פרשת וישלח

פרפראות

''וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו'' (ל''ב, ד')

"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" (ל"ב, ד')

הצדיק רבי מאיר'ל מפרימישלן אמר פעם באזני חסידיו: שנינו בפרקי אבות (ד', י"א): "העושה מצווה אחת – קונה לו פרקליט אחד" (מלאך, המליץ טוב בעדו). יעקב אבינו שלח אפוא על עשיו מלאכים שנבראו מהמצוות שעשה, שימליצו טוב בעדו בפני עשיו ואנשיו. הוא שאומרים חכמי המדרש: "וישלח יעקב מלאכים – מלאכים ממש". כי הנוטריקון (=ראשי-התיבות) של "ממש" הוא: מלאכי ממצוות שעשה.

אמר להם יעקב למלאכים: אמרו לו לעשיו: לא נטלתי מאבי כלום, אלא בשכרי קניתי כל הללו (=כל רכושי). אם לשלום אתה מותקן (=מוכן) – אני כנגדך (=אני מוכן לשלום); ואם למלחמה – אני כנגדך (למלחמה).

"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" (ל"ב, ד')

על פסוק זה שבפתח הפרשה מעיר רש"י על-פי המדרש: "מלאכים ממש" שלח יעקב אל עשיו אחיו. שואלים על כך חכמי ישראל: על יסוד מה הסיקו הקדמונים, שיעקב שלח לאחיו הרשע מלאכי-מעלה; שמא המלה "מלאכים" שבכתוב משמעה שליחים בני-אנוש? אלא – אומרים חכמי ישראל – אין להעלות על הדעת, שצדיק תמים כיעקב אבינו ישלח בני-תמותה בשליחות מסוכנת כל כך, שאין לחזות מראש את תוצאותיה. יעקב הנתון אותה שעה במצוקה נפשית ובחששות כבדים, לקראת הפגישה עם אחיו העוין אותו זה עשרים שנה, לא יהין לשלוח אחרים למקום סכנה, שהוא עצמו חושש מפניו. אין לך אלא להסיק, שיעקב שלח אל עשיו מלאכי-מרום, שאין כל סכנה צפויה להם מפגיעתו הרעה של אחיו הרשע.

"ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה" (ל"ב, ו')

שואל על כך רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל "כתב סופר": מדוע סבור יעקב, שאם יספר לעשיו על גודל רכושו – שיש לו מקנה רב, ועבדים ושפחות – ימצא בשל כך חן בעיני אחיו הרשע, החורש נגדו מזימות-נקם ומבקש להתנכל לו עם שובו לארץ? אלא – אומר ה"כתב סופר": מאז ומתמיד מאשימים עמי-הארץ את תלמידי-החכמים, השוקדים ימים ולילות על תלמודם, במידת העצלות. לדבריהם, אוהבים לומדי התורה לחיות חיים קלים, בלא עמל ויגיעה, ולהיות סמוכים על שולחן הזולת. משום כך מדגיש יעקב בהודעתו לעשיו: עליך לדעת, שלא ישבתי בטל בשנות שהייתי בחרן, אלא עבדתי קשה כל הימים והשקעתי עמל רב ומאמצים מפרכים, עד שהגעתי לנכסים הרבים שברשותי…

לכאורה תמוה הדבר, שיעקב משגר לעשיו פרטים אלה על הרכוש הרב שצבר בשנים שבהן נעדר מן הארץ. כלום עשויה הידיעה, שיעקב הוא בעל מקנה רב של צאן ובקר, עבדים ושפחות, לשכך חמתו של עשיו כלפיו? לדברי רש"י, ביקש בכך יעקב להרגיע את עשיו ולעקור מלבו את שארית השנאה, שהוא רוחש כלפיו זה עשרים שנה על זכייתו בברכות יצחק אביהם. משום כך מודיעו יעקב באמצעות המלאכים: "ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה"; והרי אבא ברכני: "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ" (כ"ז, כ"ח); והרכוש הרב שצברתי בחוץ-לארץ אינו "לא מן השמים ולא מן הארץ". לדברי בעל "אמרי חן", מתכוון כאן יעקב להרגיע את עשיו כלפי חששותיו בעתיד. שכן עשיו היה "איש שדה" ועסק בעבודת אדמה, בדומה ליצחק אביו. ובשוב יעקב לארץ, עלול עשיו לחשוש שיעקב מתעתד ליטול חלק מאדמותיו ולהתנחל עליהן. משום כך שולח יעקב להודיעו: "ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה" – עיסוקי הוא בעיקר ברעיית מקנה, ואין לו לעשיו לחשוש שאני חוזר לארץ כדי להתחרות עימו ולהצר את צעדיו…

"ויירא יעקב מאד ויצר לו, ויחץ את העם…" (ל"ב ח')

חכמי ישראל תוהים על כפל-הלשון בפסוק שלפנינו: "ויירא…ויצר לו". רש"י מפרש פעמים אלה על-פי המדרש: "ויירא" – שמא ייהרג: "ויצר לו" – אם יהרוג הוא את אחרים. הנצי"ב (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין), בפירושו "העמק דבר", קושר את שני הפעלים שבכתוב זה לזה: "ויירא יעקב מאוד" – נפל פחד בלבבו: "ויצר לו" – היה צר לו על זה שנפל פחד בלבבו.

פירוש מעניין לפסוק שלפנינו מובא משמם של כמה מגדולי החסידות: "ויצר לו ויחץ את העם" – צר היה לו ליעקב אבינו, שנאלץ לעשות חציצה ופילוג בקרב אנשיו. כי ידע יעקב, שכל עוד מלוכדים בני ישראל ועשויים חטיבה אחת – אין יד עשיו מסוגלת לשלוט בהם. ואילו עתה, משנחלקו בניו לשני מחנות, יש מקום לחשוש מפני הבאות..

"אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה" (ל"ב, ט')

מעיר על כך רש"י, על-פי המדרש: יעקב התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה.

