חג סוכות

רקע

פקודת היום – לשמוח

מהי הסוכה ביסודה? – סוכת זיכרון לחיינו במדבר, וכפי שנאמר: "למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, ל"ט).

למטרה זו נבחר חודש תשרי. שכן הוא חל בעונת האסיף. "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דברים ט"ז, י"ג-ט"ו). רגע האסיף הוא הרגע המתאים לצוות על האדם לצאת מביתו – מבצרו, ולהשתכן במשך שבוע ימים, בדירת ארעי.

מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר, שכן עם שמחת היבול גואה בלב גם הרכושנות. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאוה. זו מצידה, מלטפת את ה"אגו" על הצלחותיו, מיומנותו, מאמציו ומזלו. בלא להרגיש כלל, מתפתחת גם תחושת בוז והתנשאות כלפי הלא יוצלחים, אלו "שלא הגיעו". ואז, בלב פנימה, נזרע הזרע לפירוד בין הבריות.

אלו השניים, הפירוד בין הבריות ורדיפת ההישגים, הם השודדים הגדולים של השמחה.

זהו סיפורה העצוב של האנושות. רדיפת הממון, גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין העמים. זו רדיפת הממון אשר מחתה כל קורטוב של אושר ושמחה מעל פניה של האנושות. כמו כן, הפכה את הצבת ההישגים החומריים בראש סולם העדיפויות, ואת כדור הארץ לאתר המרדפים אחר הבלתי ניתן להשגה. מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכן הושג, מאחר שחברינו הקרוב השיג יותר.

מול נטיה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה. מגמתה – למתן את התהליך. לנסות ולהשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה – למען השמחה. היא מצווה על העני והעשיר כאחד – "כל האזרח בישראל" – לנטוש את ביתם, את דירות הפאר ואת משכנות העוני, וללכת לגור במשך שבוע אחד, מחוץ למסגרת הממון שיצרו לעצמם. לגור במבנים שווים במהותם, השמים מציצים בשווה מבעד לעלי הסכך. שבוע של שוויון מוחלט ושל ארעיות, המעניק מבט בריא וחדש על הרכוש שנותר בבית. כל אזרח יודע שהעם כולו יושב עתה בסוכה מחוץ לבית. ידיעה זו מטעימה אותו מעט מתענוג האחווה והשוויון. הניתוק הזמני מהנוחות הביתית, הארעיות וההצטמצמות מזכירים לו את ארעיותו של העולם כולו. בעקבות כך, חל כרסום בתחושת הבטחון המזוייף ברכוש. השאיפה הלוהטת לממון ולאביזריו מתמתנת, ומבעד לחומת החומריות שנסדקה, ישוב האדם ויבחין בקיומו של הזולת.

"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"

מצוות סוכה מצביעה על קירבת הבורא ועל אהבתו לישראל. הסוכה היא, כביכול, בית של ה' שאנו זוכים לשבת בו בצוותא עם האב הרחמן. היא מהווה שלב מתקדם בסולם ההתעלות של עם ישראל, לאחר הימים הנוראים ואור התשובה הבוקע מהם. כל אלו מהווים הכנה רבתי לקראת חג הסוכות, המסמל את שיא הדביקות של ישראל באביהם שבשמים. הציווי שנאמר לישראל להכנס לסוכה, משמעותו הזמנה להתגורר במדורו של המלך.

הסוכה, שהיא זכר לענני הכבוד, מהווה מעין שיחזור של מצבם הרוחני הנשגב של ישראל במדבר סיני. כל שנה במועד זה אנו חווים את דוגמת החוויה, שעליה נאמר: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב', ב'). היציאה לסוכה מהווה סמל עילאי לחופת הכלולות שבין הבורא לכנסת ישראל. הסוכה הינה מעין "אהבת כלולותייך" כפי שהיה במדבר סיני.

לעתיד לבוא יגיע זמן שבו דרגתם הרוחנית של ישראל תתנשא ותעפיל מעבר לזו של מלאכי השרת. קורטוב מתחושה עילאית זו ניתן לטעום גם בעולם הזה, בצל הסוכה.

עם ישראל מסוגל להיכנס עם כל גופו לסוכה רק אחרי הטהרה של יום הכיפורים. אלמלא זכינו לטהרה אדירה זו, ספק רב אם היתה לנו גישה לסוכה, ששם ה' נקרא עליה.

