵי הָעִיר!", רָעַם קוֹלוֹ שֶׁל הָאִישׁ. "הֵם פָּשְׁטוּ מִמֶּנִּי בְּכוֹחַ אֶת מְעִילִי, וְהוֹדִיעוּ כִּי לֹא יְשִׁיבוּהוּ לִי, אֶלָּא-אִם-כֵּן יָעִיד עָלַי הָרַבִּי כִּי חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה".

בִּקֵּשׁ רַבִּי זוּשָׁא לְהָבִין אֶת פֵּשֶׁר הָעִנְיָן, וְהָאִישׁ, שֶׁהִתְפַּרְנֵס מֵעֲבוֹדַת סַבָּלוּת, הִסְבִּיר: "פַּרְנְסֵי הָעִיר טָפְלוּ עָלַי דִּבַּת-שֶׁקֶר, הֶעֱלִילוּ עֲלִילַת-שָׁוְא וְחָרְצוּ עָלַי דִּין. כְּעֹנֶשׁ, נָטְלוּ מִמֶּנִּי אֶת מְעִילִי הָעֶלְיוֹן, הוּא הַמְּעִיל הַמַּבְדִּיל, כַּיָּדוּעַ, בֵּין סַבָּל נָכְרִי לְסַבָּל יְהוּדִי, וּמְסַיֵּעַ לַיְּהוּדִים לִבְחֹר אֶת הַסַּבָּל הַמָּעֳדָף עֲלֵיהֶם. בְּלִי הַמְּעִיל אֶהֱיֶה כְּכָל הַסַּבָּלִים הַנָּכְרִים וּתְקֻפַּח פַּרְנָסָתִי. יִכְתֹּב הָרַבִּי מִכְתָּב בִּכְתַב-יָדוֹ כִּי שַׁבְתִּי בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, כְּדֵי שֶׁפַּרְנְסֵי הָעִיר יַחְזִירוּ לִי אֶת מְעִילִי".

"אֶשְׂמַח מְאוֹד לַעֲזֹר לְךָ כְּכָל יְכָלְתִּי", הֵשִׁיב רַבִּי זוּשָׁא, בְּפַשְׁטוּת, "אֲבָל כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בְּעֵדוּת-שֶׁקֶר, עָלַי לִהְיוֹת בָּטוּחַ שֶׁאָכֵן שַׁבְתָּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה. אֵיךְ אוּכַל לִכְתֹּב סְתָם כָּךְ דָּבָר שֶׁאֵינִי בָּטוּחַ בּוֹ?".

רָקַע הַסַּבָּל בְּרַגְלוֹ בְּחֹסֶר סַבְלָנוּת. "מָה אִכְפַּת לָרַבִּי מִמֶּנִּי וּמִמַּעֲשַׂי?! אֲנִי מְבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁה אַחַת, פְּשׁוּטָה וְקַלָּה – יַעֲזֹר לִי הָרַבִּי לְקַבֵּל חֲזָרָה, בַּמְּהִירוּת הָאֶפְשָׁרִית, אֶת מְעִילִי!", הִרְעִים בְּקוֹלוֹ הָאִישׁ שֶׁבִּקֵּשׁ לְנַצֵּל אֶת אָפְיוֹ הָרַךְ וְהַטּוֹב שֶׁל רַבִּי זוּשָׁא.

אֲבָל רַבִּי זוּשָׁא, עַל-אַף טוּב-לִבּוֹ הַיָּדוּעַ, לֹא הִסְכִּים לַעֲשׂוֹת שֶׁקֶר בְּנַפְשׁוֹ וְלֹא מִהֵר לְהֵעָנוֹת לַבַּקָּשָׁה. הוּא שָׁב וְשָׁקַע בַּסֵּפֶר שֶׁלְּפָנָיו, מִתְעַלֵּם מֵהַסַּבָּל וּמִדִּבּוּרָיו. הַסַּבָּל עוֹמֵד וּמְנַסֶּה לְשַׁכְנֵעַ אֶת רַבִּי זוּשָׁא, וְזֶה מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּלֹא-שׁוֹמֵעַ.