הוסיף כאן האדמו"ר רבי יהודה ליב מגור, בעל "שפת אמת": שלושה הדברים האלה שנקט בהם יעקב אבינו כלפי עשיו, מרומזים בפרשת "שמע", המנחה כל יהודי כיצד להגיע למדרגה גבוהה בעבודת ה': "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים ו', ה'). "בכל לבבך" – זה עבודה שבלב, הלא היא התפילה; "ובכל נפשך" – זו מלחמת האדם נגד היצר הרע. "ובכל מאודך" – זה הדורון (צדקה וגמילות-חסדים).

"הצילני נא מיד אחי, מיד עשו" (ל"ב, י"ב)

חכמי ישראל עומדים על כפל-הלשון בפסוק זה: "מיד אחי, מיד עשיו". רש"י מפרש: "מיד אחי – שאינו נוהג עמי כאח, אלא כעשיו הרשע". ויש המוצאים כאן רמז לשתי השיטות, שבהן נוקטים שונאי ישראל במלחמתם ביהודים: א) רדיפות גלויות, עד כדי נסיונות של רצח והשמדה; ב) העמדת פני ידידים ואוהבים, תוך כדי חתירה מבפנים. משום כך מבקש יעקב ערב הפגישה הגורלית עם אחיו העוין בקשה כפולה מאת ה': א) "הצילני נא מיד אחי" – הצל אותי משונאים, המעמידים בערמתם פני אח ואוהב, אולם חותרים נגדי בסתר; ב) "הצילני נא מיד עשיו" – הצל אותי משונאים, המניפים בגלוי דגל שנאת ישראל. בעניין זה אמר פעם רבי יוסף דוב סולובייצ'יק מבריסק: לא רק "מיד עשיו" – משונאים גלויים, המטילים אימה ופחד על ישראל – ירא יעקב, אלא גם "מיד אחי": מהושטת יד אח ומהתקרבות יתרה של עשיו ותורתו אל בית יעקב. במקרה הראשון – גופו של יעקב בסכנה; במקרה השני – נשמתו של יעקב בסכנה…

"ויבא יעקב שלם…" (ל"ג, י"ח)

הגאון רבי משה סופר מפרשבורג, בעל "חתם סופר", מפרש את המלה "שלם" על-פי נוטריקון (ראשי-תיבות). שם, לשון, מלבוש. לפי זה מציין הכתוב כאן בדרך הרמז, שחרף ניתוקו הממושך מבית-אבותיו ושהייתו בנכר בקרב עובדי אלילים, שמר יעקב בקפדנות על הדברים המייחדים את משפחתו משאר גויי הארץ.

מן הראוי לציין, שהחת"ם סופר פעם כל ימיו לצמצום השפעת הסביבה הנכרית על חיי היהודים באירופה, ובצוואתו הורה לשמור בלא פשרות על הייחוד של ישראל בשלושת התחומים הנ"ל, המשמשים תריס בפני טמיעה והתבוללות, האורבות לפתחם של יהודי התפוצות.

"ויקן את חלקת השדה…" (ל"ג, י"ט)

לימדתך התורה דרך-ארץ (=התנהגות נאותה ורצויה): כשיהיה אדם בא (=כשעולה אדם לארץ) מחוצה-לארץ מפורנס (=עשיר), צריך לקנות מקום (=אחוזה, נחלה) בארץ ישראל.

"אם תהיו כמנו להמל…והיינו לעם אחד" (ל"ד, ט"ו-ט"ז) –

נשאלת השאלה: מדוע הערימו בני יעקב על אנשי שכם והשיאו להם את העצה שיימולו ויהיו כמותם? כלום לא היה לאל ידם של בני יעקב הגיבורים להכות את אנשי שכם בלא שיהיו נימולים?

השיב על כך רבי יהונתן אייבשיץ מפראג בדרך החידוד: אילו פגעו בני יעקב באנשי שכם שאינם נימולים, היה קם בעולם רעש גדול וגויים רבים היו רוגנים ורוטנים על העזת בני ישראל להשתמש באלימות כלפי עם אחר. לא כן הדבר, כשנימולו אנשי שכם ונודעו על-ידי כך כיהודים. במצב זה היו בני יעקב בטוחים, שגויי העולם לא יפצו פה ולא ינקפו אצבע על מעשיהם בשכם, כי על פגיעה ביהודים אין הגויים מגיבים…

"אם תהיו כמנו להמל…והיינו לעם אחד" (ל"ד, ט"ו-ט"ז) –

מאורי הדורות בראי הפרשה

"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום: ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה" (לב/ד-ה) – ר' שמואל בר נחמן אמר [דור ב' לאמוראי א"י]: משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים, עבר אחד לידו, העירו משנתו ואמר לו: עורה, שיש רעה במקום הזה. התעורר הארכי ליסטים ושדד אותו. אמר: ניעור הרע. אמר לו: ישן הייתי ואם לא הייתי מעירני, לא הייתי יכול לעשות לך ולא כלום. כך אמר הקב"ה ליעקב: מה לך לשלוח מלאכים לעשו ולומר לו: "כה אמר עבדך יעקב" (ב"ר עה). "עם לבן גרתי" – יעקב רומז לעשו ב' דברים: [א] גר אנכי – לא נעשיתי שר וחשוב, כפי שברכני אבי "הֱוֵה גביר לאחיך" (כז/כט), א"כ אל תשטמני על הברכות, שהרי לא נתקיימו בי. [ב] "גרתי" – בגימטריא תרי"ג. אף בביתו של לבן שמרתי תרי"ג מצוות, וע"כ לא תוכל להרע לי (ראה רש"י). כששמע יעקב כי עשיו יוצא לקראתו למלחמה וארבע מאות איש גבורי חיל איתו "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (לב/ח). "ויירא יעקב" – התיירא יעקב שמא ייהרג. אע"פ שהקב"ה כבר הבטיחו (כח/טו): "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך…", אמר יעקב בליבו, אולי מאז חטאתי ויגרום לי החטא ליהרג (ראה רש"י, ברכות ד'). "ויצר לו" – שיהרוג אחרים (רש"י). ויש מפרשים: "ויירא יעקב" – היה מתיירא מעשיו שזכה לכבד אב ואם כ' שנים, שלא היה יעקב עם הוריו מאז שיצא מבית מדרשו של עבר ועד עכשיו, ויעמוד הדבר לזכותו [ולא חשש מאותן י"ד שנים שהיה בבית מדרשו של עבר, לפי שתלמוד תורה קודם לכיבוד אב ואם]. "ויצר מאד" – שחשב שאביו יצחק מת, שהרי נאמר (כז/מא) "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (דעת זקנים מבעלי תוס'). והתקין יעקב עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה. לדורון – שנאמר (לב/כב) "ותעבור המנחה על פניו", לתפילה – שנאמר (לב/י) "אלהי אבי אברהם…", למלחמה – שנאמר (לב/ט) "והיה המחנה הנשאר לפליטה" (רש"י). אמר ר' יונתן [דור א' לאמוראי א"י]: כל הרוצה לרצות מלך או שלטון ואינו יודע טכסיסים, יניח פרשה זו לפניו וילמד הימנה טכסיסי פיוסים ורצויים (לקח טב וישלח).