הסוכה צריכה להיבנות כדירת ארעי, וההוראה לשבת בסוכת החג משמעותה נטישת האחיזה בקנייני העולם הזה. העקירה מהחומר צריכה להיות משולבת בהתכנסות לצל כנפי השכינה. הבריחה מההשתקעות בגשמיות חייבת לנבוע מרצון עמוק להידבק ברוחניות. אמנם במושגי העולם הזה הסוכה נראית כדירת ארעי, אולם היא דירתה האמיתית של הנשמה, שהיא עיקר האדם. זהו צל רוחני קדוש מסוג גבוה, שמי שמתעלה מהבלי העולם הזה חש בו עונג נפשי רב ביותר.

כל מהותה של הסוכה היא התכנסות לצל האמונה והרוחניות. התורה העידה עלינו שאמנם "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", כלומר, שלכל אחד מאיתנו קיימת אפשרות להתקשר ולהידבק בקדושת הסוכה.

אהבת המצוות

רבי אברהם, אחי הגאון מוילנא, התגורר בעיר קיידן. לעת זקנותו, כאשר הפצירו בו להעתיק את מקום מושבו לוילנא הגדולה, היה משיב: אין הדבר תלוי בי אלא באשתי, והיא מסרבת לעבור.

סיפרה הרבנית ששנה אחת היה מחסור גדול באתרוגים. החג התקרב, ובעלי היה שרוי בצער, על שעדיין לא השיג אתרוג. יום אחד הזדמנו לעירנו אנשים שבאמתחתם היה אתרוג מהודר מאד, אך המחיר אשר דרשו עבורו היה הרבה מעבר ליכולתנו. אמרתי אז לבעלי: הלא ימי הזיקנה ממשמשים ובאים, וכבר אין לנו צורך בבית כה גדול. הבה נמכור את ביתנו ונקנה לנו בית קטן יותר, ובסכום שיישאר בידינו לאחר המכירה, נקנה את האתרוג המהודר. בעלי שמח על הרעיון, ומיהר לבצע את העיסקה. הבית נמכר והאתרוג נקנה, ולשמחתנו לא היה קץ. זכינו לקיים את מצוות ארבעת מינים בהידור רב.

כיום אנו גרים בדירה קטנה בפאתי העיר, ואיננו תוהים כלל על הראשונות. אדרבה, בדרכי להתפלל בבית הכנסת אני חולפת ליד הבית הגדול והיפה שמכרנו. וכאשר אני מגיעה לשם, אני נעצרת ומתבוננת בבית ההוא. בכל פעם אני נזכרת מחדש בנסיבות שבגללן מכרנו את הבית, ואני שואבת מכך חיזוק רב. בקורת רוח מרובה אני ממשיכה את דרכי אל התפילה, ובאה בשערי בית הכנסת. התרוממות רוח כזו ושמחה של מצווה לא אוכל להשיג בשום מקום אחר. זוהי איפוא הסיבה שאני מסרבת לנטוש את דירתנו שבפאתי העיר ולעבור לעיר אחרת.

שמחתנו באחדותנו

ביום הכיפורים צמנו ועינינו את נפשנו. בכפיפות קומה אמרנו עשרה וידויים, ניצבנו בבושת פנים. לא עבר שבוע, וכבר אנו בזמן שמחתנו! האם אין המעבר חד מדי? האין השוני קוטבי מדי? החל מראש חודש אלול חלפו ארבעים ימי סליחות, ארבעים ימי הצהרה שדלים אנו וריקים. ואם כן, "לשמחה, מה זו עושה?" ידוע הסיפור על ילד שהגיע הביתה עם התעודה ומגישה לאביו, שיחתום. קורא האב: "אנגלית, בלתי מספיק". הלאה: "היסטוריה, בלתי מספיק". הבן עוקב בלב הולם, אבל האב אינו מגיב. "עברית, בלתי מספיק. חשבון בלתי מספיק". הלאה: "זימרה: מצויין". פליק, סטירה מצלצלת. הילד בוכה: "אבל אבא, למה? בזימרה דוקא הצטיינתי!" והאב עונה, ועיניו ברקים: "לאחר ציונים כאלו, יש לך עדיין חשק לשיר?…"

ואנו, אחרי כאלו וידויים, לאחר "על חטא", לאחר חשבון נפש, רחמים ותחנונים, נחוג את זמן שמחתנו?

