פרשת תזריע

אשה כי תזריע (יב – ב)

אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך (מדרש).

גופו של האדם הוא מטבעו רופף וחלש מגופם של שאר בעלי החיים. האדם נופל מכל שאר בעלי החיים גם בזה, שהללו מזונותיה מצויות ומזומנות להן בשדה וביער, וכן אינן זקוקות כלל למלבושים מיוחדים, בעוד שהאדם חייב לטרוח ולעמול הרבה בזיעת אפו כדי להשיג את מזונו והלבשתו. אף על פי כן, נחשב האדם לנזר הבריאה והוא נעלה ונכבד מכל הברואים בעולם, לפי שיש לפניו תכלית ומטרה, לעבוד את ה' יתברך ולעסוק בתורתו, והמטרה הזאת עושה אותו לגדול וחשוב. ברם, במה דברים אמורים, כשהאדם הוא "זכה" – שהוא ממלא את תפקידו באמונה ושואף להגיע אל מטרתו; אבל אם "לא זכה" – שאיננו עושה את המוטל עליו בתור אדם, הרי באמת כל בעל חי גדול ונעלה ממנו, שכן איננו צריך לעמול קשות בעולם כמו האדם – "יתוש קדמך"… (כתב סופר).

זוהי גם הכוונה בדברי המשנה במסכת אבות: "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות" – אם האדם מכבד את התורה וממלא את תפקידו בתור אדם, הרי בזה גופו מתכבד ומתעלה על כל יתר הברואים – "על הבריות". אבל אם הוא מחלל את התורה ואיננו ממלא את תפקידו בתור אדם, הרי גופו מתחלל, מתרופף וסובל יותר מכל שאר הברואים…

אישה כי תזריע…(תזריע יב, א-ב)

רוב רובה של פרשת תזריע הם עניני נגעים ומצורעים ופרשת שמיני רוב רובה עניני מאכלות אסורות, וכידוע רוב האנשים לא נכשלים במאכלות אסורות משום שאדם לא מוכן לבלוע תולעת, אבל מוכן לבלוע את חברו על ידי דבור הלשון הרע עליו.

לכן הוסמכה פרשת מאכלים הטמאים לעניני המצורע ללמדך שכשם שאתה נזהר ממאכלות טמאים תזהר גם בזה (ר' י שראל מסלנט זצ"ל) ועל זה המליצו את הפסוק בתהילים "ואנכי תולעת ולא איש" אמר דוד המלך ע"ה תחשבו שאני תולעת ואז לא תבלעוני חי.

ומסופר על היהודי הקדוש מפשיסחא שציוה פעם לרבי בונם מפשיסחא (שאחר כך מילא את מקומו) שיסע לדרך. לאן יסע" לשם מה יסע? הרב לא ביאר והתלמיד לא הקשה. כמצות רבו, לקח אתו חסידים אחידים, הזמינו את העגלון ונסעו לדרך. נמשכה הנסיעה ורבי בונם אינו מפקפק, אינו מטיל ספק בנסיעה ללא כיוון ללא מטרה ידועה.

חלפו שעות והרעב מציק לכל. הנה הם מגיעים לכפר אחד, פונה העגלון לשביל הכפר ומכוון את הסוסים לעבר האכסניה, יורדים הם מן העגלה ונכנסים לחדר האוכל הגדול, רבי בונם מקבל לעצמו חדר סמוך, והחסידים מתכוננים להזמין סעודה. הם פונים לבעל הבית ושואלים אם יוכלו לקבל סעודה של מאכלי חלב. מצטער מאד משיב בעל הפונדק במטבחי אינני מכין כלל וכלל מאכלי חלב אלא סעודות בשר בלבד לא ששו החסידים לאכול בשר בכפר שאינם מכירי היטב את בעלי המקום, ועל כן החלו חוקרים ודורשים: מי הוא השוחט? איך היתה הבהמה אחר הבדיקה? האם כשרה וחלקה בלי פגם בריאה? איך מלחו את הבשר? והנה שומעים הם קול הדובר אליהם: "חסידים חסידים". מביטים החסידים סביבם ואינם רואים איש. מביטים ומחפשים והנה מגלים הם יהודי לבוש קרעים, היושב מאחרי התנור, ואותו יהודי פונה אליהם ומוכיח: חסידים, חסידים! על מה שאתם נותנים לתוך הפה חוקרים ודורשים אתם: מי הוא השוחט, והבשר איך הוכשר, אבל מה שאתם מוציאים מהפה, כלומר הדיבורים היוצאים מהפה עליהם אין לכם שום שאלה כלל? (לבוש יוסף).

אישה כי תזריע וילדה זכר…וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב ב-ג)

אנו מוצאים בתורה שלשה דברים שנאמר עליהם שהם "אות". האות הראשון: ברית מילה, שנאמר: "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית, לך לך יז, יא). האות השני: תפילין, שנאמר "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך" (שמות, בא יג, טז). האות השלישי: שבת, שנאמר: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות, כי תשא לא, יז).