מב"י

רבי שאול וואהל, שחי לפני כארבע-מאות שנה, כיהן כשר בממשלת פולין ואף היה היהודי היחיד בהיסטוריה שנתמנה למלך פולין. זה קרה בשנת שמ"ו, בעקבות מותו של המלך המכהן, כאשר הכול החליטו למנותו למלך הזמני עד הכתרת המלך הבא.

הסיפור שלפנינו קשור לבנו, מאיר שמו. הוא היה ילד חביב ופיקח במיוחד. רבי שאול נהג לקחתו עמו מפעם לפעם לפגישותיו בחצר המלך, והילד הקסים את כל רואיו.

כשהתבגר מאיר נתן בו המלך את עינו וביקש לקחתו חתן לבתו. בשלב זה נשמר הדבר בסוד מפני רבי שאול. בתוך כך נשלחה איגרת מהארמון אל האפיפיור, כדי לקבל ממנו 'היתר' מיוחד להביא את הצעיר היהודי בקהל הנוצרים.

רבי שאול חש כי יש סוד כלשהו באוויר, אך מהו הסוד – לא הצליח לגלות. יום אחד גילה לו אחד מידידיו הקרובים את הסוד. רבי שאול נחרד. הוא חשש מפני תשובה חיובית של האפיפיור, והבין שעליו לפעול במהירות. לא נותרה ברירה אלא להשיא את הבן מיד.

אבל איזו נערה תסכים להינשא בבהילות כזאת, בו-ביום? במוחו של רבי שאול צץ רעיון מבריק – להשיא את בנו עם אישה יהודייה הנוטה למות, כדי שלאחר מותה יוכל הבן למצוא לו אישה הראויה לו.

בירור אצל רופאי ורשה הביא אותו אל יהודייה באמצע שנותיה, חולה במחלה אנושה, ששכבה על ערש-דוויי והרופאים נואשו מחייה. האישה הביעה את הסכמתה ובאותו יום נשא מאיר כליל-המעלות את הגוססת המסכנה לאישה.

כעבור ימים אחדים אכן הגיעה תשובתו החיובית של האפיפיור, אך זו איחרה לבוא – רבי שאול הציג את שטר-הנישואין של בנו, והמלך המאוכזב נאלץ לוותר על משאלת-ליבו.

שלוש שנים חלפו מאז. יום אחד התדפקה על דלת ביתו של רבי שאול אישה לא-מוכרת. "שלום, אני כלתך, אשת בנך", אמרה. רבי שאול היה אחוז הלם. הוא התקשה להאמין כי לפניו עומדת אותה חולה שהרופאים קצבו לה ימים אחדים.

"אכן, הרופאים אינם יודעים להסביר את התאוששותי המפתיעה והם מגדירים אותה נס רפואי", אמרה האישה נוכח פניו הנדהמות של רבי שאול. "ואולם אני יודעת את ההסבר לכך. כששכבתי במיטתי, חולה במחלתי, חשתי באובדן טעם החיים. לא הייתה לי סיבה להילחם במחלה והיא עמדה להכריעני. נישואיי לבנך נסכו בי רצון חדש לחיות, וכך הצלחתי להתגבר על מחלתי הקשה".

רבי שאול לא ידע את נפשו. בחלומותיו השחורים ביותר לא תיכנן להשיא את בנו המוצלח לאישה המבוגרת ממנו בשנים רבות. כל כוונת הנישואין לא הייתה אלא להקדים רפואה למכה, והנה לפתע ניחתת עליו מכה חדשה מכיוון בלתי-צפוי לחלוטין!

סח רבי שאול את ליבו, בעדינות וברכות, לפני האישה שעל-פי תורה הייתה כלתו לכל דבר. פייס אותה בדברים ואף הציע לה פיצוי כספי נכבד מאוד אם תיאות להתגרש מבנו – עשרת-אלפים דוקטים. האישה, שהייתה הגונה וטובת-לב, הסכימה להצעה.

בתוך זמן קצר הוזמנו בחשאי שלושה דיינים לביתו של רבי שאול, כדי לכתוב גט ולהסדיר את הגירושין. רגע קודם שהחלו הדיינים בכתיבת הגט, ביקשה האישה לשוחח עם מאיר, בעלה, ביחידות.

פנתה אליו ואמרה לו: "שמע-נא, יודעת אני כי כל גדולי-עולם מתדפקים על דלתכם ומעוניינים בך לחתן. בקשה אחת לי אליך, בטרם ייפרדו דרכינו לנצח, אנא בטובך, הקשב גם להצעת השידוכין שבפי. מבקשת אני להציע לך בת-ישראל מיוחסת ועשירה, יראת אלוקים ומלומדת".