התשובה היא: אם הילד מתעצל ומפריע וגם מזמר ושמח, אכן מגיעה לו סטירה. אבל אם הביא את התעודה ודמעות בעיניו, והבטיח לשנות דרך, הבטיח להתחיל ללמוד ברצינות, והאב קיבל את הבטחתו – או אז ודאי גואה השמחה, ופורצת השירה… כשהאב הרחמן קיבל את עתירתנו, וחתם אותנו לחיים טובים, ואמר: מה שהיה היה, מכאן והלאה חשבון חדש. אזי מגיע זמן שמחתנו.

שמחת החג – שמחה אישית

חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו", ניתן לשאוב ממנו שמחה, לכל ימות השנה הבאים.

השמחה הינה סממן חיוני לאדם, לא רק משום שבלעדיה היו חיינו אפורים, אלא משום שעבודת ה', אינה יכולה להתבצע בשלימות אלא מתוך שמחת נפש. בעיית כל הבעיות הינה שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה. כדי להגיע לשמחה ולשלוות נפש פנימית האדם זקוק להכיר את מקומו, ולזאת זוכים ישראל במועד חג הסוכות. ארבעת המינים הניטלים בסוכות, המכוונים לכל סוגי נפשות ישראל, מסייעים לכל אחד למצוא את מקומו הייחודי, את עצמיותו, ואז שמחתו שלימה.

לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי בלעדי, המותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לפלוני הוענקו ממרום כשרונות שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה. לעומתו, אלמוני התברך בממון, ועל כן הוא ימצה את עצמו דוקא בעשיית צדקה וחסד.

אם אכן זוכה האדם למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו, אין שמח ומאושר ממנו. בתחום זה תורמים ארבעת המינים הניטלים בסוכות תרומה נכבדה. הם, כאמור, רומזים לכל סוגי הנפשות שבישראל, ויש בנטילתם סיוע אדיר לגילוי העצמיות הייחודית של כל אחד. זהו העומק הגנוז בקביעה שעל ידי נטילת ארבעת המינים מגיעים לשמחה: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם".

בנטילת ארבעת המינים, השונים זה מזה באופיים ובאיכותם, אנו מצהירים לפני אבינו שבשמים: הננו לפניך כפי שהננו. אמנם איננו נמנים על הצדיקים, שיש בהם טעם וריח והם מעוטרים בכל מידה נכונה, אולם אב מקבל את בניו כמות שהם. יחסי החיבה העזים שבין האבות לבניהם אינם תלויים לא בכשרונות ולא בסגולות אחרות. כך גם יחסו של אבינו שבשמים כלפינו.

אין צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת. חובתנו להוציא לפועל את הפוטנציאל שהקב"ה הועיד לכל אחד מאיתנו. כך נישא חן וחסד בעיניו, וכך נתמלא בשמחת אמת

"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…"

במצות סוכה צריכים 'דעת' לכן היא נקבעה לאחר יום כפור, שאז רוח השטות שמביאה אותו לחטוא יצאה ממנו. בגמרא (תענית כד:) רבא גזר מלקות על אדם שבא על כותית והוא מת מן המלקות. הדבר נודע למלך והוא בקש להעניש את רבא. אמרה אמו של המלך לבנה המלך שלא כדאי שיהיה לו עסק עם היהודים כי כל מה שהם רוצים – ד' עושה עבורם. כך למשל כשמבקשים גשם, ד' מוריד להם מיד גשם.

המלך היה קטן אמונה ואמר: כנראה שמבקשים גשם בחורף, כשממילא יורד… נראה אותם מבקשים גשם בקיץ… רבא התפלל וירד גשם בקיץ. בלילה נתגלה אביו של רבא אליו בחלום ואמר לו: "כיון שכביכול הטרחת את ד' להוריד גשם שלא בזמנו, מוטב שתשנה את מקומך לבל תנזק". שינה רבא את מקום שינתו ובבקר כששב אל מטתו ראה שהיא מלאה סימני דקירות סכין. השדים באו להזיק ולא עלה בידם.

אומר רבי שלמה קלוגר זצ"ל: בעשרת ימי תשובה וביום הכפורים הטרחנו את ד' בתפילות ובתחנונים, לכן נצטוינו מיד לאחר יום הכפורים לשנות את מקומנו ולצאת מן הבית ומשום כך אין אנו ישנים כרגיל במטתנו אלא ישנים בסוכה.