אמרו חז"ל בגמרא (עירובין צו ע"א) רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים? – תלמוד לומר: "והיה לך לאות על ידך" (שמות, בא יג, ט), מי שצריכין אות, יצאו אלו שהן גופן אות, ע"כ. ומסביר רש"י (ד"ה מי שצריכין אות): ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקדוש ברוך הוא, יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקדוש ברוך הוא לישראל, דכתיב: "כי אות היא ביני וביניכם" (שמות, כי תשא לא, יג), ע"כ.

והנה, על מצות מילה מצינו שדרשו בגמרא (שבת קלב ע"א) על הכתוב: "אשה כי תזריע וילדה זכר… וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא, תזריע יב, ב-ג), אמר הכתוב "שמיני" – אפילו בשבת, שאם חל היום השמיני בשבת, מילה דוחה שבת, ע"כ. נשאלת השאלה: הרי שבת היא אות וגם המילה היא אות, מדוע נדחה האות של שבת מפני המילה. והרי ראינו לעיל שמפני שהשבת עצמה היא אות לכן אין צורך להניח בה תפילין שהם אות. אם כן מדוע ברית מילה שהיא אות תדחה שבת שהיא עצמה אות, מדוע לא נאמר את אותו עקרון שנאמר לגבי תפילין בשבת?

אומר על כך ה"מנורת המאור" (נר השלישי כלל ג חלק ה פרק א): מילה, שבת ותפילין בשלשתן נכתבו "אות", ואין ישראל מברר עדותו (שמחזיקים בתורתו של הקדוש ברוך הוא) אלא בשני עדים, כמו שנאמר: "על פי שני עדים…יוקם דבר" (דברים, שופטים, יט טו) אם יש את העדות של מילה ושבת – פטור מלהניח תפילין. מה שאין כן בחול, אם אינו מניחם, לא נשאר לו כי אם עד אחד, ע"כ. לפי דברי ה"מנורת המאור" אולי אפשר לומר שאות של שבת דוחה אות של תפילין, כי ממילא נשארים עם שני אותות: מילה ושבת. אבל תינוק שאינו מהול, אם לא יהיה מהול יהיה לו רק אות אחד: שבת, ואם יש לו אפשרות שיזכה לאות השני אין דוחים אותו לאחר שבת (אור חדש)

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב – ג)

בני ישראל קרויים נימולים, אף אם מאיזו סיבה שהיא טרם נכרתה מהם הערלה. ומאידך נכרי, אפילו אם נימול הריהו קרוי ערל – "ערלי לב" – ואמנם כך הוא הדין, ש"הנודר מן הערלים – מותר בערלי ישראל ואסור במולי עכו"ם" (נדרים ל"א).

לפיכך אמר הכתוב: "ימול ב ש ר ערלתו" – יש לכרות רק את בשר הערלה, שכן בתור בן ישראל הריהו כבר מהול ואין לו ערלה כלל, אלא יש לסלק רק את בשר הערלה.

לעומת זה אצל הגרים והעבדים נאמר: "ומלתה אותו" – "המול לו כל זכר" (שמות יב – מד, מח) ולא נאמר "בשר" – לפי שבעצם הריהם ערלים והמילה מסלקת את הערלה ולא רק את הבשר… (תורת משה).

בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה (יב – ד)

חייב אדם לדעת כי אין לו כל מגע עם הקדושה ואיננו יכול להיות בבחינת מקדש – מקום להשראת השכינה, כל זמן שלא מילא ימי הטהרה, שלא טרח ועמל שנים רבות כדי לטהר עצמו מעוון ושחיתות. קודם טהרה לא תיתכן קדושה… (נועם אלימלך)

המצורע – המוציא רע (חז"ל).

חכמים אמרו, שנגעים באים על חטא לשון הרע.

המדרשים וספרי המוסר מרחיבים את הדיבור על חומר החטא של לשון הרע, שלא זו בלבד שחטא זה נמנה בשורה אחת עם העבירות החמורות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים – אלא שהמדבר לשון הרע גם מטמא את פיו ואפילו דברי תורה ותפילה שיוצאים מאותו פה נטמאים ונופלים לידי כוחות הטומאה. לפיכך אמר דוד המלך: "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב" (תהילים לד- יד, טו) – אין ערך לעשיית הטוב אלא אם כן שומרים על הפה מלשון הרע, שאילולא כך אין הטוב מגיע לעולם למקומו הנכון. אבל אם המצורע חוזר בתשובה ומיטהר מחטאו, אזי באים על תיקונם כל

דברי התורה שלמד עד כה, ורק עתה הם נזקפים לזכותו. זהו שאמר הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע" – התורה הנלמדת על ידי המצורע מתקבלת רק "ביום טהרתו" – שאז היא באה על תיקונה, ואילו עד לטהרה אין לה כל ערך. (קומץ מנחה).