"במי המדובר?", תהה מאיר.

"בי-עצמי", ענתה והשפילה עיניה. "יש לי הון תועפות – עשרת-אלפים דוקטים שאני מקבלת בעבור הסכמתי לגט. כמו-כן אני מיוחסת, בהיותי בתו של הגאון רבי פינחס, גיסו של מורנו ורבנו הרמ"א מקראקה".

מאיר היה מופתע. האישה המשיכה ודיברה: "לאחר מות אבי חליתי קשות והגעתי עד סף מוות. לפתע הופעת כמלאך משמים, ולאחר שקידשת אותי כדת וכדין, חשתי כיצד החיים שבים לזרום בעורקיי. אתה נתת לי חיים, ואתה עלול גם לקחתם ממני בחזרה. בידך תלוי הדבר".

הדברים האחרונים הרעישו את נפשו העדינה של מאיר. לאחר שהרהר בדבר נכנס לחדר שבו ישבו הדיינים והודיע להם שאין בדעתו לתת גט. "הנערה הזו יתומה היא, בת גדולים, ואינני מוכן לצערה. רוצה אני לחיות עמה ולהרנין את ליבה כל ימי חיי".

לא הועילו כל דברי השכנוע של אביו; מאיר נותר נחוש בהחלטתו. הגיעו הדברים ובאו עד שולחנו של דוד האישה, הרמ"א. "ספק רב אם יכולה היא עוד ללדת ילדים", טען רבי שאול, בתוך דבריו. הרמ"א שמע את כל הנוגעים בדבר והרהר בעניין זמן ממושך. לבסוף קבע כי אם אכן רצונו של מאיר להוסיף ולחיות עם האישה שקידש, אין בכך כל פסול. "ובאשר לגילה – ברצות ה' אף תזכה לפרי-בטן".

קיבלו הכול את הכרעתו של הרמ"א והסכימו להמשיך את קשר הקידושין. כעבור כשנה נולדה למאיר ולאשתו בת ונקרא שמה בילה. ברבות השנים נישאה לגאון המפורסם רבי יונה תאומים שהיה אב בית-הדין בקהילות מץ וניקלשבורג וחיבר את הספר 'קיקיון דיונה'.

סיפור שני

רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ מִקָּמִינְקָה הָיָה מִגְּדוֹלֵי תַּלְמִידָיו שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. חֲלוֹם חַיֵּיהֶם שֶׁל רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ וְזוּגָתוֹ הָיָה לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, אוּלָם קָמִינְקָה הָיְתָה עֲיָרָה קְטַנָּה, שֶׁתּוֹשָׁבֶיהָ עֲנִיִּים, וְגַם הָרַב בִּכְלָל זֶה. מִנַּיִן יִקְּחוּ אֶת הַכֶּסֶף הַדָּרוּשׁ לִנְסִיעָה כֹּה אֲרֻכָּה וִיקָרָה?

גַּם בְּנֵי הָעֲיָרָה לֹא הָיוּ מוּכָנִים לְוַתֵּר בְּקַלּוּת עַל רַבָּם הָאָהוּב. נוֹסָף עַל גְּדֻלָּתוֹ בַּתּוֹרָה, הָיָה רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ גַּם אִישׁ מוֹפֵת, שֶׁשְּׁמוֹ נִשָּׂא בְּהַדְרַת-כָּבוֹד בְּכָל הַסְּבִיבָה. רַבִּים מְאוֹד נוֹשְׁעוּ עַל-יָדוֹ, אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק, עַל-יָדָם.

כְּשֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו אָדָם לְבַקֵּשׁ בְּרָכָה בַּעֲבוּר חוֹלֶה, הָיְתָה הָרַבָּנִית יוֹצֵאת תְּחִלָּה אֶל בֵּית הַחוֹלֶה. שָׁם הָיְתָה פּוֹרֶשֶׁת לְקֶרֶן זָוִית וְנוֹשֵׂאת תְּפִלָּה לְמַעַנוֹ. רַק אָז הָיְתָה שָׁבָה אֶל בֵּיתָהּ וּמוֹסֶרֶת לְבַעֲלָהּ אֶת שֶׁרָאֲתָה וְשָׁמְעָה. כָּעֵת הָיָה תּוֹרוֹ שֶׁלּוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלֶה. וּמַמָּשׁ כְּפִי שֶׁיִּצְחָק וְרִבְקָה הִתְיַצְּבוּ אִישׁ-אִישׁ בְּפִנָּתוֹ וּתְפִלָּתָם נִתְקַבְּלָה, כָּךְ נוֹשְׁעוּ מֵאוֹת וַאֲלָפִים מִתְּפִלָּתָם שֶׁל הָרַב וְהָרַבָּנִית.

יוֹם אֶחָד הֵקִישׁ עַל דַּלְתָּם אִכָּר גּוֹי, תּוֹשַׁב אַחַד הַכְּפָרִים בַּסְּבִיבָה, וּבְפִיו בַּקָּשָׁה: "בָּאתִי לְכָאן לְיוֹם הַשּׁוּק. מְבַקֵּשׁ אֲנִי לְהָנִיחַ בְּבֵיתְכֶם אֶת מַגָּפַי הַכְּבֵדִים, עַד שֶׁאֲסַיֵּם אֶת מִסְחָרִי וְאָשׁוּב לְקַחֲתָם".

"מַדּוּעַ לֹא?", הֵשִׁיבָה הָרַבָּנִית בְּטִבְעִיּוּת וְהוֹרְתָה לוֹ עַל מַחְסָן קָטָן מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת. הָאִכָּר נִגַּשׁ לַמַּחְסָן, הֶחְלִיף אֶת מַגָּפָיו בְּזוּג נַעֲלַיִם שֶׁהֵבִיא עִמּוֹ וּפָנָה לְדַרְכּוֹ. בְּאוֹתוֹ יוֹם לֹא שָׁב הָאִכָּר לָקַחַת אֶת מַגָּפָיו וְגַם לֹא בַּיּוֹם שֶׁלְּמָחֳרָת. כְּשֶׁחָלְפוּ עוֹד כַּמָּה יָמִים וְהָאִכָּר עֲדַיִן לֹא חָזַר, נִשְׁכַּח הָעִנְיָן כָּלִיל מִזִּכְרוֹנָהּ שֶׁל הָרַבָּנִית.

בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּשֶׁפָּנָה הָרַב לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ גַּם בְּאוֹתוֹ מַחְסָן קָטָן, הִבְחִין לְפֶתַע בַּמַּגָּפַיִם הַכְּבֵדִים. הֵצִיץ לְתוֹכָם וְנִדְהַם לְמַרְאֵה עֵינָיו. בְּתַחְתִּית הַמַּגָּפַיִם נָצְצוּ מַטְבְּעוֹת זָהָב.

מִהֵר הָרַב לִשְׁאֹל אֶת הָרַבָּנִית לְפֵשֶׁר הַדָּבָר, וְהִיא נִזְכְּרָה בָּאִכָּר וּבְמַגָּפָיו. כְּשֶׁשָּׁמַע רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ אֶת הַסִּפּוּר, הֵבִין כִּי זֶה רֶמֶז מִשָּׁמַיִם שֶׁהִגִּיעָה שְׁעָתָם לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

תּוֹשָׁבֵי קָמִינְקָה נִסּוּ לְהָנִיא אֶת הָרַב מִכַּוָּנָתוֹ, אַךְ לְאַחַר שֶׁסִּפֵּר לָהֶם אֶת סִפּוּר הַמַּגָּפַיִם וְאָמַר כִּי הוּא רוֹאֶה בְּכָךְ אוֹת מִשָּׁמַיִם שֶׁעָלָיו לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, נִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתֵיהֶם.

רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ עָלָה לָאָרֶץ וְהִתְיַשֵּׁב בִּירוּשָׁלַיִם. עוֹד בִּהְיוֹתָם בַּדֶּרֶךְ גָּמְלָה בְּלִבּוֹ הַחְלָטָה, לְהַסְתִּיר אֶת זֶהוּתוֹ מֵהַבְּרִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲבֹד אֶת ה' בְּשֶׁקֶט וּלְלֹא הַפְרָעוֹת. בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה שָׁנִים צָלַח הַדָּבָר בְּיָדוֹ. הוּא חַי כְּאַלְמוֹנִי בְּעִיר-הַקֹּדֶשׁ וְעָבַד אֶת עֲבוֹדָתוֹ בְּשֶׁקֶט וּבְצִנְעָה.

יוֹם אֶחָד הוֹפִיעַ בִּירוּשָׁלַיִם יְהוּדִי מֵאֵזוֹר קָמִינְקָה. כְּשֶׁנִּכְנַס לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ הִבְחִין לְתַדְהֵמָתוֹ בְּרַבִּי צְבִי-הִירְשׁ, הַיּוֹשֵׁב בַּיַּרְכָתַיִם כְּאַחַד הָאָדָם. מִיָּד הֵקִים זְעָקָה: "הַיִּתָּכֵן?! גָּאוֹן וְצַדִּיק כָּזֶה נִמְצָא בֵּינֵיכֶם וְלֹא כִּבַּדְתֶּם אוֹתוֹ כָּרָאוּי?!".

בְּתוֹךְ שָׁעוֹת אֲחָדוֹת נוֹדַע שְׁמוֹ בְּכָל הַיִּשּׁוּב וְרַבִּים הֵחֵלּוּ לִצְבֹּא עַל דַּלְתּוֹ וּלְבַקֵּשׁ בְּרָכוֹת וִישׁוּעוֹת. כְּבוֹדוֹ וּמַעֲמָדוֹ שֶׁל רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ שָׁב לִהְיוֹת כְּבָרִאשׁוֹנָה.

וַיְהִי הַיּוֹם וּבִתּוֹ שֶׁל מוֹשֵׁל יְרוּשָׁלַיִם חָלְתָה בְּמַחֲלָה חֲשׂוּכַת-מַרְפֵּא. בְּנִגּוּד לְמוֹשְׁלִים אֲחֵרִים, הוּא הָיָה יְדִיד הַיְּהוּדִים וְדוֹרֵשׁ טוֹבָתָם. כְּשֶׁהֵבִין שֶׁהָרְפוּאָה הָרְגִילָה לֹא תּוֹשִׁיעַ אֶת בִּתּוֹ, פָּנָה לְעֶזְרַת הַיְּהוּדִים. אָמְרוּ לוֹ כִּי רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ וְאִשְׁתּוֹ הֵם פּוֹעֲלֵי יְשׁוּעוֹת. מִיָּד שָׁלַח הַמּוֹשֵׁל סוּס וּמֶרְכָּבָה לְהָבִיאָם אֵלָיו.

גַּם הַפַּעַם לֹא שִׁנּוּ רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ וְזוּגָתוֹ מִמִּנְהָגָם. תְּחִלָּה נִכְנְסָה הָרַבָּנִית לַחֲדַר הַחוֹלָה, לְהִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ. כַּעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה יָצְאָה מִן הַחֶדֶר וּבְנֵי מִשְׁפַּחַת הַחוֹלָה רָצוּ נִדְהָמִים אֶל הַמּוֹשֵׁל וְסִפְּרוּ לוֹ, כִּי לָרִאשׁוֹנָה מִזֶּה יָמִים רַבִּים פָּקְחָה הַבַּת אֶת עֵינֶיהָ.

נִכְנַס גַּם רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ אֶל חֲדַר הַחוֹלָה וְנָשָׂא עָלֶיהָ תְּפִלָּה. הַשִּׁנּוּי אֵרַע בִּמְהִירוּת מַפְתִּיעָה. כַּעֲבֹר שָׁעָה כְּבָר הָיְתָה מְסֻגֶּלֶת לְשׂוֹחֵחַ עִם הַסּוֹבְבִים אוֹתָהּ. בַּחֲלֹף עוֹד כַּמָּה יָמִים קָמָה עַל רַגְלֶיהָ.

