"ויאמר ה" אל משה: בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו"
כמה מגדולי ישראל תמהים על לשון הכתוב שלפנינו: מדוע נאמר כאן "בוא אל פרעה" – ולא "לך אל פרעה"? בעניין זה כותב רבי חנוך צבי מבנדין, חתנו של רבי יהודה ליב מגור (בעל "שפת אמת"), בספרו "יכהן פאר": זוגתי, הרבנית פייגא, אומרת כך: מדוע אומר ה" למשה "בוא אל פרעה", ואינו אומר לו "לך אל פרעה"? שהשם יתברך, כביכול, מרגיע את משה לקרא השליחות הקשה אל מלך מצרים ואומר לו: בוא אתי, ושנינו יחד נלך אל פרעה… הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק העיר על לשון הכתוב בפתח הפרשה: אין הקדוש-ברוך-הוא אומר למשה: "לך אל פרעה", כי לעולם אין פורשים ממחיצתו של ה" יתברך, ואי אפשר לו לאדם להתרחק מן הבורא, שהרי "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו", ג"). משום כך קורא כאן ה" למשה: בוא אתי אל פרעה, והנני אתך בכל אשר תלך! על פסוק זה שבפתח הפרשה היה אומר הצדיק רבי יחיאל מיכל מתלמידי הבעל-שם-טוב: "כי אני" – האומר על עצמו "אני", בחינת אני ואפסי עוד; סימן הוא ש"הכבדתי את לבו" – שאין לבו לב בשר, אלא חמת (=נאד) מלא דם, ככבד שבבטן האדם.
ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים (י-כא)
על הפסוק בתהילים (קה, כח) שאמר שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו אומר המדרש בשעה שהקב"ה רצה להביא את מכת חושך על ארץ מצרים נתייעץ עם המלאכים וכולם הסכימו למכה זו על מצרים, שנאמר שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו, שכולם הסכימו פה אחד לזאת, ופרוש הדברים שהרי במכת חושך גילו בני ישראל את כל הכסף וזהב שהיו למצריים, ותבעו זאת מהם לאחר מכן בהשאלה, והמצרים נתנו להם בחפץ לב, כי אמרו אם היו רוצים לקחת זאת היו לוקחים בימי החושך ולא היינו מרגישים, לכן האמינו להם ונתנו להם ככל אשר בקשו, וכך יצאו ברכוש גדול מארץ מצרים, אמנם ריבוי כסף וזהב זה גרם להם לעשות את העגל, שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, וא"כ אם יבואו מלאכי השרת לקטרג בעוון זה על בני ישראל יאמר להם הקב"ה שאין להם כל טענה, כי הם הסכימו במכת חושך ולא המרו דבריו של הקב"ה. (וידבר יוסף)
"ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך…וידעתם כי אני ה"
הכתוב מדגיש כאן, שאם "תספר באזני בנך ובן-בנך" – אם תעבירו את עלילות ה" על-פני שלושה דורות רצופים – שוב לא תיפסק מכם האמונה בה" וידיעת התורה והמצוות. וכן שנינו משמו של רבי יוחנן: "כל שהוא תלמיד-חכם, ובנו תלמיד-חכם, ובן-בנו תלמיד-חכם – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם" (בבא מציעא פ"ה, ע"א). לפי רעיון זה, מתקשרת תחילת הפסוק שלפנינו ("ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך") עם דברי הסיום שבו: "וידעתם כי אני ה".אומרים כאן חכמי המסורה: בשני מקומות בתורה מצינו את המלה "ולמען". בתחילת פרשת "וארא" נאמר: "ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך"; ובפרת "עקב" נאמר: "ולמען תאריכו ימים על האדמה" (דברים י"א, ט"). לומר לך, שכל המטפל כראוי בחינוך בניו ובני-בניו – זוכה לאריכות ימים על האדמה, שהבטיח ה" לעמו. רבי יהושע מאוסטרובה, בעל "תולדות אדם", קושר כאן ראשיתו של הכתוב ("ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך") לדברי הסיום: "וידעתם כי אני ה". לדבריו, עלינו להפיק מכאן מוסר-השכל לחשיבות היתרה של חינוך הבנים. אם נחדיר בלב בנינו ובני-בנינו את ההכרה בגדולת ה בעולם – נתעלה גם אנו למדרגה גבוהה בידיעת ה" ויקוים בנו "וידעתם כי אני ה".
"ושמרתם את המצות"
על כתוב זה שנינו במדרש מכילתא: אמר רבי יאשיה: אל תהי קורא "את המצות", אלא "את המצוות". כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין (=דוחים ומשהים) את המצוות.
העיר על מדרש זה הצדיק רבי פנחס מקוריץ (מגדולי תלמידיו של הבעש"ט): כשם שמצה שהחמיצה – לו זו בלבד שאין באכילתה בפסח משום מצווה, אלא גם חייבים על כך עונש כרץ; כך עלינו לדעת, שכאשר מחמיצים מצווה כלשהי – לא רק מפסידים שכר מצווה, אלא גם נענשים על כך בעונש חמור מן השמים…
ועשרים לחדש בערב שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות (בא יב-יט)
שלא לאכול מכל דבר שיש בו חמץ.