לְפֶתַע פָּקְעָה סַבְלָנוּתוֹ שֶׁל הַסַּבָּל. "אֲפִלּוּ הַכֹּמֶר כְּבָר הָיָה מְרַחֵם עָלַי וְשׁוֹמֵעַ לְתַחֲנוּנַי, וְאֵיךְ יָכוֹל רַבִּי יְהוּדִי לְהִתְאַכְזֵר אֵלַי כָּל-כָּךְ", סִנֵּן בְּזַעַם.

לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִתְחַלְחֵל רַבִּי זוּשָׁא עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתוֹ. אָזְנָיו לֹא הָיוּ מְסֻגָּלוֹת לְעַכֵּל אֲמִירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֲפִלּוּ נִימָה שֶׁל קִטְרוּג עַל עַם-יִשְׂרָאֵל. הוּא זִנֵּק עַל רַגְלָיו כִּנְשׁוּךְ-נָחָשׁ. "אוֹי לִי וַאֲבוֹי לִי!", זָעַק מֵעֹמֶק לִבּוֹ וְתָפַס אֶת רֹאשׁוֹ בֵּין שְׁתֵּי יָדָיו. "אֵיךְ גָּרַמְתִּי לִיהוּדִי לְהוֹצִיא דְּבָרִים חֲמוּרִים כָּל-כָּךְ מִפִּיו… אֲבוֹי לְזוּשָׁא! אֲבוֹי לְזוּשָׁא!"…

זֶרֶם שֶׁל דְּמָעוֹת פָּרַץ מֵעֵינָיו שֶׁל רַבִּי זוּשָׁא וְהוּא פָּסַע אָנָה וְאָנָה, גּוּפוֹ נָע מִצַּד אֶל צַד, כְּמִי שֶׁעוֹלָמוֹ חָרַב עָלָיו וְשִׁוּוּי מִשְׁקָלוֹ אָבַד. בְּתוֹךְ כָּךְ לֹא הִבְחִין בְּאֶבֶן גְּדוֹלָה עַל שְׂפַת הַנָּהָר, מָעַד וְנָפַל אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם.

מְבֹעָת כֻּלּוֹ הֵחֵל הַסַּבָּל לִצְוֹחַ וּלְהַזְעִיק עֶזְרָה. עוֹבְרֵי-אֹרַח חָשׁוּ לַמָּקוֹם וְסִיְּעוּ לִמְשׁוֹת אֶת רַבִּי זוּשָׁא מֵהַמַּיִם. הֵם הִשְׁכִּיבוּהוּ עַל הַקַּרְקַע, וּלְאַחַר שֶׁהֵשִׁיבוּ אֶת נַפְשׁוֹ וְהֶחְלִיפוּ אֶת בְּגָדָיו בִּבְגָדִים נְקִיִּים וִיבֵשִׁים, סִיְּעוּ לוֹ לָשׁוּב אֶל בֵּיתוֹ.

כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה הִסְתַּתֵּר הַסַּבָּל הַמְּבֹהָל מֵאֲחוֹרֵי אַחַד הָעֵצִים. הוּא חָשַׁשׁ פֶּן יִוָּדַע בָּרַבִּים מָה גָּרַם לִמְעִידָתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק, דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה תּוֹרֵם לְתַדְמִיתוֹ, הַבִּלְתִּי-מְפֹאֶרֶת גַּם בְּלָאו-הָכֵי. מִמְּקוֹם מִסְתּוֹרוֹ עָקַב בִּדְאָגָה אַחַר הַטִּפּוּל בְּרַבִּי זוּשָׁא.

כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה פִּרְפֵּר לִבּוֹ בְּתוֹכוֹ. הַזַּעֲזוּעַ שֶׁהֵסֵבּוּ דְּבָרָיו לַצַּדִּיק דָּבַק גַּם בּוֹ וְהִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה הֵחֵלּוּ לְמַלֵּא אוֹתוֹ. פִּתְאוֹם חָשׁ, לָרִאשׁוֹנָה זֶה שָׁנִים רַבּוֹת, כִּי עֵינָיו מִתְמַלְּאוֹת דְּמָעוֹת. וְכַאֲשֶׁר הֵחֵלּוּ הַדְּמָעוֹת לִזְלֹג, שׁוּב לֹא הָיָה בְּיָדוֹ לַעֲצֹר בַּעֲדָן.