קָרָא הַמּוֹשֵׁל לָרַבָּנִית וְהִצִּיעַ לָהּ "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת". חָשְׁבָה הָרַבָּנִית וְעָנְתָה: "כְּבוֹד הַמּוֹשֵׁל, חֵן-חֵן לְךָ עַל הַכָּרַת הַטּוֹב, אוּלָם אֵין חֶפְצֵנוּ לֹא בְּכֶסֶף וְלֹא בְּזָהָב".

"וּבְכָל-זֹאת, חָפֵץ אֲנִי לְהוֹדוֹת לָכֶם", הִתְעַקֵּשׁ הַמּוֹשֵׁל.

"אִם תַּבְטִיחַ לִי מֵרֹאשׁ לְמַלֵּא אֶת בַּקָּשָׁתִי, אַצִּיג אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ", עָנְתָה הָרַבָּנִית.

"בְּרָצוֹן וּבְשִׂמְחָה", הֵשִׁיב הַמּוֹשֵׁל, בָּטוּחַ בְּעַצְמוֹ.

"וּבְכֵן", אָמְרָה הָרַבָּנִית, "כְּשֶׁהָיִינוּ בַּגּוֹלָה, תָּמִיד חָלַמְנוּ לְהַגִּיעַ לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, אֶרֶץ-הַקֹּדֶשׁ. זָכִינוּ וְהָאֱלֹקִים מִלֵּא אֶת מִשְׁאַלְתֵּנוּ, אוּלָם יֵשׁ בָּנוּ מִשְׁאָלָה נוֹסֶפֶת שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְמַמְּשָׁה". הָרַבָּנִית עָשְׂתָה אֶתְנַחְתָּא קַלָּה וּמִיָּד הִמְשִׁיכָה: "רְצוֹנֵנוּ עַז לְהִתְפַּלֵּל עַל קִבְרֵי אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ הַטְּמוּנִים בִּמְעָרַת-הַמַּכְפֵּלָה בְּחֶבְרוֹן".

פְּנֵי הַמּוֹשֵׁל הֶחְוִירוּ. "אֵינֶנִּי יָכוֹל, אֵינֶנִּי יָכוֹל", מִלְמֵל. "הֲרֵי זֶה מְנֻגָּד לְחֻקֵּי הָאִסְלָאם, הָאוֹסְרִים עַל יְהוּדִי לְהִכָּנֵס לַמָּקוֹם". אַךְ מִיָּד נִזְכַּר כִּי הוֹדוֹת לְאִשָּׁה זוֹ הֶחְלִימָה בִּתּוֹ, וְהוּא גַּם הִבְטִיחַ לְמַלֵּא אַחַר כָּל מָה שֶׁתְּבַקֵּשׁ! לֹא נוֹתְרָה לוֹ בְּרֵרָה אֶלָּא לְקַיֵּם אֶת הַבַּקָּשָׁה.

בְּלַיְלָה אָפֵל, בְּשָׁעָה שֶׁתּוֹשָׁבֵי חֶבְרוֹן וּסְבִיבָתָהּ נָמוּ אֶת שְׁנָתָם, הִגִּיעוּ רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ וְאִשְׁתּוֹ לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, מְלֻוִּים בִּגְדוּד חַיָּלֵי אַבְטָחָה מִטַּעַם מוֹשֵׁל יְרוּשָׁלַיִם. הַדֶּלֶת הַכְּבֵדָה נִפְתְּחָה לִכְבוֹדָם, וְהֵם נִכְנְסוּ פְּנִימָה בְּחִיל וּבִרְעָדָה. בַּחוּץ הִמְתִּינוּ לָהֶם הַחַיָּלִים עַד שֶׁסִּיְּמוּ אֶת תְּפִלָּתָם וְאָז הֻחְזְרוּ לִירוּשָׁלַיִם

סיפור שלישי

הַשָּׁעָה כְּבָר הָיְתָה מְאֻחֶרֶת כְּשֶׁרַבִּי לֵוִי-יִצְחָק מִבַּרְדִיטְשׁוֹב יָצָא מִבֵּית חֲסִידוֹ בַּכְּפָר לְעֵבֶר בֵּיתוֹ שֶׁלּוֹ בָּעִיר הַסְּמוּכָה. זְמַן רַב מֵהַמְּתֻכְנָן עָשָׂה אֵצֶל הֶחָסִיד. כְּשֶׁיָּצָא לָשׁוּב לְבֵיתוֹ כְּבָר יָרַד הָעֶרֶב.

זוֹ הָיְתָה דַּרְכּוֹ, לָצֵאת מִפַּעַם לְפַעַם לְבַקֵּר בֶּעָרִים, בָּעֲיָרוֹת וּבַכְּפָרִים שֶׁבִּסְבִיבָתוֹ. בְּמַסְּעוֹתָיו אֵלּוּ הָיָה רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק מַתְרִים אֶת בַּעֲלֵי-הָאֶמְצָעִים לִצְדָקָה, וּכְשֶׁהָיָה נִתְקָל בְּמִשְׁפָּחוֹת עֲנִיּוֹת, הָיָה מְחַלֵּק אֶת הַכְּסָפִים שֶׁקִּבֵּץ. כֵּן הָיָה שָׂם עֵינוֹ וְלִבּוֹ לִרְאוֹת אִם יֵשׁ בְּחַיֵּי הַקְּהִלּוֹת דְּבַר-מָה הַדּוֹרֵשׁ תִּקּוּן וּמְעוֹרֵר אֶת הָעָם לְהִתְחַזְּקוּת בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹתֶיהָ.