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן…" (ויקרא כג מ)

מסביר ה'פרדס יוסף': מובא במדרש (ב"ר פרשה ב סימן ג): "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א ה) – 'זה יום הכפורים'. זאת אומרת היום הראשון לבריאת העולם היה בעשירי בתשרי, האדם הראשון שנוצר ביום הששי – הוא זמן סוכות ט"ו בתשרי. החטא הראשון בעולם אירע ביום טוב ראשון של סוכות וכפי שדרשו חז"ל: "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" – 'ראשון לחשבון עונות', שאז היה החטא הראשון.

וכנגד אותו חטא ראשון נצטוינו (ויקרא כג מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן", שמצות ארבעת המינים תהיה כפרה על אותו חטא.

"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (ויקרא כג מג)

והשאלה הידועה: אם חג סוכות הוא זכר לענני הכבוד שסככו על ישראל בצאתם ממצרים, הרי שהיה עליו לחול בחדש ניסן, מועד צאתם ממצרים ולא בתשרי?! אומר 'חדושי הרי"ם': במצות סוכה נאמר: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם", מכאן שבמצות סוכה צריכים 'דעת'. והנה במשך השנה עושה האדם חטאים והגמרא (סוטה ג':) אומרת: כי 'אין אדם חוטא, אלא אם כן, נכנסה בו רוח שטות'. וכיצד אם כן יוכל לקיים מצות סוכה כהלכה – בדעת? על כן נקבע מועד החג לאחר יום כפור, שאז חזר האדם בתשובה ועשה כפרה והוא נקי ויש בו דעת – ועתה אפשר לקיים: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם"…

הלכות

.

א. נאמר בתורה (ויקרא כג מב): בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. ופירשו חז"ל: שהם ענני כבוד שהקיפם הקב"ה לבל יכם שרב ושמש, ולכן כשיושב האדם בסוכה, טוב שיכוין שציונו הקב"ה לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים, וזכר לענני כבוד שהקיפם הקב"ה. ואיתא בספרי (פרשת בהעלותך י' לד), וענן ה' עליהם יומם, שבעה עננים היו, ארבעה מארבע רוחות העולם, ענן למעלה, וענן למטה, וענן אחד מלפניהם, הגבוה מנמיכו, והנמוך מגביהו, והורג את הנחשים והעקרבים, ומכבד ומרבץ לפניהם. לכן נצטוינו לישב בסוכה שבעת ימים.[וראה בספר בית השואבה דף ג' ע"ב].

ב. קיימא לן (ר"ה כט.) כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא (שהרי כל ישראל ערבין זה לזה למצוות). ויש אומרים שגם ברכת המוציא שמברכים בלילה הראשון של חג הסוכות על הפת בסוכה, אמרינן נמי אע"פ שיצא מוציא, ויש חולקים ואומרים דכיון שאינו מברך אלא המוציא בלבד, אינו יכול להוציא, דדמי לברכת הנהנין. והעיקר לדינא כסברא ראשונה דלא גרע מדין ברכת היין של קידוש היום בשחרית של שבת ויו"ט.[חזו"ע סוכות עמוד ק'[.
ג. מצות עשה מן התורה לאכול כזית פת בלילה הראשון של חג הסוכות בסוכה. כי למדנו כן בגזרה שוה חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות, מה בחג המצות מצות עשה לאכול כזית מצה, שנאמר בארבעה עשר לחודש בערב תאכלו מצות, אף בחג הסוכות מצוה לאכול כזית פת בסוכה, ושאר כל הימים רשות[סוכה כז].

ד. הילכך צריך לכוין קודם אכילתו שהוא יושב בסוכה זכר ליציאת מצרים, ושהוא בא לקיים מצות עשה מן התורה באכילתו בסוכה. ויכוין גם כן לקיים מצות ישיבה בסוכה זכר לענני כבוד שהקיף הקדוש ברוך הוא את בני ישראל בצאתם ממצרים, לבל יכם שרב ושמש. ובדיעבד כל שכיון לצאת בלבד, יצא ידי חובה.[ילקו"י מהדורת תשס"ד, הל' פסוקי דזמרה עמו' תקכד, ובילקו"י על הלכות ציצית סי' ח' הערה ח. ובהליכו"ע ח"ב עמו' ערה, ובחזו"ע סוכות עמ' צז].