כְּשֶׁהִבְחִין הַסַּבָּל כִּי הַכֹּל כְּבָר עָזְבוּ אֶת בֵּיתוֹ שֶׁל הָרַבִּי, הֵעֵז לְהִכָּנֵס וְלָבוֹא פְּנִימָה. "רַבִּי, תֵּן לִי דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה וְתִקּוּן עַל מַעֲשַׂי הָרָעִים", בִּקֵּשׁ בְּקוֹל נִרְגָּשׁ.

"לֹא תְּשׁוּבָה וְתִקּוּן מְבַקֵּשׁ אַתָּה, אֶלָּא אֶת מְעִילְךָ", הֱשִׁיבוֹ רַבִּי זוּשָׁא.

"לֹא, רַבִּי, לֹא!", עָנָה הַסַּבָּל וּבִכְיוֹ שָׁב וְהִתְחַדֵּשׁ. "אֵין לִי עוֹד צֹרֶךְ בַּמְּעִיל. תְּשׁוּבָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ. תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה וַאֲמִתִּית!".

זִיק שֶׁל אוֹר נִצָּת בְּעֵינֵי רַבִּי זוּשָׁא. "הֲיָדַעְתָּ מָה פֵּרוּשָׁהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה?", שָׁאַל בְּלַהַט, "תְּשׁוּבָה פֵּרוּשָׁהּ לִרְחֹץ אֶת הַנֶּפֶשׁ וּלְנַקּוֹתָהּ מִכָּל חֲטָאֶיהָ וְלָשׁוּב בֶּאֱמֶת עַד ה' אֱלֹקֵינוּ!".

"כֵּן, רַבִּי, לָזֶה בְּדִיּוּק אֲנִי מִתְכַּוֵּן", יִבֵּב הַסַּבָּל.

"אֲבָל לְשֵׁם כָּךְ, עָלֶיךָ לְהַכִּיר תְּחִלָּה בַּחֲטָאֶיךָ, לְהוֹדוֹת בָּהֶם וּלְהִתְחָרֵט, וְאַתָּה הֲלוֹא טָעַנְתָּ כִּי אַךְ עֲלִילַת-שָׁוְא טָפְלוּ עָלֶיךָ פַּרְנְסֵי הָעִיר", אָמַר הַצַּדִּיק.

"חוֹטֵא וּפוֹשֵׁעַ אֲנִי", הִתְיַפֵּחַ הַסַּבָּל, "מוֹדֶה אֲנִי כִּי אָכֵן חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי. לֹא עֲלִילַת-שֶׁקֶר טָפְלוּ עָלַי, אֶלָּא זוֹ הָאֱמֶת לַאֲמִתָּהּ. כָּזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי. אוֹי לִי וַאֲבוֹי לְנַפְשִׁי!".

הִבִּיט בּוֹ רַבִּי זוּשָׁא בְּעֵינַיִם בּוֹעֲרוֹת. "אִם כֵּן, דּוֹמֶה אַתָּה מְאוֹד לִי, לְזוּשָׁא. אַף אֲנִי חוֹטֵא וּפוֹשֵׁעַ וּמָלֵא עֲווֹנוֹת. הָבָה נֵשֵׁב יַחְדָּו וְנַתְחִיל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה".

הִפִּיל הַצַּדִּיק עַצְמוֹ אַרְצָה וְהַסַּבָּל בְּעִקְּבוֹתָיו. כָּךְ יָשְׁבוּ לָהֶם הַשְּׁנַיִם עַל הָאָרֶץ, בָּכוּ וְעָסְקוּ בִּתְשׁוּבָה כָּל אוֹתוֹ יוֹם, עַד רֶדֶת הָעֶרֶב.

לְמָחֳרָת זָכָה הַסַּבָּל בְּפֶתֶק, בִּכְתַב-יָדוֹ שֶׁל רַבִּי זוּשָׁא, הַמֵּעִיד עָלָיו כִּי "מַחְזִיק מִכְתָּב זֶה חָזַר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה". וְאָמְנָם, מֵאוֹתוֹ יוֹם וָאֵילָךְ הִשְׁתַּנּוּ חַיָּיו שֶׁל הַסַּבָּל לִבְלִי-הַכֵּר וְהוּא נֶהֱפַךְ לִיהוּדִי יְרֵא-שָׁמַיִם וּמְקֻבָּל עַל הַבְּרִיּוֹת.