בְּאוֹתוֹ עֶרֶב סִיֵּם בִּקּוּר שִׁגְרָתִי בַּכְּפָר הַסָּמוּךְ לְעִירוֹ. הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה מִזְּמַן וַעֲלָטָה כְּבֵדָה כִּסְּתָה אֶת הַכֹּל. רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק הֶחְלִיט שֶׁהֲלִיכָה לְבֵיתוֹ בְּשָׁעָה כָּזֹאת יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם סַכָּנָה. הוּא סָב עַל עֲקֵבָיו, חָזַר אֶל בֵּית הֶחָסִיד וּבִקֵּשׁ לָלוּן אֶצְלוֹ בַּלַּיְלָה.

הֶחָסִיד הָיָה מְאֻשָּׁר עַל הַזְּכוּת שֶׁנָּפְלָה בְּחֶלְקוֹ. אַף שֶׁבֵּיתוֹ הָיָה צַר וְעָלוּב, פִּנָּה מָקוֹם מַתְאִים לַצַּדִּיק, הִצִּיעַ מַצָּעִים, וְאַחֲרֵי שֶׁהִגִּישׁ לְאוֹרְחוֹ סְעוּדַת עֶרֶב, עָלָה עַל יְצוּעוֹ לִשְׁנַת הַלַּיְלָה.

אַף רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק עָלָה עַל הַמִּטָּה וְעָשָׂה עַצְמוֹ כְּיָשֵׁן. כַּאֲשֶׁר הָיָה בָּטוּחַ שֶׁבַּעַל-הַבַּיִת נִרְדַּם, קָם מִמִּטָּתוֹ וְהֵחֵל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַעֲבוֹדַת ה', כְּדַרְכּוֹ. כָּל הַלַּיְלָה יָשַׁב הַצַּדִּיק מוּל הָעֲשָׁשִׁית הַקְּטַנָּה וְעָסַק בַּעֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ. עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר נִפְרַד מִמְּאָרְחוֹ וְחָזַר לְבֵיתוֹ.

חָלְפוּ יָמִים אֲחָדִים וְהִגִּיעַ הַיּוֹם הַקָּבוּעַ שֶׁבּוֹ נָהַג הַיְּהוּדִי הַמְּאָרֵחַ לִנְסֹעַ אֶל הַפָּרִיץ כְּדֵי לַחְתֹּם עִמּוֹ עַל חוֹזֵה הַחֲכִירָה שֶׁל הַפּוּנְדָּק שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ. הַפַּעַם, מִיָּד עִם כְּנִיסָתוֹ אֶל הַפָּרִיץ, רָאָה הַיְּהוּדִי שֶׁפָּנָיו אֵינָם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

"לֹא אַחְכִּיר לְךָ עוֹד אֶת הַפּוּנְדָּק", הִרְעִים הַפָּרִיץ בְּקוֹלוֹ. "אֵינְךָ מְדַיֵּק בְּתַשְׁלוּמֶיךָ וְאַתָּה גַּם חַיָּב לִי חוֹב גָּדוֹל. אֶת הַפּוּנְדָּק אַחְכִּיר לְמִישֶׁהוּ אַחֵר וְאַתָּה תִּפְרַע לִי מִיָּד אֶת יִתְרַת חוֹבְךָ, שֶׁאִם לֹא כֵּן, אוֹשִׁיבְךָ בַּצִּינוֹק".

הַיְּהוּדִי יָצָא מֵעִם הַפָּרִיץ כַּהֲלוּם-רַעַם. מָה יַעֲשֶׂה עַכְשָׁו? מִנַּיִן יַשִּׂיג אֶת הַכֶּסֶף לְפִרְעוֹן הַחוֹב וּמִמָּה יִתְפַּרְנֵס עִם יְגֹרַשׁ מֵהַפּוּנְדָּק? "מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי", מִלְמְלוּ שְׂפָתָיו שׁוּב וָשׁוּב, בְּעוֹדוֹ פּוֹסֵעַ בַּדֶּרֶךְ אֶל בֵּיתוֹ. אַךְ מְהֵרָה הִתְעַשֵּׁת: "עֶזְרִי מֵעִם ה' עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ".

לְפֶתַע צָץ רַעְיוֹן בְּמוֹחוֹ. הֲלוֹא רַק לִפְנֵי יָמִים אֲחָדִים זָכָה לְאָרֵחַ בְּבֵיתוֹ אֶת הַצַּדִּיק מִבַּרְדִיטְשׁוֹב, הַמְּפֻרְסָם כְּפוֹעֵל יְשׁוּעוֹת. יֵלֵךְ אֵלָיו וִיסַפֵּר לוֹ אֶת הָאָסוֹן שֶׁקָּרָהוּ, וּבִרְכַּת הַצַּדִּיק וַדַּאי תַּעֲזֹר לוֹ.

רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק הֶאֱזִין לִדְבָרָיו בְּרֹב-קֶשֶׁב. מִצְחוֹ נֶחְרַשׁ קְמָטִים וְתָוֵי פָּנָיו הִבִּיעוּ הִשְׁתַּתְּפוּת בְּצַעַר. אַחֲרֵי שֶׁסִּיֵּם לִשְׁמֹעַ אֶת פְּרָטֵי הַדָּבָר, שָׁקַע בְּהִרְהוּרִים.

"הָבִיאוּ לִי גִּלְיוֹן נְיָר", פָּנָה הַצַּדִּיק לִבְנֵי-בֵּיתוֹ. הוּא לָקַח אֶת הַגִּלָּיוֹן וְהִסְתַּגֵּר בְּחַדְרוֹ. הַחֶדֶר הָיָה אָפֵל לְמַדַּי וְהַיְּהוּדִי שֶׁעָמַד בַּחוּץ הִתְפַּלֵּא, אֵיךְ חוֹשֵׁב רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק לִכְתֹּב בַּחֲשֵׁכָה כָּזֹאת. הוּא הִטָּה אֶת אָזְנוֹ וְלֹא שָׁמַע לֹא קוֹל קוּלְמוּס וְלֹא קוֹל קֶסֶת. כַּעֲבֹר כְּמַחֲצִית הַשָּׁעָה יָצָא אֵלָיו הַצַּדִּיק, פָּנָיו לוֹהֲטוֹת וּמְאִירוֹת, וּמָסַר בְּיָדוֹ אֶת גִּלְיוֹן הַנְּיָר כְּשֶׁהוּא מְקֻפָּל: "מְסֹר מִכְתָּב זֶה לַפָּרִיץ, וַה' יוֹשִׁיעֲךָ".