ה. האוכל בסוכה ולא כיוון לשם מצות סוכה, עצם הליכתו לסוכה כדי לאכול שם, נחשב כאילו כיוון, ולא הוי כאוכל חוץ לסוכה.[בביאור הלכה (סי' ס בד"ה וי"א) כתב, שהלובש טלית עם ציצית, ואינו מכוין לשם מצוה, עובר על מ"ע דציצית. אולם נראה דאף למ"ד מצוות צריכות כוונה, בכה"ג שלא כיוון נחשב שלא קיים מצות ציצית, וכאילו לא לבש טלית מצוייצת כלל, אבל לא נחשב כלובש טלית של ד' כנפות בלי ציצית. וכן לגבי האוכל בסוכה ולא כיוון לשם מצות סוכה, עצם הליכתו לסוכה לאכול שם, כאילו כיוון, ולא הוי כאוכל חוץ לסוכה. וע' בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' א, ובילקו"י על הלכות ציצית סי' ח הערה ח, ובחזו"ע סוכות עמ' צח].

ו. האוכל חוץ לסוכה, עושה עבירה, ובזמן הקדמונים היו מכין אותו לישב בסוכה. וכן הדין בלובש בגד של ד' כנפות ואינו רוצה להטיל בו ציצית. אבל מי שאינו אוכל כלל בשאר ימי חג סוכות (לבד מליל סוכות), או שאינו לובש בגד של ד' כנפות, אין כופין אותו לקיים המצוה, שזו מצוה קיומית ולא חיובית. ואם אוכל סעודת קבע בסוכה מקיים מצוה מן התורה בכל שבעת ימי החג. [בסוכה )כז.) ילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות, מה להלן לילה ראשון חובה מכאן ואילך רשות, אף סוכה לילה ראשון חובה מכאן ואילך רשות. וכתב המשנ"ב (סי' תרלט ס"ק כד), נסתפקתי לפי מ"ש הגר"א שמצוה לאכול מצה כל שבעת ימי הפסח, כפשט המקרא שבעת ימים תאכל מצות, אלא שהמצות עשה הוא רק בליל חג הפסח, אבל לאחר מכן הוא מצוה בעלמא, אם הדין כן גם באכילה בסוכה שיש מצוה לכתחלה לאכול פת בסוכה ולברך לישב בסוכה, בכל ז' הימים. ע"כ. ונראה שבודאי יש מצוה בזה, שהרי הוא מברך בסעודת קבע בימי החג אקב"ו לישב בסוכה, ולכן יש מצוה באכילת פת בכל שבעת הימים. וע"ע בחזון עובדיה סוכות עמו' קא].

ז. צריך לאכול שיעור כזית פת בסוכה, שהוא משקל כעשרים ושבע גרם, ואף שהשיעור הוא בנפח, ולא במשקל, מכל מקום אחר שהפוסקים מדדו הכל, המשקל הוא בדרך כלל בקירוב מאד להמדה בנפח, ואין הכל בקיאים לשער בנפח. וכן מבואר בהרב המגיד (פ"א מהל' עירובין הלכה יב) בשם הגאונים, וכ"כ בפתח הדביר (סי' קצ) בשם כמה אחרונים לשער במשקל, וכן הסכים לדינא. והובא בכף החיים (סי' קסח ס"ק מו), וסיים, וכן המנהג פשוט אצל בעלי הוראה לשער כל השיעורים במשקל, כגון כזית מצה, וכביצה פת לאכילת קבע בסוכה, הם לפי המשקל כזית תשעה דרהם, והביצה שמנה עשר דרהם, ואין לשנות. ע"ש [ילקו"י ברכות. שו"ת חזון עובדיה חלק א' כרך ב', עמוד תקיח. וחזון עובדיה סוכות עמוד קיג'].

ח. צריך לאכול את כזית הפת שבסוכה, בלי הפסק ושהיות בינתים, כי צריך שיאכל הכזית בכדי אכילת פרס, שהוא שיעור מאכל שלש ביצים, (דהיינו כארבע או חמש דקות), ובדיעבד אם אכלו בתוך שיעור שמינית שעה (שבע וחצי דקות), יצא. ולכתחלה נכון לצאת ידי חובת כל הדעות, דהיינו שיאכל פת יותר משיעור כביצה (כששים גרם), בתוך שיעור שמונה דקות.[ילקו"י מועדים עמוד קלט. חזו"ע סוכות, עמוד קח, קיב. והוא כדין מצות אכילת מצה ומרור שצריך לאכול הכזית בתוך כדי אכילת פרס, כמבואר בברכות (לז:) ובפסחים (קיד)].