אל הגאון רבי יוסף שאול נתנזון הגיע יהודי מבוהל וביקש תיקון לחטאו.
"רבי, שתיתי בחג הפסח כוס של שכר, והרי זה חמץ גמור" אמר, וכאן החל לגולל לפני הרב את סיפורו. "בימי חול המועד פסח הגעתי אל הפריץ כדי לדון בעניני מסחר ולאחר שהתכבדתי מידי הגוי בכוס שכר – שכחתי כי פסח אתה וגמעתי את הכוס על תומה. מה אעשה?" בכה היהודי לפני הרב, "כיצד אכפר על חטאי?" שלחו רבי יוסף שאול אל רבי יהושע מבלז כדי שיתן לו תיקון על חטאו, וביקש מהיהודי שיבוא לומר לו מה היתה תשובתו של הרבי מבלז.
בהגיע היהודי אל הרבי מבלז סיפר לו שוב את מעשה החטא ובקול בוכים שאל שוב מה עליו לעשות כדי לכפר על חטאו. השיב לו הרבי: "עליך לעלות לארץ ישראל!"
כשמוע הגאון רבי יוסף שאול נתנזון את תשובת הרבי מבלז תהה היכן המקור לתשובה זו, ואכן כעבור זמן מה נודע לו מפי רבי יהושע מבלז המקור. במגילת איכה מבואר: מכיון שאכלו חמץ בפסח חיבים הם גלות. ואם כן, חייב יהודי זה, בשל אכילתו חמץ בפסח לגלות מביתו. ואם כך מוטב שיגלה לארץ הקודש… כששמע רבי יוסף שאול נתנזון תשובה זו הוסיף ואמר: "ראו כיצד הצדיקים בחכמתם ובהבנתם מבינים כל תג וסימן בתורה". בתורה, על המילה "ונכרתה" (שם יב -יט), שנכתבה אודות אוכל חמץ בפסח יש גרשיים, בעוד שבשאר המקומות בתורה בהם כתוב 'ונכרתה' אין גרשיים (גרשיים=גרוש, גר-שם), אין זה אלא בא לרמז התיקון לאכילת חמץ בפסח הוא גלות…
ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף (בא יב-כג)
ותמוה, הרי בפירוש כתוב: שמכת בכורות היתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, שנאמר "ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך" וא"כ מדוע אמר הכתוב ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" אלא ההסבר הוא: אמנם מכת בכורות היתה ע"י הקב"ה בעצמו, אבל הרי היו בלילה הזה גם מתות "טבעיות" אלו שהגיעה שעתן למות באותו לילה, ואומר הכתוב שבאותה לילה, לא יתן ה' למשחית לבוא אל בתיכם, כדי שלא לתת פתחון פה למצרים לומר, שגם בני ישראל ניגפו על ידי מכת בכורות. (הגר"א).
מאורי הדורות בראי הפרשה
"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך… : ויבא משה ואהרן אל פרעה ויאמרו אליו… : כי אם מאן אתה לשלח את עמי הנני מביא מחר ארבה בגבולך" – מהיכן ידע משה שהמדובר במכת ארבה והרי הקב"ה לא הזכירה קודם? ר' שמשון מאוסטרופולי: התשובה טמונה בפסוק הראשון של הפרשה. "בא אל פרעה…למען שִתִי אֹתתי אלה בקרבו" – למען אשים אותיות של תיבת "בא" בקרבו, היינו בשם "פרעה". האות "ב" תבוא במקום האות "פ" שמוצא אחד להן מהשפתים, והאות "א" תהא במקום האות "ע" שמוצא שתיהן מהגרון, ובכך תתקבל תיבת "ארבה" (מעינה של תורה). "והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך" – רבנו בחיי: מכאן שמניחין קודם תפילין של יד ואח"כ של ראש. שתפילין של יד הוא בבחינת "אות" ותפילין של ראש נקרא "זכרון", והאות הוא סיבת הזכרון. וחולצין קודם תפילין של ראש ואח"כ של יד, שאם יחלוץ קודם של יד, הרי שישאר הזכרון ואין זכרון אלא באות. "ולטוטפות בין עיניך" – כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שתים (של ראש ושל יד). ר' שמשון בר' פסח מאוסטרופולי ת"ח נודע ו"מקובל אלקי". כיהן ברבנות בפודוליה. קרובו של ר' יהושע בר' יוסף מקראקא [מחבר "מגיני שלמה"]. בגזירות חמלינצקי בשנת ת"ח (1648 למנינם), כשנוכח כי אין רחמים בגויים והמות עומד בפתח, אסף את בני קהילתו, התעטפו בטליתות, נשאו תפילה למרום, עד לרגע מותם על קדוש השם. מחיבוריו: מחנה דן (פירוש על הזהר), בן מנוח (פירוש על האידרות), שמש נגה, נזר אלהים, דן ידין ועוד.
מב"י