בְּשִׂמְחָה נָטַל הַיְּהוּדִי אֶת הַנְּיָר, הוֹדָה לַצַּדִּיק וְיָצָא לִמְעוֹנוֹ שֶׁל הַפָּרִיץ. בַּדֶּרֶךְ הֵחֵלּוּ הַסְּפֵקוֹת לְכַרְסֵם בּוֹ. הֲרֵי הַחֶדֶר הָיָה חָשׁוּךְ וְאָזְנָיו לֹא שָׁמְעוּ קוֹל קוּלְמוּס וְקֶסֶת. אִם-כֵּן, דַּף הַנְּיָר חָלָק לְגַמְרֵי וְלֹא כָּתוּב בּוֹ מְאוּמָה. אַךְ הוּא דָּחָה אֶת הַהִרְהוּרִים הַלָּלוּ וְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנַת צַדִּיקִים.

מַמְשִׁיךְ הַיְּהוּדִי בְּדַרְכּוֹ, וְהַסְּפֵקוֹת אֵינָם מַרְפִּים מִמֶּנּוּ. לְבַסּוֹף לֹא הָיָה יָכֹל לְהִתְאַפֵּק. הוּא הוֹצִיא מִכִּיסוֹ אֶת דַּף הַנְּיָר, פְּתָחוֹ, וְאָכֵן – הַדַּף חָלָק לְגַמְרֵי; וְלֹא כְּתוּבָה בּוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן רָצָה לָסֹב עַל עֲקֵבָיו וּלְהַעֲמִיד אֶת הָרַבִּי עַל טָעוּתוֹ. אַךְ מִיָּד דָּחָה אֶת הַמַּחְשָׁבָה וְאָמַר בְּלִבּוֹ, שֶׁאִם הָרַבִּי נָתַן לוֹ גִּלָּיוֹן זֶה, וַדַּאי מִמֶּנּוּ תִּצְמַח לוֹ הַיְּשׁוּעָה.

הַפָּרִיץ לָקַח מִיָּדוֹ אֶת דַּף הַנְּיָר, פָּרַשׂ אוֹתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן וְהֵחֵל קוֹרֵא. כְּשֶׁסִּיֵּם אֶת הַקְּרִיאָה נָשָׂא אֶת עֵינָיו אֶל הַיְּהוּדִי, וְהַפַּעַם עֵינָיו נְעִימוֹת וְרַכּוֹת: "רְאֵה-נָא, הִתְחָרַטְתִּי עַל מָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ בַּפַּעַם הַקּוֹדֶמֶת. כְּבָר הִתְרַגַּלְתִּי אֵלֶיךָ, וְלָמָּה אֶסְתַּכֵּן בַּעֲסָקִים עִם זָרִים. הֶחְלַטְתִּי לְהַחְכִּיר לְךָ שׁוּב אֶת הַפּוּנְדָּק, וּכְפִצּוּי עַל עָגְמַת-הַנֶּפֶשׁ שֶׁגָּרַמְתִּי לְךָ, הֲרֵינִי מוֹחֵל לְךָ עַל יִתְרַת הַחוֹב".

הַיְּהוּדִי לֹא יָדַע אִם הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת הַדְּבָרִים בְּהָקִיץ אוֹ בַּחֲלוֹם. כְּשֶׁרֹאשׁוֹ מְסֻחְרָר מֵאֹשֶׁר הוֹדָה לַפָּרִיץ עַל חַסְדּוֹ וְיָצָא מִיָּד לְבַשֵּׂר לְרַבִּי לֵוִי-יִצְחָק עַל הַנֵּס שֶׁקָּרָה. לֹא הִרְחִיק הַיְּהוּדִי לֶכֶת, וּבְצֹמֶת הַדְּרָכִים פָּגַשׁ אֶת הַצַּדִּיק עוֹמֵד וּמְצַפֶּה לָדַעַת מֶה עָלָה בְּגוֹרָלוֹ.

סִפֵּר לוֹ הַיְּהוּדִי בְּשִׂמְחָה אֶת כָּל מָה שֶׁקָּרָה בְּבֵית הַפָּרִיץ, וְהַצַּדִּיק כְּאִלּוּ מְחַכֶּה לִשְׁמֹעַ עוֹד. "נוּ, וּמָה עוֹד אָמַר לְךָ?", מוֹסִיף הַצַּדִּיק וְשׁוֹאֵל. "לֹא כְּלוּם", מֵשִׁיב הַכַּפְרִי בִּפְלִיאָה. נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק, וְהוּא שָׁאַל אֶת הַיְּהוּדִי מֶה עָשָׂה בְּמִכְתָּבוֹ בַּדֶּרֶךְ לַפָּרִיץ. נֶאֱלַץ הַיְּהוּדִי לְהוֹדוֹת, שֶׁפָּתַח אֶת הַדַּף וְרָאָה שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נְיָר חָלָק.

אֲנָחָה נִפְלְטָה מִלֵּב הַצַּדִּיק. "חֲבָל, חֲבָל", מִלְמְלוּ שְׂפָתָיו. "אִלּוּ הֶאֱמַנְתָּ בֶּאֱמוּנָה תְּמִימָה וְלֹא הָיִיתָ מְפַקְפֵּק כְּלָל, הָיִיתָ זוֹכֶה בַּפּוּנְדָּק כְּמַתְּנַת-עוֹלָם וְהָיִיתָ מוֹרִישׁ אוֹתוֹ לְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ. אֵין לְהָטִיל סָפֵק בִּישׁוּעַת ה'".