ט. האוכל שיעור כביצה, צריך שאכילת כל כזית ממנה תהיה בתוך כדי אכילת פרס, ואין צריך להחמיר אפילו לכתחלה לסברת האומרים שצריך לאכול את כל שיעור כביצה בתוך כדי אכילת פרס, שאין דבריהם נכונים לדינא. [סידור הגר"ז. חזון עובדיה סוכות עמוד קיד]

י. השיעור של כדי אכילת פרס, כתב המנחת חינוך (מצוה שיג), שכל מאכל משערינן ליה בדידיה, בכמה זמן נאכל פרס מן המאכל שאוכל ממנו [וכ'כ בשו"ת יד סופר (סי' כה דפ"ה רע"ב) בשם הגאון יד יצחק. וע"ע בשו"ת תורת חסד (חאו"ח סי' לב). ע"ש]

יא. יש אומרים שכזית הפת הנאכל בסוכה, צריך לאכול בלי לפתן ובלי שום תערובת, שכיון שלמדנו חיוב זה מכזית המצה של ליל פסח, ט"ו ט"ו מחג המצות, מה המצה נאכלת לבדה בלי שום לפתן, משום דאתי רשות ומבטל המצוה (פסחים קטו.), כך גם כזית הפת הנאכל בסוכה, יש לאוכלו לבדו. ויש חולקים. ומעיקר הדין יוצאים ידי חובת אכילת כזית הפת בסוכה בלילה הראשון של חג הסוכות גם כשיש בו תערובת לפתן של סלט או דגים וכיוצא. אך נכון לחוש להחמיר בזה, ומכל מקום מותר לטבל הפת במרק חם, או בדבש, ואין בזה בית מיחוש, כיון שדרך אכילתו בכך. [דטיבול בעלמא הוא, דזיל בתר טעמא. וכ"מ בחזו"ע סוכות עמ' קטז הערה יג. וע"ע בילקו"י מועדים עמ' קלח. הליכו"ע ח"ב עמוד ערה[

יב. פת שבישלוה אפילו בכלי ראשון או אם טיגנוה, יוצאים בה ידי חובה בליל החג. ונכון לחוש לכתחלה היכא דאפשר בנקל שלא לאכול כזית בליל סוכות לחם מבושל. אבל בכלי שני אפילו הוא חם בחום שהיד סולדת בו, פשוט שאין בכך כלום. [חזון עובדיה סוכות עמוד קטז. ילקוט יוסף מועדים עמוד קלט הערה ט. ואע"פ שאין יוצאים י"ח בליל פסח במצה מבושלת, כמ"ש מרן בש"ע (סי' תסא ס"ד), שאני התם דטעם מצה בעינן, וליכא[.

יג. יש אומרים שיוצאים ידי חובת המצוה של כזית הפת בסוכה, בפת הבאה בכסנין, ויש חולקים ומצריכים שיהיה פת ממש, ויש לחוש לדבריהם ולאכול פת ממש. [ילקו"י מועדים עמוד קמ. חזו"ע סוכות עמו' קיז. וכ"פ החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' מח) דרק בקביעות סעודה יצא י"ח].

יד. כבר נתבאר דנכון ליזהר שלא לקדש אלא עד צאת הכוכבים, והעיקר ליזהר לכתחלה שהכזית פת שאוכל בסוכה בליל חג הסוכות, שהיא חובה, צריך לאכול אותה אחר שיהיה לילה ודאי דהיינו אחר צאת הכוכבים, ואפילו התפלל ערבית מבעוד יום, וקיבל עליו תוספת יום טוב, לא יאכל עד שתחשך, כי קיום המצוה צריך להיות בלילה. וטוב לחזור ולאכול כזית פת כעבור שעה וחומש מהשקיעה לצאת ידי חובה לפי דעת רבינו תם. וגם בדיעבד אם אכל פת בבין השמשות, טוב שיחזור ויאכל כזית פת אחר צאת הכוכבים, ואם אי אפשר לו, יסמוך על מה שאכל בבין השמשות ודיו. [ילקוט יוסף מועדים עמ' קלח. יביע אומר ח"י חאו"ח סימן מז. שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' א'. חזון עובדיה על הל' פסח עמו' קיח].

