פקודת היום – לשמוח
מהי הסוכה ביסודה? – סוכת זיכרון לחיינו במדבר, וכפי שנאמר: "למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, ל"ט).
למטרה זו נבחר חודש תשרי. שכן הוא חל בעונת האסיף. "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דברים ט"ז, י"ג-ט"ו). רגע האסיף הוא הרגע המתאים לצוות על האדם לצאת מביתו – מבצרו, ולהשתכן במשך שבוע ימים, בדירת ארעי.
מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר, שכן עם שמחת היבול גואה בלב גם הרכושנות. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאוה. זו מצידה, מלטפת את ה"אגו" על הצלחותיו, מיומנותו, מאמציו ומזלו. בלא להרגיש כלל, מתפתחת גם תחושת בוז והתנשאות כלפי הלא יוצלחים, אלו "שלא הגיעו". ואז, בלב פנימה, נזרע הזרע לפירוד בין הבריות.
אלו השניים, הפירוד בין הבריות ורדיפת ההישגים, הם השודדים הגדולים של השמחה.
זהו סיפורה העצוב של האנושות. רדיפת הממון, גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין העמים. זו רדיפת הממון אשר מחתה כל קורטוב של אושר ושמחה מעל פניה של האנושות. כמו כן, הפכה את הצבת ההישגים החומריים בראש סולם העדיפויות, ואת כדור הארץ לאתר המרדפים אחר הבלתי ניתן להשגה. מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכן הושג, מאחר שחברינו הקרוב השיג יותר.
מול נטיה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה. מגמתה – למתן את התהליך. לנסות ולהשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה – למען השמחה. היא מצווה על העני והעשיר כאחד – "כל האזרח בישראל" – לנטוש את ביתם, את דירות הפאר ואת משכנות העוני, וללכת לגור במשך שבוע אחד, מחוץ למסגרת הממון שיצרו לעצמם. לגור במבנים שווים במהותם, השמים מציצים בשווה מבעד לעלי הסכך. שבוע של שוויון מוחלט ושל ארעיות, המעניק מבט בריא וחדש על הרכוש שנותר בבית. כל אזרח יודע שהעם כולו יושב עתה בסוכה מחוץ לבית. ידיעה זו מטעימה אותו מעט מתענוג האחווה והשוויון. הניתוק הזמני מהנוחות הביתית, הארעיות וההצטמצמות מזכירים לו את ארעיותו של העולם כולו. בעקבות כך, חל כרסום בתחושת הבטחון המזוייף ברכוש. השאיפה הלוהטת לממון ולאביזריו מתמתנת, ומבעד לחומת החומריות שנסדקה, ישוב האדם ויבחין בקיומו של הזולת.
"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"
מצוות סוכה מצביעה על קירבת הבורא ועל אהבתו לישראל. הסוכה היא, כביכול, בית של ה' שאנו זוכים לשבת בו בצוותא עם האב הרחמן. היא מהווה שלב מתקדם בסולם ההתעלות של עם ישראל, לאחר הימים הנוראים ואור התשובה הבוקע מהם. כל אלו מהווים הכנה רבתי לקראת חג הסוכות, המסמל את שיא הדביקות של ישראל באביהם שבשמים. הציווי שנאמר לישראל להכנס לסוכה, משמעותו הזמנה להתגורר במדורו של המלך.
הסוכה, שהיא זכר לענני הכבוד, מהווה מעין שיחזור של מצבם הרוחני הנשגב של ישראל במדבר סיני. כל שנה במועד זה אנו חווים את דוגמת החוויה, שעליה נאמר: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב', ב'). היציאה לסוכה מהווה סמל עילאי לחופת הכלולות שבין הבורא לכנסת ישראל. הסוכה הינה מעין "אהבת כלולותייך" כפי שהיה במדבר סיני.
לעתיד לבוא יגיע זמן שבו דרגתם הרוחנית של ישראל תתנשא ותעפיל מעבר לזו של מלאכי השרת. קורטוב מתחושה עילאית זו ניתן לטעום גם בעולם הזה, בצל הסוכה.
עם ישראל מסוגל להיכנס עם כל גופו לסוכה רק אחרי הטהרה של יום הכיפורים. אלמלא זכינו לטהרה אדירה זו, ספק רב אם היתה לנו גישה לסוכה, ששם ה' נקרא עליה.
הסוכה צריכה להיבנות כדירת ארעי, וההוראה לשבת בסוכת החג משמעותה נטישת האחיזה בקנייני העולם הזה. העקירה מהחומר צריכה להיות משולבת בהתכנסות לצל כנפי השכינה. הבריחה מההשתקעות בגשמיות חייבת לנבוע מרצון עמוק להידבק ברוחניות. אמנם במושגי העולם הזה הסוכה נראית כדירת ארעי, אולם היא דירתה האמיתית של הנשמה, שהיא עיקר האדם. זהו צל רוחני קדוש מסוג גבוה, שמי שמתעלה מהבלי העולם הזה חש בו עונג נפשי רב ביותר.