לפיכך אמרו חכמינו על בעל לשון הרע: "מה תקנתו? יעסוק בתורה ויתרפא" – רק עתה "ביום טהרתו" עשוי לימוד התורה להביא לו רפואה, ואילו לפני כן, בטרם נטהר וחזר בתשובה, אין זה מועיל לו ולא כלום … (אור לחיים). נאמר ב"חובת הלבבות", כי בשעה שאדם מדבר לשון הרע על חברו נוטלים הימנו את מצוותיו וזוקפין אותן לזכותו של האדם המדובר; ומאידך מעבירים את חטאיו של זה לבעל הלשון הרע. לפיכך אמר הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" – רק החל מיום זה, בו הוא מיטהר וחוזר בתשובה, נשארת התורה שהוא לומד ברשותו והיא שייכת לו. אבל עד כה נזקפה כל תורתו לזכותו של האדם שעליו דיבר לשון הרע, ולא היתה שלו… (ארץ צבי).

לפי דברי "חובת הלבבות" דלעיל מסתברת היטב הכוונה שבמאמר חכמינו: "כל המעביר על מידותיו מעבירין ממנו כל פשעיו" – כלומר, אדם שמדברים עליו לשון הרע ואף על פי כן הוא מעביר על מידותיו ומבליג, מעבירים ממנו את כל פשעיו וזוקפים אותם לחובתו של בעל הלשון הרע… (שם).

אפשר שזוהי גם הכוונה במאמר חכמינו: "טוב שברופאים לגיהינום" – הדברים אמורים כלפי בעל לשון הרע, שהוא טוב שברופאים, שכן אותו אדם שעליו דיבר, מתרפא על ידו ברגע אחד מכל חטאיו ופשעיו, ואילו הוא גופו יורד לגיהינום… (שם).

ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת (יב – ו)

רק עתה, אחרי ימי הטהרה, אפשר לקרוא לתינוק "בן" או "בת", ואילו לפני כן קרוי הוא רק "זכר" או "נקבה". שכן עד שלושים יום כל תינוק הוא בחזקת ספק נפל, ונפל אינו לא "בן" או "בת", אלא אפשר לציינו אך כזכר או כנקבה. רק לאחר ימי הטהרה, משכבר מלאו לתינוק שלושים יום וכבר יצא מחזקת ספק נפל, אפשר לקראו "בן" או "בת". (משך חכמה).

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (יד – ב)

לכאורה יש לתמוה, לשם מה צריך המצורע להביא קרבן, והלא יסורים ממרקין כל עוונותיו של אדם ולמה איפוא לא יתכפר חטאו על ידי היסורים שבאו עליו עקב הצרעת?

ברם, דבר זה, שיסורים ממרקין כל עוונותיו של אדם, למדו חכמינו מקל וחומר משן ועין, מה שן ועין שהן אחד מאבריו של האדם – עבד יוצא בהן לחרות, הרי יסורים שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה (דברים ה'). והנה עבד הרי אינו יוצא לחרות אלא אם קטע לו האדון ראשי אברים שאינם חוזרים, אם כן אפשר להביא מזה ראיה רק על יסורים שאין להם עוד רפואה; אבל אם המצורע נתרפא מצרעתו, הרי מתברר שהיו אלה יסורים שיש להם רפואה, ואם כן אפשר שאינם מכפרים ולכן עליו להביא קרבן בתור כפרה.

זהו שמתכוין הכתוב לומר: "זאת תהיה תורת המצורע" – שעליו להתכפר על ידי קרבן; ואם תשאל, למה לא יכפרו עליו יסוריו? הרי התשובה היא: "ביום טהרתו" – הנה הלא נתרפא סוף סוף מצרעתו, ויסורים שיש להם רפואה אי-אפשר ללמוד משן ועין שהם מכפרים… (דברי הגאונים בשם הגאון מהר"ם אש ז"ל).

זאת תהיה תורת המצורע (מצורע יד-ב)

המצורע – המוציא שם רע (מדרש רבה).

רצה רבי (רבי יהודה הנשיא) ללמד את תלמידיו להקפיד על דבוריהם. הזמינם לסעודה, וציוה להניח לפניהם על השולחן לשונות מבושלות. חלק מהלשונות – רכות היו, כי התבשלו די צרכן. אך אחרות היו קשות, שכן לא התבשלו די הצורך.

גם רבי עצמו השתתף בסעודה, וכמארח הפציר בתלמידיו לאכול מהלשונות. והנה, שם ליבו לכך שאיש מבין התלמידים לא נטל לצלחתו מן הלשונות הקשות. רק הלשונות הרכות, המשובחות, הובאו אל פי התלמידים.

התבונן רבי במעשי תלמידיו ואמר להם: "תנו דעתכם למעשיכם: הנה, כולכם בחרתם בלשונות הרכות, ואת הקשות הנחתם בצד. נהגו כך תמיד: כאשר מדברים אתם איש עם רעהו, בחרו בלשון רכה, דברו בנחת, ואת הלשון הקשה את דברי הכעס הניחו בצד!"

לכן נאמר כל העולם כולו מתקיים בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו שלשונם רכה שנאמר "לשון רכה תשבר גרם" 'תשבר גרם' ראשי תבות תינוקות של בית רבן גזרות רעות מבטלות.