טו. יש אומרים שאם אכל כזית פת בסוכה בבין השמשות לא יצא ידי חובה, דבין השמשות ספק יום הוא, וספיקא דאורייתא לחומרא. ולמעשה יש לדון להקל בזה, דהוה ליה ספק ספיקא דשמא לילה הוא, ושמא אין צריך לילה ודאי. ומכל מקום אם אכל הכזית פת בין השמשות ובירך ברכת המזון, ונודע לו הדין, טוב שיחזור ויאכל כזית בלילה, ולא יברך לישב בסוכה אלא אם כן יאכל יותר מכביצה פת. [הפמ"ג (סי' תרלט מש"ז ס"ק יב) כתב, שאם אכל כזית פת בסוכה בבין השמשות לא יצא י"ח, דספקא דאורייתא לחומרא. ע"כ. אך יש לדון בזה, וראה בשו"ת חזו"ע ח"א (סי' כג, עמ' שנב). חזו"ע סוכות עמ' קי. שו"ת יביע אומר ח"י סי' מז].

טז. יום טוב של חג הסוכות שחל בשבת, יש אומרים שצריך לאכול עוד כזית פת בשביל השבת, כי לא יתכן לצאת ידי חובה בכזית אחד, שאין עושים מצות חבילות חבילות. אולם העיקר לדינא שאין לחוש משום עושה מצות חבילות חבילות היכא שהכל נעשה בפעולה אחת. [כמו שאפשר לצאת בפורים ידי חובת משלוח מנות ומתנות לאביונים בבת אחת, ששולח לרעהו האביון]. דכל שעושה מעשה אחד ורק מכוין לשתי מצות שתעלה לו אותה פעולה, לכאן ולכאן, בזה לא שייך מצות חבילות. [ילקו"י מועדים עמ' שצח. חזו"ע סוכות עמ' קי].

יז. יאכל את כזית הפת בסוכה קודם חצות הלילה, ואם נאנס ולא אכל הכזית קודם חצות הלילה, או שירדו גשמים ולא פסקו אלא אחר חצות הלילה, יאכל אחר חצות הלילה, אבל לא יברך "לישב בסוכה" אלא אם כן אוכל יותר מכביצה פת. עבר הלילה ולא אכל בסוכה בין באונס בין ברצון, אין לו תשלומין כלל. [חזון עובדיה סוכות עמוד קי].

יח. מי שאין לו אלא פת של איסור, כגון טבל, יש אומרים שיאכל פת של איסור כדי לקיים מצוה מן התורה של אכילה בליל סוכות, דעשה דוחה לא תעשה. ויש חולקים ואומרים דאינו דוחה, ושב ואל תעשה עדיף. [ילקו"י על הלכות שעטנז, סי' רצג הערה כז. חזו"ע סוכות עמ' קב].

יט. מאחר שיש חיוב מן התורה לאכול כזית בליל סוכות בסוכה, לפיכך אם שכח לומר יעלה ויבוא בברכת המזון, בליל חג הסוכות, אם נזכר כשאמר ברוך אתה ה' לפני שיחתום בונה ירושלים, יאמר למדני חקיך, ויחזור ליעלה ויבוא. ואם חתם בונה ירושלים, יאמר שם ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן (שבתות למנוחה ו) מועדים לשמחה וכו' את יום (השבת הזה ואת יום) חג הסוכות הזה את יום טוב מקרא קדש הזה, ברוך אתה ה' מקדש (השבת ו) ישראל והזמנים. וממשיך ברכת הטוב והמטיב. ואם לא נזכר עד שהתחיל בברכת הטוב והמטיב, שאמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם לעד וכו', חוזר לראש ברכת המזון. אבל אם טעה ביום החג בבוקר ולא אמר יעלה ויבא בברכת המזון אין צריך לחזור. [ילקו"י מועדים עמ' קמ. חזון עובדיה סוכות, עמ' קא-קג].