כל מהותה של הסוכה היא התכנסות לצל האמונה והרוחניות. התורה העידה עלינו שאמנם "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", כלומר, שלכל אחד מאיתנו קיימת אפשרות להתקשר ולהידבק בקדושת הסוכה.
אהבת המצוות
רבי אברהם, אחי הגאון מוילנא, התגורר בעיר קיידן. לעת זקנותו, כאשר הפצירו בו להעתיק את מקום מושבו לוילנא הגדולה, היה משיב: אין הדבר תלוי בי אלא באשתי, והיא מסרבת לעבור.
סיפרה הרבנית ששנה אחת היה מחסור גדול באתרוגים. החג התקרב, ובעלי היה שרוי בצער, על שעדיין לא השיג אתרוג. יום אחד הזדמנו לעירנו אנשים שבאמתחתם היה אתרוג מהודר מאד, אך המחיר אשר דרשו עבורו היה הרבה מעבר ליכולתנו. אמרתי אז לבעלי: הלא ימי הזיקנה ממשמשים ובאים, וכבר אין לנו צורך בבית כה גדול. הבה נמכור את ביתנו ונקנה לנו בית קטן יותר, ובסכום שיישאר בידינו לאחר המכירה, נקנה את האתרוג המהודר. בעלי שמח על הרעיון, ומיהר לבצע את העיסקה. הבית נמכר והאתרוג נקנה, ולשמחתנו לא היה קץ. זכינו לקיים את מצוות ארבעת מינים בהידור רב.
כיום אנו גרים בדירה קטנה בפאתי העיר, ואיננו תוהים כלל על הראשונות. אדרבה, בדרכי להתפלל בבית הכנסת אני חולפת ליד הבית הגדול והיפה שמכרנו. וכאשר אני מגיעה לשם, אני נעצרת ומתבוננת בבית ההוא. בכל פעם אני נזכרת מחדש בנסיבות שבגללן מכרנו את הבית, ואני שואבת מכך חיזוק רב. בקורת רוח מרובה אני ממשיכה את דרכי אל התפילה, ובאה בשערי בית הכנסת. התרוממות רוח כזו ושמחה של מצווה לא אוכל להשיג בשום מקום אחר. זוהי איפוא הסיבה שאני מסרבת לנטוש את דירתנו שבפאתי העיר ולעבור לעיר אחרת.
שמחתנו באחדותנו
ביום הכיפורים צמנו ועינינו את נפשנו. בכפיפות קומה אמרנו עשרה וידויים, ניצבנו בבושת פנים. לא עבר שבוע, וכבר אנו בזמן שמחתנו! האם אין המעבר חד מדי? האין השוני קוטבי מדי? החל מראש חודש אלול חלפו ארבעים ימי סליחות, ארבעים ימי הצהרה שדלים אנו וריקים. ואם כן, "לשמחה, מה זו עושה?" ידוע הסיפור על ילד שהגיע הביתה עם התעודה ומגישה לאביו, שיחתום. קורא האב: "אנגלית, בלתי מספיק". הלאה: "היסטוריה, בלתי מספיק". הבן עוקב בלב הולם, אבל האב אינו מגיב. "עברית, בלתי מספיק. חשבון בלתי מספיק". הלאה: "זימרה: מצויין". פליק, סטירה מצלצלת. הילד בוכה: "אבל אבא, למה? בזימרה דוקא הצטיינתי!" והאב עונה, ועיניו ברקים: "לאחר ציונים כאלו, יש לך עדיין חשק לשיר?…"
ואנו, אחרי כאלו וידויים, לאחר "על חטא", לאחר חשבון נפש, רחמים ותחנונים, נחוג את זמן שמחתנו?
התשובה היא: אם הילד מתעצל ומפריע וגם מזמר ושמח, אכן מגיעה לו סטירה. אבל אם הביא את התעודה ודמעות בעיניו, והבטיח לשנות דרך, הבטיח להתחיל ללמוד ברצינות, והאב קיבל את הבטחתו – או אז ודאי גואה השמחה, ופורצת השירה… כשהאב הרחמן קיבל את עתירתנו, וחתם אותנו לחיים טובים, ואמר: מה שהיה היה, מכאן והלאה חשבון חדש. אזי מגיע זמן שמחתנו.
שמחת החג – שמחה אישית
חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו", ניתן לשאוב ממנו שמחה, לכל ימות השנה הבאים.
השמחה הינה סממן חיוני לאדם, לא רק משום שבלעדיה היו חיינו אפורים, אלא משום שעבודת ה', אינה יכולה להתבצע בשלימות אלא מתוך שמחת נפש. בעיית כל הבעיות הינה שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה. כדי להגיע לשמחה ולשלוות נפש פנימית האדם זקוק להכיר את מקומו, ולזאת זוכים ישראל במועד חג הסוכות. ארבעת המינים הניטלים בסוכות, המכוונים לכל סוגי נפשות ישראל, מסייעים לכל אחד למצוא את מקומו הייחודי, את עצמיותו, ואז שמחתו שלימה.
לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי בלעדי, המותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לפלוני הוענקו ממרום כשרונות שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה. לעומתו, אלמוני התברך בממון, ועל כן הוא ימצה את עצמו דוקא בעשיית צדקה וחסד.
אם אכן זוכה האדם למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו, אין שמח ומאושר ממנו. בתחום זה תורמים ארבעת המינים הניטלים בסוכות תרומה נכבדה. הם, כאמור, רומזים לכל סוגי הנפשות שבישראל, ויש בנטילתם סיוע אדיר לגילוי העצמיות הייחודית של כל אחד. זהו העומק הגנוז בקביעה שעל ידי נטילת ארבעת המינים מגיעים לשמחה: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם".
בנטילת ארבעת המינים, השונים זה מזה באופיים ובאיכותם, אנו מצהירים לפני אבינו שבשמים: הננו לפניך כפי שהננו. אמנם איננו נמנים על הצדיקים, שיש בהם טעם וריח והם מעוטרים בכל מידה נכונה, אולם אב מקבל את בניו כמות שהם. יחסי החיבה העזים שבין האבות לבניהם אינם תלויים לא בכשרונות ולא בסגולות אחרות. כך גם יחסו של אבינו שבשמים כלפינו.
אין צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת. חובתנו להוציא לפועל את הפוטנציאל שהקב"ה הועיד לכל אחד מאיתנו. כך נישא חן וחסד בעיניו, וכך נתמלא בשמחת אמת
"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…"
במצות סוכה צריכים 'דעת' לכן היא נקבעה לאחר יום כפור, שאז רוח השטות שמביאה אותו לחטוא יצאה ממנו. בגמרא (תענית כד:) רבא גזר מלקות על אדם שבא על כותית והוא מת מן המלקות. הדבר נודע למלך והוא בקש להעניש את רבא. אמרה אמו של המלך לבנה המלך שלא כדאי שיהיה לו עסק עם היהודים כי כל מה שהם רוצים – ד' עושה עבורם. כך למשל כשמבקשים גשם, ד' מוריד להם מיד גשם.
המלך היה קטן אמונה ואמר: כנראה שמבקשים גשם בחורף, כשממילא יורד… נראה אותם מבקשים גשם בקיץ… רבא התפלל וירד גשם בקיץ. בלילה נתגלה אביו של רבא אליו בחלום ואמר לו: "כיון שכביכול הטרחת את ד' להוריד גשם שלא בזמנו, מוטב שתשנה את מקומך לבל תנזק". שינה רבא את מקום שינתו ובבקר כששב אל מטתו ראה שהיא מלאה סימני דקירות סכין. השדים באו להזיק ולא עלה בידם.
אומר רבי שלמה קלוגר זצ"ל: בעשרת ימי תשובה וביום הכפורים הטרחנו את ד' בתפילות ובתחנונים, לכן נצטוינו מיד לאחר יום הכפורים לשנות את מקומנו ולצאת מן הבית ומשום כך אין אנו ישנים כרגיל במטתנו אלא ישנים בסוכה.
"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן…" (ויקרא כג מ)
מסביר ה'פרדס יוסף': מובא במדרש (ב"ר פרשה ב סימן ג): "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א ה) – 'זה יום הכפורים'. זאת אומרת היום הראשון לבריאת העולם היה בעשירי בתשרי, האדם הראשון שנוצר ביום הששי – הוא זמן סוכות ט"ו בתשרי. החטא הראשון בעולם אירע ביום טוב ראשון של סוכות וכפי שדרשו חז"ל: "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" – 'ראשון לחשבון עונות', שאז היה החטא הראשון.
וכנגד אותו חטא ראשון נצטוינו (ויקרא כג מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן", שמצות ארבעת המינים תהיה כפרה על אותו חטא.
"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (ויקרא כג מג)
והשאלה הידועה: אם חג סוכות הוא זכר לענני הכבוד שסככו על ישראל בצאתם ממצרים, הרי שהיה עליו לחול בחדש ניסן, מועד צאתם ממצרים ולא בתשרי?! אומר 'חדושי הרי"ם': במצות סוכה נאמר: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם", מכאן שבמצות סוכה צריכים 'דעת'. והנה במשך השנה עושה האדם חטאים והגמרא (סוטה ג':) אומרת: כי 'אין אדם חוטא, אלא אם כן, נכנסה בו רוח שטות'. וכיצד אם כן יוכל לקיים מצות סוכה כהלכה – בדעת? על כן נקבע מועד החג לאחר יום כפור, שאז חזר האדם בתשובה ועשה כפרה והוא נקי ויש בו דעת – ועתה אפשר לקיים: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם"…