כ. מי שנסתפק בלילה הראשון של פסח או בלילה הראשון של חג הסוכות, אם אמר יעלה ויבא בברכת המזון, אם לאו, וסיים את ברכת המזון, אין צריך לחזור לראש ברכת המזון, כי חומרו של יום גורם שיזכור קדושת יום טוב, ומסתמא אמר יעלה ויבא. [יביע אומר ח"ז חאו"ח סי' כח. וחלק ט' סימן עז]. ומיהו כל זה כשלא נזכר שלא אמר יעלה ויבא עד שאמר ברכת הטוב והמטיב. אבל אם מיד אחר שחתם בונה ירושלים, נזכר שלא אמר יעלה ויבא ביום של יום טוב, יאמר שם ברכת אשר נתן הנ"ל. [ואע"פ שבכף החיים (שם ס"ק כד כה) כתב, שלדעת הפוסקים דס"ל דאף ביו"ט אינו חוזר חוץ מליל פסח וליל סוכות, אין לומר ג"כ ברכת אשר נתן בשם ומלכות דסב"ל והו"ל כר"ח. ע"ש. אין זה נכון להלכה, כי מכיון שעדיין עליו לברך הטוב והמטיב בשם ומלכות, הרי הוא מכניס עצמו בידים לידי ברכה לבטלה אליבא דהרמב"ם ומרן, ובכה"ג לא שייך סב"ל. וכמו שנתבאר באורך בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סי' ט, וסי' י אות יב) בדין סב"ל בתפלה. וע"ע בחזו"ע סוכות עמוד קז].

כא. אם ירדו גשמים בלילה הראשון של החג, פטור מלאכול בסוכה, שנאמר בסוכות תשבו שבעת ימים, "תשבו" כעין תדורו, מכאן שהמצטער פטור מן הסוכה. ויש חולקים ומחמירים בלילה הראשון, שצריך לאכול כזית בסוכה, אפילו יורדים גשמים. ואנו אין לנו אלא דברי מרן השלחן ערוך שסובר כדעת הרשב"א שאין הבדל בין לילה הראשון לשאר הימים, שבכולם מצטער פטור מן הסוכה. ואפילו הרמ"א שמחמיר בזה, מודה שאם היו גשמים יורדים בלילה הראשון, לא יברך לישב בסוכה, שספק ברכות להקל. [ילקו"י מועדים עמוד קמ. הליכו"ע ח"ב עמ' רפז]. ואם רוצה להחמיר ימתין קצת אולי יפסקו הגשמים ואחר כך יכנס ויאכל בסוכה, אבל לא יצער עצמו בליל יום טוב משום כך, לשהות זמן ממושך. ואם אחר שאכל בבית פסקו הגשמים, אם לפני חצות לילה פסקו, יכנס לסוכה ויברך לישב בסוכה ויאכל לפחות כזית. ואם לא פסקו הגשמים עד אחר חצות לילה, לא יברך לישב בסוכה אלא אם כן אוכל פת יותר מכביצה. [ילקו"י מועדים עמ' קמ. חזו"ע סוכות, עמוד קכב].

כב. כאשר נפטר ממצות סוכה בליל סוכות, יש אומרים שחייב לאכול כזית פת בביתו, משום היום טוב. ויש אומרים שכל החיוב לאכול בליל סוכות הוא מצד הסוכה, וכאשר פטור מישיבה בסוכה פטור גם מאכילת כזית פת. ולדינא צריך שיאכל כזית פת בביתו. ואם שכח להזכיר יעלה ויבא בברכת המזון בלילה הראשונה, כיון שאכל בביתו, אין צריך לחזור לברך ברכת המזון. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד שנו. וילקוט יוסף על המועדים מהדורת תשס"ד, עמוד תרנט. חזון עובדיה סוכות עמוד קז].

כג. מי שלא אכל בסוכה בלילה הראשון של החג, מחמת הגשמים, ונכנס לביתו וקידש, ובירך שהחיינו בעת הקידוש, ולמחרת בבוקר היתה הרוחה, ומקדש בסוכה, יש אומרים שיחזור לברך שהחיינו בקידוש, לפטור את הסוכה מברכת זמן, ויש חולקים. וספק ברכות להקל. [ע' הר"ן (סוכה מו.) בשם הראב"ד. וכ"פ הרמ"א (סי' תרמא). וחזון עובדיה סוכות עמו' קכה].

כד. וכן מי שהיה בא באניה לביתו, ובלילה הראשון היה עדיין בספינה ושם קידש ובירך זמן, יש מי שכתב כשיושב ביום הראשון בסוכה צריך לברך זמן, ולא נפטר בברכת זמן שבירך בלילה בקידוש ליל החג, שכיון שלא סעד בסוכה צריך לחזור ולברך ביום כשסועד בסוכה, ולדינא ספק ברכות להקל. ולא יברך זמן ביום. [חזו"ע סוכות עמוד קכז].

דילוג לתוכן